ארכיון יומי: 11 בנובמבר 2016


מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

10 באוקטובר 1863 – פנייה של הקונסול ריד לשר החוץ ראסל שיפעל למנוע את הריגת הנאשמים עד שתיערך חקירה%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99

להלן תוכן המכתב: ריד מאשר שקיבל את מכתבו מ־6 באוקטובר ואת המברק מ־7 באוקטובר בנוגע להוצאה להורג של שני יהודים, שהואשמו בהריגת אזרח של ספרד בסאפי, ובנוגע למאסרם הממושך שם של שני יהודים אחרים, שהואשמו בביצוע אותו פשע. ריד עוד כותב שהתקשר לוזיר סיד מחמד ברגאש, ועל פי הוראותיו של שר החוץ של בריטניה הציג לפניו את הנושא. הוא ביקש ממנו לכתוב לממשל בסאפי בקשה לדחות את ביצוע גזר הדין עד שתיערך חקירה יסודית, אם יגיע הממשל למסקנה שעל האסורים יש לגזור דין מוות, כמו שגזרו על שני האחרים. כמו שכבר דיווח ריד במברק, בעקבות הפנייה הזאת שב השר ברגאש והבטיח לו שאין חשש, שתהיה העמדה כלפי האסירים כמו שתיארו מר ריד. ובאשר ליהודים שכבר נידונו למוות, הם הוצאו להורג על פי הוראה של הסלטאן ולפי פסק דין של העלמא בהרכב של בית הדין הגבוה של המוסלמים. מר ריד פנה לשר גם בכתב וצירף את התכתבותו עם הוד מעלתו. שלא כהצהרת הוזיר בקשר לתהליך המשפטי, יש סבירות להניח שפסק הדין נפסק קודם שנשפטו בעקבות הלחץ של הספרדים. כדי להשביע את רצונם החליט הסלטאן למנוע כל ויכוח בקשר לנושא. [בעלמא היו חילוקי דעות אם לפסוק דין מוות].

ריד מצרף למכתבו מכתב שכתב סגן הקונסול של בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, שבו דיווח על חיסולו של עכן, הנאשם ברצח, והוא רק נער בן 14 או 15, ועל יהודי אחר, ושמו אליאס, שהוצא להורג בטנג׳יר, ועל עוד שניים ששוהים במאסר לפני הוצאתם להורג. התליין הובא לכאן [סאפי] בספינה של ספרד ב־13 בספטמבר, וההוצאה להורג הייתה ב־14 בספטמבר בשוק של העיר. מר קארסטנסן עוד כותב שנכח שהובא אליאס לטנג׳יר, ולדבריו, משפטו היה מעוות, כי, לדעתו, נסחטה ממנו הודאה לאחר ייסורים ומלקות. מר קארסטנסן מצא לנכון להעלות את הנושא לפני הוזיר המאורי בפגישה עמו בביתו יום קודם שהוצא אליאס להורג, בתקווה שלא יוצא אליאס להורג עד שינהגו כלפיו בצדק. מר קארסטנסן עוד מסר במכתבו שברגאש הצהיר לפניו שאליאס הוצא להורג בצדק, שכן לפני כן עמד למשפט, והעלמא מצאו אותו אשם, ולכן פסק הסלטאן שעליו למות.

מר ריד מוסיף במכתבו שבשל הצהרה עם הבטחה דומה שקיבל משגריר ספרד, שחזר רק לפני כמה ימים מסאפי וחקר את פרטי הנושא, ובשל חוות דעתו של סגן קונסול בריטניה, עולה המסקנה שבלא ספק האיש אשם. מסקנה זו מנעה ממנו לנקוט עוד צעדים מעשיים או רשמיים בנושא. מר ריד עוד מספר במכתבו כששב בערב מרכיבה ביום ההוצאה להורג, באה אליו משלחת של היהודים כאן, [שהתקשרו לביתו בעת שנעדר כדי לבקש את שיתוף הפעולה שלו בנושא]. חבריו, הקונסולים של צרפת ואיטליה, נפגשו עם שגריר ספרד בטנג׳יר, מר מרי קולון(Merry Colon),  וניסו לשכנעו שידחה את ביצוע גזר דין המוות בימים מספר, כי הסמכות הזאת נתונה רק לו, כדי שבינתיים יהיה אפשר לערוך לו משפט חוזר. אבל הם נכשלו בשליחותם ההומניטרית. הוא אמר להם שלפי ההוראות החמורות שקיבל מממשלתו, אינו יכול להתערב בנושא.

עוד כתב מר ריד שבעת כתיבת שורות אלה, באה משלחת של יהודים, ומסרה בידיו תזכיר שקיבלו מסאפי על כל מה שאירע במקום ההוא בקשר למאסר, למשפט ולפסק דין המוות, ועל הפרטים שנודעו לציבור. בתזכיר עוד נכתב שבאשר לאישים המעורבים, יש צורך לבסס את העובדות טרם ייעשה בהם שימוש כל שהוא. מר ריד כותב שהוא מצפה מסגן הקונסול של בריטניה בסאפי דיווח רשמי יותר על ההליך. כתוב במכתב גם שבינתיים הוא אינו יכול להימנע מלהביע את דעתו, שכן הוא משוכנע שהמאורע הנורא נחקר באכזריות ובלא צדק. הוא הופתע שהליך כה אכזר ובלתי צודק נעשה בפיקוחם הישיר של השלטונות הספרדיים, ומכל מקום באישורם. לסיכום הוסיף מר ריד שאף על פי שהיו נוכחים בעת החקירה כמה רופאים ספרדיים מהשירות הימי, לא נעשה לפקיד הספרדי ניתוח שלאחר המוות כדי לגלות את סיבת פטירתו. המסקנה היא שהעדויות, שעל פיהם נידונו הנאשמים, היו בלתי אמינות. הספרדי יכול למות מכולרה או ממחלה אחרת ולא מרעל, כמו שנטען.

סיכום הנקודות במכתבו של מר ריד לשר החוץ ראסל:

1 – ספרד – האשמתה בעשיית עוול

2 – הבעת חוסר אמון שנעשה משפט צדק

3 – פסק הדין הוצא לפני החקירה והמשפט

4 – עוד מקרה של הוצאתו להורג של יהודי בלא משפט הוגן

5 – ניסיונותיו של מר ריד לדחות את ביצוע פסק הדין

6 – אף על פי שנכחו רופאים, לא נותחה הגופה לאחר המוות, כדי לגלות את סיבת המוות. זו מגמה זדונית של ספרד.

כפתח האסופה – פרופ' דב נוי – מסימטאות המללאח יעקב אלפסי

כפתח האסופה – פרופ' דב נוי%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%98%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9c%d7%90%d7%97

אז השואה שבה הושמד חלק ניכר מן הקהילות של יהודי אשכנז באירופה, והכורח עלה על החיים היהודיים בהן, בספרות עם ישראל נתעצם הז׳אנר המיוחד של ספרי הנצחה לזכר קהילות ישראל שאינן עוד. במרכז כל ספר ״יזכור״ מסוג זה עומדת לרוב קהילה יהודית מסוימת, ובמדוריו משתקפים עברה של הקהילה (מראשיתה עד חורבנה), החיים הרבגוניים בה ותרומתה לעם ישראל, לתרבותה ולנצח ישראל.

במכוון השתמשנו בסעיף הקודם בביטוי ״נתעצם״, כי הז׳אנר כשלעצמו היה קיים גם לפני השואה, הן כספרות אוטוביוגראפית של זכרונות הכתובים ע״י אישים הקשורים כל חייהם למקום מסוים שמילא תפקיד מרכזי בחייהם, והן בצורת מונוגרפיות המוקדשות למקום מסוים אשר יחס המחבר אליו הוא אמנם כשל חוקר העומד ומסתכל מן הצד, אך יחסו לחכמיו ולבניו הוא יחס של הערצה ומסירות.

בדרך כלל אין במונוגרפיות מסוג זה (מה שאין כן באוטוביוגרפיות) התייחסות ומעורבות אישית, אך היחס העמוק של החוקר, הניצב ״מן הצד״, ניכר בדברי הקדשתו, בשם הניתן לספר (כגון ״קרייה נאמנה״ וכיו״ב).

לספרות ממואריסטית ולספרות ה״יזכור״ שנכתבה אחרי השואה יש קווי אופי משותפים רבים, וזאת על אף העובדה שכל ספר ״יזכור״ נערך בפני עצמו ואין הידברות ושיתוף פעולה ממוסד בין העורכים. אם כי מעולם לא נקבעו סדרי עריכה משותפים ומתכונת מחייבת, נוצר במרוצת השנים מודל של ספר – ״יזכור״: קובץ רב משתתפים (אלה הם לרוב יוצאי העיירה המסוימת שאיננה עוד), הנערך ע״י מערכת (אם כי בדרך כלל יש עורך ראשי העושה את עיקר העבודה, בתשלום), ובו שלושה חלקים:

  1. חלק היסטורי על ראשית היישוב המסוים מבחינה יהודית וכללית כאחת, ועל תולדות היהודים בו מתקופת הגיעם אליו ועד השואה.
  2. חלק שקשה להגדירו, אך מכיווץ שהוא כולל זכרונות ומאמרים מונוגרפיים על הווי, אישים שפעלו בתחומים שונים, אורחות חיים במחזור החיים ובמחזור השנה, מוסדות הקהילה, חיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אפשר לקרוא לו: חלק סוציולוגי־אתנוגרפי. רוב החומר בו יונק מזכרונות המשתתפים בו, אשר התקופה שקדמה לשואה, כלומר שנות המאה ה־20, בעיקר אלו בין שתי מלחמות העולם, שמורה יפה בזכרונם. אם ״החלק ההיסטורי״ (לפי סיווגנו: חלק 1) ב״ספר יזכור״ הוא לרוב בגדר קומפילציה ממקורות היסטוריים קודמים, אשר הסקירות (לרוב היסטוריונים מוסמכים שאינם מאנשי המקום וקיבלו תשלום תמורת עבודת מחקרים) אספו וערכו אותם, הרי החלק הסוציולוגי־אתנוגרפי הוא חלק תיעודי המכיל נתונים חדשים רבים והוא אוצר חשוב בשביל סוציולוגים אתנולוגים ופולקלוריסטים. השוואת הנתונים הכלולים במדורים אלה עם נתונים מקבילים הידועים לנו ממקורות אחרים, הן מבחינה דיאכרונית (השוואה עם נתונים הידועים לנו מן העבר) והן מבחינה סינכרונית (השוואה עם קבילות הקיימות בו זמנית במרחבים אחרים), עשויה לתרום תרומה חשובה ביותר להכרת האמת ההיסטורית והחברתית על חיי היהודים ועל תרבותם, בעיקר בשליש הראשון של המאה העשרים.
  3. החלק השלישי משקף את תקופת השואה, ורובו ככולו נרשם ע״י (או אפילו מפי) עדי ראייה, ניצולים המוסרים ידיעות על חורבן עירם וחוויות הכרוכות בו.

לעיתים קרובות, אולי כדי לסיים בכי טוב וכדי לתת ביטוי למילוי המשאלה הכמוסה, כפי שנהוג הן בדרשות המסתיימות בגאולה ובתקוות ציון, והן בסיפורי עם המסתיימים ב״סוף טוב״, נוסף בקבצים רבים מדור על בני העיר או העיירה בישראל ומחוצה לה בהווה, על תרומתם לתקומת ישראל, לחיי ההמשך היהודיים ולמערכות התרבות והמדע בכלל, במדינת ישראל ובתפוצות הגולה כאחת.

חלק נוסף זה, הכולל לעיתים נתונים על יוצאי העיר שהלכו לעולמם, על ארגוניהם של ״בני העיר״ (״לאנדסמאנשאפט״) ועל דרך ההוצאה לאור של ספר ה״יזכור״ (לעתים גם רשימות על בניהם ונכדיהם של יוצאי העיר שמסרו את חייהם למען בטחון ישראל ושלומה), רצונו כאילו להכריז: ״עוד יישובנו חי!״ ״לא נכחד זכרו של מקומנו!״ ״עוד חיי הקהילה נמשכים!״ גם אם ההישגים הבאים לביטוי בחלק הנוסף, נתממשו הרחק ממקום המוצא של בני הקהילה, הרי הם יונקים מכל מה שהיה כרוך בה, במסורותיה ובאורחות חייה, מי שרצה להכחיד את העיירה לא הצליח בכך, כי רוחה ממשיכה להתקיים במעשי צאצאיה. גם אם אין מדור נוסף כזה בספר ה״יזכור״, הרי עצם הספר הופך את המקום שלו הוא מוקדש, ל״עיר ואם בישראל״, אשר יוצאיה חיים ופועלים בעולם כולו, בעיקר בישראל, והם אינם שוכחים את ״אמם״ – מקום הורתם ולידתם, חייהם ויצירתם שלהם, של אבותיהם ושל אבות אבותיהם.

את המודל הרעיוני להתייחסות זו יש לחפש בהתייחסות האופיינית לחשיבת ישראל מקדמת תא והכרוכה באידיאה של ״ירושלים שלמעלה״. אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על מונח מושג זה שבעקבותיו באו הכינויים ״ירושלים ד…״ לערים רבות בישראל, על מוצאו והתפתחותו. מן הראוי לציון הוא, כי הביטוי ״בזכרנו את ציוך׳ ״על נהרות בבל״ – במזמור קל״ז של ספר תהילים (״על נהרות בבל״) והמלה ״ירושלים״ הנזכרת בו שלוש פעמים, רומזים עדיין למרחב גיאוגרפי ממשי … ברור, על כל פנים, כי לגבי העיירות שנכחדו אפשר לפרש את ה״שלמעלה״ כאלגוריה או מטאפורה המתייחסת גם לזכרון וללב, שבהם מוסיף היישוב החרב לחיות. והרי גם כאשר מחבר הספר שלפנינו מזכיר בספרו (עמי 34) את הכינוי ״ירושלים קטנה״, שבו נתכנתה אז־ימור ״שלו״ במרוקו, הכוונה היא לירושלים שבלב, לירושלים כאידיאה שהיא מעל ומעבר לחורבן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר