ארכיון יומי: 17 בנובמבר 2016


הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה

הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

כיצד הגיעו הבתים והקרקעות לרשות הקהילה? נראה שהיו שלוש דרכים:%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%98

א.   הקדש על ידי הבעלים, בין מחיים בין לאחר פטירתו על פי צוואתו. כך עולה מן התקנה השנייה דלעיל, וכן מקיצור התקנות לר׳ רפאל בירדוגו ומקיצור התקנות לר׳ רפאל משה אלבאז. עוד למדים אנו משאלה שהופנתה לר׳ יוסף אלמאליח (רבאט, 1832-1750), כי שכיב מרע ציווה כי מחצית מכל רכושו תינתן לאדם אחד שאינו מיורשיו ואילו מן המחצית השנייה יעשו לו תכריכים וספר תורה לזכרו והשאר להקדש.

ב.   עזבון בעלים שלא נמצאו להם יורשים, כלשון תשובת חכמי סאלי לר׳ חביב טולידאנו השני (נפטר במרחשון תע״ו/1715), שהיה דיין במכנאס: ״יש להם מנהג ותקנה באותה העיר שכל קרקע שלא ימצאו לה בעלים או יורשים תופסים אותה גזברי העיר לזכות עניי העיר״. במקרה זה היה נחוץ שהדבר ייעשה שלא בידיעת השלטונות המוסלמיים או על ידי השתקתם באמצעות שוחד, לפי שעל פי חוקי האסלאם רכוש כזה עובר לרשות אוצר השלטון.

ג.   הפקעה על ידי הקהילה כעונש על פגייה לערכאות של גויים. דבר זה כמובן מפתיע ביותר, אבל מצעו תקנה אחת בעניין זה מקהילת מכנאס, שנת תקכ״ט (סוף 1768):

ביען שכבר הסכמנו ותיקננו בחשון של שנה זו, ששום אדם מישראל ממחנה קדוש זה מכנאסה יע״א, די יכון [שיהיה] אלם ולא ציית לדינא, וילך א<ל> ע<רכאות> ש<ל> ג<וים> או אצל בעלי השררה, שהוא מובדל מע<דת> יש<ראל>, וממונו הפקר בכח הפקר בית דין לעניי עירנו […] ובכן אחר שעברו האנשים הנז' ופרצו גדר התקנה הנז',

" גזרנו אומר בל ימוט ע<ולם> וע<ר> שמע<תה> ו<עד> ע<ולם>/ ממונם וקרקעותיהם הם הפקה בכח ב<ית> ד<ין> יפה, והרשות נתונה ביד בני קהלינו להפסידם בכ<ל> מ<יני> הפסד, ויש להן רשו<ת> ג<מור> למכור ולמשכן קרקעותיהם, וליטול כל אשר להם, ולייסרם בכ<ל> מ<יני> יסורין, עד שיחזרו בתשו<בה> שלימה.   

הערת המחבר :             אבן צור תרס״ג, סי׳ נג, דף לב ע״א (מכנאם). אלבוים תשל״ב, עמי 81, הערה 259 מביא לשון זו ומייחסה שלא כדין לתקנת העיר סאלי. ולא דק בדברים, שכן אמנם החבמים החתומים על התשובה היו מקהילת סאלי, אך תשובתם נשלחה לר׳ חביב טולידאנו שהיה דיין במכנאס והוא פנה אליהם בעניין, ככל הנראה משום שהכירם מעת ששהה בסאלי פרק זמן מסוים. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף לב, עמי א־ב. עוד לעניין קרקע חסרת יורשים שעברה לרשות גזברי העניים ראה אלבאז תרס״א, חו״מ, סי׳ י(צפרו).

בפאס הקפידו ביותר לשמור את התקנה שלא למכור את קרקעות העניים. כך בתקנה משנת ת״ס (1700) הסכים בית הדין של הקהילה אך למשכן ״לקצת יחידי סגולה״ חלק מקרקעות העניים למשך שנה אחת בלבד על מנת לממן את המסים הגבוהים לשלטונות, שרוב הציבור לא יכלו לעמוד בהם. וכן בצפרו הייתה תקנה שאסרה על מכירת קרקעות ביים. לעומת כן בתקנה ממכנאס מיום ה באייר תקכ״ח (1768) הותר הדבר, בהסכמת בית הדין ויחידי הקהילה, כדי להקל על עומס המסים:

יען כי רבו כמו רבו משאלות לב שכנינו וגבר כמו נחשול של ים על בני קהלינו י<שמרם> צ<ורם>, וכשל כח הסבל מלסבול עול המסים, אי לזאת נתקבצו הקהל י״ץ ונועדו יחדו למכור החנויות הידו<עות> לכללות הקהל, להקל מעליהם מעט ולמלט נפשם מיד שואל ״משא מלך ושרים״. ובכן הסכמנו אנחנו ב<ית> ד<ין> החתומים על מכירת החנויות […].

גם אנחנו יחידי ק״ק מכנאס יע<זרם> א<ל> מסכימים על מכר החנויות.

פאס וחכמיה- לשון למודים לרבי יעקב אבן צור

מכתב הפאס -שער הקסבה

רבי משה בירדוגו: הנודע בשם ״המשבי״ר״ ב״ר אברהם ז״ל רב ומו״ץ בעיר מקנאס, רבותיו היו רבי יוסף בהתית ורבי חביב טולידאגו המזכירו בתשובה בס׳ זכות אבות סי׳ ל״ז ובה כותב ״מורי ורבי מוה״ר חביב טולידאנו ז״ל״.

הרב הנז׳ הרביץ תורה בתלמידים ובשנת תע"ה נתמנה לחבר בי״ד עד שנת תפ״ג. ובשנה ההיא במות האב״ד רבי משה טולידאנו, נתמנה המשבי״ר לראב״ד תחתיו, עד שנתבש׳׳מ ביום ה׳ חשון תצ״א.

המשבי״ר נודע בשערים שמו מיושר ועומק עיונו, ראה החיד״א במערכת הספרים אות משביר. וראה מ״ש עליו רבי חיים ן׳ עטאר בספרו אור החיים דברים א׳ ט״ז כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עומדים לפניו היה הוא ז״ל נותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למול אחד מהבעלי דינים למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להצדיק את בעל דינו ויסתתמו טענותיו וראה מ״ש גם בספרו חפץ ה׳ בשיטתו למס׳ שבת ד״י ע״ב.

הרב הנז׳ חיבר כמה ספרים ופס״ד והנודעים הם: ראש משביר על הש״ס ב״ח; כנף רננים דרשות על ספר בראשית; ליקוטים כ״י; שו״ת דברי משה; ביאורים וחידושים על התנ״ך; פירוש על פירוש רש״י עה״ת; והגהות קצרות על משניות, ראה נר המערב הנד״מ דף ר״ה. מלכי רבנן בערכו.

מכתב ט

רבי שמואל אזאווי זצ״ל ב״ר משה, מחכמי עיר סאלי אשר חי במאה הה׳ ונתבש׳׳מ לפני שנת תק״ט, עיין מלכי רבנן באות ש׳. הר׳ הנ״ל לראשונה היה סופר בי״ד וגם שו״ב ואח״כ נתמנה לאחד מהבי״ד, אומנם עוד מכבר אהב להתחרות עם גדולים ממנו כמו שתראה במוצב״י בתשובה ששלח רבי חביב טולידנו למו"ה משה ן׳ חמו זצ״ל. מהר״ש הנ״ל התחרה תמיד עם חבריו בבית דין, הרבנים ששמשו בבי״ד הם: ר״י צרפתי, ר״ש כהן, ור״ש קארו ז״ל ועקב התחרות זו התלקח ביניהם ריב ומדנים, והשתדלו ג׳ חבריו הנ״ל להורידו מכסא הדיינות, אך מהרי׳ש אזאווי התיצב לנגדם בעקשנות. ומפאת הריב הזה נסחפו רבני פאס ומכנס, בראש מתנגדיו של מהר״ש אזווי עמד הרב יעב״ץ אשר עמד על טיבו של הריב ונכנס לעוביו, אחרית הריב הזה לא נודע, אך נראה שלא עלה הדבר בידי רבני סאלי להסיר את מהר״ש הנ״ל מלהיות דיין, וראינוהו חותם בס׳ מוצב״י ח״א.

מכתב ט

רבי מנחם סירירו בכהה״ר דוד דומ״ץ בפאס מגדולי היחס שבמשפחות המגורשים הרב הנז׳ חי בחצי הא׳ של המאה הה׳, ידוע היה כאדם גדול וששמש גדולים והוא אחד מהחותמים על התקנות העמיד תלמידים רבים וגדולים ומהידועים שבהם רבי יהודה בן עטאר המכונה ״רבי אלכבי״ר״ ושני לו הרב יעב״ץ ז׳׳ל. חבר כמה ספרים מהם ביאור על התנ״ך, פס״ד, והגהות על השו׳ע, ועמד בקשרי מכתבים עם רבני המערב, ובכללם עם מו״ה משה בן חמו חד מקמאי רבני צפרו, הרב הנז׳ זכה לזקנה מופלגת ונתבש׳׳מ ביום שב״ק כ״ג אדר ב׳ שנת התס״א. ביחס לכתובה תארוהו בזה״ל ציס״ע אור ישראל וקדושו גזר אלהיו על ראשו, פטיש החזק עמוד הימני אור נערב, מופת הדור והדרו הרה״ג מעו״מ, אבן הראשה, נהורא דשמשא, חסידא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מו״ר זיע״א. נר המערב עמי 190 מלכי רבנן אות מי, קהלת צפרי ח״א עמי 297—192 וח״ב 234 —240. ואגדה מהלכת שפעם ישב לחשב הכנסותיו והוצאותיו, ולבסוף מצא שההוצאות יתר על ההכנסות, ואמר במליצה על עצמו מי״ם וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד.), כלומר מים = מ׳ מנחם, סמ״ך = סרירו פרנסתו בנס. וקונן עליו הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ:

״קדר עץ הדר, מטה עוז ותפארה.

 ראש מדברים, משיב מלחמה שערה,

על אותו אצרח, ברוח נשברה.

אהה אין אשכול, לאכול בכורה.

על כי נעתמה, מנורה הטהורה…

 

 ובארמית:

יומי ולילי הוה לעי, ועסיק באורייתא.

 והוה משתעי, הנהו מילי מעלייתא.

ולכל מאן די בע ידעי, מייתי בידיה מתניתא.

ובדיני סרכי ובועי, כותיה אפסיקא הלכתא.

ובממוני ושבועתא, נחית לעומקא דדינא…

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר בראשית – פרשת "וירא".מאת: הרב משה א. שמיר.

 טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר בראשית – פרשת "וירא".Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר.

"וירא אליו ה' באלוני ממרא.

 וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו

  וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב).

 

"וירא אליו ה'" –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו "אור החיים" הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג בנהיגה –

גם אברהם מציית לנהג העולם הקב"ה – בכך שהוא מקבל את הנהגתו ללא עוררין.

כבניו של אברהם אבינו –  צריכים אנו לנהוג בדרכו.

 

"וירא אליו ה'" – הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר: "וירא אליו ה'", ולא נאמר "וירא ה' אליו" {נשוא נושא בהתחלה}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא ה' אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' אל אברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפרושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצוות ביקור חולים כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאבים, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שאנו רואים בב"ח.

הרמב"ם במורה נבוכים אומר שהפסוק הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

הרשב"ם הולך בעקבותיו ואומר: "וירא אליו ה' – האיך שבאו אליו שלושה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך, קוראהו בלשון שכינה כדכתיב "כי שמי בקרבו". גם בהמשך אומר הרשב"ם על הכתוב "ואברהם עודנו עומד לפני ה' – לפני המלאך לבקש פניו". דוגמא לכך היא "גילוי אליהו" שהוא מלאך, לצדיקים.

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך, וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא ה' אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

 

רבינו "אור החיים" הק' משיב לשאלה הנ"ל: הקב"ה השרה שכינתו על אברהם, והוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

  1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
  2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו ה'" {הוי-ה}.
  3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצוות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

לדעת רבנו אוה"ח הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בה התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י

                                     ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

                                     ד – הזרוע בבחינת ד.

                                     י – ברית המילה בבחינת י.

            כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה. הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן בה' – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

"והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

 ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, ז – יא). 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

את מצוות ברית מילה, חכמים למדו מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכת המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן יכל אברהם לרוץ לקראתם: "וירא – וירוץ לקראתם".

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

כמו כן, רצה הקב"ה שעם ישראל ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצוות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצוות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל. שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רצה שכל אדם מישראל יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע בבשרו את המילה, ובאדמתו את ארץ ישראל. מצוות המילה היא המצווה שנכנסת לגופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצווה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את בני ישראל לפני כניסתם לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד). דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

שלבי התגלות ה' לאברהם:

  • "לך לך" ב. "במחזה" – ג. "וירא".

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, ובעצם לכל אחד מאתנו, עובר דרך שלושת השלבים הבאים:

א. "לך לך"- בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא ישר "מנחית" עליו את הציווי "לך לך אל הארץ אשר אראך". בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק.

ב. "במחזה"- "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה".  בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם אבינו במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. אברהם "האמין בה' ויחשבה לו צדקה". (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו ה'. – הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצוות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו אוה"ח הק'.

מהדברים הנ"ל עולה שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין. בהמשך, נוכל להרגיש שביבי קרני אורות אלוקיים במחזה חלומי כמו במחזה בין הבתרים שהתרחש בחלום הלילה, בבחינת "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח), ובעזהי"ת נזכה בהמשך עלייתנו בהר ה', גם בראיה רוחנית בבחינת "וירא אליו ה'".

"ויהי אחר הדברים האלה – והאלוקים נסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

"רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מדרש תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות קשים ומגוונים:

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת אביו תרח, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נלקחה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך.

בממונו – "ויהי רעב בארץ" בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבנו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה, ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים: וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמה של הקב"ה יתעלה שמו.

הניסיונות היו מהקל אל הכבד: א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה. ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו. ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל. י. העקידה (אבות ה, מ"ג ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא). יש כאלה כמו הרמב"ם, המונים את הניסיונות מניסיון העקידה.

 רבי אברהם אבי הגר"א אומר: בעצם, כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו: בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו. בממונו – עליות וירידות בפרנסה. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט הילדים הזקוקים לצרכים ייחודיים.  באשתו –יחידי סגולה זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "ה' צדיק יבחן… (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"…  "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני". (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו':  ניסיון, מלשון נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "נסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים דגל אברהם.

רבי אברהם אזולאי מחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוקים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוקים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוקים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים מצוות מתוך הידור ומתוך שמחה, נזכה להאיר את נשמתנו.

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגמטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך לאמץ את ידיו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר ה' יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגה בראש ההר, משם הוא משקיף למרחבים הפרושים לפניו. הוא גם משקיף ברוח קדשו על עם ישראל הדבק בתורתו, ומצות ברית מילה המיוחסת אליו – "בריתו של אברהם אבינו", והמתקיימת ע"י רוב רובו של ע"י תוכיח.

כמו גם, עם ישראל היושב בארץ נחלתו, כפי שהבטיח לו ולזרעו הקב"ה.

 אכן, דרך שת הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

אברהם אבינו – כאיש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' אברהם כי ישתדל עם בניו להטיב, לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך, ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו אוה"ח הק' בר' יח, יח).

"איש על העדה" – מנהיג הפועל מעל לעדתיות כמו אברהם.

"אלוקי הרוחות" – מתנהג בסבלנות כלפי רוחו של כל אחד,

כמו אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום.  

רבנו "אור "החיים" הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם".

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם אבינו מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים רגילים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם  וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט). כלומר, הוא שופט בצדק.

רבנו אוה"ח הק' אומר: "כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעות: האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל וכמעשה של ריבה. והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים…".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך" הוא בזמן עתיד, ולכן בוחר בו.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': יפקוד ה' אלוקי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במדבר כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוקי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג  "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו – 'אלוקי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

כוח ההולדה באות ה' –

בשמה של כל אש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם של שרה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה. לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדה, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה". (בראשית, ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

שבת שלום – משה אסולין שמיר – 0523-240-298

shamir240298@gmail.com

לע"נ המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. רבי זבולון בוארון ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר