מורשת יהדות מרוקו

תרומות מנוצרים

במקרים מעטים נטלו שלוחי א״י רשות לעצמם לקבל תרומות גם מידי נוצרים. כך עשה המקובל ר׳ נתן שפירא, שליח האשכנזים בירושלים בשנות תט״ז—ת״כ (1656—1660), שקיבל באמשטרדם מידי נוצרים ידידי היהודים סך 390 דוקטים, והנוצרים בהולנד פנו מצדם לנוצרים שבאנגליה, ואף הם שלחו לירושלים 300 לירות־שטרלינג, תרומה הגונה בימים ההם. אמנם הדבר לא עבר בלי התנגדות. הכומר ידיד־היהודים שעסק באוסף הכספים באנגליה. מספר, שבשעה ששמעו היהודים הספרדים באמשטרדם שר׳ נתן שפירא קיבל תרומות מידי נוצרים, חשדו בו שהוא ביקש את התמיכה והיה בדעתם לנזוף בו בבית־הכנסת, אבל נרגעו בהודע להם שהשליח לא פנה בבקשה לנוצרים אלא הם תרמו מאליהם בשמעם על צרות יהודי ירושלים. ואף על פי כן נתעוררה שאלה בא״י אם מותר להשתמש בכספים אלה, ור׳ יעקב חאגיז, מרבני ירושלים בימים ההם נשאל: ״בהיות שיש באינגילטירא גויים שאינן עובדין את הצלמים אבל משתפין שם שמים עם דבר אחר, ויש שמתנדב לבו לשלוח צדקה לעניי א״י מספקא לן אם מותר לקבל מהן לפרוע חובות הגוים שמצרים לישראל ויש סכנה בדבר״, והוא פסק להתיר בדיעבד. במאה התשע־עשרח התירו לעצמם שלוחי א״י שונים באמריקה ובאוסטרליה לעשות תעמולה גם בין הנוצרים ולקבל תרומות מידם. כך נהג ר׳ חנוך זונדל שליח ירושלים בניו־יורק בשנת תקצ״ב (1832) ודבר זה עורר עליו תרעומת מנהיגי היהודים שם״. הוא גם בא בדברים עם חכמים נוצרים ונתן הסכמה על מלון עברי שנתחבר עי׳י אחד מהם. ר׳ משה סוזי שליח טבריה בניו־יורק בשנת תר״ח (1848) לא נמנע אפילו מלהשתתף גם באספה בכנסיה מתודיסטית. ר' חיים צבי שניאורסון, שליח כולל חב״ד באוסטרליה באמצע המאה התשע־עשרה, הרבה לגבות תרומות מידי נוצרים, ובשל כך רננו אחריו בירושלים.

בכלל לא נמנעו שלוחי א״י מלבוא בדברים עם חכמי הנוצרים. אפילו קנאי גדול כר׳ משה חאגיז, הלך לבקר בהמבורג את הביבליוגרף הנוצרי הנודע י. ר. וולף וראה את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שבאוצרו. הרב חיד״א הלך בפאריז לראות את אוצרות האקאדמיא שם בלוית מנהל המוסד ההוא. שלוחי חברון באמריקה ר׳ שמואל הכהן ור׳ חיים יצחק קאריגאל נפגשו בניו־פורט עם התיאולוג הנוצרי עזרא סטילס ושוחחו אתו ארוכות. ביקו­ריהם של שלוחים אלה בעיר העלו את כבוד היהודים בעיני שכניהם.

בקהילה חשובה שוהה השליח כמה שבועות ולפעמים גם כמה .חדשים, והוא משתמש בזמן שהותו בה לא רק לשם גביית הכספים וסידור הענינים הנדרשים ממנו ע״י הקהילה, אלא גם ממשיך את פעולתו בקהילות שכבר עבר בהן ומכשיר את הקרקע לפעולות בקהילות שהוא עתיד לילך אליהן. הוא משתדל לשמור על הקשרים האישיים עם מארחיו ותומכיו בקהילות שכבר ביקר בהן, מודה להם על מעשיהם, מעוררם למלא את הבטחותיהם ולעורר אחרים לעשות כמוהם, שולח להם ידיעות על פעולותיו ועל המתרחש בקהילות וכו'.

הרב חיד״א, שליח חברון, שהה בשליחותו הראשונה, בשנות תקי״ג—תקי״ח (1753—1758), בליוורנו קרוב לשני חדשים, באנקונה שלשה שבועות, בויניציאה שלשה חדשים, בפראנקפורט־דמיין שלשה חדשים, באמשטרדם שלשה חדשים, בלונדון שני חדשים, בבורדו חמשה שבועות, בבאיונה שלשה שבועות, בטורינו חודש, וכוי.

וכן כותב השליח לקהילות שהוא עתיד לבקר בהן ומבקש להכין בהן את כל הדרוש להצלחת שליחותו. מהקהילות הקטנות שאין הוא יכול ללכת אליהן הוא דורש לשלוח לו את התרומות לקהילה הגדולה. הוא שולח להן העתק אגרת־השליחות או האגרת־לנדיבים, או מתאר באגרתו את המצב בא׳׳י, מצטדק על שלא יכול היה לבוא בעצמו בנימוקים של חסכון־בהוצאות, חוסר זמן, פחד שודדים, חולשה, מחלה, זקנה, מזג־אויר קשה וכר, ודורש מהן למלא את חובתן אף על פי שלא זכו לראות את השליח.

שליח  עושה שליח

 במקרים רבים ממנה שליח א״י שליח מבני המקום לקהילות הקטנות שהוא אינו יכול לילך אליהן, ומוסר בידו שטר כוח־הרשאה וגם אגרות לקהילות הקטנות. ר׳יום־טוב קריספו, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718) שולח מפאס את ר׳ יוסף בן סעיד אבוזאגלי אל הקהילות הנדחות בנאות מדבר סהרא.». ר׳ אהרן אשכנזי, שליח טבריה בארצות ערב בשנת תקמ״ח (1788) לערך, ממנה בעמדיה את ר׳ ששון בן שמואל לשלוחו אל הקהילות הנדחות אשר בהררי כורדסתאן. וכך עושים שם כמה שלוחי א״י אחרים סמוך לאותו זמן. ר׳ שמואל בנימין, שליח ירושלים לאותן הארצות לפני שנת תקל״ב (1772), שולח מעיר עמדיה את משרתו סעדיה כהן לקהילות הקטנות שבהרי כורדסתאן. שליח א״י בבגדאד סמוך לאותו זמן ממנה בבגדאד שליח במקומו אל ״כל העירות והכפרים שהם קרובים לבבל דרך ה׳ ימים, ז׳ ימים, עשרה ימים״.  ר׳ יוסף ישראל הלוי, שליח ירושלים באיטליה ובצרפת בשנת תקפ״ח (1828), ממנה את ר׳ מיכאל עלון ממרוקו לשלוחו אל הקהילות הקטנות. וכן רבים. לא תמיד מקבלים על עצמם בני הקהילות הקטנות סידור זה. בני הקהילה הכורדית כויסנג׳אק כותבים בשנת תקכ״ג (1763) אל ר׳ שלמה אזנאתי שליח צפת, ששלח אליהם את משרתו לגבות תרומה! ״אם ירצה האדון יבוא ונראה פניו כהקבלת פני השכינה ונתן לו נדבה״, אבל הם מסרבים ליתן לבא־כוחו.

השליח עומד בקשר־מכתבים גם עם שלוחי־א״י אחרים הפועלים באותו אזור־השליחות והם מחליפים רשמים וידיעות, מסייעים זה לזה ע״י המלצות, או מגינים על עצמם זה מפני הסגת־גבולו של זה.

וכן נמצא השליח בקשר עם העיר השולחת לא רק בענין משלוח־כספים, אלא גם בשעה שהוא צריך לעזרתה של א״י, כגון אם יצא קול לעז של זיוף על אגרות שליחותו או  השליח שמעל בכספי שליחותו. במקרים כאלה מבקש השליח את שולחיו בארץ להעיד על כשרותו וכשרות אגרת־שליחותו. וכן מבקש השליח את שולחיו להכחיש שמועות העשויות להזיק לשליחותו. כך מבקש, למשל, שליח טבריה בצפון אפריקה בשנת תק״ט (1749) להכחיש את השמועה שטבריה נחרבה, שמועה שנתפשטה במחוז שליחותו והזיקה לפעולתו. השליח הוא איפוא איש טרוד מאד, אפילו בשעה שאינו מטלטל בדרכים, ונאמנים עלינו דברי הרב חיד״א שליח חברון שכתב בשנת תקט״ו(1755) לאחד ממארחיו באיטליה  ״ומיום בואי אל הארץ הזאת רבו טרדות דמצוה ורשות, ולא אני בן חורין לכתוב אפילו אגרת שלומים״.

לפני פרידתו מהקהילה משתדל השליח לקבל ממנהיגי הקהילה, נדיביה ורבניה, אגדות־המלצה לקהילות אחרות. קהל קנדיא ממליץ בשנות רל״ג—רל״ד (1473—1474) על שלוחי ירושלים ר׳ יוסף הדיין ור׳ משה עשרים וארבע. קהל דמשק ממליץ, בשנת ש״ן (1590) לערך, על שליחותו של ר׳ בצלאל אשכנזי מירושלים. קהל ויניציאה ממליץ בפני קהילות איטליה על שליח ירושלים ר׳ דוד אמרו נזיר בראשית המאה השבע־עשרה. קהל בצרה בארם־נהרים ממליץ בפני קהל קוג׳ין בהודו, בסוף המאה השמונה־עשרה על שליחותם של ר׳ דוד מאימראן שליח טבריה ועל ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי שליח חברון. ר׳ משה זכות ממליץ בפני תלמידיו וידידיו על שלוחי א״י ר׳ חייא דיין, ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי, ר׳ יחודה אריה די מודינא מויניציאה ממליץ בשנת שנ״ח (1598) בפני ר׳ מנחם עזריה מפאנו על שליח א״י ר׳ רחמים איש רומא. ר׳ דוד לחנו רב בקרסובזר בקרים ממליץ בשנת תפ״ח (1728) בפני קהל הקראים בכפא על שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא וכאלה רבות.

רב סעדיה היה כמובן שמרן בהשקפותיו על הדת וההלכה, אולם חיבוריו מעידים על אופקו הרחב, על בקיאותו בספרות הפילוסופית הלא יהודית, על התעמקותו בדרכי ההבעה הערבית ועל שאיפתו לכתוב בסגנון עשיר ויפה בלשון זו. סמכותו בכל מה שנגע ליהדות היתה מקובלת על כולם ומעבר לכל מחלוקת, ועל כן היה מפעלו הספרותי חשוב ביותר בעיניהם של משכילי ישראל, ובראש ובראשונה בעיני משכילי ספרד: הוא היה להם האילן שיכלו להיתלות בו כשרצו לעסוק בפילוסופיה, בבלשנות ואף בשירה בגילוייה השונים. נראה שסמוך לסוף המאה העשירית כבר היתה ההשכלה הערבית נפוצה למדי בין יהודי ספרד, ובמאות הי׳׳א והי״ב הגיעה השפעתה למרום שיאה. לא היה אז תחום במדע היהדות שלא כתבו עליו בלשון הערבית: לא רק על פילוסופיה, בלשנות ופרשנות המקרא, אלא אפילו על ענייני הלכה. אין צורך להדגיש שיחד עם הלשון החדשה חדרה לספרות היהודים גם רוח חדשה ודרך חשיבה חדשה. כדוגמה קיצונית של הסתגלות לאווירת הסביבה יש להזכיר את חיבורו העיקרי של שלמה אבן גבירול בתחום הפילוסופיה, ׳מקור חיים׳, שלא רק שנכתב בערבית, אלא אף אינו מגלה בשום מקום שמחברו היה יהודי. אין בספר מובאות מן התנ״ך ואף לא רמיזות אליו. אין זה בוודאי מקרה שמחבר הספר, ששמו שובש על ידי למדנים מאוחרים ל׳אביצברוך, נמנה עם חכמי ספרד. לימודה של הלשון הערבית הספרותית דרש הרבה זמן והתמדה, אך משכילי ישראל התמסרו לו ברצון. יהודה אבן תיבון, המתרגם הנודע, מבקש בצוואתו מבנו שישקוד על לימוד הכתיבה הערבית ועל דרכי עריכת המכתבים בלשון זו. ההשכלה הערבית כללה מאז גם את השירה, ויודעים אנו שהנגיד העתיק מחברת ובה שירים ערביים כדי שיהוסף, בנו הקטן, יוכל להשתלם בעזרתה בשפה הערבית ובכתיבה תמה. במלאכת הקודש של ההעתקה עסק האב כשישב במחנה עם צבאו, בעת מלחמה.

חיבורו הגדול של משה אבן עזרא על השירה העברית מביא לנו מקצת מן השירים הערביים שהיו ידועים ליהודי בעל תרבות ערבית רחבה. במחקר חשוב בדק נ׳ בראון את המובאות הערביות שבחיבור והראה שהן שאובות מתוך שיריהם של עשרות מחברים שונים בני תקופות שונות. לתוצאות דומות הביאה גם בדיקתן של המובאות השיריות בחיבור הבלשני ׳אלמואזנה׳ של יצחק אבן ברון, בן זמנו של משה אבן עזרא; היא נערכה על ידי פ׳ קוקובצוב. ברם עשרות מובאות נוספות מסוג זה מפוזרות בעוד כמה ספרים מן המאות הי״א והי״ב (למשל משל שלמה אבן גבירול, יונה אבן ג׳נאח ואפילו בחיי אבן בקודה), ורבות מהן עדיין לא נחקרו ולא זוהו. אולם גם על פי החומר שמוצאו ידוע לנו היום אפשר לומר כי משכילי ספרד היהודים הכירו יפה את השירה הערבית הקלאסית של התקופה הקדם מוסלמית. אף על פי כן, יהודי ספרד, כמו שכניהם המוסלמים, חיבבו יותר את המשוררים הערבים החדשנים של התקופה העבאסית, ובין אלה במיוחד את אַלמֻתַּנַּבִּי. מעריציו היהודיים ציטטוהו לעתים, ויהודה הלוי אף תרגם מכתם ממנו לעברית. אגב, תרגומים ממשיים מתוך השירה הערבית עולים לפנינו, עד סוף המאה הי״ב, רק לעתים מזומנות, אך במסגרת מפעל התרגומים הגדול שהתנהל בספרד מסוף המאה הנזכרת ואילך מופיעות בלבוש עברי גם כמה יצירות סיפוריות מחורזות. בין יהודי ספרד קמו גם משוררים שכתבו ערבית, אלא שדווקא שיריהם של אלה לא נשתיירו ברובם עד זמננו.^, תופעה זו מקבילה לאובדנם של רבים מחיבוריהם של מחברים יהודים שכתבו ערבית: ואפילו אלה מהם שהגיעו לידינו נמצאים לנו לפעמים רק בהעתקה יחידה ולקויה. ספרי רבים מהם שרדו רק בתרגומם העברי. יהודי ספרד המאוחרים לא שמרו על השירים הערביים של אבות אבותיהם, והמעטים מהם שהגיעו לזמננו זוהו בזכותם של סופרים ומעתיקים מוסלמים. יודעים אנו שחסדאי אבן שפרוט, הראשון מבין השרים רמי המעלה שקמו בתוך יהדות ספרד, קיבל שירי שבח גם בערבית. משה אבן עזרא מעיר בסקירתו על התפתחות השירה העברית בספרד כי אחדים מן המשוררים הנזכרים על ידו חיברו גם חרוזים ערביים. מספרם הכולל היה בוודאי גדול יותר משניתן לשער היום: כך למשל נתגלו בזמננו בין קטעי הגניזה גם שרידי יצירה ערבית רבת היקף שנתחברה בידי יהודה אלחריזי.

כאמור רוב הידיעות על משוררים ערבים מקהל ישראל נשתמרו אצל סופרים ערבים,  ומובן מאליו שלפרסום הגדול ביותר זכו אצלם היהודים שוויתרו לא רק על שפתם הלאומית, אלא פנו עורף גם לדתם. הללו הלכו בדרך ההתבוללות עד תומה, וביניהם מן הראוי להזכיר את אבו פצל אבן חסדאי, בן המאה הי״א, שעליו עוד ידובר להלן.  מתקופה מאוחרת יותר נזכיר את אברהים אבן סהל (מת בשנת 1251), שהמיר את דתו, כפי שמגלים כמה שירים מחוצפים שחיבר, לאו דווקא משום שהכיר באמיתות האיסלאם. איש זה זכה לפרסום ניכר בעולם הערבי, ועדות לכך יכולות לשמש המהדורות המרובות של קובץ שיריו הקטן.  תעודות שונות מזכירות מדי פעם בפעם גברים ונשים ממוצא יהודי ששימשו זמרים ונגנים בחצרותיהם של שרים ערבים (ואף ׳נערי תענוגות׳ היו ביניהם);  מקצועות אלה דרשו השכלה ספרותית טובה, והופעת יהודים בתחום זה היא אות למידה רבה של הסתגלות לסביבה הערבית ולהתבוללות בה. פיתויי התרבות הערבית העשירה והמגוונת היו ללא ספק עזים מאוד. העיון בספרי מדע רציונליסטיים עשוי היה בוודאי להוליד ספקות בלבם של אלה שאמונתם היהודית לא היתה שורשית ומוצקת, ומכאן לא היתה רחוקה הדרך ליחס אדיש וקריר לאמונת האבות ובסופו של דבר להינתקות ממנה, קל וחומר אם נזכיר שהמומר יכול היה לשפר את מעמדו בחברה ואף להתעשר, אם היטיב להסתגל אל סביבתו. והנה דווקא בשעה שהטמיעה בתרבות ערב הלכה וגדלה, קמה בספרד שירה עברית לאומית שהיתה כעין משקל נגד לשאיפות המתבוללים. המשוררים העבריים שגדלו בעצמם על ברכי התרבות הערבית הגנו על הלשון העברית ועל המורשה שהנחילו להם אבותיהם, והם גם הצילוה מכליון.

• הערת המחבר : בין המחברים הספרדים שספריהם הכתובים ערבית אבדו נמנים גם אישים חשובים כגון שמואל הנגיד, יונה אבן ג׳נאח, שלמה אבן גבירול ואחרים. גם חיבורים רבים משל רב סעדיה גאון אבדו. ספרו של משה אבן עזרא, ׳מקאלה אלחדיקה׳(׳ערוגת הבושם׳), העוסק בעיקר בנושא ההשאלות שבמקרא, נותר בידינו בהעתקה בודדת (כ״י ששון 412).