ארכיון יומי: 29 בנובמבר 2016


LE FABULEUX PÉRIPLE D'HANNON


  1. histoire-du-marocLE FABULEUX PÉRIPLE D'HANNON

Il est bon de publier à nouveau ce texte d'interprétation si difficile. Si le début peut être admis, à partir de Cerné, on entre dans la fable.

« Il a plu aux Carthaginois de faire naviguer Hannon au delà des colonnes d'Hercule pour y fonder des villes lybo-phéniciennes. C'est pourquoi il accomplit ce voyage à la tête d'une flotte de soixante navires à cinquante rameurs emmenant avec lui trente mille hommes ou femmes, des vivres et des marchandises.

Quand nous eûmes dépassé les Colonnes d'Hercule, et après une navigation de deux jours, nous fondâmes une ville à laquelle nous donnâmes le nom de Thymaterion ; elle dominait une vaste plaine.

 De là nous prîmes vers l'Ouest et nous ralliâmes près du cap libyen de Soloeis couvert d'épaisses forêts. En ce lieu nous élevâmes un temple à Neptune et nous continuâmes ensuite notre voyage vers l'Est. Après une demi-journée nous parvînmes à un lac situé non loin de la mer et couvert de joncs élevés où paissaient un grand nombre d'éléphants et de bêtes féroces.

Nous dépassâmes ce lac dans une journée de course et nous peuplâmes de nouveaux colons les villes du littoral : Karikon, Gytte, Mélitta et Arambys.

De là nous entrâmes dans l’embou­chure du Lixus, grand fleuve qui vient de l'intérieur de la Libye. Les Lixites, peuplade nomade, faisaient paître leurs troupeaux sur le bord de ce fleuve. Nous établîmes des rapports d'amitié avec ce peuple au milieu duquel nous séjournâmes quelque temps.

Plus loin dans l'intérieur des terres se trouvent les Éthiopiens, peuple inhospitalier habitant une région remplie de bêtes sauvages et entrecoupée de hautes montagnes où le Lixus prend sa source; dit-on. Au milieu de ces montagnes vivent des hommes d'une structure particulière appelés Troglodytes.

Les Lixites prétendent qu'ils sont plus rapides à la course que les chevaux. Nous prîmes des interprètes chez les Lixites et nous longeâmes pendant douze jours, dans la direction du Sud, des côtes désertes; puis ensuite nous navigâmes pendant un jour vers l'Est; en cet endroit au fond d'un golfe, nous découvrîmes une petite île de cinq stades de circuit à laquelle nous donnâmes le nom de Cerné et où nous fondâmes une colonie… La durée de la traversée de Carthage aux Colonnes d'Hercule et de ce point à Cerné est la même.

De là, après avoir navigué à l’embouchure d'un grand fleuve appelé Chrétès, nous entrâmes dans un lac dans lequel se trouvaient trois îles plus grandes que Cerné. Nous les dépassâmes et après une journée de navigation, nous atteignîmes l'extrémité du lac, dominée par de hautes montagnes habitées par des hommes sauvages, couverts de peaux de bêtes féroces, qui à notre approche nous jetèrent des pierres et nous empêchèrent de débarquer.

En continuant notre navigation, nous atteignîmes un autre fleuve… fourmillant de crocodiles et d'hippopotames. De là nous revînmes sur nos pas et nous regagnâmes Cerné.

De là, nous navigâmes pendant douze jours du côté du Sud en longeant une côte habitée par des Éthiopiens qui prirent la fuite à notre vue. Les Lixites qui étaient avec nous ne comprenaient pas leur langage. Le dernier jour, nous débarquâmes au pied de hautes montagnes boisées. Les arbres étaient d'essences diverses et leur bois odoriférant.

Nous cotoyâmes ces montagnes pendant deux jours et nous atteignîmes un golfe immense dont les deux côtés étaient en plaine… Nous fîmes de l'eau et, après avoir côtoyé cette région pendant cinq jours nous entrâmes dans un grand golfe que les interprètes nous dirent s'appeler la corne du Couchant. Dans ce golfe était une île spacieuse; dans cette île un lac salé, renfermant une autre île. Nous y débarquâmes et pendant le jour nous n'y vîmes que des forêts; mais pen­dant la nuit, nous aperçûmes de grands feux et nous entendîmes un grand bruit de trompettes e: de cymbales, où se mêlaient de grandes clameurs. Alors la frayeur nous gagna et les prêtres nous conseillèrent d'abandonner l'île. »

http://www.pheniciens.com/persos/hannon.php

https://fr.wikipedia.org/wiki/Hannon_(navigateur)

http://www.persee.fr/doc/crai_0065-0536_1994_num_138_2_15385

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים (?1940-185) – יוסף שטרית

%d7%94%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתית Paquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.

וְהִנֵּה רָעָה חוֹלָה לְהוֹרִים בּוּרִים, / לְהִתְחַתֵּן זֶה בָּזֹאת [כחתן דמים.

כְּמַביִּט אל העמל בוגדים וּמַמְרִים, / כמעט קט עבר אָשָׁם [וְהוּרַק חֵרֶם

סורו סורו בִּכְלִמָּה / וּרְאוֹת פָּנִים נִזְעָמִים.

10 אֶחָד לַהֶבֶל דָּמָה / וּלְאַחֵר בוֹלֵס שִׁקְמִים.

                                                                          שֵׁנִי לֶשֶׁם אַחְלָמָה, מִטְּעָמִים נֶעֱלָמִים;

ביאורים לקטע הנ"ל

  • והנה רעה חולה: פירוט המצב השערורייתי שעומד במוקד הכתיבה של השיר, על פי קהלת ה, יב, להורים בורים: האשמת ההורים בבורות, כאן במובן של טפשות, על כך שאינם מרשים לבניהם ולבנותיהם להתחתן על פי רצונם.
  • להתחתן זה בזאת כחתן דמים: ייתכן שיש כאן רמז אירוני לדמים במובן של כספים והון, שעומדים ביסוד סירובן של המשפחות המבוססות לתת לבניהם להתחתן עם בני העניים של הקהילה.
  • כחתן דמים: על פי שמות ד, כה.
  • כמביט אל העמל בוגדים וממרים בני המעמד הגבוה מסתכלים על העמלים, על אלה שאינם מתפרנסים כדי מחייתם, כעל אנשים מוקצים מחמת מיאוס.
  • כמעט קט עבר אשם והורק חרם: בני המעמד הגבוה מאשימים את בני המעמד הנמוך במצבם הנורא ומטילים עליהם כמעט חרם חברתי.
  • חרם: כאן כנראה במובן החברתי של ״הטלת חרם״, ולא במובן ״רשת דיג״ כמו במקור המקראי.
  • הורק חרם: על פי חבקוק א, יז.
  • סורו סורו בכלמה וראות פנים נזעמים: בני המעמד הגבוה מסתייגים מבני המעמד הנמוך ודוחים אותם מעליהם בבושת פנים ואף כועסים עליהם על שמתקרבים אליהם.
  • סורו סורו על פי ישעיה נב, יא.

אחד… שקמים: בני המעמד הנמוך אינם נחשבים בעיני בני המעמד הגבוה בגלל עוניים.

 אחד להבל דמה על פי תהלים קמד, ד.

בולס שקמים על פי עמוס ז, יד.

  • שני לשם אחלמה: בני הקבוצה השנייה נחשבים לעדית שבעדית של הקהילה וליקיריה.
  • עדית
  • (נ') אדמה טובה, קרקע משובחת; הכי טוב, מיטב, מבחר, המוצלח ביותר, הבחירה הטובה ביותר
  • לשם אחלמה: אבנים יקרות, על פי שמות כח, יט; לט, יב;
  • מטעמים נעלמים: למצב זה של חוסר שוויון ושל הפרדה חדה בין שתי הקבוצות אין סיבות מובנות.

המרבוטים של הצפון – ערך שלום בר-אשר

המרבוטים של הצפון%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%aa

המוקדם שבהם הוא מוחמד אבן אחמד אל-זיאני, המכונה אל-עיאשי. משכיל ותלמידו של מיסטיקן מסלא, דגל במלחמת הקודש בראשות מולאי זידאן ותקף את מאזאגאן.

 כגמול על מסירותו העניק לו הסולטן את התואר קאיד אזמור. אבל עד מהרה סר חינו בעיני אדונו והוא נאלץ להימלט על נפשו. הוא הגיע למישור גארב, תמך בעצמאותן של ערי בו-רגרג, ניהל את מלחמת הקודש נגד אל-מעמורה ולאראש והשיג בכך את שחרור חלקם הגדול של המרבוטים של האזור ואפילו של מרוקו כולה. ב-1637 הסתכסך עם המאורים, שהאשימם בקיום יחסים חשודים עם האנגלים והספרדים. לבסוף אפילו כבש את רבאט ואת סלא ב-1641. דבר זה הביא לאובדנו: המאורים, שמצאו מקלט אצל חמרבוטים של דילא, שכנעו אותם לאחוז בנשקם. אל-עיאשי נוצח ונהרג ב-1641.

Sidi M'hamed el-Maliki ez-Zeyani el-Ayachi (15631641), plus communément appelé Al-Ayachi, surnommé le "Saint de Salé", est un marabout marocain et un puissant chef militaire ayant notamment vécu dans l'actuelle Salé (à l'époque, dite Salé-le-Vieux, par opposition à l'actuelle Rabat, dite alors Salé-le-Neuf, tout au moins concernant sa médina). Il pose les bases de l'entité politique que deviendra la République de Salé ne reconnaissant plus ainsi la légitimité du sultan Moulay Zidane.

Une avenue, une école primaire et un hôpital portent son nom à Salé

Depuis la mort d'Ahmed al-Mansur Saadi en 1604, le Maroc sombre dans état d'anarchie où le Sultan perd son autorité. L'Espagne en profite alors pour annexer Larache en 1610, puis le port de la Mamora en 1614.

Selon l'historien Mohamed Zniber: « Dans son différend avec les Morisques de Rabat, qui évolua vite en conflit armé, Ayyachi les accusait d'avoir trahi la cause de l'Islam lors du siège de la Mamora et offert leurs services au Roi d'Espagne, ce qui n'était pas tout à fait faux. » Basé à Salé-le-Vieux, Al-Ayachi mène le jihad contre les Espagnols en démarrant la course maritime avec les arrivants morisques et avec l'aide des Anglais. Il réussit à reconquérir la Mamora et étendit son pouvoir jusqu'à Taza.

En avril 1627, Al Ayachi attaque Salé (Salé-le-Vieil et Salé-le-neuf) dont il s’empare et la transforme en sa principauté devenant par la suite gouverneur indépendant de la République de Salé. Un mois plus tard, John Harrison signe avec lui un traité et entreprend une relation diplomatique avec l'entité politique. Al-Ayachi envoie ses représentants (probablement des renégats) à la cour du roi Charles Ier d'Angleterre: Mohammed Bensaid (Lopez de Zapar) en 1627, Ahmed Naravaez dans la meme année et Mohammed Clafishou en 1629.

Le 30 avril 1641, Al-Ayachi est assassiné lors de querelles intestines qui déchirent l'éphémère république corsaire. Les marabouts de Dila, près de Khénifra, se rendent maitre de la thalassocratie après avoir vaincu le chérif saâdien et les partisans du défunt marabout de Salé.

Sa demeure se trouve à l’emplacement de l'actuelle école de Mekki Alaoui

המרבוטים של דילא, ברברי צנהאג׳ה, יסדו בשלהי המאה הט״ז זאויה, סמוך לישוב הנוכחי ח׳ניפרה. מכניסי אורחים, שוחרי צדק, נחשבים כשליטים בעיני שבטי הרועים של האטלס התיכון ושל המולויה, הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם על האוכלוסים הלוחמים הללו ועד מהרה עמד לרשותם צבא מעולה. הם השתמשו בו כדי להילחם ב-1640 בסעדי מוחמר א-שייח׳ אל-אצגר, שרצה להכרית את עצמתם בעודה באיבה, ולאחר מכן את הכלרבוט אל-עיאשי ב- 1641 . עתה נעשו הם שליטי כל האזור הצפוני של מרוקו, אבל נעשו יריבי השורפא העלווים של תאפילאלת, שטיפחו גם הם שאיפות התפשטות. בסופו של דבר נחרץ עתיד ירושתה של השושלת הסעדית בין הברברים ההרריים הללו בראשות המרבוטים ויושבי נאות מלדבר בחסות השורפא.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – העדרו המסנוור של האור – טאהר בן ג'לון

%d7%94%d7%a2%d7%93%d7%a8%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a0%d7%95%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8

ביולי 1971 נכשל נסיון הפיכה במרוקו נגד המלך חסן השני. מארגני ההפיכה חוסלו והקצינים והחיילים המבצעים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר שונות. אבל כעבור שנתיים הם הוצאו מהכלא -חמישים ושמונה קצינים וחיילים – ונעלמו. בתחילת שנות השמונים החלו להסתנן ידיעות על גורלם; נודע שהם נמקים בכלא מדברי בטזממארט, בעינויים ובייסורים תופתיים. השלטון המרוקאי הכחיש את דבר קיומו של הכלא הזה, והכלואים הוסיפו לגווע בו אט-אט, שמונה עשרה שנים, ולמות בזה אחר זה. באוקטובר 1991, בהשפעת לחצים בינלאומיים, שוחררו עשרים ושמונה הכלואים שהצליחו לשרוד.

טאהר בן גילון כתב את ספרו על יסוד עדותו של אחד הכלואים שנשארו בחיים, וחלק גדול מהפרטים בו לקוחים אפוא מן המציאות הנוראה ההיא. אבל הסופר הידוע, בן מרוקו שמתגורר בצרפת, כתב אותו מתוך כוונה מפורשת להוציא מתחת ידו לא מסמך תיעודי מובהק, כי אם יצירה ספרותית, ולהעצים כך את כוחן של המילים. הספר הוא אפוא כתב אשמה נגד מנגנון הדיכוי המפלצתי של שלטונו של חסן השני, ונגד כל מנגנון עינויים באשר הוא, וגם שיר הלל לכוח העמידה של האדם, ליכולת המופלאה שזכו בה אנשים יחידים לדבוק, אפילו בנסיבות כאלה, באנושיות, באמונה, ברוח – להעמידם מול מעניהם, ולהנחיל להם תבוסה.

טאהר בן ג׳לון נולד בשנת 1944 בפס שבמרוקו. למד והורה פילוסופיה וסוציולוגיה. מאז 1971 הוא מתגורר בצרפת, אבל יצירתו הספרותית, וכמוה גם מעורבותו החברתית והפוליטית קשורות קשר אמיץ למוצאו המרוקני. עד כה כתב שירה, סיפורים, רומנים ומסות, והוציא לאור אנתולוגיה של השירה המרוקנית החדשה. בעברית ראו אור ״בן החולות״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1987), ״הלילה הקדוש״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1991) ו״הגזענות, כפי שהסברתי אותה לבתי״ (בבל, 1999). ״העדרו המסנוור של האור״ יצא לאור בצרפתית בשנת 2001

Tazmamart (Arabic: تازمامارت‎‎) was a secret prison in south-eastern Morocco in the Atlas Mountains, holding political prisoners. The prison became a symbol of oppression in the political history of contemporary Morocco. It is located near the city of Er-Rich, between Errachida and Midelt. It was managed by commandant Feddoul and Hamidou Laanigri, both Royal Moroccan Gendarmerie officials.

Tazmamart Prison was built in 1972, after the second failed coup d'etat against the late Hassan II of Morocco in August 1972, 58 army officers were sent to Kenitra prison and later to Tazmamart. According to Ali Bourequat, the prison later held also some Sahrawi nationalists and other "disappeared" political offenders.

During the 1980s, there were allegations about the existence of a prison called Tazmamart. Authorities (or Makhzen) were denying all of those allegations. It was not until the publication of the book Notre ami le Roi(Our friend the King) by French journalist Gilles Perrault in 1990 that the issue was raised at a political level. Thomas Miller, who at the time was Director for North African Affairs at the State Department, said in an oral history that he was contacted by American citizen Nancy Touil, who said her husband M’Barek Touil had been languishing in Tazmamart for nearly two decades. Miller inserted a talking point in the background papers for President George H.W. Bush for his 1991 meeting with King Hassan. Bush raised the issue, much to the King's dismay.

According to some former detainees and human rights groups, conditions at Tazmamart were extremely harsh. While torture and ill treatment occurred, the appalling prison conditions were the biggest threat to the lives of inmates.

The prisoners were put in cramped single-person underground cells 24 hours a day. They were allowed no human contact, no light, and very little in the way of food or protection from the summer heat, or winter cold. There was no medical treatment for injuries caused by torture and diseases like tuberculosis. Also, the food rations were minimal.There are also allegations of executions.All in all, 35 prisoners, or more than half of the people incarcerated at Tazmamart during the eighteen years died, before the prison was finally closed in 1991

Rumours about Tazmamart's existence were put about as an instrument of terror by the makhzen, but even though several human rights organizations had reported on existence of Tazmamart, the regime officially denied all knowledge of the prison until 1991 when US pressure forced the release of the surviving prisoners. The camp was closed along with several others of its kind, but Tazmamart remains a particularly powerful symbol of the oppressive "years of lead" in Morocco. Survivors have staged memorial marches to the prison

Rumours persist about the continued existence of Tazmamart-style camps in Morocco, as it has been documented that secret detention and torture of suspects continues, possibly in collaboration with the American CIA (see Black sites).

In 1991, and after pressure from international human rights groups and some foreign governments, Hassan II of Morocco decided to close down the prison and release the last remaining detainees. Some fled abroad, others stayed in Morocco, but were prevented from discussing their experiences in Tazmamart publicly

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר