ארכיון יומי: 12 בנובמבר 2016


מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

 

%d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%9e%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%93

وَإِذَا تُتْلَى عَلَيْهِمْ آيَاتُنَا بَيِّنَاتٍ قَالَ الَّذِينَ لاَ يَرْجُونَ لِقَاءنَا ائْتِ بِقُرْآنٍ غَيْرِ هَـذَا أَوْ بَدِّلْهُ قُلْ مَا يَكُونُ لِي أَنْ أُبَدِّلَهُ مِن تِلْقَاء نَفْسِي إِنْ أَتَّبِعُ إِلاَّ مَا يُوحَى إِلَيَّ إِنِّي أَخَافُ إِنْ عَصَيْتُ رَبِّي عَذَابَ يَوْمٍ عَظِيمٍ 15

כאשר קוראים בפניהם את אותותינו הנהרים, יגידו אלה, אשר לא יצַפו להפגש עִמנו,הָבֵא קראן אַחֵר או שַנֵה את זה ! אֱמור, לא הורשיתי לשנות על דעת עצמי, ודָבק אני רק באשר נִגלה לי. חושש אני כי אם אַמרֶה את פי ריבוני איענש ביום הרה גורל.

♦ מדוע לא מצוין בשום מקום בקוראן רמז על תוכנם ועל פשרם של האותות המפורשים או רמז על הגילויים שמתגלים?

  • לאיזה אותות מפורשים מתכוונים עורכי הקוראן?

עם מי העורך מנהל את הדו שיח וטוען, מצטט: ״כי פועל אני רק לפי מה שמתגלה לי״, לאיזה גילויים הוא מתכוון?

  • מהי הסיבה שאנשים מבקשים ״הבו לנו קוראן שונה״?
  • מה המיסתורין סביב האנשים שאינם מאמינים? למי הוא מתכוון? ליהודים, לנוצרים או לעובדי אלילים?

עורכי הקוראן מנסים בדברי רמייה ובאחיזת עיניים לשכנע את המאמינים וכל האמצעים הפסולים כשרים להשגת המטרה.

وَيَوْمَ نَحْشُرُهُمْ جَمِيعًا ثُمَّ نَقُولُ لِلَّذِينَ أَشْرَكُواْ مَكَانَكُمْ أَنتُمْ وَشُرَكَآؤُكُمْ فَزَيَّلْنَا بَيْنَهُمْ وَقَالَ شُرَكَآؤُهُم مَّا كُنتُمْ إِيَّانَا تَعْبُدُونَ  28

28 ביום אשר נאסוף את כולם יחדיו(מן הקברים), נגיד למשתפים, עמדו במקומכם, אתם והשותפים אשר צירפתם לאלוהים. אז נרחיקם זה מעל זה, והשותפים יגידו, לא לנו עבדתם!

 فَكَفَى بِاللّهِ شَهِيدًا بَيْنَنَا وَبَيْنَكُمْ إِن كُنَّا عَنْ عِبَادَتِكُمْ لَغَافِلِينَ 29

29 די באלוהים כעד בינינו וביניכם ־ הוא יעיד כי מעולם לא שמנו לב כי עובדים אתם לנו.

מחד מתכוון הפסוק להפריד בין האלילים לבין שותפיהם עובדי האלילים ומאידך לאחר שהופרדו כותב, מצטט:

״יבהירו האלילים לעובדיהם״. למי יבהירו האלילים לאחר שהופרדו מעובדי האלילים? הפלא ופלא שבאספת האלילים פתחו הפסלים את פיהם מרצונם הטוב והצהירו דברי הטפה לעובדי האלילים כמתואר. מצטט: ״לא אותנו הייתם עובדים ואללה עד ביניכם ובינינו שבלי ידיעתנו עבדתם אותנו״. סוף ציטוט.

אם נכונים דברי הקוראן שפסלים פתחו את פיהם ודיברו בנוסח המתואר מדוע מוחמד לא ניצל את הנס להוכחת שליחותו לאלה שלא האמינו בשליחותו?

אילו מוחמד או מישהו ממנהיגי האיסלאם היו מביאים את האלילים כעדות ונעזרים בדבריהם בפני עם ועדה יכלו לשכנע את כל העמים כולל העם היהודי לקבל את שליחותו של מוחמד ללא עוררין.

לכן זוהי תופעה חסרת שחר במציאות, דברת מצוצה מפרי דמיונם החולני של עורכי הקוראן וכולה בדיה וסילוף האמת.

עלי לציין שאת הפרקים בערבית והתרגום שלהם, הינם מובאים על ידי מספר הקוראן ותרגום מספרו של פרופ' רובין – הדברים מובאים ככתבם וכלשונם – אלי פילו

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

%d7%92%d7%99%d7%94%d7%90%d7%93-%d7%95%d7%a9%d7%a0%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d

בצרפת, האיסלאמיזציה השקטה של שכונות העוני בידי אימאמים שסעודיה מממנת, תהליך שכונה שם ״הבֶנְלָאדֵניזציה של הפרברים״, פינתה את מקומה לגל של תקיפות אנטישמיות. בתי ספר יהודיים ובתי כנסת הועלו באש, ובתי עלמין יהודיים חוללו. דוח שכותרתו ׳האנטי־יהודים׳ מתעד יותר מ־400 עברות אלימות. בבריסל הוצתו בתי עסק של יהודים, ובקבוקי מולוטוב הושלכו על בתי כנסת. באיטליה גדל מספר ההתקפות נגד מטרות יהודיות. בגרמניה נעשתה האנטישמיות לקלף בחירות, וכך, לראשונה מאז המלחמה, הייתה לכוח של ממש בזרם המרכזי של הפוליטיקה. סקר אופייני מחודש אפריל 2002 מצא ש־20 אחוז מהגרמנים רואים ביהודים אחראים לסכסוכים המרכזיים בעולם. סקר שנערך בשנת 2003 בהזמנת הנציבות האירופית העלה תמונה מחרידה אף יותר. בפני הנסקרים הוצגה רשימת מדינות, ולגבי כל אחת מהן היה עליהם לענות ב״כן״ או ״לא״ לשאלה אם היא מסכנת את שלום העולם. 59 אחוז מהנסקרים האירופים ענו בחיוב לגבי ישראל – ובכך הציבו אותה בראש רשימת המדינות המסוכנות, מעל מדינות כמו אפגניסטן, עיראק, סוריה, איראן ופקיסטן.

עד איזה עומק השתרשה הפנטזיה ההופכת את היהודים לשעיר רב־שימושי לעזאזל, אפשר לשער בעזרתו של ג׳וזה בווה, פעיל האנטי־גלובליזציה הצרפתי הבכיר. בווה, שהתפרסם כשהרס מסעדה של מק־ דונלד׳ס, נהנה כיום ממעמד המנהיג הבלתי רשמי לא רק בדור הצעיר של השמאל הצרפתי, אלא בתנועה האנטי־גלובליסטית הבינלאומית כולה. האינטואיציה שלו אינה כושלת כשהוא מנסה להצביע על מארגניו של גל ההתקפות האנטישמיות. ״ההתקפות על בתי הכנסת בצרפת״, הכריז בערוץ הטלוויזיה הצרפתי ״קאנאל פלוס״, ״הן פרי תכנון, או אפילו ביצוע, של המוסר״.

אל־קאעירה, שמלכתחילה קיוותה לאפטר־שוק, רשאית הייתה לחוש שביעות רצון מתגובה זו ל־11 בספטמבר. בהערכות המצב שלה לאחר המתקפה הדגישה את הצלחתה כזרז לתהליכי המשך. הפעולה בניו יורק ״שברה שיא בכל הנוגע לתפוצה תעמולתית״, כתב אבו־עובייד אל־קוראשי מאל־קאעידה. ״כל כדור הארץ שמע עליה, חוץ מכמה יוצאי דופן״. המתקפה ״צלצלה בפעמוני השבת הפאר הערבי והאיסלאמי״.

אין זו הגזמה, אלא אמת לאמיתה: פעמוני המוות של האיסלאמיזם צלצלו, והם ימשיכו לצלצל. נכון, האמריקנים הצליחו להרוס את תשתית הג׳יהאד באפגניסטן והבריחו את אנשי אל־קאעידה למערות מסתור, אולם עדיין לא נרשם כל הישג פוליטי ארוך טווח במאבק לעצירת הסחף הג׳יהאדיסטי בעולם המוסלמי. בעולם שלאחר 11 בספטמבר האנטישמיות אינה מוקעת ומוקאת כראוי לה, אלא ממצבת את עצמה ככוח גלובלי. מי שאינו רוצה להיאבק באנטישמיות, אין לו שמץ של סיכוי להביס את האיסלאמיזם.

בעיוננו זה בנסיבות ההיסטוריות שהצמיחו את הג׳יהאדיזם המודרני, ראינו שהוא היה מתחילתו קשור בעבותות לשנאת היהודים. השלכותיהם של המדיניות הקולוניאליסטית הבריטית ומשבר הקפיטליזם בסוף שנות העשרים האיצו את הופעת האיסלאמיזם כתנועה התנגדות ל״מודרנה״, והולידו את הפיתוי להקים מחדש את שלטון השריעה – אולם קריאתם של האחים המוסלמים לג׳יהאד הופנתה כמעט אך ורק ליהודים ולציונות. לא האנטי־קולוניאליזם של התנועה משך אליה את ההמונים, אלא האנטי־יהודיות שלה. הג׳יהאדיזם דרבן את האנטישמיות, אך לא פחות מכך היה יציר כפיה.

שנאת היהודים של האחים המוסלמים, שהתפרצה כהפגנות ופוגרומים בשנים 1945,1939-1936 ו־1948-1947, ניזונה מהקטעים האנטי־יהודיים בקוראן, מהאנטישמיות הנאצית ומהאנטי־ציונות. מיזוגם של מקורות עצמאיים אלה יחדיו היה מקור כוחם של מסעות התעמולה האנטי־יהודיים במצרים.

כל יתר התנועות המעין־פשיסטיות של שנות השלושים ירדו מבמת ההיסטוריה עם תבוסתם של הנאצים. כיצד קרה אפוא שדין הג׳יהאדיזם היה שונה? כיצד, למרות היוודע דבר שואת היהודים, שרדה שנאת היהודים של האחים המוסלמים גם לאחר נקודת המפנה של שנת 1945, ואף קיבלה  גוון ארסי יותר באמצה את המסכת האנטישמית של סייד קוטב? התשובה נעוצה באופורטוניזם הפרו־ערבי של המעצמות הגדולות לאחר המלחמה. כל המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה תרמו בדרך זו או אחרת לטיהור שמו של אמין אל־חוסייני.

נתחיל במערביות שבהן. בצרפת הותר לפושע המלחמה הזה לחיות כאורח רשמי. בריטניה נסוגה בהכנעה מבקשת ההסגרה שהגישה, נוכח התנגדותה של הליגה הערבית. לאחר בריחתו של המופתי למצרים, גם ארצות הברית, שקודם לכן התעקשה שהאיש יבוא על עונשו, הניחה לפרשה להישכח. היטיב לתאר זאת שמעון ויזנטל כשהשווה בשנת 1947 את המופתי ל״פצצה שטרם התפוצצה, שאנשים משתמטים ממנה כי לא מצאו עדיין את המומחה שיודע לנטרל אותה״. אשר לבנות הברית, הוסיף וכתב, ״אף לא אחת מממשלות אלו אזרה עד כה עוז לקרוא לילד בשמו״.

זריקת המרץ החשובה ביותר לאיסלאמיזם ניתנה אפוא בשנים 1948-1945. המעצמות המנצחות ראו את יחסיהן הטובים עם העולם הערבי כחשובים יותר מההתנגדות לתבשיל האידאולוגי שרקח המופתי במטבחו, אותה תערובת של אנטישמיות, הערצת היטלר, הכחשת השואה ותשוקה בלתי מסותרת להשמדת ישראל. קשה להגזים בחומרת התוצאות של בחירה זו. החנינה שהעניקה הקהילה הבינלאומית למופתי נתפסה בחלק גדול מהעולם הערבי כרהביליטציה לנאציזם ולאנטישמיות. אפילו כאשר נמלאה מצרים, בעקבות הגעתו של המופתי, בפושעים נאצים נמלטים שמצאו בה מחסה ובעותקי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ שהופצו באורח רשמי־למחצה, סירבו בנות הברית ״לקרוא לילד בשמו״. גרמניה הנאצית הובסה אמנם בשדה הקרב ונעלמה ככוח מדיני, אולם האידאולוגיה האנטישמית שלה עברה את מלחמת העולם השנייה כמעט בלא פגע.

גם המעצמה המנצחת ממזרח, ברית המועצות, תרמה את חלקה. באמצע שנות החמישים כבר לא נותר דבר מנאומו של שר החוץ גרומיקו בעצרת האו״ם בשנת 1947, שבו דחה את האנטי־ציונות הערבית. הקרמלין העדיף להתאים את עצמו לבן טיפוחיו נאצר, על הכחשת השואה והלהט האנטישמי שלו.

כשנאצר כשל בניסיונו להשמיד את ישראל בשנת 1967, והרנסנס האיסלאמיסטי החל, כבר לא היה לתנועה זו צורך בעזרה מאח מדיני בוגר, כפי שנזקקה בזמנו לגרמניה הנאצית. האנטי־ציונות המבוססת על ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ מצאה לה זה מכבר בית חדש בעולם הערבי בכלל, ובמצרים בפרט.

ובכל זאת, רק בשנות התשעים היה האיסלאמיזם לראשונה לכוח גלובלי. בשנות השישים, למשל, כשההתעוררות הלאומית באפריקה הגיעה לשיאה ומדינות היבשת זכו לעצמאות, לא מילא האיסלאם תפקיד של ממש בתהליך, אפילו לא במדינות במערב אפריקה שרוב אוכלוסייתן מוסלמית. עתה, לעומת זאת, רכש האיסלאמיזם השפעה ניכרת בסודאן, בניגריה ובסומליה. עד לשנות התשעים היה המחנה הסובייטי יריבו העיקרי של הקפיטליזם – ועתה החל האיסלאמיזם למלא תפקיד זה, ולתרגם את ״ביקורת״ הקפיטליזם למונחים אנטישמיים.

כך בשלו התנאים לתחילתה של המלחמה האנטי־יהודית החדשה. בארץ־ישראל, קו החזית של המאבק ב״יהדות העולמית״, הוכרזה מלחמה זו בשלהי שנות השמונים, עם הקמת חמאס והשקתה המוצלחת של אמנתו בשנת 1988. בשנת 1993 החלה שרשרת פיגועי ההתאבדות הרצחניים, שהקנתה לאחים המוסלמים הפלסטינים מוניטין כחיל החלוץ של הג׳יהאד להחרבת ישראל. בתאריך 11 בספטמבר 2001 מיצב האיסלאמיזם את עצמו גם ככוח המוביל בין תומכי האנטי־אמריקניות היודופובית.

כשהאיסלאמיסטים מתייגים את ישראל כ״אמריקנית למעשה״ ואת ארצות הברית כמעצמה ״יהודית למעשה״, הם יכולים לבטוח בתמיכתם של אנטי־גלובליסטים מהימין ומהשמאל, ובסובלנותן רחבת הלב של מדינות החברות באיחוד האירופי. באופן זה נוסכים האנטי־אמריקניות והאנטי־ ישראליות של היום חיים חדשים ב״ביקורת הקפיטליזם״ האנטישמית הריאקציונרית של האידאולוגיות הפשיסטית והנאצית.

להסכמה־שבשתיקה של המדינות החשובות באירופה לאנטישמיות הערבית נוסף בינתיים מאפיין חדש. בתחרות על עיצוב הסדר העולמי העתידי נראה שמעצמות אירופיות מסוימות, כמו גרמניה וצרפת, נחושות בדעתן לשמור בכל מחיר על תמיכתם של מרכזי האיסלאמיזם. כשממשלת איראן סירבה בחודש פברואר 2002 לקבל שגריר בריטי חדש מהטעם היחיד שהוא יהודי, ממשלת גרמניה לא השמיעה ולו מילה אחת של ביקורת פומבית.57 וכך ממשיכה רכבת האיסלאמיזם לדהור באין מפריע.

הג׳יהאד ושנאת היהודים מחוברים יחדיו. כל קבלה של האנטישמיות מחזקת את הברבריות הג׳יהאדיסטית. כל נוסח של אנטי־קפיטליזם השואב במתכוון או שלא במתכוון מצורות החשיבה האנטישמיות, מחזק גם את הג׳יהאדיזם. המאבק בג׳יהאדיזם תובע, לפיכך, אפס סובלנות כלפי אנטישמיות. לו היו שונאי יהודים מוקעים, מבודדים, מועמדים לדין ונענשים בקנה מידה גלובלי, היה הג׳יהאדיזם נותר בגדר זיכרון עמום מן העבר הרחוק.

טחנות האיסלאמיזם טוחנות אולי לאט, אך מטרתן נראית לעין: המטרה העיקרית של ההתקפות העכשוויות היא ישראל. מנהיג חמאם לשעבר, אחמד יאסין, הכריז ששנת 2027 תהיה שנת חורבנה של ישראל. לדידו, ארץ המקלט של העם היהודי נידונה להתנדף מן המפה כתום 40 שנה מראשית האינתיפאדה והקמת חמאם. כמה ממדינות הנפט, ובראשן איראן, שותפות להשקפתו. מיליוני מוסלמים, משולהבים מתעמולת האחים המוסלמים, מריעים למשמע הרעיון. כל זה מעניק ממשות ודחיפות לדאגה שדבר מה בסדר הגודל של אושוויץ עלול להתרחש שנית.

אך לא רק ישראל מאוימת. ישראל היא היום סמל של אחרות ושוני. מול רעיון זה ניצב רעיון האחידות הכפויה. כל חברה הרואה את עצמה מחויבת לחירותו של היחיד, בשיטה הקפיטליסטית או בכל שיטה אחרת, מחויבת, מיניה וביה, לדחות את אידאל האחידות האיסלאמיסטי. ישראל אינה טובה ממדינות אחרות, אבל תוצאות הקרב על קיומה הבטוח יקבעו את עתיד העולם.

״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״, הכריז המדינאי המצרי אחמד זכי לפני יותר מ־80 שנה, ביום השנה החמישי להצהרת בלפור. תקוותיו של זכי התנפצו, ומשום כך יש היום לדבריו משמעות חדשה: הכרה במדינה היהודית והגנה עליה, או ברבריות איסלאמיסטית – זו ״נקודת המפנה״, הצומת שהאנושות עומדת בו ברגע זה של תולדותיה.

היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d

יחד עם זאת, אבו יוסף לא המליץ על־פינוק משלמי המסים: ״יש לאסור אותם עד שישלמו את חובם. אין לשחרר אותם ממעצר עד שמס הג'זיה יתקבל מהם במלואו. אסור למושל כלשהו לשחרר נוצרי, יהודי, זורואסטרי, צַאבִּאִי או שומרוני. אלא אם מם הג'זיה נגבה ממנו. אסור לו להפחית מן התשלום של איש, כך שחלק ממנו לא ישולם. אסור שאדם אחד ישוחרר מתשלום ואחר יהיה חייב בו. אי־אפשר לעשות זאת מפני שביטחון חייהם ונכסיהם מובטח רק עם תשלום הג'זיה, המשתווה למס עובד״.

 נקודות אחדות ראויות לציון שעה שאנו דנים בקטעים הללו ובדומיהם. ראשית, המשפטנים, בעלי העמדה האנושית יותר, אך גם המעשית יותר, משתייכים לראשית תקופת האסלאם, כאשר היה בוטח ומתפשט; המפרשים שציטטנו כתבו בתקופה של התכווצות ומבוכה, כאשר האסלאם היה נתון לאיום מבית ומחוץ. שנית, לא יכול להיות ספק בכך, שעמדתם של המשפטנים, ולא זאת של המפרשים והתאולוגים האחרים, היא שמשקפת נכונה את הנוהג של השליטים והפקידות המוסלמית. מרביתם, ביחסם אל הד'מי כמו גם בעניינים רבים אחרים, לא עמדו בתביעות המחמירות של יועציהם ומבקריהם הדתיים. הכללים שקבעו אחדים מבין העֻלַמָא לצורך גביית הג'זיה ועניינים דומים, שייכים יותר לתולדות הלוך הדעות מאשר לאלה של מוסדות. יש בהם חשיבות משלהם, הגוברת בעתות של מצוקה ותבוסה.

ככלל, כללי ההתנהגות הללו מדגימים שוב את הצורך להזכיר לכופר את הנחיתות, שאותה הוא היה עשוי להתפתות (ואולי אף רשאי) לשכוח. תזכורת כזאת לא היתה כמובן נחוצה לאישה ולעבד.

אחרי מות הנביא התרחבה שליטת האסלאם על־פני שטח עצום, שהשתרע מן האוקיאנוס האטלנטי במערב עד גבולות הודו וסין, ולעתים אף מעבר לגבולות הללו, במזרח. בשטחים החדשים הללו חיו עדות דתיות גדולות, חשובות ומבוססות, ונמצאו בהן מערכות חוק ומימשל עתיקות ימים, שהסדירו את הדרך שיש בה לנהוג בעדות הללו. החשובות ביותר מבין המערכות הללו – ולמעשה המערכות היחידות שנתקלו בהן במשך מאות השנים הראשונות לעיצוב המדינה המוסלמית – היו מורשתן של האימפריות העתיקות של פרס ורומא. הרוב המכריע של נתיניה החדשים של המדינה המוסלמית היו נוצרים שהשתייכו לכנסיות שונות. עיראק, אף־על־פי שהיתה חלק מהאימפריה הפרסית, היתה בעיקר נוצרית-נֶסטוריאנית. סוריה, ארץ ישראל, צפון אפריקה כולה ושטחי הכיבוש המוסלמי באירופה, היו כולם חלק מהאימפריה הרומית הנוצרית. בכל הארצות הללו היה גם מיעוט יהודי בעל ממדים ניכרים. גם באיראן היו אוכלוסיות נוצריות ויהודיות, אולם מרבית האיראנים היו ממאמיני דת זרתוסטרא לגירסותיה.

במאות השנים הראשונות לשלטון המוסלמי לא היה כמעט כל ניסיון לכפות את האסלאם בכוח, והאמונה התפשטה בדרכי שכנוע ופיתוי. מתוך העדויות שברשותנו קשה לאמוד את שיעור ההתאסלמות, ולדעת חוקרים אחדים, בתקופת מסעי הצלב עדיין היוו הלא־מוסלמים את רוב האוכלוסייה. ואולם ברור שמספר רב של נוצרים, יהודים וזורואסטרים אימצו את דת האסלאם והיו לחלק מהחברה המוסלמית. קיימים הבדלים משמעותיים בגורלן של שלוש הדתות אחרי הכיבוש המוסלמי. זה של הזורואסטרים היה המר ביותר. המדינה הפרסית הקדם־ אסלאמית, שלא כמדינה הנוצרית, נוצחה ונחרבה כליל, והח׳ליפות המוסלמית חבקה את כל שטחיה ועמיה. הכמורה הזורואסטרית היתה קשורה קשר הדוק למבנה השלטון באיראן העתיקה. משנשלל מהם קשר זה, ובהעדר תמיכתם של נאמנים בעלי עוצמה מחוץ לארץ, כפי שהיתה לנוצרים, או כישרון ההישרדות של היהודים למודי הניסיון המר, שקעו הזורואסטרים בייאוש ובגיוון. מספרם הידלדל במהירות, ומפליא הדבר, שהם כמעט שלא נטלו כל חלק בתחייה התרבותית והמדינית האיראנית, שהתרחשה בחסות האסלאם כמאה העשירית ולאחריה.

הנצרות נוצחה, אך לא נהרסה עקב עליית האסלאם וכינון המדינה המוסלמית. אולם תהליכי ההתיישבות הערבית, ההתאסלמות וההתבוללות בתרבות השלטת צמצמו בהדרגה את שורות הנוצרים – מתי ובאיזה שלב, קשה לומר – מרוב למיעוט באוכלוסייה. במקומות אחדים, בעיקר באסיה התיכונה, בדרום ערב ובצפון אפריקה, שבהן היה לנצרות לפנים מעמד חשוב – ובצפון אפריקה אף מעמד שליט – היא נעלמה כליל. המעבר ממעמד שליט למעמד כנוע, על כל החסרונות שבו, היה לגבי רבים קשה מנשוא, והם ביקשו מקלט מפני השיעבוד בהצטרפות לעדה ולאמונה השליטות. היהדות, לעומת זאת, שרדה. היהודים היו מורגלים יותר לאסונות. לגביהם הכיבוש המוסלמי היווה רק שינוי של אדונים, ובמרבית המקומות השינוי הזה היה לטובה, והם כבר ידעו כיצד להסתגל ולהתקיים בתנאים של מצוקה. בארצות המרכזיות של המזרח התיכון – במצרים, בסוריה, בלבנון, בארץ ישראל ובמידה פחותה בעיראק – הוכיחה הנצרות כוח עמידה גדול יותר מאשר בצפון אפריקה, ומיעוטים נוצריים נשתמרו במספרים משמעותיים. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך, שבארצות הללו נהנו הנוצרים מאותו היתרון, אם אפשר לכנותו כך, שהיה ליהודים: ניסיון בהישרדות. בעיראק הם היו כפופים לדת הזורואסטרית השלטת; במצרים ובארצות מזרח הים התיכון, אף־על־פי שהיו שותפים לדת הנוצרית של שליטי האימפריה הביזנטית, הם השתייכו לכיתות מיעוט שונות וסבלו מהפליה ולעתים אף מרדיפות. לגבי רבים ממאמיני הכנסיות המזרחיות, הכיבוש המוסלמי והעברת השלטון מידיים נוצריות למוסלמיות היווה שיפור ניכר במצבם, והם נהנו מדרגה גדולה יותר של חרות דתית מאשר קודם לכן.

Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté

יגאל...הרצאה

La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc

Yigal Bin Nun
Université de Paris VIII

Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté
Malgré les déclarations rassurantes des autorités et l’euphorie qu’a vécu la classe intellectuelle juive, juste après l’indépendance, le souvenir douloureux de deux événements sanglants resta gravé dans sa mémoire collective . L’incident qui marqua l’histoire de la communauté s’était produit dans la nuit du 7 au 8 juin 1948, trois semaines après la création de l’État d’Israël et le début du conflit avec ses pays voisins. Le sultan Mohammed Ben Youssef comprit le danger que représentait pour la communauté juive le conflit israélo arabe. Le 23 mai, il s’adressa à son peuple en lui rappelant son obligation de protéger ses citoyens juifs et demanda aussi à la communauté de ne pas manifester sa solidarité avec le nouvel état juif. Dans la ville orientale d’Oujda et dans le village voisin de Jerrada, distant de 46 km, éclatèrent des émeutes qui restèrent profondément gravées dans la conscience juive. Oujda servait à cette époque de ville de transit pour les Juifs qui quittaient le Maroc à destination d’Israël, en passant par l’Algérie voisine. En juillet 1948, dans le cadre des actions contre le pouvoir occupant français, des Musulmans attaquèrent ceux qu’ils considéraient comme leurs collaborateurs juifs. À Oujda, quatre Juifs, et un Musulman qui tentait de les protéger, furent assassinés. À Jerrada, 39 Juifs furent tués et 30 furent grièvement blessés. Le rabbin de la communauté, Moshe Cohen, trouva la mort dans ce pogrome. Cependant, il convient de souligner que dès le mois de mai, le président de la communauté d’Oujda, Obadia, avait averti les autorités françaises de l’effervescence antijuive dans la ville mais, étonnamment, le contrôleur civil, qui tenait lieu de gouverneur régional du Protectorat dans la ville, avait quitté les lieux un jour auparavant. Ceci fait peser de lourds soupçons sur les autorités françaises d’avoir fomenté des troubles antijuifs pour semer la discorde entre les deux communautés. Néanmoins, le mobile des émeutes était peut être lié aussi à l’émigration vers Israël et à la situation au Moyen-Orient, et non à des mobiles locaux .

Un autre incident antijuif se produisit le 3 août 1954 dans la ville de Sidi Qassem (Petit Jean), où six commerçants juifs de Meknès furent tués. Contrairement au pogrome d’Oujda, cet incident n’avait pas de lien avec le conflit israélo-arabe. Dans cette petite ville habitaient seulement une cinquantaine de Juifs, mais des commerçants juifs de Meknès, la ville voisine, venaient y faire leurs affaires. Ce qui déclencha le massacre était l’exigence du mouvement national marocain de fermer les magasins le vendredi. Des pressions inverses furent exercées par les policiers français pour ouvrir les magasins, en dépit des menaces. Au cours de cette situation explosive, quelques manifestants marocains collèrent des photographies du roi en exil sur les magasins, y compris sur ceux appartenant aux Juifs. Un policier français qui tenta de retirer les photographies s’en sortit indemne, mais la foule en colère se retourna contre les commerçants juifs qui furent accusés de s’être opposés à la grève. Les Juifs en subirent de lourdes conséquences : Samuel Boussidan, Shalom Elfassi et son fils âgé de 22 ans, Elie Toledano et son fils de 12 ans, et Abraham Amar furent assassinés, après avoir subi des traitements cruels et leurs corps furent brûlés par les manifestants. Cet incident tragique ne fut pas mentionné dans la presse israélienne de l’époque, bien que le ministère des Affaires étrangères eut reçu des photos et un compte-rendu de l’événement . Mais l’instabilité politique et l’incertitude planaient sur l’avenir de la communauté. Les déclarations sur l’arabisation prochaine de l’administration et l’adhésion du Maroc à la politique panarabe ravivèrent la mémoire de ces deux incidents, et incitèrent les Juifs à quitter un pays incapable de garantir leur sécurité.
Après une courte période d’euphorie qui anima l’intelligentsia juive, et malgré les avantages acquis en matière de promotion professionnelle dans la fonction publique et dans les divers ministères, les difficultés commencèrent à surgirent. Elles concernaient principalement les entraves à l’octroi de passeports qui restreignaient la liberté de circulation, la rupture des relations postales avec Israël, la marocanisation des associations, l’arabisation de l’administration publique et l’adoption d’une nouvelle constitution définissant le Maroc comme un état islamique. En outre, les atteintes contre les Juifs de la part de policiers marocains lors de la visite d’Abdel Nasser à Casablanca après l’adhésion du Maroc à la Ligue arabe et son ralliement à l’idéologie panarabe en politique étrangère ne firent qu’aggraver la situation déjà tendue. Cette série d’événements suscita progressivement un sentiment de méfiance envers les autorités, et la conviction grandissante qu’à long terme il n’y avait plus d’avenir dans ce pays et qu’il fallait se préparer à partir avant la catastrophe prochaine. Qui plus est, on ne peu nier le fait que la création d’un état juif en Israël, juste après la shoah, ranima des sentiments d’ordre messianiques, bien ancrés dans la liturgie juive, et toujours ardents dans la masse populaire juive.

Almohads and Marinides- David Corcos

david-corcos

The Zenata of the second period, the Beni-Marin or Marinides were nomads in the region of Biskra itself at the time of the second great Arab invasion of the Maghrib. Towards the end of the Xlth century the Marinides were driven west by the newly arrived Arab tribes, the Beni-Hillal and the Beni-Soleim whom the Fatimides from Egypt had found dangerous and had consequently set on Ifriquya which was escaping from their hold.

Biskra (Arabicبسكرة ‎‎; Berber:  Tibeskert) is the capital city of Biskra ProvinceAlgeria. In 2007, its population was recorded as 307,987.

 The Marinides then began to wander through the deserts which separate Figuig from Sijilmassa. For their provisions they periodically visited the townships between Guercif and Watat in the valleys of the Muluya. They re­mained outside the stream of events at the time of the Al- moravide rule and appear for the first time in history with the rise of the Almohads. A Zenata coalition, comprising among others the Maghrawa and the Beni-Illumi, had de­clared itself in favor of the Almorávides and cAbd-el־mu- men sent his ablest general to defeat them, he was success­ful in doing so. A section of the Zenata yielded, but the Ma­rinides refused to serve the Almohads and sought refuge in the desert. They did not leave their retreat until 1196 when their leader, at the head of a contingent from his tribe, took part in the famous battle of Alarcos, where he received a wound from which he was later to die. At that particular time it was certainly not yet their religious conviction which made them volunteers in the Holy War, but rather the hope of a share in the booty as well as the desire to maintain their warlike activities. Their hostility towards the Almohads however did not abate, and this was not due to their attachment to Malekism, about which they doubtless knew very little.

cAbd-el-haq succeeded the hero of Alarcos. He was the originator of those who laid the foundation of Ma- rinide power and was considered the family ancestor. He was thought to be endowed with supernatural powers, and Arab authors, anxious to present him as a good Moslem, attribute exemplary piety to him.

Abd al-Haqq I ibn Mihyu ibn Abi Bakr ibn Hamama (died 1217) was the first Marinid (or Banu abd al-Haqq) sheikh, leader and an eponym for that dynasty

Around 1215, the new Almohad caliph, Yusuf II Al-Mustansir was still young and the Almohads had earlier suffered a severe defeat against Christian kingdoms of Iberia on 16 July 1212 in the battle of Las Navas de Tolosa. The "Banu Marin" (or the Marinids) took advantage of the situation and attacked the Almohads who sent 10,000 men to fight them. The battle took place on the coast of the Rif region. The Almohads were defeated. During 1217, the Berber nomads and tribes clashed with the Marinids around Fes but were defeated. However Abd al-Haqq was mortally wounded during these clashes.

The Marinids took possession of the Rif and were able to maintain their control of the region despite attempted counter-attacks by the Almohads.

The Marinide conquest of Northern Morocco was begun between 1215 and 1244. Having settled in the region of Taza and North of it, ever since the rule of the Almohad Al-mustansir (1215-1224), the Marinides took advantage of the state of anarchy prevailing in the Almohad kingdom to invade the cultivated land extending up to the Atlantic. They were aided in this by the Zenata whom the Almorávides had driven East and who were established on the shores of the Muluya. The Almohad armies sent to fight the invaders were nearly always defeated and it was in the course of one of these combats that 'Abd-el-haq met his death. His sons in turn succeeded him. Abu-ihya, the third son, was able to ta­ke Fez, Meknes, Taza, Rabat and Salee as early as 1248, the first section of the Marinide kingdom had thus became esta­blished.

Two modern historians, Nauhm Slousch  and L. Voinot maintain that the Jews reappeared in Fez during the reign of Abu-ihya. Slousch holds that the great fire which devastated the bazaars in the capital in 1248, a disaster which is referred to by Ibn-Abi-Zar, was a great disaster for the Jews. Then, he tells us, still basing himself on the Arab chronicler, who incidentally never made such a statement but whom Slousch quotes via A. Cahen. Abu-ihya, permitted the Jews to enjoy freedom of worship again, on condition that they pay special taxes and wear the yellow costume imposed on them by the last Almohads. L. Voinot, who also mentions the improved con- ditions of the Jews of Morocco dating back to the end of the Xllth century (sic), is simply restating the information given by Slousch without, incidentally, quoting him. It is however probable that the Zenata Jews of the areas which were once Marinide routes followed their armies to Morocco, not only to provide supplies but also to fight. We can understand the silence of Arab authors on this matter and should not, for this reason alone, reject the hypothesis without carefully examining it, The Jews of Morocco it must be remembered, fought in the Almoravide armies in the battle of Zallaka (1086), and Jewish warriors fought in the Atlas at the beginning of the XVIth century. 'Jewish warriors' whose presence has been established as certain at the end of the end of the Xlth century, cannot have disappeared only to reappear four centuries later. Some continuity must link the one event to the other. However this may be, the presence of Jews in Fez is only documented in the reign of Abu- yussef. Before we can speak of the reappearance of the Jews in the urban centres of Morocco, we must glance at their condition under the rule of the Almohads. During the period in question the latter are still established in Southern Morocco and their capital is still Marrakesh.

לשון למודים לרבי יעקב אבן צור ז״ל

פאס וחכמיה – כרך ב' – רבי דוד עובדיה זצ"ל%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%aa%d7%91-%d7%99%d7%93

ספר לשון לימודים

לרבי יעקב בר ראובן אבן צור בעצם כתב ידו וחתימתו

אדני ידו״ד נתן לי לשון למודים. (ישעיה נ, ד)

אגרות ומכתבים שחוברו והיו לאחדים, מידי אביר יעקב גדול המדברים ויסוד העמודים. בלשן, מאבירי בשן, מן הנוקדים. על קהל קדוש קהל פיס, אחד מאבני חפץ, ומראהו כמראה הלפידים. פסקן ודרשן, ולפניו הגדולים הורידו לארץ ראשן, שר וגדול ליהודים. שולטן ופיטן אחד מהמשוררים, וברוח פיו ביטל המעוררים, ויבצור רוח נגידים. שוקל וסופר, יעץ ומי יפיר, דבריו על אדני פז מיוסדים. מלאך מליץ, ובמליצתו החדה יוסר לץ, העובר על הפקודים. בור סיד, צדיק וחסיד, ותהלתו בקהל חסידים. ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל, לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים. גאון יעקב אבן צור, כשמיר חזק מצור, האיש לבוש הבדים. צדיק באמונתו, חמד אלדים לשבתו, בגן עדן מקדם.

למען תינקו ושבעתם, לבית הדפוס הבאתם, לבתים לבדים. ועל ראשם עטרה, כיהודה ועוד לקרא, מבוא זכרון לראשונים, מלאכי אלדים עולים ויורדים. בעזרתו של ידיד נפשי, חריף ומקשה, רבי שלמה דיין מעיר טיטוואן. רחמנא יחוס עלוון, דתן לנו מהלכים בין העומדים. ומעונה אלהי קדם. יחדש ימינו כקדם. לכה נרוה דודים. ברבבות נחלי שמן. אמן ואמן.

ה׳ אלדים נתן לי לשון למודים. קטנתי מכל החסדים. אזכרה אלדים ואהמיה, בירושלים עיר הבנויה,

 ע״ה דוד עובדיה תמוז יה״ל תשל״ט.

כ״י יפה מאד מחזיק 109 דפים נייר גדול

דברי נחומים והספדים שירים ופיוטים

בגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים סימן 2063 8°

וזהו הכתב-יד האורגינאלי לכל ספרי לשון למודים כ״י הנמצאים באיזה מבתי אוצרות ספרים באירופא, בברלין וניויורק וכו״ ועל כן נמצא בו יתרונות על הכתבי-יד האחרים מם׳ זה הנ״ל°. פה הננו מוצאים גם הסכמות שכתב המחבר על ספרים שרצו להדפיסם בימיו, ויש שנדפסו ויש שלא נדפסו שוב, ביניהם על ספר הבתים להרשב״א שרצה להדפיסו אחד מחכמי תונס. ובתוכו נמצא חשבון של השד״ר ר׳ שמואל הלוי שליח חברון בש׳ תס״ח שמבואר הסכומים והערים שעבר בהן מה שנתנו לו, ומענין זה לדעת ערים אחדות שכעת הם חרבים או שאין בהם ישוב יהודי, ואז בשנה ההיא בזמן המחבר חיו בם יהודים הרבה.

יעקב משה טולידאנו

מ ה מ ו ״ ל

מכתה ב

רבי שמואל הצרפתי ז״ל ב״ר אברהם: דיין ומו״ץ בפאס חי במאה הד.׳ ושמש יחד עם מוהריב״ע והרב יעב״ץ. נולד בשנת ת״ך ונתבש״ט ביום ג׳ ב׳ לח׳ מג״א ש׳ התע״ג, והוא בן נ״ג שנה. חבר כמה ספרים שו״ת ופס״ד ומהם שנדפסו באמשטרדם ובתוכם ס׳ פתח עיניים על אגדות הש״ס, דברי שמואל על כמה סוגיות, ערוגת הבושם על מסי־ שבועות, נמוקי שמואל עפ״י רש״י והרמב״ן, מעולפת ספירים על מס׳ ע״ז ועוד. וכבר בהיותו צעיר לימים העלה על הכתב פס״ד ופי׳ על כמה סוגיות בש״ס ובסיום סוגיא אחת כתב: ״כל זה, עיינתי במדינת טיטוואן יע״א וכתבתיו יום א׳ כ״ז לתשרי שנת תמ״א ואני בן כ״א שנה״ (וראה במלכי רבנן בערכו שכתב שם שמצא כתוב ש׳ תקמ״א וכנראה שזה ט״ס) ראה מוצב״י ה״ב סי׳ קנ״ו שדן בדין טבח אם אפשר להעבירו. על הרב הנז״ל קונן הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ דף צ״ה ע״ב:

״עמי בתוגה שאו קינה מרה; כי נפל כתר צבי הוד תפארה.

 תם נחתם מקור הגמרא; בטוב עיונו מקורה הערה.

שמעי שימי תורה.

קנקן החדש מלא ישן נושן; איש תם וישר צנוע וביישן.

ברוב חידושיו כל נפש תדושן; עוקר ההרים סיני פסקן

ודרשן תרצן ומקשן.

מכתב ה

רבי חביב טולידאנו ב״ר חיים ז״ל מו״ץ בעיר מכנאס. תלמידו של הרב החסיד רבי ראובן אביו של הרב יעב״ץ. נלב״ע בלי בנים זכרים ששה ימים לחדש חשון שנת תע״ו (1716) והוא בן נ״ח שנה.

 הרב הנז׳ שמש ברבנות עם אחיו הגדול רבי משה האב״ד, ורבי יוסף בהתית. הרב יעב״ץ באחד מתשובותיו מספר על ענותנותו הגדולה של רבי חביב כי במשך עשרים שנה לא חתם על שום פס״ד הגם שהוא היה מסדר אותו מפני כבודו של אחיו הגדול רבי משה, עד שנת התס״א שהכריחו רבי וידאל הצרפתי לחתום ומאז נהגו לחתום שניהם בשיטה אחת.

הרב הנז׳ הניח אתריו הרבה פס״ד ופזורים הם בספרי רבני המערב. רבי חביב הצטיין אף בהרבצת תורה והעמיד תלמידים בעלי הוראה, והמפורסם שבהם הוא הרב המשבי״ר. ראה נר המערב ובמלכי רבנן בערכו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר