ארכיון יומי: 24 בנובמבר 2016


הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

קטעי עיתונות – רבי שלום משאש

רבי שלום משאש

%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%90%d7%a9-%d7%a7%d7%98%d7%a2%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-2

%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%90%d7%a9-%d7%a7%d7%98%d7%a2%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa

תפארת אבות – לחיזוק מורשת יהדות מרוקו – פרשת חיי שרה – ה'תשעז – גליון 7

 

 

בס"דתפארת אבות

יוצא לאור ע"י מכון 'תפארת אבות'

תפארת אבות – לחיזוק מורשת יהדות מרוקו – פרשת חיי שרה – ה'תשעז – גליון 7

דבר המערכת

מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ

השנה בז' במרחשון התבשרנו בשני נשיאים חדשים, אמנם מסוגים שונים אך בעלי מכנה משותף. היות ותדיר קודם, נזכיר תחילה את ה"נשִיאים" הראשונים, הלא המה העננים הקרויים נשיאים, שבִּשרו לנו את בואו של החורף, ובו בלילה זכו עמך בית ישראל לשאול "ותן טל ומטר לברכה" מאת אבינו שבשמים. וכעת לשאינו תדיר, אשר מעיני רבים שינה הדיר, ומעניין הדבר שבדיוק באותו תאריך, ולהבדיל, שָאָלוּ להם אומות העולם נשיא חדש למלכות עם-ריקא [אמריקה]. את המכנה המשותף בין הנשיאים הנ"ל מגלה לנו רש"י הקדוש בפירושו על נשיאי ישמעאל (בראשית יז, כ): "ולישמעאל שמעתיך… שנים עשר נשאים יוליד", ופירש רש"י: כעננים יִכְלוּ, כמו "נשיאים ורוח" (משלי כה, יד).

ומה מאוד ינעמו לנו דברי קודשו של רבי יוסף בן נאיים זצ"ל ('תאמרו ליוסף', דרוש לעצירת גשמים):

באדר שני שנת תח"ש (1948) נעצרו הגשמים, וביום שב"ק ר"ח ניסן בתפילת השחר, למדנו בכל בתי כנסיות שיר השירים ותהלים ותחינות אל חי יפתח. ואמרתי בתוך הקהל מוסר ודברי כיבושין, ודברתי נגד הדור החדש הצעירים, שבפיהם מענה, למה אנחנו נצטער אם לא ירדו גשמים,  נוכל לשבור שבר תבואה לרוב ממלכות אמריקה וממלכות רוסיה, שחננם ה' תבואה לרוב. ואמרתי שאין לבטוח, רק על ה' לבדו, הוא הזן מקרני ראמים ועד ביצי כִּנים (שבת קז, ב). ארור הגבר אשר יבטח באדם (ירמיה יז, ה), ומה' מצעדי גבר כוננו (תהלים לז, כג), ואין לנו לישען אלא על אבינו

 שבשמים, ונבטח בה' שירחם עלינו שלא נצטרך לשאול על הפתחים מעמים זרים להחיותינו. ועל זה אנו מתפללים בר"ה ויוה"כ, שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר. וכשהקב"ה נותן לנו הגשמים, אזי נדע נאמנה שהוא מרחם עלינו ועל כל בריותיו, וכמו שסידרו בנוסח 'ברוך שאמר': "ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות", כלומר כשהקב"ה מרחם על הארץ להוריד גשמים, אזי תדע שהוא מרחם על הבריות, דכשיהיב רחמנא שׂובעא – לחיי הוא דיהיב (תענית ח, ב).

בכלל דברי אמרתי להם, שזאת הדעת היא נפסדת, ואין לסמוך על זה כלל לבטוח על העמים לתת לנו תבואה. כי אם לא יהיה ברצון הבורא, מה יועילו העמים שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה (ירושלמי ברכות ד, ב), ואפשר שישנו דעתם ובקל ישובו אחור וישנו דעתם. ואם תהיה ביניהם תלונה  ותרעומת של מה בכך, לא ירחמו ולא יתנו מאומה לזולתם. אם כן השׂכל והדעת יורה שאין לבטוח כי אם על הא-ל יתברך, וכמ"ש כי ממך הכל (דברי הימים א, כט, יד), ואמרתי שאפשר שזה רמוז בדברי הרשב"י ע"ה, בנוסח 'בריך שמיה דמארי עלמא' (זוהר ח"ב, רו ע"א), שאמר שם: "אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא, אנת הוא דשליט על כולא, אנת הוא דשליט על מלכייא". דמה סמיכות לשבחים הללו? אבל נתנבא הרשב"י על הדור הזה, ואמר, אנת הוא זן לכולא, דאין מי שיזון ויפרנס הבריות אדם ובהמה וכו' זולתו יתברך, ואין לבטוח כי אם על ה' לבדו, דהוא השליט בכל, וכמ"ש חז"ל דכל עשב ועשב ממונה עליו כוכב אחד ואומר לו גדל, והיינו אנת הוא דשליט על כולא. ועוד, אנת הוא דשליט על מלכיא, ואין לבטוח על שום מלכות לתת לנו תבואה, כי אם לא ירצה השם לא יתן בלִבם לתת לנו מאומה, ואדרבא יתן בלִבם אכזריות שלא לרחם עליו, לכן אין לבטוח כי אם על ה' להחיותנו כיום הזה ולבקש ממנו לסלוח חטאתנו ולמחול עוונותינו ולתת לנו המטר בעִתו".

בברכת חורף בריא, מערכת 'תפארת אבות'

פרפראות מחכמינו

למה ה' לא שמר על שרה?

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע (בראשית כג, ב)

למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק? לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ומתה (רש"י שם).

ויש להבין איך תצא זאת מלפניו יתברך ולמה לא ישמור על נשמתה שלכל הפחות תזכה לראות בנה חי?

ואפשר לומר שאדרבא מסיבת העקידה היא מעלה בשבילה. שעם כי היו כל שנותיה שנים לטובה וכמו שפרש"י "שני חיי שרה" – כולן שוין לטובה, מכל מקום המצוה הזאת של העקידה שבנה מסר עצמו על קידוש ה' ולעשות רצון ה', הכל נזקף לזכותה של שרה הודות לחינוכה שנתנה לו, ובזה קנתה השלימות הדרושה לה עלי אדמות. ואדרבה, כאן גמרה את תפקידה ויכלה כעת אחר דבר גדול כזה להשיב נשמתה למקורה.

איתא במדרש רבה (אסתר א, ח): "היה דורש והציבור מתנמנמים, ביקש לעוררם אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על 127 מדינה? כך אמר הקב"ה: תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינה".

ונראה שרצה להעיר להם על שהם ישנים באמצע הדרשה ואמר להם כי הזכות שזכתה אסתר הוא הכל בזכות שרה. ומה היתה מעלתה של שרה? שהיו כל ימיה שוים לטובה, והיינו שלא בזבזה מהם אף רגע ללא עבודת ה'. ואם כן, איך אתם בשעה שיש לכם אפשרות לשמוע דברי א-להים חיים ואין אתם צריכים להתבטל
 מעבודתכם או להטריח עצמכם, כבר אתם בבית הכנסת! ואיך בזמנים יקרים כאלו תאבדו בשינה?!

רבי יצחק חזן (1919 – 1990), 'ליצחק ריח'

רב הערים אלמנצורייא ואגדיר,  ראב"ד חיפה  וחבר ביה"ד הגדול בי-ם

ההספד הוא בשביל הנפטר

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב)

ויש לדקדק דתיבת "לשרה" לכאורה שפת יתר שכבר אמר "וַתָמָת שָרָה", והיה לו לומר רק "לִסְפֹּדָה וְלִבְכֹּתָה". ואפשר לומר כי ההספד הוא בשביל הנפטר שמזכירים בו שבחיו, וע"י כן יש לו מנוחה בעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל שאומר הקב"ה צאו וראו מה הבריות אומרות עליו, וכמו שמצינו שנענשו ישראל על שאול שלא נספד כהלכה, לכך אמר בכינוי לספוד "לְשָרָה" להנאתה ולטובתה. אבל הבכי אינו לנפטר אלא לנשארים אחריו בלתו, כמ"ש (מועד קטן כה, ב) "בכו לאבלים ולא לאבידה", ולכך אמר רק "וְלִבְכֹּתָה" על העדרה ממנו, ודו"ק.

רבי רחמים יוסף מאמאן (1839 – 1906), 'חירגא דיומ"א'

למה ניהל אברהם משא ומתן עם עפרון לעיני בני חת דווקא?

בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם (בראשית כג, ט)

מדוע ניהל אברהם אבינו את המשא ומתן לעיני בני חת, מדוע לא קרא אליו את עפרון ולא סיכמו את המקח ביניהם?

פירש רבינו סלימאן אוחנא זצ"ל, מגדולי תלמידי האר"י הקדוש זצ"ל: יש דין הקרוי "דינא דבר מיצרא", ופירושו שלשָכֵן מוקנית זכות קדימה ברכישת השדה הסמוכה לשדהו. לפיכך כינס אברהם אבינו את בני חת, כדי שיוותרו על זכותם זו. ומשויתרו, השתחוה לפניהם לאות תודה על מחילתם. אבל עפרון אמר לו: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ", במתנה. ובמתנה לא קיים דין זה, שכן נותן המתנה רשאי לתיתה לכל מי שירצה.

רבי סלימאן אוחנה, מחכמי פאס – צפת הקדומים, 'בעלי ברית אברם'

(ספר התורה שכתב שוכן בבית הכנסת 'אבוהב' בצפת)

מדור זה לוקט מתוך 'חכמי וגאוני מרוקו'

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

ספרי ההלכה של הגאונים

בעלון הקודם דיברנו אודות תשובות הגאונים שנשלחו לצפון אפריקה. כעת נסקור בקצרה את ספרי ההלכה של הגאונים שהיו מקור חשוב בעולם התורה מאז ועד היום. ספר ההלכה הראשון שנתחבר לאחר חתימת התלמוד הוא ספר ה'שאילתות', ונקרא על שם מחברו 'שאילתות דרב אחאי'. רב אחאי (680 – 752) מהעיר שבחא שבבבל, היה מחכמי פומפדיתא. הראב"ד בעל 'ספר הקבלה' כותב עליו: "רב אחא משבחא חכם גדול היה, וחיבר 'שאילתות' שלו מכל מצוות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה, וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו, ושמעו שעד היום לא נמצא בו שום טעות בעולם. אבל לא נסמך רב אחא לגאון מפני שנאת ראש גלות שבאותו הדור שהיה שונאו, וסמך שמשו של רב אחא ושמו רב נטרונאי, וכעס רב אחא והלך לו מבבל לארץ ישראל ונפטר שם".

רב יהודאי גאון ו'הלכות פסוקות'

רב יהודאי גאון ב"ר נחמן (680 – 761) נחשב כאחד האישים הגדולים ביותר בתקופת הגאונים. רב יהודאי היה סגינהור, ובכל זאת נבחר להיות ראש הדיינים, למרות שהדבר נגד הדין, כי סומא בשתי עיניו פסול לדון (סנהדרין מ"ט.). הרב פירקוי בן באבוי, אחד מתלמידי תלמידיו, כותב עליו: "שלא היה כמותו מן כמה שנים עד עכשיו, שהיה גדול במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בתוספתא, באגדות ובהלכה למעשה, ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה והיה מדקדק בכל המצות כולן, והיה מוסר עצמו לשמים, והיה מקרב את הבריות לתורה ולמצוות ולא הניח כמותו". פסקיו ומנהגיו נתקדשו והיו לחוק. כך מצאנו שרב יהודאי אסר לבשל כבד שלא נצלה, ותגובת בני הישיבה היתה: "מר רב יהודאי מופלא ומובהק, ואע"פ שיש לישא וליתן בדבריו, מכל מקום אין בנו כח להתיר מה שאסר!". רב יהודאי גאון היה רב פעלים, ועד כמה שידוע לנו, הוא היה הגאון הראשון שבא בקשר עם קהילות ישראל שבצפון אפריקה, אשר שימשו ב-300 השנים שלאחר-מכן משען חזק לישיבות בבל ולצינור מרכזי שדרכו עברה השפעת הגאונים לספרד ולארצות אחרות. רב יהודאי גאון חיבר את הספר 'הלכות פסוקות', והוא הגאון הראשון שחיבר ספר הלכות אחר חתימת התלמוד, מלבד ספר ה'שאילתות' של רב אחאי גאון.

ספר 'הלכות גדולות' לרבי שמעון קיירא

ספר 'הלכות גדולות' – הספר החשוב ביותר בספרות ההלכה של הגאונים – נתחבר ע"י רבי שמעון קיירא מבצרה שבבבל, שחי לכל הפחות שני דורות אחר רב יהודאי. ספר זה מהווה בעצם קיצור הלכתי של התלמוד הבבלי,  ושימש יסוד לכל הפוסקים שבאו אחריו, ראשונים ואחרונים, שהשתמשו בו והפליגו בשבחו, עד שאמרו עליו: "כל דבריו דברי קבלה".

ספרי רב האי גאון

רב האי גאון (939 – 1038), אחרון גאוני בבל וראש ישיבת פומפדיתא. יחד עם רב שרירא אביו, העלה את ישיבת פומפדיתא לגדולה. לרגליו ישבו תלמידים מכל ארצות אירופה, אסיה, אפריקה, ספרד, מצרים ועוד. גדולי ישראל שבכל הארצות פנו אליו בשאלות: רב שמואל הנגיד (ע"י רב ניסים מקירואן), רבי יעקב בר ניסים מקירואן ובנו רב ניסים, חכמי גאבס (שבתוניס), רבי יוסף בן עמרם מסיג'ילמאסה (שבמרוקו), רבני מצרים, ירושלים ועוד. אף שעסק בפילוסופיה, בפרשנות המקרא ובפירוש אגדות חז"ל, עיקר גדולתו של רב האי היתה בהלכה. בכל הגאונים שקדמוהו אין דומה לו בריבוי תשובותיו שהגיעו לאלפים במספר (כשליש מכלל תשובות הגאונים). הוא לא חיבר ספר הלכות אחד לכל דיני התלמוד, אלא הקדיש לכל נושא חיבור מיוחד, כגון 'המקח והממכר', 'משפטי שבועות', 'משפטי הלוואות' ועוד, וכן פירושים למסכתות רבות בתלמוד.

(מקורות:  'הרי"ף – בין ספרד לאשכנז')

נחלת אבות – פרקי אבות (לרבי יוסף משאש זצ"ל)

וזקנים לנביאים (אבות א, א)

מורי ורבותי גם בשבת זה בס"ד נמשיך מ"ש בשבת החולף כי עֶלִי ובית דינו [זקנים] מסרו התורה לשמואל ובית דינו [נביאים], והם מְסָרוּהָ לדוד ובית דינו, שהיו בהם נתן הנביא וגד החוזה, ודברי ימי דוד ידועים המה לכל, ככתוב בשמואל ומלכים א'. ומה גם ידוע הוא בספרו הקדוש ספר תהלים, דלא פסיק גירסיה מפומייהו דכל ישראל קטון וגדול בכל יום תמיד ערב ובוקר וצהרים, משמח בעת שמחה, ומנחם בעת צרה, ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר, קבועה חברת תהלים בכל יום ויום, והזקנים והעניים ותשי כח, מוצאים בו מרגוע לנפשם. וכן מסופר על הגאון מוהר"ר יהונתן אייבשיץ זיע"א, בעל 'יערות דבש' ו'כרתי ופלתי' וכו', שבעת שנחשד מהגאון יעב"ץ וחברוהי זצ"ל כי הוא מכת השבתאים חלילה, ומָרוּ ועִצְבוּ את רוח קודשו במדה נפרזה, והוא אחז צדיק דרכו בענוה ושתיקה, וסוף דבר נודעה צדקתו, כידוע, כאשר שאלהו אחד הגאונים חבריו, במה מרגיע נפשו מזעם אויביו? השיב: בספר תהלים.

ולזה כוונו רז"ל במדרש תהלים (מזמור א') וז"ל: משובח שבנביאים זה משה, משובח שבמלכים זה דוד. את מוצא, שכל מה שעשה משה עשה דוד. משה הוציא את ישראל ממצרים, ודוד הוציא את ישראל משעבוד מלכויות, משה קרע לישראל את הים, דוד קרע להם את הנהרות, דכתיב "בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה"(תהלים ס). משה נתן לישראל חמשה חומשי תורה, ודוד נתן לישראל חמישה ספרים שבתהלים. הרי לך שהשווה ספר תהלים לחומשי תורה, שאמר עליהם דוד "זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני"(תהלים קיט), ועוד אמר "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"(שם).

מעלת תהלים

וידועה מעלת תהלים וחביבותה עד שאנשי כנסת הגדולה קבעו לישראל לומר בתפלתם יום יום פסוקי דזמרה וקבעו להם ברכה לפניהם ולאחריהם – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', ונתקיימה בזה תפלת דוד להיזכר ע"י תהלותיו יום יום עד עולם, כמ"ש ביבמות (דף צו:) וז"ל: כתיב "אגוּרה באהלך עולמים"(תהלים סא), וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? [ר"ל בבת אחת], אלא אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם! יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר' יוחנן משום רשב"י, כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.

מעשה במוה"ר יעקב בירדוגו זצ"ל על שיריו

וכן שמעתי אחד קדוש מדבר הרה"ג כמוהר"ר דוד בירדוגו זצ"ל, בן לאותו צדיק המפורסם כמוה"ר יעקב זיע"א המחבר ספר 'שופריה דיעקב' – שו"ת, ו'קול יעקב' – שירים ופיוטים, ועוד לו בכתובים הרבה, שנקרא בשם "חכם", שהיו נוהגים בחגים ובמועדים לומר בבית הכנסת שלהם פיוטים של המשורר מוהר"ר דוד בן חסין זיע"א, ואשר הרב אבי"ע זצ"ל הנזכר חבר גם הוא פיוטים למועדי ה', הוציא ישן מפני חדש, וביום א' של פסח שורר את שיריו, ובליל ב' של פסח ראה בחלומו את הרב מוה"ר דוד בן חסין זצ"ל הנזכר בכעס עליו, וא"ל: בני! מי (האם) לא כתיב "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל"?

אז נתעורר הרב משנתו בצער גדול, ובשחרית של יום ב' הודיע את הקהל מהחלום, ואמרו בו ביום רק שירי מוה"ר דוד בן חסין זצ"ל, ומשם ואילך קבע בכל יו"ט לומר שיר של מוה"ר דוד בן חסין ברישא ושיר שלו, וחוזר חלילה, א' של מוה"ר דוד בן חסין, וא' שלו, ובא אליו בחלום בליל אסרו חג וברכו בברכה המשולשת, ע"כ שמעתי. ראו בני, כמה גדולים דברי חכמים, שהנשמה נהנית בעולם העליון מאמירת חידושיה בעולם הזה. זהו מה שיש להגיד לכבודכם עתה בשבח אדוננו המלך דוד בס"ד, כי פנה היום ולשבת אחרת נמשיך העניין בעזר האל יתברך שמו, הוא ירחמנו ברוב רחמיו, למען דוד עבדו, אמן.

חדד ותימא – מדור ההלכה

בירור מנהגנו שהכהנים מתחילים לומר 'יברכך'

'אמור להם'

מובא במדרש "דבר אל אהרון…את בנ"י אמור להם" (במדבר ו ,כג) – מלמד שש"ץ מקריא לכהנים כל תיבה ותיבה והם חוזרים אחריו (תוס' ברכות לד. ד"ה 'לא יענה'). וכ"כ הרמב"ם (הלכות תפילה יד, ג) והשו"ע (קכח, יג): "מקרא אותם ש"ץ מילה במילה..".

ההקראה אינה לעיכובא

כתב הלבוש (קכח, יג) שזו ההקראה שמקרא הש"ץ לכהנים הינה אסמכתא אקרא [כנז' במדרש], וכ"כ הפר"ח (או"ח קכג, יג) כי עיקר הטעם להקרות לכהנים הוא כדי שלא יטעו, ולכן אותה ההקראה אינה מעכבת. והביא ראיה ממה שפסק מרן בש"ע (קכח, כה) "בית כנסת שכולם כהנים, אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן.
 למי מברכין? לאחיהם שבשדות. ומי עונה אחריהם אמן? הנשים והטף". ע"כ. הרי גם כשכל הציבור כהנים ועולים לדוכן ואין מי שיקריא להם, אעפ"כ זה אינו מעכב את ברכתם. וכ"כ האשכול (חלק האשכול, סוף עמ' לא). והפמ"ג כתב (קכח, ח) שכן דעת התוס' (מנחות מד. ד"ה 'כל'). למדנו מכל הנ"ל שהקראת
  הש"ץ  לכהנים מילה במילה זהו מנהג ואינו לעיכובא.

מילה במילה

כתב הטור (קכח, יג): "וש"ץ מקרא אותם 'יברכך'… והם עונין אחריו מילה במילה". וכתב הב"י שכן נראה לפרש בדעת הר"ן שכתב (מגילה, טו:) שמה שאמרה הגמ' (סוטה לט:) 'אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא', יש מפרשים שהיו מקרין את הכהנים כדי שלא יטעו, ואין הכהנים רשאין להתחיל אפילו בתיבה ראשונה ['יברכך'] אף כשאין חשש שיטעו, עד שישמעו מהש"ץ.

הרמב"ם מחלק בין כהן אחד לכמה כהנים

כתב הרמב"ם (הלכות תפילה יד, ג): "…מחזירין פניהם כלפי העם… ומתחילין 'יברכך', וש"ץ מקרא אותם מילה במילה…", וכ"כ (שם בהלכה ח): "אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו וש"ץ מקרא אותו מילה במילה. היו שנים או יותר אינם מתחילים לברך עד שיקרא להם ש"ץ, ואומר להם 'כהנים', והם עונין ואומרין 'יברכך', והוא מקרא אותם מילה במילה…". וכתב הב"י שאע"פ שאפשר לפרש שמה שכתב הרמב"ם שהכהנים מתחילין 'יברכך', כוונתו לומר שהש"ץ מקרא אותם מילה במילה ומילת 'יברכך' בכלל ההקראה (והוסיף הב"י שהיה נכון לפרש כן בדעת הרמב"ם כדי להשוות דעתו עם דעת הפוסקים שסוברים דגם תיבת 'יברכך' מקריא הש"ץ לכהנים), מכל מקום בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים נוהגין שהכהנים מתחילין מעצמן לומר 'יברכך' בלא שום הקראה, ומתיבה שניה ואילך  מקרא אותם החזן מילה במילה, ואומרים שהם נוהגים כדעת הרמב"ם, ונראה שהם מפרשים אותו כפשוטו… וטעם הדבר מבואר כיון דאין מקרין הכהנים אלא כדי שלא יטעו – בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות למה יקרו אותה? (ונראה דכוונת הב"י, דהרמב"ם סבירא ליה דכשיש כהן יחיד יש חשש שיתבלבל אף בתיבה ראשונה כיון דהוא יחיד ויש כעין אימתא דציבורא עליה, ברם כשיש שני כהנים ויותר ליכא למיחש לטעות).

הטעם לחילוק בין כהן אחד לכמה כהנים

הטעים הדברים ה'מנהגי עלמ"א'(סי' טו) שנראה לומר דהחילוק בין כהן יחיד לכהנים רבים, שלשני כהנים ויותר מזמינם הש"ץ לברך את ישראל באמירת 'כהנים'. ואזי מיד הם עונים לאותה קריאה והזמנה באומרם 'יברכך', אבל בכהן יחיד שהש"ץ לא קוראו ומזמינו, הוא צריך גם כן הזמנה והיא נעשית ע"י שהש"ץ אומר ראשונה 'יברכך', והכהן עונה גם כן 'יברכך'. וסיים שמצא כסברא זו בשו"ע הרב(קכח, סע' כא).

מרן השולחן ערוך הולך אחר מנהג העולם

אע"פ שמרן כתב בב"י שנכון היה לפרש דברי הרמב"ם כהטור והר"ן שלעולם הש"ץ מקרא לכהנים ואין הם מתחילין מעצמם, מכל מקום פסק בשו"ע כמנהג העולם בדברי הרמב"ם וכתב (או"ח קכח, יג) "מתחילין הכהנים לומר 'יברכך'…ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה…". וכתב המגן אברהם (שם) ובכהן שאין קוראין לו [היינו שבכהן יחיד אין הש"ץ קורא לו 'כהנים', אלא רק לשניים ויותר] כולם מודים שמקרא הש"ץ גם תיבת 'יברכך'. אך הרמ"א כתב שבאשכנז תמיד הש"ץ מתחיל 'יברכך'.

לנהוג כמרן והרמב"ם גם ע"פ  תורת הסוד

כתב עוד ה'מנהגי עלמ"א' (שם) שמצאנו למוהר"ש ויטאל שכתב מפורשות שצריך לנהוג כדעת הרמב"ם ומרן. והביא דבריו ה'פתח הדביר' בסידורו 'חמדת ישראל' (שהוא מסודר ע"פ כוונות האר"י ז"ל). והוסיף ה'מנהגי עלמ"א' שאם מצד תורת הסוד היה צריך ש"ץ לומר מילת 'יברכך', לא היה נמנע מוהר"ש ויטאל להזכיר זאת, ומתוך שלא הזכיר בודאי אין קפידא גם ע"פ תורת הסוד. וא"כ יוצא לנו שגם לפי הסוד צריך לנהוג כן. וכן יש להעמיס שכך דעתם של מרן החיד"א וה'שלמי ציבור', שגם הם מארי דרזין, בזה שלא כתבו ההיפך מהש"ע, כי אם באמת דעתם היתה כהרמ"א היו מציינים זאת. אלא בזה שלא העירו מידי משמע בפשטות שכך היו נוהגים. יוצא שגם ע"פ הסוד אין שום פקפוק למנהגנו.

'עדות ביהוסף שמו'

וכן העידו רבני צפון אפריקה: כתב ר' רפאל ברוך טולידאנו (קצש"ע סי' קטו, יז) דכשהכהנים שנים אין הש"ץ מתחיל 'יברכך' אלא הם מתחילין, לפי שכבר קרא להם 'כהנים', אבל כשהכהן יחיד שלא קרא לו הש"ץ, הוא מתחיל 'יברכך'. וכ"כ מרן ה'שמש ומגן' (חד, סימן טו אות ג) שאם היו שני כהנים ויותר הם מתחילים 'יברכך', ואם היה רק כהן אחד הש"ץ מתחיל 'יברכך'. וכ"כ ר' דוד עובדיה מצ'פרו ('נהגו העם' נשיאות כפים אות ז). ובספר 'ארץ חיים' סתהון (עמ' 36) הביא דברי מרן הש"ע בפשטות שכן המנהג בכל מלכות ישראל. וכן מנהג לוב ('נחלת אבות' מנהגי שחרית אות נה),  ג'רבא ('ברית כהונה' מערכת נון, סע' יב) ותימן (ש"ע המקוצר סימן כ, אות יא).

מסקנא דמילתא

לאור האמור, מנהגנו מיוסד ע"פ דברי הרמב"ם, הש"ע, ואף אליבא דהמקובלים, דכשיש שני כהנים ויותר הם פותחים באמירת 'יברכך', וכשיש כהן אחד הש"ץ פותח ראשון. נמצא שמה שנוהגים בימינו אחינו יוצאי עדות המזרח הינו כדעת הרמ"א וכמנהג בני אשכנז, ואילו מנהג צפ"א ותימן כדעת מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו.

מקורות: 'עטרת אבות', 'הלכה ברורה', 'מנהגי עלמ"א'

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי שלמה אבן דנאן זיע"א

ט' סיון תר"ח (1848) – כ"ח מרחשוון תרפ"ט (1929)

גזע היוחסין

אחת המשפחות הוותיקות והמפורסמות ביהדות מרוקו היא שושלת "אבן דנאן". אבי המשפחה היה רבי משה בן מיימון אבן-דנאן, המכונה "רמב"ם אלפאסי" [על שם עירו פאס], אשר היה איש-פלאים גדול בתורה, מחבר חידושים לתלמוד ודיין בעיר פאס. החיד"א מספר עליו ('שם הגדולים') שהמוסלמים בפאס רצו בשנת קצ"ח (1438) לשרפו באש אחרי שהורה דין שיש בו ביזוי לדתם, אך הוא ניצל על ידי השבעות ושמות הקודש.                  רבי שלמה אבן דנאן, מגדולי רבני יהדות מרוקו, פוסק ומקובל, אב"ד ורב ראשי בעיר פאס, אשר שפט את קהל עדתו יותר מחמישים שנה, היה אחד מחוטרי-גזעו של "רמב"ם אלפאסי" וממשיך שושלת הרבנים במשפחה זו. בנוסף, היה רבי שלמה דור שישי לצדיק יסוד עולם רבי אליהו הצרפתי זצ"ל, שהיה תלמידו של האור החיים הקדוש ודור חמישה-עשר לרבינו תם נכדו של רש"י.

יניק וחכים

                        רבי שלמה נולד ביום שבת-קודש בט' בסיון תר"ח (1848) לאביו הצדיק רבי משה אבן דנאן, שהיה "יושב אהלים, חכם חרשים, וכבוד ה' מלא", ולאמו מרת חנה בעיר פאס שבמרוקו. כבר בגיל-ינקות הצטיין הילד שלמה בתפיסה בלתי רגילה ובשכל זך, עד שלקחו אביו אל חכמי פאס כדי לצקת מים על ידיהם. למרבה הצער, עוד בטרם מלאו לו עשר שנים, נתייתם הילד שלמה מאביו שנפטר צעיר לימים בהיותו בן שלושים שנה. בתוך ימי החודש לפטירת אביו הקדוש, רגזה עליו אמו הצדקנית והכתה אותו במקל עד שבכה בכי תמרורים. הילד שלמה הלך בהיחבא אל קבר אביו וישפוך שיחו בבכי ויאמר לו "אבי, ראה המקל אשר הכתני בו אמי", וישוב לביתו. בלילה ההוא בא האב הקדוש לאשתו בחלום וידבר אתה קשות לאמור "למה הכית את שלמה בני? ועתה דעי לך אם הוסף עשות לו כזאת הלא אעניש אותך בפיק ברכים!", ויחר אפו וילך. בבוקר השכם ספרה האם לאנשי ביתה את דבר החלום ותיפעם רוחם, ויחקרו את הבן ויגד להם כתום לבבו את אשר עשה..

במעלות התורה והיראה

                        למרות האסון המשפחתי, אמו הצדקנית המשיכה לחנכו על אדני התורה. בתחילה גדל רבינו אצל סבו רבי שמואל אבן דנאן וכן אצל דודו רבי יצחק אבן דנאן, דיין ומו"צ בעיר פאס ומחבר שו"ת 'ליצחק ריח'. בהמשך למד תורה מפיו של הגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי, המכונה "האי"ש", שבבעלותו הייתה ספרייה גדולה ובה מאות כתבי יד מהראשונים. רבי אבנר חיבר ספרים חשובים בכל שטחי התורה, וביניהם ספר 'יחס פאס' – תולדות היהודים בפאס. רבותיו של הנער שלמה ראו שהוא "הולך הלוך וגדול בפלפול ועומק הלימוד האמיתי". כבר בגיל 16 נכנס לפרד"ס והחל בלימוד תורת הרזים. רבינו היה מתחסד עם קונו בכל דקדוקי המצוות ומפליג בעבודת השם כאחד הקדמונים. בהיותו בן 18, בחרו בו גבאי הקהילה ללמד תלמוד בישיבה. רבינו החל להורות שיעורי תורה לצעירים, והיה מדריכם בנתיבות הש"ס וההלכה, עד שהעמיד שורה של רבנים ותלמידי חכמים. בהגיע תור הנישואין לקחו לרבי שלמה לעזר את אשת החיל רבת המעלות מרת סולטאנה, בתו של הדיין המופלא רבי שאול אבן דנאן זצ"ל. חמיו תמך בו ופרנס אותו, למען יוכל החתן הצעיר "להשיג מעלות התורה באשר יורה דעה, יבין שמועה, לא יחטיא השׂערה". במלאת לרבינו 21 שנה, צרפוהו רבני העיר פאס אליהם להשתתף בעריכת פסקי דין מסובכים, בהחשיבם חוות דעתו לכל שאלה ומקרה. לימים הטילו עליו לישב בעצמו על מִדין ולפסוק בדיני ממונות, אישות, גירושין וכד'.

במסע אל ארץ הצבי

                        רבינו אהב את ארץ ישראל בכל נפשו ונכסף לבקר בה. בגיל 27 נשא את רגליו ארצה ישראל בחברת דודו הגדול רבי יצחק אבן דנאן. ויבואו שניהם אל ארץ חפץ ארץ תקווה, אולי ימצאו מקום לישב ולהשתקע בה, ויתורו את הארץ במשך 33 יום. בימים אלה הם זכו להגיע להתעלות רוחנית גדולה ואף מצאו לכך רמז נאה: "ג"ל [33] עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ואמרו רז"ל "אוירה של ארץ-ישראל מחכים", כך בזכות 33 יום שביקרו בארץ הקודש, זכו ל-"ואביטה נפלאות מתורתך". בדרכם חזרה למרוקו הם עברו בעיר נא-אמון [אלכסנדריה] שבמצרים. שם הם הלכו להקביל את פני הגאון המפורסם רבי משה פארדו, יליד ירושלים, שהיה המרא דאתרא. הרב הציג בפניהם סוגיא סבוכה שנתקשה בה בדברי ה'תוספות' מזה שלשה ימים באין ישוב ותירוץ. כעבור שעות של משא ומתן פלפולי בתוקף חריפות הלימוד הודה הגאון לתירוצם ונענה לקלסם בשפה הערבית: "טייב, טייב"…

שופט צדק

                        אחרי שובו אל ביתו בפאס, והוא בגיל 27, מינו אותו חכמי עירו ל'גזבר ופרנס הציבור' – כהונה רמה בימים ההם, שלא שימשו בה זולת גדולים בתורה ומצוינים ביראת חטא. במשך שלוש שנים עבד עבודה זו ותורתו עמו. בשנת תרל"ח (1878) לרבינו אך מלאו 30 שנה. אולם, למרות גילו הצעיר הכתירו אותו פרנסי וטובי העדה היהודית בפאס, עיר הבירה של מרוקו, כרב ראשי וראש אבות בתי הדין. בכהונה זו החזיק יותר מחמישים שנה – עד סוף ימיו. יחד אתו בביה"ד ישבו חכמים גדולים בתורה ובשנים, ביניהם דודו רבי יצחק אבן דנאן ורבי יוסף סירירו. רבי שלמה היה בזמנו הרב המוסמך היחידי לענייני חליצה בכל מדינת מרוקו.

לפני מלכים יתייצב

                        במקביל לפעילותו כדיין, הועמסה עליו "עבודת הגנה בעד הקהילה להרים קרן ישראל ולהניעם מעפרות שִפלותם". רבינו השכיל לרקום קשרים טובים עם ממשלות חוץ ונציגיהם, כשכל מגמתו להמשיך חסד לקהל עמו. רבינו התחבב במיוחד על ממשלת צרפת שאף העניקה לו תואר "אזרח של כבוד". בשנת תרע"ט (1919), בחרו השלטונות הצרפתיים את רבי שלמה לתפקיד דיין בבית הדין הגדול לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשותו של חברו הגאון רבי רפאל אלנקאווה אשר רחש הערצה כבירה לרבי שלמה ואף הציע למנותו לרב הראשי במקומו. רבינו שימש בתפקיד כשנתיים, עד אשר רבו געגועיו לעירו ולמשפחתו, וביקש להשתחרר מהמשרה. בשנת תרפ"א (1921) שב רבינו לפאס. בכל ימי שבתו כראב"ד, שפט רבינו את קהילתו משפט צדק. אף השלטונות הצרפתיים העריכו מאוד את מידות הצדק והיושר של רבינו ואת פסקיו. מעניין הדבר, שמשפטים שהגישו יהודים לבתי משפט צרפתיים, העבירום השלטונות לרבי שלמה. כמו כן, התייעצו אתו בשאלות שנגעו לענייני היהודים וקיבלו את חוות דעתו, כפי שמופיע בספרו: "שאלוני נסיכי הממשלה אדוני הארץ, משם ראש הממשלה…"('בקש שלמה' סימן ט').

שמע שלמה

                        שמו של רבי שלמה התפרסם לשם טוב ולתהילה כאחד מגדולי ההלכה. שאלות הורצו אליו מכל קצוות מרוקו וצפון-אפריקה, ועל פיו ישק כל דבר. בתשובותיו הוא מתגלה כמי שנהירין לו כל שבילי התורה, בבקיאות עצומה בתלמוד ובפוסקים. שני ספריו: 'אשר לשלמה' ו'בִּקש שלמה' נחשבים אבני יסוד בספרות ההלכה של חכמי ארצות המגרב, ולא ירדו משולחנם של רבני מרוקו. בנוסף להיותו דיין ופוסק, רבינו הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, מהם: ר' משה סמחון – מו"ץ במוגאדור, ר' מתתיה סירירו – מו"ץ בפאס, ובניו ר' משה ורבי שאול אבן דנאן. רבינו דאג גם להמוני עמך בית ישראל, ותרם להם רבות מזמנו הפנוי. הוא לימד אותם שיעורים במשנה, בהלכה ובאגדה. כמו כן, רבינו היה דרשן גדול, ובעת שהיה דורש ברבים יתפלא כל שומע דבריו הנעימים וירווה נחת משפתו הצחה והנמרצה, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב.

    מה מאוד יתפלא כל חוזה כי רבינו היו שנותיו למעלה משמונים שנה, וכשהיה לומד גמרא ופוסקים הוא היה כבחור בן עשרים שנה בעיונו הזך וסברתו הישרה ופלפולו העצום, לא כהתה עינו ולא נס לחֹה. כגדולתו בנגלה – בתורה, גדולתו בנסתר – בעבודת ה'. גם בהגיעו לגיל הגבורות, היה מעיר את השחר ונחפז לפתוח ראשון את שערי בית הכנסת. את תפילתו תיארו בניו: "כמשוש חתנים וכשמחת נערים במשתה נגינתם כן שמחתו ומשושו בעת תפילתו", וכמלאך א-להים ניצב בעדת א-ל, עד שכל הרואים אותו בתפילה נתלהבו גם הם לרנן לבם ובשרם לא-ל חי".

נבואה שנזרקה מפיו

                       רבינו נהג לדרוש בליל יוה"כ ובתוך דבריו היה בוכה ומצביע על מקום ישיבתם של האנשים שנפטרו בשנה שחלפה. בשנת תרפ"ט (1929), בעת תפילת "כל נדרי", והוא עומד בחרדה ובבכייה ומשמיע בקולו "מיוה"כ שעבר עד יוה"כ הזה…", דילג רבינו על המלים "ומיוה"כ הזה ועד יוה"כ אחר שיבוא עלינו לשלום", והרגישו כל העם שבאותו העת רוח נבואה דברה בו שאין לו עוד שנה זו. בשבת כ"ז במרחשון, לא הרגיש הרב בטוב, וסיפרו בניו שכל השבת היו שפתותיו לוחשות בדברי תורה, ובמוצאי השבת אחר תפילת ערבית, היה הצדיק נחוץ לעשות מצות הבדלה בזמנה ואמר לבנו ר' משה לברך ההבדלה. והצדיק הריח הבשמים ואז הרגישו במיתתו, ולמדו לפניו פתיחת אליהו וקריאת שמע ויצאה נשמתו בקדושה ובטהרה בנשיקה ממש. ובשעה שעלתה נשמתו של צדיק אל הא-להים, האנשים שהיו שם באשכבתיה לא נראה להם בו שום שינוי כלל, כי תואר פניו הנהדרים היו מאירים ומזהירים כאחד הבריאים. וכל העיר אנשים נשים וטף חרדו וגעו בבכייה על סילוקו של צדיק והייתה מהומה גדולה אין די באר. וממש נתקיים בו "וכבוד עשו לו במותו – שהושיבו ישיבה על קברו", כן היה שכל החודש לא פסקה תורה מביתו, ולוויה מכובדת למאוד עשו לו שבאו כל גדולי מקנאס וצ'פרו, וגם גדולי המלכות ערלים וישמעאלים. וכן בביתו במשך כל החודש היו לומדים זוהר, משניות ותנ"ך. אחר פטירתו מילאו את מקומו בניו רבי משה – ראב"ד פאס, ורבי שאול – מחבר שו"ת "הגם שאול", דיין בכמה קהילות ולימים הרב הראשי למרוקו. זיע"א.

מקורות :'אשר לשלמה', 'בִקש שלמה', 'מלכי רבנן', 'ארזי הלבנון', בטאון 'בית יעקב' (גליון 167 תשל"ד)

 נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

מנהגי נשיאת כפיים

א. אף במקום שאין היכל וספר תורה ישאו הכהנים את כפיהם, וכן מנהג ישראל בכל המקומות.

ב. נהגו בכל הקהילות במרוקו שכהן רווק אינו נושא את כפיו.

ג. כהן גרוש או אלמן, מנהג מכנאס שרשאים לישא כפיהם, ואולם בקזבלנקה ומראכש לא נהגו שישאו כפיהם,

     וכדין כהן שאינו נשוי.

ד. כשהכהנים מזכירים שם ה', הן בברכה עצמה והן בפסוקים של הברכה הציבור עונים 'ברוך הוא וברוך שמו'.

קופת הרוכלים – מקורות וטעמים

א. כ"כ הפר"ח (קכח ,ב) דהכי נהוג, החיד"א (ברכ"י קכח, ס"ק ח), בא"ח (שנה ראשונה, פרשת תצוה, ס"ק יג), והוסיף בכה"ח סופר (קכח, ב) דכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל. וכן נהגו אבותינו במרוקו כמ"ש ב'מנהגי ק"ק דבדו' (ע"מ 20) וב'נהגו העם' (נשיאות כפים, אות ט) דהמנהג במרוקו שהכהנים  נושאים את כפיהם גם במקום שאין בו ספר תורה כגון: שהיו מתפללין בבית ביום הברית, וביום החופה וכד'.

ב. כתב ה'שבלי הלקט' (סימן כג), בשם רבינו יצחק בר יהודה, שכהן שאינו נשוי אינו עולה לדוכן מפני שאינו שרוי בשמחה, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, וראוי למברך שיהיה שרוי בשמחה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סימן שמה), וכן נהגו אבותינו במרוקו כמ"ש בקש"ע טולידאנו (סימן קטו, אות נא), 'נהגו העם' (שם, אות ח). וכמוהר"ר ר' שלום משאש ('שמש ומגן' ח"א, סימן ג) כתב כי בכל מרוקו אין הבחורים נושאים כפיהם, באין פוצה פה, ויוצאים מבית הכנסת קודם שמקריא החזן "כהנים", וסיים שאין לשנות המנהג גם בארץ ישראל.

ג. מרן רבי שלום משאש כתב (שם) שנהגו במכנאס שכהן גרוש או אלמן עולה לדוכן, שכֹּל זמן שנשא אישה והתחיל לישא כפיו, אף שאח"כ נתאלמן או התגרש, ממשיך והולך לישא כפיו, ואילו בקזבלנקא כהנים פנויים או גרושים לא עולים לדוכן. וכ"כ בספר 'זוכר ברית אבות' (עמ'  36) ששמע מזקנו הגר"י דלויה שגם במראכש כהן גרוש או אלמן לא עלה לדוכן.

ד. כ"כ הכה"ח (קכח, ס"ק פז) שיש לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בשעה שמזכירים הכהנים שם ה', החיד"א )ברכ"י , קכח, ס"ק י'), בא"ח (שם). וכן נהגו במצרים – 'נהר מצרים' (עמ' ה, אות ג), בתוניס – 'עלי הדס' (פרק-ב, אות נא), ובמרוקו – 'נהגו העם' (שם), 'זוכר ברית אבות' (שם).

אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק

 

אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%93%d7%9f

זכות גדולה וקדושה נפלה בחלקי לספר על מעשה מדהים ומרטיט שאירע לי ביום ההילולה לכבודו של הצדיק המקובל רבי עמרם בן דיוואן בעיר וואזן אשר במרוקו בשנת התשנ״ה.

על כן הנני רואה חובה קדושה לשתף רבים במעשה נשגב זה אשר הוא בחינת ״צדיקים במותם נקראים חיים״, וכמאמר הבעל שם טוב שהסיפור אודות נפלאות הצדיקים הינו בהתעסקות במעשה מרכבה.

בפרט אנו שגדלנו וינקנו אמונה זכה ותמימה מהנהגותיהם ; ומתורתם של קדושי עליון אלו.

*מעשה זה סופר לי אישית מבעל המעשה עצמו ה"ה ידיד נפשי הרה״ג יוסף הלוי שליט״א רבה של קצרין והסביבה

 

לפני שאגולל את עיקר המעשה, אקדים ואומר שהורי הם ילדי מרוקו ואני הצעיר זכיתי להיולר בארץ ישראל אך ספגתי וינקתי רבות מתרבותם הנפלאה של יהודי מרוקו ואמונת חכמים.

תחילת המעשה היה בקבלת שיחת טלפון בלתי צפויה מידיד ותיק, אשר שאלני אם ברצוני להישתתף בהילולה של רבי עמרם בן דיואן במרוקו, וזאת כתשעה ימים לפני יום ההילולה ל״ג בעומר, התשובה היתה חיובית בנחישות וללא היסום, כמי שתיכנן נסיעה זאת מימים ימימה.

אופן ההחלטה ללא בדיקה ביומן, אמירת כן ללא היסום מבלי שאשאל את משפחתי, חיזקו בי את האמונה שאכן הנני חייב להשתטח על קברו של הצדיק, וכדברי אימי 'שהתלותה אלי למרוקו, אמרה לי ״הצדיק קורא לך״ סע.

סידורי הדרכון ונהלי הנסיעה היו בסיעתא דשמיא ללא כל עיכובים, אך לפני נסיעתי גמלה בי החלטה להביא לצדיק מתנה מארץ ישראל, ארץ שכל רב אהב ועשה למענה כשד״ר וחונן את עפרה.

מכיון כשאני קראתי שעל קברו ישנו גל אבנים חשבתי בליבי שהדבר הנכון הוא להביא לקברו אבץ מארץ ישראל על כi נסעתי למנהרות הכותל. ושם משמים פגשתי את ידידי מנהל החפירות וסיפרתי לו על כוונותי, והוא הכניסני למחילות הכותל ונתן לי אבן וביקש ברכה עבורו.

הנסיעה אל קברו של הצדיק היתה מעין עליה לרגל בגיל וברעדה, והנה אני נמצא ברחבת הקבר, המונים מכל קצוות תבל הגיעו להילולה, והמעמד היה מרגש מאוד.

התפללנו מנחה, לבשנו ג׳לביה כיאה לארוע מעין זה, ואז הוצאתי את כלי השחיטה, ושחטתי כחמישה כבשים, וסימן יפה היה שכולם היו ״חלק״.

לאחר שהתפללנו ערבית פצחנו בשירה ופיוט, ערכנו סעודת מצוה לכבודו של הצדיק, אמרנו דברי תורה וברכת המזון, ואז הגיעה העת להניח את האבן.

השעה היתה אחת עשרה בלילה בערך, אימי התלוותה אל חלקת הקבר, ושם היו מצויים כעשרה אנשים. על גל האבנים היו פזורות מעפר מדורות קטנות ונרות נשמה, שהודלקו לכבוד הצדיק.

קראתי מספר פרקי תהלים, ערכתי השכבה לזכרו, ואמרתי את הפסוק ״וכיפר אדמתו עמו״ הנחתי את האבן במרכז גל האבנים שעל קברו ואז התרחש דבר מדהים.

לפתע רוח חרישית נכנסה מכיון דרום מערב, בתנועה סיבובית אך מהירה איחדה את המדורות הפזורות לעמוד אש אחד, כמין מערבולת המתנשאת לגובה של מטר-וחצי, והמפליא מכל שעמוד האש הזה התרכז בדיוק במקום שהנחתי את האבן. התרחיש הזה היה למספר שניות כאשר שריקה נפלאה מלוה את הרוה. הרוח פסקה וכל מדורה שבה למקומה והמחזה היה מבהיל ומרהיב כאחד.

אודה על האמת שאני אישית הייתי בהלם, משתומם ומתפעל, ואז אימי לחשה לי בערבית שהצדיק לוקח את האבן אל תפחד.

            לצידי עמד צעיר מתל אביב ששאלני אם הנחתי חומר מסוים, ואני בקושי רב עניתי שזו אבן ממחילות הכותל, היה ניכר בו הפלא וביקש שאברך אותו.

ברגע זה אמי אחזה בידי והאיצה בי לצאת, וזאת מפני שהאנשים שהיו סביב הקבר עיכלו את אשר ראו והתקרבו אלי לברכה. אך אמי כנראה חששה ״מעין הרע״.

ארוע זה ליוה אותי בעת שהותי במרוקו, וניתן לומר גם היום ובכל זמן שאני מספר על המעשה מהדהדת בתוכי אותה שריקה נפלאה שממלאת אותי בתחושת קדושה והתרוממות  רוח.

זכותו תגן על כל עמו ישראל אמן.

טללי אורות – ספר בראשית – פרשת "חיי שרה". מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר בראשית – פרשת "חיי שרה".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויהיו חיי שרה – מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים,

 שני חיי שרה" (בראשית כג, א).

"חיי שרה: הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו "אוה"ח הק')

"ש-רה מ-אה ש-נה": = ר"ת שמש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל,

כאשר הדוגמה הראשונה לכך היא – רבקה אמנו:

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

פרשת "חיי שרה" – זכתה שרה שהפרשה נקראת על שמה, והיחידה ע"ש אשה.

רבנו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות:  

  1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
  2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
  3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?

רבנו "אור החיים" הק' מיישב כך. הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

  • שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.
  • או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו". כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה. (ברכות ו. ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".
  • כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו אוה"ח הק: "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם". ע"פ הזהר (חיי שרה, קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו, למרות התלאות אותן היא עברה כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה". הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – רק לטובה.

"בעל הטורים" אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות, כאשר הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רבנו רש"י לפסוק: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו. כלומר, והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה, פסקו – וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בראשית כד סז).

שרה אמנו זכתה לכך היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה רוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום ומצוות בהן מחויבות נשים. בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וספקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "… בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בראשית יח ז).

רבנו "אור החיים" הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ויהיו חיי שרה, פירוש בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער – עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי. ומצ' עד מאה בקרוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרו ז"ל: {"רבי עזריה משום רבי לוי אמרו… ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק"} (בראשית רבה נג י). יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל" כדברי קודשו.

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: ויהיו חיי שרה" – "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה ולכן הייתה בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער היות וישמעאל נסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן בקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל. יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות הייתה בשמחה.

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" מלשון שררה. "יסכה" מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה, היא נהגה בצניעות.

 רש"י נדרש לכך בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'? התשובה לכך: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בראשית יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א). הקשר בין שני הפירושים הוא, היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפסוק (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

 הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל אחד מאתנו.

א. "ויאמרו… מה' יצא הדבר".

  1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ המושקע להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

פרשת הזיווג של יצחק אבינו ורבקה, משתרעת על פני 67 פסוקים המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, ההשתדלות של אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות מרובות הן במישור התכנוני הכולל השבעת העבד שייקח אישה ליצחק רק ממשפחתו ולא מבנות כנען, וכן תפילה לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות, והן בצד הממוני – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב לעת צאת השואבות" (כד, יא).

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מה' יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני".(סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג: א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא. ג. המעורבות האלוקית בהצלחה, או אי הצלחת התכנית כפי שחווים רבים וטובים בשידוכים הרבים, עד לחתונה.

ב. שלושת הרבדים הנ"ל בחיי המעשה.

גם בחיי המעשה אנו עדים לאותם שלושת הרבדים, ונדגים את זה בסיפורו של שמואל האמורא חברו של רב. הוא שאף להיות רב, לכן כל חייו עסק בלימוד תורה, והיה מראשי האמוראים. זה רק טבעי שיקבל סמיכת רב מרבו רבי יהודה הנשיא כמו רב חברו. הוא גם היה רופא שטיפל ברבו רבי יהודה. ההסמכה נדחתה פעמים רבות ע"י רבו. היות ושמואל היה גם אסטרולוג, הוא גילה לרבו שלעולם לא יקבל סמיכה, מפני שכך נגזר מן השמים, וכך היה.

הרעיון הנ"ל מתבסס על מאמרו של הרב זיו מעיין שליט"א שהביא את דברי הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ב' עמ' 219 פסקה לד) המסביר את דברי הגמרא (ברכות מח ע"ב) אודות המפגש בין שאול המלך ונערו ששאלו מספר נערות על מקום הימצאו של שמואל הנביא. הנערות האריכו בתשובתן, ראה (שמואל א ט, יב-יג). הגמרא מביאה שלש דעות: א. נשים דברניות. ב. כדי להסתכל ביופיו של שאול. ג. רבי יוחנן אמר: "לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא". כלומר, אריכות הדברים בדקה שתיים, נועדה למנוע חפיפה בין שלטון שמואל לשלטון שאול.

הרב קוק זצ"ל מסביר שאין כאן מחלוקת, אלא שלושה רבדים המשמשים יחדיו. הרובד הראשון מציין את טבען של נערות שהן דברניות. הדעה השנייה מציינת את תיחכום הנערות להאריך בדברים כדי ליהנות מיופיו של שאול. הדעה השלישית של רבי יוחנן, מציינת את המעורבות האלוקית שהחליט באיזו דקה יתקיים המפגש בין שמואל לשאול, כך שלא תהיה חפיפה בין שלטונם היות ושמואל הנביא שימש כשופט עם ישראל, וברגע שהוא ממליך את שאול, השלטון עובר אליו, והוא ימשיך לשמש כנביא בלבד.

  • זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?
  • אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אחרי הנישואין יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק בעיקר את ההתאמה.
  • הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.
  • הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.
  • הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.
  • מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות.חכמים אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  
  • "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח).

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפסוק הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרות האיש לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור. כלומר, הבעל הוא צדיק, ולכן זוכה באשה כשרה.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

"אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף".

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

המהר"ל אומר: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע לגזרים בניגוד לטבע עד שבני ישראל יעברו,  כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחלק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר "מקולות מים רבים אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח במלח וניסוך המים". (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא, שהמים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האשה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל קיים חיבור רוחני ביניהם בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 מהסיבה הנ"ל, קבעו לנו חכמים בקריאת מזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן  – ראשית הקניין בארץ ישראל.

רבנו אבן עזרא: ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בראשית כג יט).

יחסנו לחברון, מתגלה בעיקר בשבת "חיי שרה" בה רבבות מעם ישראל עולים לרגל לאבותינו הקדושים, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו כדי לקבור את שרה אמנו. בעצם, היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה בכסף מלא ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה, וכשער לגן עדן.

כמו כן, בחול המועד סוכות ופסח כאשר עשרות אלפים מעם ישראל נוהרים לבקר ולהתפלל בעיר האבות, כאשר במהלך השנה, רובנו הגדול אינו עושה די מאמץ להתחבר לחברון בעבותות אהבה כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין בני ישראל דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב). חברון גם מהווה את השער לגן עדן כדברי הזוהר הקדוש (זוהר בראשית ל"ח ע"ב, במאמר "ז" היכלות דגן עדן). כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בראשית, ל"ח ב'). שם גם קבורים אבותינו ואימהותינו הקדושים.

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה אמנו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא. השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר", (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כפי שעושים כולם?

רבנו אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בראשית כג יט).

רבנו אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

הראשון, מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר". אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה "וגם נתאחר הרבה בהספד ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה" כדברי האלשיך הק' (בר' יח, ג). בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה. כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ". שנזכה להתחבר לאבותינו הקדושים.

ייחודם של מערת המכפלה, בית המקדש וקבר יוסף הצדיק.

"ויקן את חלקת השדה…"אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם: מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז). בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא). קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט). על פי (בר' רבה פרשה עט, אות ז).

"אראנו נפלאות"

 אברהם אבינו משלים מנין בביכנ"ס בחברון – בערב יום הכיפורים.

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה שליט"א על שיקום ביהכנ"ס בפרט, והתפתחות הישוב היהודי בחברון בכלל.

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול בביהכנ"ס, בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה. תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילן לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

שבת שלום – משה אסולין שמיר – 0523-240-298

לע"נ המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. רבי זבולון בוארון ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר