קהילה קרועה – ירון צור

%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%94-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%94

אשר ליהודים, דומה שגישתם כלפי המח׳זן היתה דומה. מיעוטים מסוגם תלויים מבחינת ביטחונם תלות גמורה בשלטון, והם נוטים להישען עליו ולנסות לטוות עמו קשרים מיוחדים. יתרה מזו, דומה שמלכי מרוקו, שפתחו את שערי ארצם לפני מגורשי ספרד זכו להכרת־תודה על כך ולציון חיובי בזיכרון היהודי הקולקטיבי. אך, כאמור, בעולם רוחני ששלטה בו הדת היה מקום מוגבל בלבד לרגשות נאמנות ושיתוף עמוקים ובני קיימא בין בני דתות שונות. והרי גם לסולטאן, כמו שאר המוסלמים, לא היה בן־ברית. לממלכתו, מרוקו, או ״ארץ למערב״ (אל־מגרב) התייחסו לעתים קרובות בחיבוריהם במחוז מגוריהם; לממלכה השריפית היתה בעיניהם תופעה מוחשית הקשורה לזהותם, אך הארץ לא היתה ארצה של קהילייתם הדתית, אלא של בני הקהילייה המוסלמית, המתחרה וה״אחרת״. מלכות יהודה וארץ־ישראל שבדמיון הדתי עוררו רגשות עמוקים יותר, והיו קשורים לתודעת זהותם העצמית יותר ממולדתם הריאלית. הדבר משתקף לא רק מן הפרקטיקה הדתית, שכללה אזכור יומיומי של ציד. אלא גם ממאות יצירות דתיות ופיוטים שנכתבו לאורך הדורות.

מצד הקשר לבית־המלוכה היתה ליהודים תודעת שייכות למסגרת טריטוריאלית נרחבת, שגבולותיה מתוחמים באזור שלטונו של הסולטאן, אך ספק אם תודעה זו נשענה גם על הקשר בין הקהילות לבין עצמן. לפני בוא הצרפתים לא היה במרוקו ארגון על־קהילתי ודומה כי לא היתה ליהודי מרוקו תודעה קהילתית־עדתית אחידה. עדות מעניינת בנושא זה עולה מתוך דברים שכתב על יהודי קזבלנקה מואיז נהון, המנהל הראשון של בית־הספר שהקימה כי״ח בעיר בשלהי המאה התשע־עשרה:

הקהילה של קזבלנקה מונה יותר מ־5,000 נפש. זו אוכלוסייה חרוצה, הכוללת אנשים בעלי רוח עירנית ביותר (esprits très éveillés). אסונה הוא, שהיא מורכבת ממושבות של אנשים הבאים מכל קצותיה של מרוקו. לצד גרעין קטן של בני המקום, פעילות הקבוצה של רבאט, הגדולה ביותר, הקבוצה של תטואן, של טנג׳יר, של ערי החוף; לבסוף הזרם המתגבר כל העת של פועלים או קבצנים עטויי סחבות היוצאים מן הקסבות של פנים הארץ. ריכוזים שונים אלו היוצרים כתות (castes) סגורות, מתייחסים אחד לשני כאל מינים (hérétiques), כמעט אינם מתערבבים אלה באלה באמצעות נישואים וכמעט אינם מבינים אלה את אלה, כל־כך חריף הניגוד ביניהם.

מן הדברים עולה כי חשיבותה של קהילת המוצא בתוך מרוקו היתה רבה בקביעת זהותו של היהודי. המהגר היהודי לקזבלנקה הגדיר את עצמו, והוגדר על־ידי הזולת, לפי קהילתו המקומית שבאחת מפינותיה של הארץ. זהות זו קבעה מניה וביה גבולות בינו לבין יהודים יוצאי נקודות יישוב אחרות. יתרה מזו, מתברר כי מעבר לזיהוי עם הקהילה המקומית, הפרידו מאפיינים אחרים, עדתיים ותרבותיים, בין המהגרים השונים. כך, למשל, חרף מתיחות בין בני תטואן לבני טנג׳יר היה מעין חיץ עדתי בינם לבין שאר הקהילות, שהתבסס על ייחוד במורשת העדתית ובהיסטוריה התרבותית של קהילות אלה. מגורשי ספרד התפזרו כמעט בכל רחבי מרוקו, אך ברצועה צרה בצפון הארץ, סביב הקהילות הללו, נשמרה לא רק תודעת ייחוס למגורשים אלא תרבות יהודית ספרדית חיה, שפה ספרדית־יהודית, חכיתיה, ותודעת שייכות קיבוצית לעדה מיוחדת. ריכוזים אחרים של מגורשים, כמו למשל בפאס או במכנאס, עברו תהליכי השתערבות ולא שמרו זה דורות רבים על מסגרת עדתית נפרדת מזו של ה״תושבים״ שישבו במקומותיהם קודם הגירוש. המהגרים מטנג׳יר ומתטואן ייצגו אפוא את היסוד העדתי הספרדי החי של יהדות מרוקו. מלבד זאת הם ניצבו בחוד החנית של תהליך המודרניזציה והשפעת הלאומיות בקרב יהודי הארץ, כפי שנראה בהמשך, וכך נוספו אפוא חיזוקים מודרניים למורשת ההפרדה העדתית הישנה.

המהגרים היהודים שבאו לקזבלנקה מן הערים שבאזוריה האחרים של מרוקו, בעיקר יוצאי רבאט, אך גם יוצאי כמה ערי חוף אחרות וכן יוצאי ערי פנים הארץ, השתייכו, אם נרצה, לעדה אחרת. על אף שגם הם בחלקם ראו עצמם צאצאים למגורשי ספרד ונהגו לפי נוסח ספרד – הם דיברו ערבית בלבד. בעיני עצמם הם היו אולי יוצאי ספרד דוברי ערבית, אך בעיני ה״ספרדים״ הם היו פוראסטרוס (זרים) או ״יהודים ערבים״, אחים ליוצאי ערים שלא נהגו בדרך־כלל כמנהג ספרד, אלא כמנהג ה״תושבים״, כגון יהודי מראכש, מוגאדור וסאפי. אלה ואלה, אגב, כינו אז בקזבלנקה את יוצאי תטואן וטנג׳יר ״רומים״(נוצרים בערבית).

קבוצה נבדלת ניתן לראות ב״שלוחים״, יוצאי האזורים הכפריים של פנים הארץ. רבים מן הכפריים הללו נחשבו, לפחות בעיני אחרים, כצאצאי היהודים הברברים. זיהוי זה נשען גם הוא, כמו במקרה של היהודים ה״ספרדים״ וה״ערבים״, על הלשון שדיברו היהודים הללו. לשונם העיקרית של חלק מהם היתה הברברית ולא הערבית, וסביר שמנהגיהם הדתיים ונוסח תפילתם היו שונים מאלה של ה״ספרדים״ וה״יהודים הערבים״ תושבי הערים. השלוחים היו הקבוצה המקומית הנחותה ביותר בקזבלנקה מבחינה כלכלית, ואנשיה התרכזו בחלק הדל ביותר של המלאח, שכונה הבחירה. כך שלזהות התרבותית־האתנית המיוחדת הצטרף פער כלכלי־חברתי ואקולוגי שבוודאי העצים את תודעת השוני.

הנה כי כן, יחידת הזהות הבסיסית של יהודי מרוקו הטרומ־קולוניאלית היתה הקהילה היהודית המקומית. לצדה היתה ליהודים גם תודעת זהות על־קהילתית משני סוגים שונים בעלי מעמד שונה: הראשון, העליון, היה הזיקה לשאר אחיהם לדת ברחבי העולם; השני, המחייב פחות מבחינה רוחנית, היה השייכות לפטרונם המוסלמי, הסולטאן, ולממלכתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר