ארכיון יומי: 3 בנובמבר 2016


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

 

%d7%a6%d7%93%d7%99%d7%a7%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%95%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94%d7%9dשנה אחת היינו שם. אחי היה גר שם באיזור כי היה לו מכרה של מלח. היה לו איזה כלב קוראים לו מדור. כשהיינו הולכים להילולה, היינו פותחים את ספר התורה. הכלב הזה היה נעמד על שתי רגליו עד שגומרים, ואחר-כך היה הולך. אני שמתי לב לדבר. אני רואה את הפלא הזה במשך עשר שנים. ערב פסח אחד, אמרתי לאשתי שנלך לחגוג שם את החג. אז הלכנו לשם. כשקראנו את ההגדה גם הוא היה שומע ומקשיב. אמרתי להם: אם הכלב הזה ימות בחג, אז יש בו איזה נשמה והתגלגלה בו. אם לא, אז זה לא נכון. בחול המועד, היה שטפון שם במקום והוא מת. אשת אחי שמה לו תכריכים וסידרה אותו וקברה אותו. אז אמרתי לאשתי, הנה זה מה וזכינו בזה שבאנו לכאן.

בשנת 1939 נסעתי לחכם. ובא אתי איזה בחור בשם יצחק ועקנין. והוא רצה לחזור ביום שבת. אמרתי לו: למה לך לחזור? קח את הכרטיס שלי ליום שני. אך הוא לא רצה. הוא נסע בשבת והיתה תאונה והוא מת.

בשנת 1945 סללנו את הכביש. בית-הכנסת הראשון בנינו ב-1932 אבל הוא נפל, ואחר־כך בנינו במשך שנתיים. היה מוסלמי שהיה מקשט אותו. שנה אחת היינו רוקדים עם ספר תורה, והיה למטה החצר של ר׳ דוד דהאן מדמנאת. ישנו בו איזה עשרה אנשים, נשים וילדים. הגג התמוטט על הילדים ואף אחד לא נפגע. הגג היה מעץ וטיט. היו חדרים למטה ולמעלה בית-הכנסת עם מרפסת.

יום אחד בשנת 1943 היה אחד בשם פינטו. בא עם בחורה. אכלו עז שמן וירדו לנחל כדי להתרחץ. הוא עלה משם והתחיל לשתות מחייא והוא מת שם. הוא עשה דברים רעים שם בתוך הנחל. קברנו אותו שם.

בר׳ דוד דראע הלוי היו שני דברים חשובים שראיתי אותם בעיניים שלי. הלכנו ששה בחורים, רק בחורים רווקים והשתתפנו בכל ההוצאות. אני, שלמה בלולו, אברהם ועקנין, יפרח, מסעוד ובן-מוחה. כולם עכשיו בארץ. הגענו לרב בדמנאת. קנינו כבש מיהודי אחד מהכפר תידילי שנמצא ליד הקדוש. הבאנו את הכבש וקשרנו אותו בחבל וישבנו לשחק, לאכול ולשתות. בלילה נקרע החבל והכבש ברח ישר לעיר שלו, איזה שנים עשר ק״מ מהקדוש. בבוקר בא היהודי והביא את הכבש על הפרדה שלו. קוראים לו מימון בן-רקיה. הוא הביא לנו אותו. כשנכנסנו לצדיק, הדלקנו נרות וישבנו קצת. אני מסתכל והמים על הקבר מתחילים לצאת כמו מעיין. מים! מים! מים! מתחיל לשים יד שלי ככה וזה קר. והבחורות מתחילות לעשות יו יו יו יו ומתחילים להגיד: הצדיק נמצא! הנה תראו! הסתכלו! באה בחורה אחת. רק היא נכנסה והמים הפסיקו בדיוק על הקבר, כמו שעולים מן המעיין וככה בצורת של מים. שאלנו על הבחורה, אמרו שהיא בחורה לא כל כך טובה. היא נכנסה והמים הפסיקו. ויש יהודי אחד קוראים לו יצחק אלענקרי. היה משותק. הולך ושותה ארבעה חמישה בקבוקי עראק ולא קורה לו כלום. הוא צועק: באבא לוי! ולוקח עראק ושותה אותו ככה מהבקבוק. ומתי שהוא צועק ״ויוה באבא לוי״ אין לו שום פחד ולא קורה לו כלום. ועראק הוא שותה אז כמו מים. אמרו שר׳ דוד בא מירושלים לעשות נדבה. והוא עבר מדמנאת כדי ללכת לתידילי ושמה קוראים לו דראע. יש שם הר שקוראים לו דראע. הוא נפטר במקום הזה וקוראים לו ר׳ דוד דראע הלוי.

מספרים שהיה שם מוסלמי, שריף שאמר ליהודים: למה אתם כל כך מהללים את הקדוש הזה, האם הוא יחיד בעולמן מה כל הרעש הזה? הם המוסלמים, קוראים לו הצדיק. פתאום התחיל השריף הזה להשתין. שתן נוזל ממנו כל הזמן. איפה שהוא נמצא משתין. הוא היה שריף גדול. הלך ליהודי דמנאת והתחנן שיבקשו רחמים עליו. הוא הביא פר שחור, שק סולת, עשרים ק״ג שמן. היהודים שחטו את הפר, עשו סעודה וביקשו רחמים על השריף הזה, ולמחרת הבריא השריף, ולכן אנו מאחרים זמן השחיטה שלנו, עד שיישחט הפר השחור של השריף. כל שנה שחטנו את הפר של השריף ואחריו אנחנו שוחטים. הוא היה מקדים לבוא, כי פחד על עצמו שמא יאחר את המועד. כך גזרו עליו לעשות כל שנה.

קהילה קרועה – ירון צור

%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%94-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%94

אשר ליהודים, דומה שגישתם כלפי המח׳זן היתה דומה. מיעוטים מסוגם תלויים מבחינת ביטחונם תלות גמורה בשלטון, והם נוטים להישען עליו ולנסות לטוות עמו קשרים מיוחדים. יתרה מזו, דומה שמלכי מרוקו, שפתחו את שערי ארצם לפני מגורשי ספרד זכו להכרת־תודה על כך ולציון חיובי בזיכרון היהודי הקולקטיבי. אך, כאמור, בעולם רוחני ששלטה בו הדת היה מקום מוגבל בלבד לרגשות נאמנות ושיתוף עמוקים ובני קיימא בין בני דתות שונות. והרי גם לסולטאן, כמו שאר המוסלמים, לא היה בן־ברית. לממלכתו, מרוקו, או ״ארץ למערב״ (אל־מגרב) התייחסו לעתים קרובות בחיבוריהם במחוז מגוריהם; לממלכה השריפית היתה בעיניהם תופעה מוחשית הקשורה לזהותם, אך הארץ לא היתה ארצה של קהילייתם הדתית, אלא של בני הקהילייה המוסלמית, המתחרה וה״אחרת״. מלכות יהודה וארץ־ישראל שבדמיון הדתי עוררו רגשות עמוקים יותר, והיו קשורים לתודעת זהותם העצמית יותר ממולדתם הריאלית. הדבר משתקף לא רק מן הפרקטיקה הדתית, שכללה אזכור יומיומי של ציד. אלא גם ממאות יצירות דתיות ופיוטים שנכתבו לאורך הדורות.

מצד הקשר לבית־המלוכה היתה ליהודים תודעת שייכות למסגרת טריטוריאלית נרחבת, שגבולותיה מתוחמים באזור שלטונו של הסולטאן, אך ספק אם תודעה זו נשענה גם על הקשר בין הקהילות לבין עצמן. לפני בוא הצרפתים לא היה במרוקו ארגון על־קהילתי ודומה כי לא היתה ליהודי מרוקו תודעה קהילתית־עדתית אחידה. עדות מעניינת בנושא זה עולה מתוך דברים שכתב על יהודי קזבלנקה מואיז נהון, המנהל הראשון של בית־הספר שהקימה כי״ח בעיר בשלהי המאה התשע־עשרה:

הקהילה של קזבלנקה מונה יותר מ־5,000 נפש. זו אוכלוסייה חרוצה, הכוללת אנשים בעלי רוח עירנית ביותר (esprits très éveillés). אסונה הוא, שהיא מורכבת ממושבות של אנשים הבאים מכל קצותיה של מרוקו. לצד גרעין קטן של בני המקום, פעילות הקבוצה של רבאט, הגדולה ביותר, הקבוצה של תטואן, של טנג׳יר, של ערי החוף; לבסוף הזרם המתגבר כל העת של פועלים או קבצנים עטויי סחבות היוצאים מן הקסבות של פנים הארץ. ריכוזים שונים אלו היוצרים כתות (castes) סגורות, מתייחסים אחד לשני כאל מינים (hérétiques), כמעט אינם מתערבבים אלה באלה באמצעות נישואים וכמעט אינם מבינים אלה את אלה, כל־כך חריף הניגוד ביניהם.

מן הדברים עולה כי חשיבותה של קהילת המוצא בתוך מרוקו היתה רבה בקביעת זהותו של היהודי. המהגר היהודי לקזבלנקה הגדיר את עצמו, והוגדר על־ידי הזולת, לפי קהילתו המקומית שבאחת מפינותיה של הארץ. זהות זו קבעה מניה וביה גבולות בינו לבין יהודים יוצאי נקודות יישוב אחרות. יתרה מזו, מתברר כי מעבר לזיהוי עם הקהילה המקומית, הפרידו מאפיינים אחרים, עדתיים ותרבותיים, בין המהגרים השונים. כך, למשל, חרף מתיחות בין בני תטואן לבני טנג׳יר היה מעין חיץ עדתי בינם לבין שאר הקהילות, שהתבסס על ייחוד במורשת העדתית ובהיסטוריה התרבותית של קהילות אלה. מגורשי ספרד התפזרו כמעט בכל רחבי מרוקו, אך ברצועה צרה בצפון הארץ, סביב הקהילות הללו, נשמרה לא רק תודעת ייחוס למגורשים אלא תרבות יהודית ספרדית חיה, שפה ספרדית־יהודית, חכיתיה, ותודעת שייכות קיבוצית לעדה מיוחדת. ריכוזים אחרים של מגורשים, כמו למשל בפאס או במכנאס, עברו תהליכי השתערבות ולא שמרו זה דורות רבים על מסגרת עדתית נפרדת מזו של ה״תושבים״ שישבו במקומותיהם קודם הגירוש. המהגרים מטנג׳יר ומתטואן ייצגו אפוא את היסוד העדתי הספרדי החי של יהדות מרוקו. מלבד זאת הם ניצבו בחוד החנית של תהליך המודרניזציה והשפעת הלאומיות בקרב יהודי הארץ, כפי שנראה בהמשך, וכך נוספו אפוא חיזוקים מודרניים למורשת ההפרדה העדתית הישנה.

המהגרים היהודים שבאו לקזבלנקה מן הערים שבאזוריה האחרים של מרוקו, בעיקר יוצאי רבאט, אך גם יוצאי כמה ערי חוף אחרות וכן יוצאי ערי פנים הארץ, השתייכו, אם נרצה, לעדה אחרת. על אף שגם הם בחלקם ראו עצמם צאצאים למגורשי ספרד ונהגו לפי נוסח ספרד – הם דיברו ערבית בלבד. בעיני עצמם הם היו אולי יוצאי ספרד דוברי ערבית, אך בעיני ה״ספרדים״ הם היו פוראסטרוס (זרים) או ״יהודים ערבים״, אחים ליוצאי ערים שלא נהגו בדרך־כלל כמנהג ספרד, אלא כמנהג ה״תושבים״, כגון יהודי מראכש, מוגאדור וסאפי. אלה ואלה, אגב, כינו אז בקזבלנקה את יוצאי תטואן וטנג׳יר ״רומים״(נוצרים בערבית).

קבוצה נבדלת ניתן לראות ב״שלוחים״, יוצאי האזורים הכפריים של פנים הארץ. רבים מן הכפריים הללו נחשבו, לפחות בעיני אחרים, כצאצאי היהודים הברברים. זיהוי זה נשען גם הוא, כמו במקרה של היהודים ה״ספרדים״ וה״ערבים״, על הלשון שדיברו היהודים הללו. לשונם העיקרית של חלק מהם היתה הברברית ולא הערבית, וסביר שמנהגיהם הדתיים ונוסח תפילתם היו שונים מאלה של ה״ספרדים״ וה״יהודים הערבים״ תושבי הערים. השלוחים היו הקבוצה המקומית הנחותה ביותר בקזבלנקה מבחינה כלכלית, ואנשיה התרכזו בחלק הדל ביותר של המלאח, שכונה הבחירה. כך שלזהות התרבותית־האתנית המיוחדת הצטרף פער כלכלי־חברתי ואקולוגי שבוודאי העצים את תודעת השוני.

הנה כי כן, יחידת הזהות הבסיסית של יהודי מרוקו הטרומ־קולוניאלית היתה הקהילה היהודית המקומית. לצדה היתה ליהודים גם תודעת זהות על־קהילתית משני סוגים שונים בעלי מעמד שונה: הראשון, העליון, היה הזיקה לשאר אחיהם לדת ברחבי העולם; השני, המחייב פחות מבחינה רוחנית, היה השייכות לפטרונם המוסלמי, הסולטאן, ולממלכתו.

מפטיר והפטרה פרשת נח בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת נח בנוסח יהודי מרוקו

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים- משה שוקד ושלמה דשן

%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94בני רוממה, לרבות אלה שהיו מעורבים בהפרעות במהלך התפילות, הביעו מורת־ רוח מהתנהגותם הדתית והמוסרית של הדיוטות ומנהיגים כאחד, וניסו לתקן פגמים אלה. על אף הפגיעות ברב הרבו המתפללים להזמינו לסעודות בבתיהם, אפילו אלה שביזוהו בבית־הכנסת. נוסף על כך, בעת ששימש בתפקיד של שוחט נהגו לפצותו בנתחי־בשר גדולים מכפי המצופה. הרב מצידו מיהר להפיס את דעתם של מתנגדיו, לסלוח למעליביו ולהשלים עמם. דוגמה אחרת: עזיז סבאג העלה תרומות נדיבות לבית־הכנסת, פרש חסותו על תלמידי־חכמים שבאו להתארח בכפר, ועלה לבימה לדרוש בזכות אחדות ואחווה. לקראת חג השבועות ציין בדרשתו, שבשעה שניתנה התורה למשה, הקב״ה אמר למשה שעם ישראל ׳יהיו שפה אחת׳, כלומר שעליהם להיות מאוחדים. ביום הכיפורים ביקש ירמיה את סליחת אברהם מבאג על התפרצויותיו נגדו, בנוכחות בני הקהילה כולה שהתכנסה בבית־הכנסת המרכזי (לפירוט המאורע, ראה שוקד, 154-151:1971). מתפלל אחר שהיה מעורב תכופות בהפרעות התוודה באוזני, שהללו הצועקים בקול רם אפשר שהם דווקא בעלי ׳לב נקי׳, כלומר טובי־לב ונקיי־כפיים(אין ספק שבדבריו התכוון לעצמו). אף שהוא לא השתתף בחוג קריאת הזוהר, הציע לערוך מסיבה לחברי החוג(ביניהם היה הרב) עת סיימו מחזור קריאה, ותיכננו חגיגה לכבוד המאורע. לאחר שפגע בדודו הקשיש, מצאו את דוד ביטון בשעות הלילה בבית־הכנסת, כשהוא ממרר בבכי. אף נאלצו פעם לשאתו לביתו לאחר שחש ברע בעת שהתפלל בבית־הכנסת המרכזי, לשם עברו מתפללי בית־הכנסת של בני ביטון. עתה, משגילה דוד ענווה, שבר רוב המתפללים לבית־הכנסת שלו.

בני רוממה, שהצטערו על השיבושים שחלו בחיי הדת, הרבו להזכיר את הסדר המופתי ששרר בעת התפילה באסאמר שבמרוקו, בפיקוחם ובהדרכתם של מנהיגים נערצים. מהשוואת מאפייניהם ועמדתם של המנהיגים הדתיים ברוממה עם קודמיהם באסאמר מתבלטים הבדלים גדולים. רבה של רוממה, איש צעיר בשנות השלושים לחייו, היה ממוצא עירוני במרוקו. הוא נתמנה לכהונה זו על־ידי משרד הדתות (שאף שילם לו את שכרו) לאחר שבני רוממה התנגדו למינויים של שני מועמדים מקומיים בעלי הכשרה מעמראן. הללו היו הנציגים האחרונים שנותרו בכפר למנהיגות הדתית ממרוקו, מנהיגות שכללה ארבעה אישים נוספים: שניים נשארו עם קרוביהם ב׳אליאל׳(כפר בצפון הארץ, שבו שהו המתיישבים במשך כשנה עד שעברו לרוממה: ראה פרק ט״ו), ושניים שעלו לישראל מספר חודשים לפני שעלו שאר אנשי אסאמר, והתיישבו לבסוף בצפונית.

 כפי שכבר צוין לעיל בתיאור החיים בהרי האטלס (פרק ב), שונה היתה עמדת המנהיגות הדתית בחלק זה של הגולה מזו המקובלת באירופה. הקהילה היהודית באירופה, כפי שנתמסדה בשלהי ימי־הביניים, כללה ממלאי תפקידים בשכר לרבות כהונת הרב. העלייה לארץ ישראל בעשרות השנים שקדמו להקמת המדינה היתה ברובה מארצות אירופה, ורק מיעוטה מארצות הים התיכון. לפיכך אין תימה שחיי הדת בישראל נתארגנו על־פי הדפוסים שהיו מקובלים על יהודי אשכנז. לדוגמה: מוסדות הקליטה חילוניים כדתיים, הניחו שכהונת רב בשכר בכל מושב־עולים לא רק שאינו בניגוד לנוהג המקומי, אלא שהוא אפילו הכרחי. כהונת הרב היתה למעשה המשרה הראשונה במושב, שניתן היה להפקידה בידי אחד המתיישבים. קודם שבאו למקום, תיכננו אנשי רוממה לחלק את שלוש המישרות הציבוריות המרכזיות — מזכיר, קצין־ביטחון ורב — בין נציגי שלוש קבוצות המשפחה, שלפיהן התפלגו המתיישבים (סבאג, ביטון ומכלוף). אולם מוסדות ההתיישבות לא הסכימו לאייש מיד את תפקידי המזכיר וקצין־הביטחון במתיישבים מקומיים. לכהונת הרב, המשרה הפנויה היחידה, היו שני מועמדים שווים במעלותיהם, ממשפחות ביטון ומכלוף. כל אחת משתי המשפחות תמכה במועמד שלה, ואילו הקבוצה השלישית (בני סבאג) סירבה לאפשר לנציג של קבוצה אחת בלבד למלא תפקיד של מנהיגות, כל עוד לא יתמנו למשרות גם נציגי יתר המשפחות (ראה שוקד, 1971: 64-62). בני ביטון ובני מכלוף הגיעו בשלב מסוים להסכמה, שהצעיר מבין שני המועמדים ייגש לבחינות־ההסמכה של משרד הדתות ויתמנה באופן רשמי לכהונת הרב, אך בפועל יתחלקו שני המועמדים בתפקידים ובשכר של משרת הרב. תוכנית זו לא הוגשמה בעיקר בשל התנגדותם של בני סבאג. שני המועמדים, שאיבדו בהדרגה את תקוותם למצוא משרה מתאימה ברוממה, עזבו את המקום לאחר שנים אחדות ונתמנו לרבנים בכפרים, אחרים. עם עזיבתם, לא נותר   ברוממה מועמד מתאים למשרת הרב, ומשרד הדתות מינה לכהונה זו אדם מבחוץ. מאורעות אלה מעידים על הגורמים החיצוניים — מיסודה המינהלי של המנהיגות הדתית באמצעות מינוי רשמי של רב המועסק בשכר — שסייעו לערעור הארגון הדתי המסורתי של אנשי רוממה. מאז נותרו תושבי הכפר ללא מנהיגות דתית מקורית בעלת השפעה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר