ארכיון יומי: 30 בנובמבר 2016


טלי אורות – מאת: הרב משה אסולין שמיר."ואלה תולדות

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

המאמר לע"נ חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה,Asilah

שעלתה לגנזי מרומים בר"ח כסליו החל ביום חמישי בשבת.

 

"ואלה תולדות ישמעאל… על פני כל אחיו נפל

ואלה תולדות יצחק" (בר' כה יח – יט).

                           נפילת ישמעאל – וגאולת עם ישראל.

 בעל הטורים: "ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אזי יצמח משיח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".

הרמב"ם: באיגרת תימן הוא כותב: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {לסבול בשקט}.

רבנו בחיי: "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ושונאיך" (דברים ל ז).

"אויביך = ישמעאל.  שונאיך" = עשיו. {האויב יותר קשה מהשונא}.

רבנו "אור החיים" הק': "ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור…".

 "ויקנאו אותו פלישתים".

 "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים,        וימלאום עפר. וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", ו"שבעה" ע"י יצחק אבינו,

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בארץ ישראל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר "שארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד".

 

 רבנו "אור החיים" הק' קובע לאור הדברים הנ"ל, שגוש קטיף ורצועת עזה שנכללו בגבולות יוצאי מצרים, הם בכלל ארץ ישראל אותה הבטיח הקב"ה לעם ישראל. לדעתו, ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בראשית טז ו-ט). על כך אומר רבנו אוה"ח הק': "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך הוא אומר שזה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותם הכתוב משייך ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (ל, ה).

 

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו אוה"ח הק' היא, שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבע את החזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך כמו העמדת בהמה בקרקע. (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

 יצחק אבינו נהג לחומרה וחפר בארות, וחרש את אדמת א"י הדרומית בואכה גוש קטיף.

 

בגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" (רש"י).

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפסוק "גור בארץ הזאתואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בראשית כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (בראשית כו, יב).

 כאז גם עתה בימינו, ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שארץ ישראל היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר, שנגרר אחרי יצחק אבינו כפי שאנו קוראים בפרשתנו אודות יצחק אבינו החופר מחדש את הבארות אותן חפר אביו אברהם, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו. (כו יז – כב).

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לאף אחד כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בראשית כו, יד – טו). יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר בארות נוספות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי ה' היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בראשית כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל ס"מ מאדמת ארץ ישראל בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק, נקבל בחזרה את ברכת ה': "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'". ויגדל האיש הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בראשית כו, יב – יג). הברכה ביבול החקלאי הייתה פי מאה, בבחינת הכתוב: "ברכת ה' – היא תעשיר". כמו כן, זכה לגדולה. בדרך זו גם אנו נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם יבקשו לכרות אתנו ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת השבוע, מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים המגולגלים כיום במחבלי החמס, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשי אבות סימן לבנים". אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שבע.

 

         "אנכי אלוקי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". (בראשית כו, כד).

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים –

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. הם קבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חרבות ומנהרות תופת.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתפלל.

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: באר לחי ראי, "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד בית המקדש השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

 

המלחמה נגד הפלשתינאים/מחבלים/חמסניקים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר המחבלים סותמים בארות, יצחק פותחם מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלוקי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". (בראשית כו, כד). צריכים אנו, רק להפנים זאת.

 

 

 

"ויעתר יצחק לה' – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית כה, כא).

                           כוחה של תפילה מתוך מעמקי הלב.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כבעל תפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו…"(בר' כד, סג). התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו כשידיו פרוסות השמימה, נדמה לה כ"מלאך צבאות", עד כדי כך שנפלה מן הגמל וכסתה את ראשה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד' סג- סה).

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, כי עקרה היא". יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל להקב"ה בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם".

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות, אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא ה' כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

 רש"י"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס.  יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "…  התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

פועל יוצא מדברי המהר"ל: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסע סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו שהתפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי הפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת  הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה בוארה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: הפותח צהר ומאיר כל מלה וברכה בתפילה – מובטח לו שתפילתו תתקבל ברצון.

 


הכוונות ב"ברכת אבות"  בתפילת העמידה.

 


"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן שלחן ערוך או"ח סימן קא סעיף א).

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הלכה ברורה סימן קא).

.

רבי יהודה הלוי: שלש התפילות ביום, מהוות את המזון הרוחני כנגד שלש ארוחות ביום.

הרב קוק: ע"י תפילתנו, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית של הנשמה – המתפללת כל הזמן.

רבנו "אור החיים" הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).    

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל ה'" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לכוון היטב ולפרש.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום. אצל לוט לעומת זאת, המלאך נענה לו היות ובקש להציל את העיר צוער לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי". תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת". (בראשית יט, יט – כא). כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לכוון בפירושי המילים ובחתימת הברכות, ובפרט בברכת אבות, ולא נשיח דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו ה'.

 ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט')

 

ברכות יצחק ליעקב {ולזרעו} – ברכות רוחניות וגשמיות.

 


בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות. כמו כן, אנו רואים שגם בהתגלויות הקב"ה לאבותינו הקדושים, הם זוכים לברכות אלוקיות. לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה בבחינת "וירא אליו ה'" פעמיים. כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים. ואילו אצל אברהם ויעקב, בחלקם במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "… יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג). כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה. (עיין בדברי רבי יוסי בזהר תולדות קמ"ב ע"א).
 

רבנו "אור החיים" הקד' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "האלקים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו– ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח שנתן ה' לאברהם על פי הפסוק "והיה ברכה" (בראשית יב, ב). אברהם מסר ליצחק, ויצחק מסר את מפתח הברכות ליעקב.

השימוש בביטוי "אלוקים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך אלוקים מטל השמים" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

א. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ב. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

ג. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ד. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

ג. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים כמו בתקופת רבנו הקדוש.

ד. רבנו אברהם פטאל- {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

האם זכות אבות לעולם עומדת?

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה. אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום ה' אלוקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים ד, לא. על פי ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א, וכן מדרשים רבים אחרים.).

רבנו "אור החיים" הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלוקי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק". (רבנו אוה"ח הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את ה':

 מתוך אהבה -"אברהם אוהבי". (ישעיה מא, ח).

 מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר". (בראשית יח, כז).

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלוקים אתה" (בראשית כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

    את ברכת אבות מזכירים שלוש פעמים ביום. מן הראוי לנצל זאת ולכוון ככל האפשר בברכה החשובה הנ"ל.

"אראנו נפלאות"

תפילת רבנו "אור החיים" הק'

למען תלמידו המובהק – רבנו החיד"א ע"ה.

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו ה'". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של כמאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו "אוה"ח הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

יום אחד, החליט רבנו אוה"ח הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי. החיד"א ידע שברכות רבו עושות פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה קראהו האסון. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: האסון קרה לי, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה. לתדהמתו, כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר ל"חכם באשי" על הפתק מרבו רבנו "אוה"ח הק', והטמנתו בכותל. הוא בקשו להתלוות אליו כדי לקרוא את תוכן הפתק, וכך היה כתוב:

אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו. למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו "אור החיים" הק'. גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, וגם נבקר ונתפלל בציונו הק' בהר הזיתים, שם נושעו רבים וטובים.

לעילוי נשמת המלוב"ן זקני – רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי – החכם הכולל הרב אברהם בר אסתר ע"ה – רב באזור "בני מלל" במרוקו. אמו"ר הצדיק והפייטן רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה. אמע"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. רבי זבולון בוארון ע"ה.

לזיווג הגון: בועז בן מירה, זוהר בת אסתר, זוהר בת שרה. נדב בן שרה.

שבת שלום – משה אסולין שמיר – 0523-240-298

Shamir24029@gmail.com

רבי דוד חסין – קורותיו ושירתו

חיי הרוח.ר דוד חסין תהלה לדוד

      בהעדר בית דפוס נותרו יצירות רבות של רבני מרוקו בכתבי-יד, לא הוצאו לאור ואף נעלמו במהלך השנים. עם זאת, ולמרות העלות הגבוהה של הספרים הקימו לעצמם תלמידי חכמים ספריות גדולות שהיו מעודכנות אף בחידושי בני דורם.

     הם העתיקו או יזמו העתקת יצירות שלא היו בהישג יד, לעתים בעלות גבוהה. שמען של ספריות משפחות הרבנים, אבן צור, צרפתי, מונסוניגו, אבן דנאן וסיררו בפאס יצא למרחוק. במכנאס היו בני משפחת טולידאנו, בירדוגו ובהלול בעלי מאות כתבי-יד שירשו מאבותיהם והם שימשו ליעקב משה טולידאנו כמקורות לכתיבת תולדות יהודי מרוקו. הפעילות היצירתית של יהודי מרוקו במאה השמונה-עשרה הייתה כמעיין המתגבר. גם בתקופות הקשות והנוראות ביותר של תולדותיהם, בעת שסבלו מפגיעות שדלדלו את מספרם ורוששו אותם, שגשגה הפעילות הרוחנית. היהדות המרוקאית הפגועה כאילו מצאה מפלט בלימוד, ונוחם והצדקה לקיומה ביצירה הרוחנית שאוששה את האמונה בניצחון רוח ישראל.

       כמו שאר רבני מרוקו, גם רבני מכנאס עסקו בעיקר בספרות ההלכה. כמעט כולם מחברים אסופות של שו"ת ושל הלכות, הרי הן התשובות הכתובות הניתנות לשאלות המופנות אליהם בעניינים הלכתיים. התשובות הללו מהוות לעתים קרובות מקורות שלא יסולאו בפז לבירור תולדות החברה היהודית באותה תקופה. הדבר הומחש היטב ביצירותיהם של רבני מכנאס לדורותיהם.

חלק נכבד מכתיבתם של רבני מכנאס עסק בפירושים ובדרשות של התורה או כלל ספרי מקרא, כנראה על פי השיעורים והדרשות שהיו מרביצים בתלמידיהם. פלפול תלמודי לשמו היה שכיח פחות, שכן לימוד התלמוד היה בעיקר " לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ".

    לא מעט רבנים אלה הרבו לעסוק בקבלה בנוסח האר"י הקדוש, וחברות לימוד לקריאת הזוהר היו מתכנסות בכל פינה כדי לשקוד על הלימוד, וביניהם גם כאלה שאינם מבינים את משמעות הטקסטים.  בסימן של אהבת ישרל ושבחה כפי שמתואר בפרשה אותה אנו קוראים השבת, רבי דוד חסין כתב שיר נפלא בשבחה של ארץ ישראל.וכך הוא כותב הקדמה לשיר הזה. שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם.

            על משוררי מכנאס.

חלק מחינוכו של תלמיד חכם בצפון אפריקה היה פרק בשירה ובפיוט הן בקריאה ובזמר והן בכתיבת היצירה. כל אחד כיד כשרונו הטובה עליו וכמידת התמסרותו לעניין. רבים כתבו שירה לעת מצוא, אך לא מעטים הם המשוררים " המקצועיים " כפי שמעידים מאוד כתבי-יד וקובצי הפיוטים שבדפוס.

גדולי המשוררים היו משפחת אבן צור רבי משה, רבי שלום ורבי יעקב בסאלי ובפאס, רבי דוד חסין ורבי שלמה חלואה במכנאס. בשתי קהילות אלה פרחה השירה העברית. כשהיה רבי דוד חסין בן 9 הלך לעולמו המשורר רבי משה בן יעקב אדהאן, שנתפרסם בזכות שירו " סוכה ולולב לעם סגולה " שנפוץ בכל קהילות המזרח. בקשרי ידידות ויצירה עמד רבי דוד חסין עם רבי יעקב אלמאליח ואף כתב אתו שיר משותף " אני בריה וחברי בריה ".

משורר נוסף ממכנאס, רבי מסעוד ארוואח, שיבץ אחדים משיריו במהדורת אמסטרדאם של תהילה לדוד וזכה להיות שכנו של רבי דוד חסין. מתוך כך יש לשער שכתב היד הועבר איליו בידי שלמה אסאבאג שקיבל על עצמו לדאוג להדפסה וראה ברבי מסעוד משורר ראוי לעבוד על כתב היד. רבי מסעוד הוסיף נופך משלו הן בדברי עיון והן שירי שבח לשלמה אסבאג.

עוד נזכיר את רבי יעקב בירדוגו שנולד בסוף ימיו של רבי דוד חסין והושפע משירתו. באחד משיריו מביא רבי יעקב שיר שכתב במשותף עם אחד מידידיו כשכל אחד מחבר מחרוזת לסרוגיו, מעין דו שיח שירי, כדוגמת שירים של רבי דוד חסין ורבי יעקב אלמליאח. כל אלה מלמדים על אווירה של שירה ועל תרבות של שירה ויצירה ברקע יצירתו של רבי דוד חסין.

משפחת קורקוס – מיכאל אביטבול

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%a1

מכתבי המח׳זן ערוכים בצורה אחידה, לפי שיטת אפיסטולארית – בצורה של איגרות –  שהתגבשה מאז שליטי האלמוחדון. הלשון נקייה והסגנון מהודר. רק במקרים בודדים של שאילת מלים מן הלכסיקון הספרדי, לצורך מונחים מסחריים בעיקר, כתובים כל הטכסטים הנמצאים ברשותנו בערבית קלאסית יפה.

כל מכתב נפתח באחד הפסוקים הבאים, מיד לאחר ה״שבח לאל״ המסורתי: ״אין כוח ואין איל אלא באלוהים״: ״אין בר־קימא אלא מלכותו״. ״תפילת אללה על הנביא מחמד וכד'… ״,פסוק אחרון זה מיועד אך ורק להתכתבות עם נמענים מוסלמיים (ראה מיסמך מס׳ 1).

מיד אחרי הפתיחה מוטבע החותם המלכותי, כשהמכתב נשלח מטעם השולטאן עצמו, כדוגמת הט׳הירים (ראה מיסמך מס׳ 2): החותמת של בני המלוכה ושל הוזירים מופיעה בשולי המכתב או בסוף הטכסט (ראה מסמכים מס׳ 1 ומס׳ 3), אלא אם כן הנמען הוא יהודי או נוצרי, שכן לפי הנוהג המקובל אסור ששם מוסלמי יבוא מתחת שמו של לא־מוסלמי.

״אפליות״ נוספות מאותו סוג לא חסרות: למשל, מקובל להוסיף אחרי הזכרת שם הנמען הדמי, בראשית המכתב, את המשפט הבא: ״אל־סלאם עלא מן אתבע אל־הדא״ (״השלום על מי שנמצא בדרך הנכונה״, קרי: על המוסלמים) או: אין המכתב מיועד לד׳מי נחתם ב״סלאם״ המסורתי, אלא במלים היבשות יותר של ״אנתהא״ או ״אל־תמאם״ במובן של ״סוף״(ראה מיסמך מס׳ 3).

כללים אלו לא תמיד נשמרו בהתכתבות של משפחת קורקוס עם אנשי המח׳זן, הפרוטוקול הנוקשה לא תמיד הצליח לכסות על הרגשות הידידותיים שפעמו בהם. אם השר מוסא ן׳ אחמדלא שוכח אפילו פעם אחת לתקן את ״שגיאותיו״(חתימה בסוף המכתב, למשל), הרי ל״שמרן" מחמד ן׳ אל־מדני בניס אין בכלל נקיפות־מצפון כאלו. מכתביו לאברהם קורקוס מלאים דברי הערכה אישית. לא חסרות בהם לא החתימה בסוף הטכסט ולא ה״סלאם״: בניגוד למוסא ן׳ אחמד, שאינו מחמיץ שום הזדמנות להזכיר לשני האחים את מעמדם ה״ד׳מי״. דבר זה נעלם לחלוטין במכתביו של אל־מדני, הפותח כל אחת מאיגרותיו לאברהם במלים: ״לידיד, לחכם, לנאמן, לכבלירו – מלה ספרדית, בשימוש אצל האנדאלוסים כביטוי להערכה וכאות הוקרה  -לאל־תאג׳ר… ״.

הרוצה להעמיק באיגרות אלו להלן הקישור באתר מורשת מרוקו

http://moreshet-morocco.com/?cat=37

 

להלן דוגמא של מכתב כזב מתוך הספר " תאג'ר אל סולטאן " מאת מיכאל אביטבול

אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.

19.3.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه

אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם

ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا

בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.

כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……

אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….

טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר