ארכיון יומי: 24 בנובמבר 2016


הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

קטעי עיתונות – רבי שלום משאש

רבי שלום משאש

%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%90%d7%a9-%d7%a7%d7%98%d7%a2%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-2

%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%90%d7%a9-%d7%a7%d7%98%d7%a2%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa

אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק

 

אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%93%d7%9f

זכות גדולה וקדושה נפלה בחלקי לספר על מעשה מדהים ומרטיט שאירע לי ביום ההילולה לכבודו של הצדיק המקובל רבי עמרם בן דיוואן בעיר וואזן אשר במרוקו בשנת התשנ״ה.

על כן הנני רואה חובה קדושה לשתף רבים במעשה נשגב זה אשר הוא בחינת ״צדיקים במותם נקראים חיים״, וכמאמר הבעל שם טוב שהסיפור אודות נפלאות הצדיקים הינו בהתעסקות במעשה מרכבה.

בפרט אנו שגדלנו וינקנו אמונה זכה ותמימה מהנהגותיהם ; ומתורתם של קדושי עליון אלו.

*מעשה זה סופר לי אישית מבעל המעשה עצמו ה"ה ידיד נפשי הרה״ג יוסף הלוי שליט״א רבה של קצרין והסביבה

 

לפני שאגולל את עיקר המעשה, אקדים ואומר שהורי הם ילדי מרוקו ואני הצעיר זכיתי להיולר בארץ ישראל אך ספגתי וינקתי רבות מתרבותם הנפלאה של יהודי מרוקו ואמונת חכמים.

תחילת המעשה היה בקבלת שיחת טלפון בלתי צפויה מידיד ותיק, אשר שאלני אם ברצוני להישתתף בהילולה של רבי עמרם בן דיואן במרוקו, וזאת כתשעה ימים לפני יום ההילולה ל״ג בעומר, התשובה היתה חיובית בנחישות וללא היסום, כמי שתיכנן נסיעה זאת מימים ימימה.

אופן ההחלטה ללא בדיקה ביומן, אמירת כן ללא היסום מבלי שאשאל את משפחתי, חיזקו בי את האמונה שאכן הנני חייב להשתטח על קברו של הצדיק, וכדברי אימי 'שהתלותה אלי למרוקו, אמרה לי ״הצדיק קורא לך״ סע.

סידורי הדרכון ונהלי הנסיעה היו בסיעתא דשמיא ללא כל עיכובים, אך לפני נסיעתי גמלה בי החלטה להביא לצדיק מתנה מארץ ישראל, ארץ שכל רב אהב ועשה למענה כשד״ר וחונן את עפרה.

מכיון כשאני קראתי שעל קברו ישנו גל אבנים חשבתי בליבי שהדבר הנכון הוא להביא לקברו אבץ מארץ ישראל על כi נסעתי למנהרות הכותל. ושם משמים פגשתי את ידידי מנהל החפירות וסיפרתי לו על כוונותי, והוא הכניסני למחילות הכותל ונתן לי אבן וביקש ברכה עבורו.

הנסיעה אל קברו של הצדיק היתה מעין עליה לרגל בגיל וברעדה, והנה אני נמצא ברחבת הקבר, המונים מכל קצוות תבל הגיעו להילולה, והמעמד היה מרגש מאוד.

התפללנו מנחה, לבשנו ג׳לביה כיאה לארוע מעין זה, ואז הוצאתי את כלי השחיטה, ושחטתי כחמישה כבשים, וסימן יפה היה שכולם היו ״חלק״.

לאחר שהתפללנו ערבית פצחנו בשירה ופיוט, ערכנו סעודת מצוה לכבודו של הצדיק, אמרנו דברי תורה וברכת המזון, ואז הגיעה העת להניח את האבן.

השעה היתה אחת עשרה בלילה בערך, אימי התלוותה אל חלקת הקבר, ושם היו מצויים כעשרה אנשים. על גל האבנים היו פזורות מעפר מדורות קטנות ונרות נשמה, שהודלקו לכבוד הצדיק.

קראתי מספר פרקי תהלים, ערכתי השכבה לזכרו, ואמרתי את הפסוק ״וכיפר אדמתו עמו״ הנחתי את האבן במרכז גל האבנים שעל קברו ואז התרחש דבר מדהים.

לפתע רוח חרישית נכנסה מכיון דרום מערב, בתנועה סיבובית אך מהירה איחדה את המדורות הפזורות לעמוד אש אחד, כמין מערבולת המתנשאת לגובה של מטר-וחצי, והמפליא מכל שעמוד האש הזה התרכז בדיוק במקום שהנחתי את האבן. התרחיש הזה היה למספר שניות כאשר שריקה נפלאה מלוה את הרוה. הרוח פסקה וכל מדורה שבה למקומה והמחזה היה מבהיל ומרהיב כאחד.

אודה על האמת שאני אישית הייתי בהלם, משתומם ומתפעל, ואז אימי לחשה לי בערבית שהצדיק לוקח את האבן אל תפחד.

            לצידי עמד צעיר מתל אביב ששאלני אם הנחתי חומר מסוים, ואני בקושי רב עניתי שזו אבן ממחילות הכותל, היה ניכר בו הפלא וביקש שאברך אותו.

ברגע זה אמי אחזה בידי והאיצה בי לצאת, וזאת מפני שהאנשים שהיו סביב הקבר עיכלו את אשר ראו והתקרבו אלי לברכה. אך אמי כנראה חששה ״מעין הרע״.

ארוע זה ליוה אותי בעת שהותי במרוקו, וניתן לומר גם היום ובכל זמן שאני מספר על המעשה מהדהדת בתוכי אותה שריקה נפלאה שממלאת אותי בתחושת קדושה והתרוממות  רוח.

זכותו תגן על כל עמו ישראל אמן.

טללי אורות – ספר בראשית – פרשת "חיי שרה". מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר בראשית – פרשת "חיי שרה".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויהיו חיי שרה – מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים,

 שני חיי שרה" (בראשית כג, א).

"חיי שרה: הצדיקים מחיים ימיהם, והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו "אוה"ח הק')

"ש-רה מ-אה ש-נה": = ר"ת שמש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל,

כאשר הדוגמה הראשונה לכך היא – רבקה אמנו:

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

פרשת "חיי שרה" – זכתה שרה שהפרשה נקראת על שמה, והיחידה ע"ש אשה.

רבנו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות:  

  1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
  2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
  3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?

רבנו "אור החיים" הק' מיישב כך. הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

  • שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.
  • או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו". כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה. (ברכות ו. ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".
  • כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו אוה"ח הק: "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם". ע"פ הזהר (חיי שרה, קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו, למרות התלאות אותן היא עברה כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה". הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – רק לטובה.

"בעל הטורים" אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות, כאשר הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רבנו רש"י לפסוק: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו. כלומר, והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה, פסקו – וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בראשית כד סז).

שרה אמנו זכתה לכך היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה רוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום ומצוות בהן מחויבות נשים. בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וספקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "… בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בראשית יח ז).

רבנו "אור החיים" הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: ויהיו חיי שרה, פירוש בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער – עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי. ומצ' עד מאה בקרוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרו ז"ל: {"רבי עזריה משום רבי לוי אמרו… ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק"} (בראשית רבה נג י). יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל" כדברי קודשו.

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: ויהיו חיי שרה" – "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה ולכן הייתה בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער היות וישמעאל נסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן בקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל. יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות הייתה בשמחה.

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" מלשון שררה. "יסכה" מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה, היא נהגה בצניעות.

 רש"י נדרש לכך בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'? התשובה לכך: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בראשית יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א). הקשר בין שני הפירושים הוא, היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפסוק (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

 הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל אחד מאתנו.

א. "ויאמרו… מה' יצא הדבר".

  1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ המושקע להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

פרשת הזיווג של יצחק אבינו ורבקה, משתרעת על פני 67 פסוקים המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, ההשתדלות של אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות מרובות הן במישור התכנוני הכולל השבעת העבד שייקח אישה ליצחק רק ממשפחתו ולא מבנות כנען, וכן תפילה לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות, והן בצד הממוני – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב לעת צאת השואבות" (כד, יא).

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מה' יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני".(סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג: א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא. ג. המעורבות האלוקית בהצלחה, או אי הצלחת התכנית כפי שחווים רבים וטובים בשידוכים הרבים, עד לחתונה.

ב. שלושת הרבדים הנ"ל בחיי המעשה.

גם בחיי המעשה אנו עדים לאותם שלושת הרבדים, ונדגים את זה בסיפורו של שמואל האמורא חברו של רב. הוא שאף להיות רב, לכן כל חייו עסק בלימוד תורה, והיה מראשי האמוראים. זה רק טבעי שיקבל סמיכת רב מרבו רבי יהודה הנשיא כמו רב חברו. הוא גם היה רופא שטיפל ברבו רבי יהודה. ההסמכה נדחתה פעמים רבות ע"י רבו. היות ושמואל היה גם אסטרולוג, הוא גילה לרבו שלעולם לא יקבל סמיכה, מפני שכך נגזר מן השמים, וכך היה.

הרעיון הנ"ל מתבסס על מאמרו של הרב זיו מעיין שליט"א שהביא את דברי הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ב' עמ' 219 פסקה לד) המסביר את דברי הגמרא (ברכות מח ע"ב) אודות המפגש בין שאול המלך ונערו ששאלו מספר נערות על מקום הימצאו של שמואל הנביא. הנערות האריכו בתשובתן, ראה (שמואל א ט, יב-יג). הגמרא מביאה שלש דעות: א. נשים דברניות. ב. כדי להסתכל ביופיו של שאול. ג. רבי יוחנן אמר: "לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא". כלומר, אריכות הדברים בדקה שתיים, נועדה למנוע חפיפה בין שלטון שמואל לשלטון שאול.

הרב קוק זצ"ל מסביר שאין כאן מחלוקת, אלא שלושה רבדים המשמשים יחדיו. הרובד הראשון מציין את טבען של נערות שהן דברניות. הדעה השנייה מציינת את תיחכום הנערות להאריך בדברים כדי ליהנות מיופיו של שאול. הדעה השלישית של רבי יוחנן, מציינת את המעורבות האלוקית שהחליט באיזו דקה יתקיים המפגש בין שמואל לשאול, כך שלא תהיה חפיפה בין שלטונם היות ושמואל הנביא שימש כשופט עם ישראל, וברגע שהוא ממליך את שאול, השלטון עובר אליו, והוא ימשיך לשמש כנביא בלבד.

  • זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?
  • אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אחרי הנישואין יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק בעיקר את ההתאמה.
  • הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.
  • הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.
  • הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.
  • מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות.חכמים אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  
  • "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח).

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפסוק הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרות האיש לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור. כלומר, הבעל הוא צדיק, ולכן זוכה באשה כשרה.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

"אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף".

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

המהר"ל אומר: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע לגזרים בניגוד לטבע עד שבני ישראל יעברו,  כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחלק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר "מקולות מים רבים אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח במלח וניסוך המים". (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא, שהמים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האשה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל קיים חיבור רוחני ביניהם בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 מהסיבה הנ"ל, קבעו לנו חכמים בקריאת מזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן  – ראשית הקניין בארץ ישראל.

רבנו אבן עזרא: ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בראשית כג יט).

יחסנו לחברון, מתגלה בעיקר בשבת "חיי שרה" בה רבבות מעם ישראל עולים לרגל לאבותינו הקדושים, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו כדי לקבור את שרה אמנו. בעצם, היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה בכסף מלא ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה, וכשער לגן עדן.

כמו כן, בחול המועד סוכות ופסח כאשר עשרות אלפים מעם ישראל נוהרים לבקר ולהתפלל בעיר האבות, כאשר במהלך השנה, רובנו הגדול אינו עושה די מאמץ להתחבר לחברון בעבותות אהבה כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין בני ישראל דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב). חברון גם מהווה את השער לגן עדן כדברי הזוהר הקדוש (זוהר בראשית ל"ח ע"ב, במאמר "ז" היכלות דגן עדן). כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בראשית, ל"ח ב'). שם גם קבורים אבותינו ואימהותינו הקדושים.

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה אמנו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא. השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר", (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כפי שעושים כולם?

רבנו אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בראשית כג יט).

רבנו אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

הראשון, מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר". אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה "וגם נתאחר הרבה בהספד ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה" כדברי האלשיך הק' (בר' יח, ג). בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה. כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ". שנזכה להתחבר לאבותינו הקדושים.

ייחודם של מערת המכפלה, בית המקדש וקבר יוסף הצדיק.

"ויקן את חלקת השדה…"אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם: מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז). בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא). קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט). על פי (בר' רבה פרשה עט, אות ז).

"אראנו נפלאות"

 אברהם אבינו משלים מנין בביכנ"ס בחברון – בערב יום הכיפורים.

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה שליט"א על שיקום ביהכנ"ס בפרט, והתפתחות הישוב היהודי בחברון בכלל.

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול בביהכנ"ס, בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה. תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילן לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

שבת שלום – משה אסולין שמיר – 0523-240-298

לע"נ המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. רבי זבולון בוארון ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 162 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר