ארכיון יומי: 19 בנובמבר 2016


פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי

ישראל בן דור...

בינתיים אבא לא הזניח את הענין הזה מלטפל בו, במשך השבוע שנקבע בינו ובין העדה החיפאית. בהיותו בקי בטבע בני עמנו שאומרים הרבה ועושים מעט, היה מסופק אם יקיימו ראשי העדה את הבטחתם לקבץ את הסכום עשרים וחמישה נפוליון, הנדרש בסוף השבוע. ולכן כשחזר הביתה ספר לנו מה שעלה בדעתו לעשות. אבא אמר לי בפני אמא: 'מחר אחה"צ תתלבש יפה ותלך אתי לבקר בבית המופתי, אני חפץ לפתות את הבת הספרדיה ולומר לה שאם תחזור ליהדותה אני אקחנה לך לאשה/ אמא אמרה: 'מה, האם תקח לו בת משומדת? אבא חייך והשיב לאמא: 'אל תפחדי, אני לא אקחנה לבני לאשה, רק אני חפץ לפתות אותה בכדי שנוכל להוציאנה מבית המופתי היא וחברתה, ולהביאן אל ביתנו. ישבו אצלנו ימים אחדים, אולי יעזרנו האל יתברך ונמצא לה בן זוג שישא אותה. ואת המשרתת נמצא לה איזה בית שתשרת בו, או נקרא להוריה שיטפלו בה' . כך הלכתי אני עם אבא למחרת היום לבית המופתי . הוא לא היה בבית. המשרת פתח לנו את הדלת. ראיתי את הבנות שקרא להן המשרת לבוא אל חדר הבקור שהיינו בו. נכנסו ואמרו לנו שלום.

אני השתוממתי בהביטי אל הבת הספרדית, שהיתה יפה במלוא מובן המילה, איך נגררה אחרי הבת העוזרת בבית אביה, שהיתה כעורה למדי, לבוא אתה הנה להמיר את דתה. אחרי שנתן להן אבא רשות לשבת, שאל אבא את הספרדית ואמר: 'ובכן מה נתחדש אצלך, האם נמלכת בדעתך לחזור לדת אבותיך ?' ענתה: 'סליחה אדוני שהוא טורח לשוא, אני כבר החלטתי להשתמד ולא אחזור עוד מהחלטתי.

אבא השיב לה: 'אני צריך להבינך, כי בהמרתך את דתך את עם חברתך זו, אתן לא תרבנה במספר הערבים ולא תמעטנה ממספר היהודים, זולתי שבהמרתכן את דת אבותיכן אתן גורמות לחלול כבוד היהודי בין הגוים, מבלי שתהיה גם לכן תועלת חומרית. אני בטוח היטב כי באחרונה תתחרטנה על זה, בעת שיהיה כבר מאוחר מדי לתקן את המעוות'. כך פנה אבא אל חברתה המשרתת ונתן לה לקח מוסרי. וכשנדמו שתיהן ולא ענו דבר פנה אבא שוב אל היפהפיה ואמר לה:

'אם את לא גלית לי את מצפונך, בכל זאת אני עכשיו מבין היטב שמה שהמריצך לשמד, היה בלי ספק שאת אינך מוצאת מנוחה בבית אביך ובלי ספק תמיד יש לך חכוכים עם אמך חורגתך. ואני סובר, אם יזדמן לך צעיר טוב מבני עמך להנשא לך, בודאי תבחרי בו להיות חתן שלך. ובכן אני הבאתי אתי עתה את בני זה, הוא בן יחיד לי, הוא במבחר עלומיו בן עשרים שנה, צעיר מודרני ויודע הוא מתבייש לדבר

אתך בפניך, אני בטוח שהוא יאהב אותך. אם תבחרי בו, אני אקחך לו לאשה. ואת המשרתת עוד אני אמצא לך בן זוג. כשגמר אבא מלדבר אתה, היא העיפה מבט עלי רגע, אך כנראה היתה פקחית והבינה כי אין זה אלא ערמה מצד אבא, להניאה משמד. ותענה לו: 'אני לא אנשא לשום יהודין, אבא אמר: 'יוכל היות שלא מצא בני חן בעיניך, אל לך להתבייש מזה, אפשר ואפשר למצוא לך איש אחר שתבחרי בו, כך ארכה השיחה כשלושת רבעי שעה בלי כל תוצאות, אחר כך יצאנו מבית המופתי ושבנו הביתה.

אבא לא נואש מתקוה להוציאן מבית המופתי בעוד מועד, ולהחזירן למוטב. אבא הבין היטב שאם ימצא חתן טוב ליפהפיה בודאי תחזור ליהדותה ואיתה המשרתת – החברה שלה, תהיה מוכרחה להגרר אחריה. כשחזרנו הביתה שלח אותי לחנות החייט ישועה ברון  לקרוא לבנו הצעיר חיים ברון. אבא בקש אותו שילך עמי למחרת היום לבית המופתי, וידבר על לב הבת שישאנה לו לאשה, למראית עין, כדי שנוציא אותה ואת חברתה להביאן אל ביתנו. הצעיר הסכים למלא את בקשת אבא. למחרת היום לפני לכתנו מסר אבא בידי מכתב למופתי לבקשהו שיואיל בטובו להרשות לצעיר הבא אתי ליכנס עמי אל חדר הבנות ולשוחח אתן. בבואנו לבית המופתי, מצאנו אותו בבית, מסרתי אני לו את מכתב אבא. תכף הרשה לחברי זה להכנס אתי אל חדר הבנות והלך לו. אנחנו נכנסו לבדנו. לחצנו את יד הספרדית ואת המשרתת חברתה. חברי אמר לי בצרפתית בלחש כשהביט בעלמה elle est  tres belle " ז"א היא יפה ואהודה), העלמה חייכה. אז אמר לה חברי: 'סבורני שגברתי מבינה צרפתית?'. אמרה כן. אני הצגתיו לפניה בתור ידידי היחיד לי בעיר זו. חייט מפורסם לתפירת חליפות בעכו. ככה דברנו אתה בצרפתית בהא וברא ובאחרונה בקש אותה להודיעהו אם תרצה להיות בת זוגו ושותפו בחיים, ופנה אלי לפני קבלו מענה מפיה על בקשתו, ואמר לי בחיוך: 'אל לך ידידי לקנא בי אם תבחר בי הגברת ולא בך, אם גם שאתה לא נופל ממני בכל, אני השיבותי לו: 'חלילה וחס להיפך אני אברך את אגודתכם כי תהיו מאושרים בחיים, היא סקרה אותנו קצת ואמרה: 'די מהתלות אני איני חפצה לשמוע כך'. עברה שעה אחת ואנחנו יצאנו בפחי נפש.

גירוש קנ"א-א. ר. מרציאנו ואחרים

גירוש קנא

בינתיים מלך קשטיליה מת. אויבי נפשו של המוכס אשר היו מבאי חצר המלך שכנעו יורש־כתר, הצעיר לימים, להסכים בכתב על מתן רשות לעשות ביהודי ״בוגד״ כטוב בעיניהם. הם קבלו הרשיון וביצעו גזר דין מוות נגד המוכס היהודי. הנוצרים אשר הוקירו מאד את פיגון העריכו תרומתו לקופת הממלכה, זעמו על המעשה הנפשע ותבעו שלילת הסמכות מהיהודים לדון דיני נפשות.

פרראנד מרטינז, כומר בסיביליה ניצל פרשת יוסף פיגון על מנת להשמיץ ולהוקיע את היהודים. ראשי הקהל תבעו הכומר לדין אך הוא לא נרתע, אדרבה, המשיך בהתקפותיו ותבע מאנשיו לפגוע ביהודים וברכושם וגם לגרשם. המלך התערב אישית בפרשה ודרש מהכומר להפסיק מסע השסוי והשנאה, אך מרטינז נשאר בשלו. מלכה הצעיר של קשטיליה מת וימי רפיון השלטון והסדר הצבורי באו, הכומר ניצל החלל הריק בשלטון והגביר התקפותיו על היהודים. דברי הבלע והשנאה מאז פרשת פיגון, הכעירו האווירה בסיביליה נגד היהודים בסיביליה, ובחודש תמוז של שנת קנ״א-1391, נאם הכומר בפני המון אדם, חירף וגידף תורת ישראל ודרש להתנפל על שכונת היהודים.

אספסוף פרוע וזועם מצוייד בכלי משחית הגיע לשכונת היהודים ובפיו קריאה איומה: על היהודים להתנצר או למות. יהודים מבוהלים סגרו שערי השכונה וחיפשו מחבואים, נשמעו זעקות נקם מצדם של הנוצרים צמאי הדם, או אז נפרצו השערים והמהומה החלה. בימי הפוגרום בסיביליה, נרצחו מאות יהודים ויש אומרים אלפים, וכך תיאר המצב רב חסדאי קרשקש אשר חי בימי המאורעות בצפון ספרד וז״ל: ״יום ר״ח תמוז קנ״א המר והנמהר דרך ה׳ לשתות האויב על קהילת סיביליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעת אלפים בעלי בתים הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב אך רובם המירו ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים יהיו מסילות היהודים יושבים בצד ורבים מתו על קדושת ה׳ ורבים חללו ברית קודש״! …ד).

מאורעות סיביליה התפשטו לעשרות קהילות בספרד, קהילות רבות נפגעו ונזוקו בצורה חמורה ברכוש בנפש וברוח.

אד הגיבו היהודים בימי המאורעות?

ברוב המקומות לא גילו היהודים התנגדות פעילה להגנתם, אימת ההתנפלות גרמה לבהלה בקרב האומללים אשר לא היו מאורגנים לשום מאבק. אך נמצאו יהודים, ככל שידם השיגה להשיב מלחמה, כגון בברצלונה, ועל מה שהתרחש שם, כתב הרב הסדאי קרשקש: …יום שבת אחריו שפך ה׳ כאש חמתו… היא קהילת ברצלונה אשר הובקעה ביום ההוא … וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו… אזי קם שאון דלת העם והמון רבה על נכבדי המדינה וילחמו עב היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות…).

מאבק דומה לזה של ברצלונה התנהל בעיר ואלאנסיה: …ובואלאנסיה היושבת לחוף ים התיכון… ויאמרו להתפרץ אל רובע היהודים … כולם חמושים בכלי משחית … ויהי כאשר עמדו היהודים על נפשם ובתגרה נפל חלל אחד הנערים … ואף כי נמצאו בין האחרונים (היהודים) אנשי חיל אשר עמדו על נפשם וילחמו בחזקה ויכו איש אישו…).

נמצאו גם יהודים אשר הגיבו בדרך ההתאבדות או שפגעו למוות בבני ביתם וקרוביהם).

אלפי הנרצחים או הנהרגים תוך כדי מאבק והגנה על חייהם קידשו שם שמים בפרהסיא ומצות קידוש ה׳ התקיימה במלוא משמעותה והדרה על ידם, זאת, גם בקהילת סיביליה אשר הרב שם טוב בן שם טוב לא חשך שבטו עליה צויינה באגרת הרב חסדאי קרשקש כקהילה שם ״רבים מתו על קדושת השם״!…).

הרב שלמה בן וירגא מציין"בשנת חמשת אלפים וק״ן…). היו גזרות כוללות בספרד כי קמו גויי הארץ פתאום עליהם להרג ולשלול שלל ולבוז אם לא יצאו מכלל הדת ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם ותורת אמת במקומה והדרה ונהרגו רבים על קדושת השם…).

משנת קנ״א ואילך נמצאו בספרד אלפי יהודים אשר עלו על המוקד וקיימו להלכה ולמעשה מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל …).

מאידך רבים, מתוך יאוש ובהלה, ונגד רצונם, נאלצו להשתמד, ונראו כמשומדים, ברחובות, אך, בביתם ובחדרי חדרים שמרו אמונים לתורת משה. בתוך קהל האנוסים חלק קטן חלל ברית קודש והתנצר מלב ומנפש, אך הרוב חיכה לימי רגיעה בכדי לפשוט מעליו בגדי השמד והתועבה וכדברי הר׳ ש. בן וירגא ״וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם עד ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם והי עזרם …).

מתוך סערת שנת קנ׳׳א שרדו יהודים רבים "אשר נמלטו להרים ולשדות …), או מצאו מקומות מסתור ע״י מתן שוחד בקרבת מפקדים ושליטים מקומיים ..), ומיד אחרי שוך הפרעות, שוקמו קהילות ישראל בספרד אחרי שנת קנ׳׳א, וכדברי ספר עמק הבכא …וישב חרון, אפם מעל הנשארים בחמלת ה׳ עליהם, וישבו בארץ ויפרו וירבו מאד..).

שבט יהודה – רבי שלמה אבן וירגה

העשרים ושמונה%d7%a9%d7%91%d7%98-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-001

בערי יון, כפי מה ששמעתי מקדמונים, יצאה גזרה מאת המלך להעבירם על דת, והרומנוטיש עמדו כלם מקטנם ועד גדולם על קדושת השם. וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם, נתיעץ מה לעשות, ויצאה העצה שיגרשם מבתיהם אל השדה ג׳ ימים, ולא ימצא להם שם שום מזון ולא מים לשתות. ועמדו כלם ולא אכלו ולא שתו שלשה ימים, לבד קטנים ונערים שלא יכלו לסבול, והיו בורחים מבית אויביהם והולכים לבתי היונים. וכי לא יכול המלך להבי­אם לדתו, וראה גבורתם להעמיד אמונתם, נכמרו רחמיו. ולפייס את העם גזר עליהם גזירות אחרות, וצוה שלא ידורו בתוך העיר קושטאנטינה, אלא שידורו בעיר כנגדה נקראת פירא, וגזר על מקצתם שלא יהא להם אומנות אלא עבוד עורות, ושיעשו חנויות סביבות הים לאומנות זה. ואחרים מן המספרים אמרו, כי זה לא היה בזמן ההוא אלא גזירה אחרת ולענין אחר.

העשרים ותשעה

בזמן המלך הישר הזקן מלך אלפונשו באו אגשים לפני השופטים אשר בארץ ואמרו, איך ראו איש נוצרי נכנם ערב פסח לבית איש יהודי, ואחר זה שמעו  אותו צועק ואומר: הנוצרים הצילוני! אז השופטים שלחו אנשים ילכו לחפש בבית האיש יהודי ולא מצאו דבר. אמרו השופטים: כעין זה העלילו בשנה שעברה ונתגלה השקר, ואתם התובעים למה תלכו אחרי ההבל ולמה תרגזו הדלים על לא חמס בכפיהם? קמו העם בקול המייה ואמרו: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אנחנו  נלך אל המלך, כי הוא יוציא לאור משפטינו! באו לפני המלך וספרו לו כל הענין. אמר המלך: הביאו לפגי האיש היהודי! הביאוהו מיד לפניו, ושאל לו המלך והשיב: חס ושלום, כי לא נכנס לביתי שום נוצרי זה ימים. אז אמר

המלך לתובעים: בני מות אתם! כאשר שמעתם הנוצרי צועק ואומר ״הצי־לוני״ ואתם הכרתם בקולו, למה לא שברתם דלתות היהודי ונכנסתם להציל העשוק מיד עושקו? השיבו: כי היינו יראים מן השופטים שיטילו עונש עלינו על שבירת דלת לשום אדם. השיב היהודי: וזה עשרה ימים שברח עבד ונכ­נס בביתי ונעל בפניו איך שברתם דלתותי ועדין הם שבורות? וילכו, ויראו, שתקו, ולא ענו דבר. אז אמר המלך לשרים: הראיתם היהודי הורג נוצרים? והוא זקן עד מאד וחלש, אין בידו להרוג פרעוש! אין זה כי אם רוע לבבם של אלו, וראויים לתת את הדין. וחזר פניו אליהם ואמר: מזויפים ושקרנים אתם! השמרו לנפשכם שלא תבואו עוד בדבר כזה לפני!

ביום הב׳ נאספו ושבו אל המלך לאמר, כי יש עדים רבים ואמתלאות  חזקות. אז אמר המלך: כיון שכן— ראויה החקירה! אז צוד, שיבוא סופר המלך, ובא וכתב שם היהודי וסימן ביתו, ושאל למכירים אשר אמרו שהכי­רוהו: מה שם הנוצרי? ואמרו: פידרו גוזמאן. שאל על אשתו, ואמרו: ביאטריץ משרתת ההגמון דרה ברחוב פלוני. שאל המלך: ומה תואר הנוצרי? וה­שיבו: איש צעיר הקומה ואדמוני וזקנו מחולק והוא עור מעין אחד. שלח  המלך בעד האשה ושאל ממנה על בעלה, ואמרה: לבית יהודי הלך לקחת חוב שהיה חייב לו ולא שב עוד לביתי אחר זה. שאל המלך עדות הנערים ואמרו: האיש הנוצרי ההוא אשר כך וכך סימניו היה מכירנו, ומצאנוהו לפ­תח היהודי ואמר לנו שהיה מקוה ליהודי על חוב שחייב, ועודם מדברים בא היהודי ונכנס הנוצרי עמו ומעט שעה שמענו קולו אומר ״הצילוני״, ואז בחלון נכנסנו בבית היהודי וחפשנו ולא מצאנו הנוצרי, אבל מצינו דם על הארץ לרוב. אז אמר המלך: לאמתלאה כזו ראוי להכותו ביסורין. והכו היהו־ די, ואמר כי הוא הרגו ובלילה השליכו בנהר, ונגזר עליו השרפה.

ובעת קריאת הגזרה בא ההגמון הגדול לפני המלך ושמע קריאת הגזרה. אמר ההגמון: פידרו די גוזמאן זה בעלה של ביאטריץ הוא או איש אחר? השיבו: בעלה של ביאטריץ. אמר ההגמון: דברים תמוהים אני רואה, כי הגזרה אומרת שביום ראשון ליינארו הרגו ואני אמש מצאתיו חי בכפר הסמוך לעיר ויבוא היום או מחר לרוב. אמר המלך: כפי זה או איש היהודי שוטה היה או יצא מדעתו, כי הודה במה שלא עשה. אז השיב ההגמון: היי­סורין ומעשה השרים אין בהם אמונה ולא בטחון. אמר היהודי: אדוננו  המלך! לא שוטה אנכי ולא הייתי שוטה, אבל הוציאוני מדעתי בכח הייסורין, כי אבדה החנינה מן הנוצרים ועשו בי שפטים שלא נעשו למורדים בכתר המלך, וכאשר ראיתי שאחר שהכוני בכמה יסורין היו חוזרין ומחדשים יסורים אחרים בחרתי במות אחת ולא בכמה מיתות.

אז שלח המלך ב׳ עבדיו ושילך יהודי אחד עמהם לשלא יחביאוהו עם שוחד, ובא הנוצרי לפני המלך. אז קם המלך על רגליו ואמר: ישתבח המאיר אפילות, ישתבח למי שאליו הדין והמשפט! ולמה צוה לבוערים כמונו לשבת על כסא דין ואנחנו כבהמות השדה לא ידעו במה יכשלו. עוד אני אומר, כי שמעתי כי בזמן הקדום היה מנהג היונים, כי ביום שנולד התינוק היו בוכין, וכשמת הזקן היו שמחים ושוחקים, וטעמם הוא כי ראוי לבכות לאדם הנולד כיון שבא לבכי, אבל כשמת ראוי לשמוח כיון שהלך לשמוח ולנוח, והיהודים ראוי שיבכו בלידתן ובמיתתן ובימים שבינתים, כי לא די להם הגלות הטבעי אלא שמבקשים עליהם תואנות להפילם. ודואג אני עליהם לא מפני שהם  יהודים כי אם מפני שהם דלים ושפלים, ואין לנו מלכות אלא מה שנותן לנו מלך עולם, והוא אמר על ידי נביאו: ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ולך ההגמון חסד, כי מנעתני מבא בדם נקי, והאל שלחך לבל יצא מידנו משפט מעוקל. אמר ההגמון: עדין עשה לך המלך מלכו של עולם חסד אחר כי ראית בעיניך שאין אמונה והבטחה במה שיאמר האדם על ידי מכות ויסורין, והנה  העני היהודי אמר שהרג הנוצרי ההוא, והננו חי לפני אדוננו, וישתבח המאיר למלכים ישרים וצדיקים כמוך, ונצח יאר פניך אליך, אמן!

הספרייה הפרטית של אלי פילו – יהדות מרוקו עברה ותרבותה

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשן%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%94

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingi s או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.

Juifs de Ouarzazate sa région

Les Juifs de Ouarzazate et de sa région

C'est surtout en 1492, 897 de l'hégire, que chassés d'Espagne, ils vinrent constituer des communautés dans l'Atlas et dans d'autres lieux de l’empire du Sultan Bayezid (bajazet). Le sultan aurait déclaré : “On dit que Ferdinand d'Aragon et Isabelle de Castille sont de grands rois, or il appauvrissent leur empire et enrichissent le mien.

Aujourd'hui la majorité sont partis du Maroc, quelques uns seulement restent dans les villes. Ils ne font plus partie des habitants de la région de ouarzazate et de sa région qui regorgeait de mellahs. Quelques-uns reviennent en touristes visiter les lieux où habitaient leurs familles et pratiquer leur culte auprès du tombeau d'un saint (Rabbi David u-Moshe).

La synagogue de Ouarzazate est désaffectée et occupée par des commerçants musulmans. Les objets du culte ont été transférés à la synagogue de Casablanca. Plus aucun juif ne vit dans le mellah de Taourirt dont les portes qui le séparaient du reste des habitations ont disparu. Quelques symboles hébraïques demeurent, notamment dans l'architecture de la kasbah où se devine des menorah stylisées

MELLAH DE TAOURIRT D'AUTRE FOIS

Publié le 05/03/2014 à 18:22 par rol-benzaken.

 
10548.RECIT DE LA VIE AU MELLAH DE TAOURIRT D'AUTREFOIS.

TAOURIRT. RECIT DE LA VIE AU MELLAH DE TAOURIRT D'AUTREFOIS. 

Le Mellah, vous vous imaginez la honte de les ramener à ce temps-là.

Oui les Juifs marocains ont eu un moment de honte de leur passé que représentait le Mellah, devenu dans le langage synonyme de misère, de saleté et d'arrièration.

Maintenant que toute la population juive l'a quitté définitivement dans les années 60, il se pare de couleurs de nostalgie et d'affection.

Le temps du Mellah ne sonne plus comme une insulte, mais au contraire comme une invitation à un monde disparu et déja regretté.

ARTICLE CONCERNANT LA VIE QUE LES HABITANTS JUIFS MAROCAINS ONT CONNU AU MELLAH DE TAOURIRT DES ANNEES 50-60 ET AVANT.

 

13953_meknes.jpg

 

 

Photo Casbah de Taourirt.

 

Touring_Club_1933

 

Juives du mellah de Taourirt-Photo Elias Harrus

 

 

Vendeur au Mellah

Taourirt_1936_juif

En 1939, la kasbah comptait environ 1300 habitants, dont 100 Berbères, 1000 Harratines, 20 Mrabitines Irougamène descendant d’un marabout  et 150 Juifs.

EXODE DES JUIFS DES MELLAHS DU MAROC.

 79477_p1.jpg

Il n'y a à ce jour plus aucun habitant juif dans les mellahs du Maroc.

LES JUIFS N'IRONT PLUS JAMAIS HABITER LES MELLAHS DU MAROC.

המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים- אל אקצא בסכנה -נדב שרגאי

המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים אסלאם-ירושלים

מהרגע שבו אוחדה ירושלים ביוני 1967 וחלקה המזרחי עבר לשלטון ישראל, החלו הפלסטינים והערבים להציג את 'אל-חרם אל-שריף' כ'אל-אקצא שנפל בשבי היהודים," ומעמדו של ההר התעצם במדרג של הקדושה הדתית האסלאמית. כל עוד שלט בירושלים ריבון מוסלמי, התרכזה המנהיגות הדתית של ערביי ארץ ישראל, ממקום מושבה שבהר הבית, במעשה הפולחן הדתי, ומיעטה לשרבב נימות פוליטיות בפעולותיה.

נפילתה של ירושלים בידי שליטים לא מוסלמים, בין שהיו אלה הנוצרים הצלבנים בתחילת האלף השני לספירה, או היהודים בסוף אותו אלף, הקפיצה את ירושלים ממעמד של סמל דתי משני בחשיבותו למעמד של סמל לאומי דתי מן הדרגה הראשונה.

ההיסטוריון והמזרחן פרופ' עמנואל סיון מציין בחיבורו 'מיתוסים פוליטיים ערביים' כי בתקופה המוקדמת של האסלאם לא יוחסה לירושלים קדושה מיוחדת. לדעת סיון "ניתן להוכיח עד כמה לא החשיב האסלאם את ירושלים בשנותיו הראשונות, על ידי העובדה כי ירושלים היתה אחת הערים האחרונות שנכבשו בעת הפלישה לסוריה, אחרי מות מוחמד, ושכיבושה קשור בשמו של קצין זוטר ולא – כפי שטוענות אגדות מאוחרות – בשמו של החליף עומר בכבודו ובעצמו. יתר על כן, העיר אף לא הפכה בירת הפרובינציה החדשה פלסטין. אדוניה החדשים קראו לה איליא, גרסה ערבית של שמה הרומי, איליה קפיטולינה. העיר גם לא היתה מחוז פלסטין. זו היתה בתחילה קיסריה ואחר כך רמלה."

סיון מציין כי בעוד הרעיון של קדושת ירושלים נפוץ בשלהי המאה השביעית, בעיקר בזכותם של גורמים עממיים, הרי תחייתו באמצע המאה ה 12- ניזונה מלמעלה, מחוגי השלטון, תחילה על ידי זנגי, האמיר הטורקי של מדינת מוצול-חלב, שכבש את הנסיכות הצלבנית של אדסה שבצפון סוריה. אמיר זה היה הראשון בין שליטי זמנו שהכריז על ג'יהאד לחיסול כל הנוכחות הצלבנית במזרח. שחרור ירושלים הוצב כיעד עליון למערכה ואומץ כציר הבריח של תעמולתו. בנו של זנגי, נור אלדין, המשיך בכך, ואחד ממשוררי החצר שלו כתב באחד משיריו:

 

"אמור לשליטים הכופרים למסור )לזנגי( לא רק

את אֶדֶסה כי אם גם את שאר נחלותיהם.

כל האדמה הזאת לו היא.

אם כיבוש אֶדֶסה הוא הים, הרי ירושלים

וממלכת הצלבנים בה, הם חופו."

 

בימי צלאח אל-דין הועצמה עוד יותר מגמה זו, וכיפת הסלע תוארה כ"עולצת למשמע הבשורה כי הקוראן אשר נעדר ממנה עתיד לשוב." באיגרתו של הסולטאן המודיעה לכל נסיכי האסלאם על הניצחון בקרנות חטין  (4.7.1187)  הוא הבטיח להטיל לאלתר מצור על ירושלים אשר "עלטת הכפירה אפפה אותה זמן כה רב ועוד מעט קט יזרח עליה שחר הגאולה."

תופעה דומה התרחשה כאמור לאחר 1967 , אלא שהפעם – הביאו לכך" הכופרים היהודים", ולא "הכופרים הצלבנים". ירושלים, שמעמדה בימי ירדן עורער וירד פלאים על ידי שלטון המלוכה שם, שוב קפצה לפתע במעלות הקדושה והחשיבות הפוליטית לאחר מלחמת ששת הימים. שירי געגועים וכיסופים לירושלים המוסלמית התפרסמו בעולם הערבי, וכמעט כל שליט ערבי המכבד את עצמו הקים ועדות מיוחדות לעניין ירושלים והר הבית. יחידות צבא, מחנות, בתי ספר, מועדונים, מחנות פליטים בגדה המערבית וכנסים, ועידות וועדות בחוץ לארץ נשאו עם השנים את השם אל-אקצא.

איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראל ב 1967- גם העמיק באחת את האינטרס של שליטי ערב בירושלים בכלל, ובאל-חרם אל-שריף על צמד היכלי הקדושה שלו בפרט. כל מנהיג ערבי שכיבד ושמכבד את עצמו דאג לשזור בנאומיו מילות כיסופים למסגדים, "המחוללים על ידי היהודים"בהר הבית, ולהרים תרומות בעין יפה לשיפוץ המתחם ולאחזקתו. דריסת רגל כלשהי, ולו סמלית, בשטח המקודש התפרשה כסיוע למאבק הלאומי לשחרור האדמות הכבושות, אות וסימן לדבקות בו.

מנקודת מבטן של מדינות ערב, הקשר עם הר הבית היה אקט של שותפות במאבק נגד ישראל והוכחה לנאמנות בלתי מסויגת למאבק הלאומי של הפלסטינים. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים צצו במדינות ערב, כפטריות אחר הגשם, מאות גופים, מועצות וועדות לעניין ירושלים ואל-אקצא, שרבים מהם הוסיפו להתקיים שנים רבות אחר כך.

עשרות מיליוני תושבים במדינות ערב אוחזים באסלאם ובלאומיותם הערבית כשהם כרוכים יחדיו. הם אינם מבדילים בהכרח בין זה לזו. הדבקות באסלאם היא לעתים קרובות הוכחה לדבקות במאבק הלאומי. השימוש בסמלים דתיים לצרכים פוליטיים ולאומיים אינו המצאה של האסלאם דווקא, אבל קשה לתאר את המאבק המתמשך של מדינות ערב בישראל, ללא הסמלים הדתיים שהזינו אותו, ובעוצמה רבה פי כמה – לאחר מלחמת ששת הימים, עם שלטון ישראל בירושלים ובהר הבית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר