ארכיון יומי: 9 בנובמבר 2016


הספרות העממית היהודית מכירה הרבה קובצי ״שבחי״ – יששכר בן עמי

שבח חיים%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%a4%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%97%d7%a7%d7%a8-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%9d

הספרות העממית היהודית מכירה הרבה קובצי ״שבחי״  שהמפורסם שבהם הוא שבחי הבעש״ט. ספרים אלה נפוצו בעיקר במזרח־אירופה ובמספר רב מאוד של מהדורות. מעסים מאוד ה״שבחים״ הקשורים לאיזו שהיא דמות מהמרחב התרבותי הלא-אשכנזי ולכן יש לנו ענין מיוחד בבדיקתו של ״שבח חיים״ שנאסף לכבוד צדיק יהודי מרוקני.

הערות המחבר : ״שבח חיים״ מאת מכלוף מזל תרים, קזבלנקה. מהדורה נוספת בשני כרכים יצאה בארץ גם כן ללא תאריך (שני סיפורים מהאוסף הזה תורגמו לאנגלית והופיעו במאמרי ״המחקר הפולקלורי בישראל״ ב׳אריאל׳ (1973), עמי 37—47). גיליתי ספר זה הכתוב בדיאלקט היהודי המרוקני ב־1959 ובאותה שנה כתבתי עליו עבודה סמינריונית לפרופ׳ דב נוי. האחרון ציין ספר זה לראשונה בספרו ״70 סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו״ שיצא בירושלים ב־1967. מאז שבתי וטיפלתי מדי פעם בקובץ סיפורים זה אבל הרבה בעיות הקשורות למחקר זה עדיין לא באו על פתרונן.

       לראשונה הופיע ספר זה בשנות הארבעים (לא צויינה השנה בהוצאה הראשונה). ספר זה זכה למהדורה נוספת בישראל (גם היא ללא ציון תאריך).

 למעשה, כותרת זו מטעה במקצת ומכמה בחינות. בשתי המהדורות שהופיעו עד עכשיו מתנוססת תמונה של רב האמור להיות הרב חיים פינטו שלשבחו נאסף קובץ זה. ר׳ חיים פינטו שלא ידועים עליו הרבה פרטים, חי במוגדור ונפטר שם ב־.1846 אחד מהנכדים שלו נקרא גם כן חיים פינטו (נפטר בקזבלנקה ב־1940) ותמונתו היא המקשטת את הספר. בעיה נוספת היא שלמעשה מוקדשים לר׳ חיים פינטו 28 מתוך 116 סיפורים שבקובץ. לר׳ חיים פינטו הנכד יש 3 סיפורים הקשורים אליו וכ־5 בסד־הכל הקשורים לבניו ולמשפחה. ענין נוסף שיש לנו בספר הוא, שכידוע, הספרות העממית היהודית המרוקנית לא זכתה לאיסוף ולא נתפרסמו הרבה ספרים לעומת יהדות טוניסיה, למשל, שם הודפסו ספרים רבים. רוב הספרות העממית הזו עדיין מתהלכת בע״פ ורק בשנים האחרונות התחילו באיסוף ובפרסום שיטתי. חלק מספרות זו קיים בתור כ״י שחלק ממנו כבר הלך לאיבוד. לכן בדיקה של ספר זה שהוא מבחינה זו יוצא דופן חשובה להכרת הספרות העממית היהודית המרוקנית. לא נוכל כמובן להתיחס לכל הבעיות הקשורות לספר זה הראוי למהדורה מדעית, ונשתדל הפעם לעשות הכרה כללית עם היצירה ולהתרכז בכמה סוגיות.

מבנה הספר

כותרת המשנה שבספר וכן ההקדמה של האדם שאסף את הסיפורים  הם מאוד משמעותיים ביחס למבנה ולסידור של הסיפורים שבקובץ. ״זה ספר ממעשים קדמונים…

הערת המחבר : הלא הוא מכלוף מזל תרים. לא ידוע שום דבר עליו. קרוב לודאי שיש איזה שהוא קשר בינו ובין הצדיק או משפחתו. רובם ככולם של אלה שעסקו באיסוף ובפרסום סיפורים של הקדושים עמדו בקשר הדוק עם אותם הקדושים (זכו להצלה או היו עדים להצלה מרשימה וכו׳…).

ומאת ה׳ הם לזכות אבות ובנים, להרחיק את בני ישראל ממושב לצים ודברים בטלים המאבדים בהם ימים ושנים, ויבואו להדבק באהבתו יתברך שוכן מעונים״. הכוונה כאן היא איפוא כפולה:

1 – למנוע מבני ישראל שהם יעסקו בדברים לא חשובים, שלא שייכים לקודש;

2 – להגביר על־ידי כך את האהבה לה׳ ולהחזיק אותם קשורים אליו.

מגמות אלו באות לידי ביטוי ברור מאוד בהקדמה של העורך:"… וזהו הטעם שחייבונו חז״ל בסיפור הניסים כדי שכל ישמעו גבורותיו ונוראותיו יראו ממנו אמרו חז״ל: כל המספר במעשיהם של צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה. לפיכך כל איש מאישי ישראל צריך ליקבץ אנשי ביתו וישמיעם את דבריו ויחרד לבו ויכיר מעשה ה׳ כי נורא הוא ויגיל וישמח על הטובה אשר עשה לנו אלוהים מהיום הוסדה ארץ ועד עתה…״. הפונקציה של מסירת סיפורי ניסים מקבלת איפוא, לפי המהדיר, ערך עליון המוביל להכרת ה׳ ולקיום המצוות שהיא תכלית. היהדות.

נציין מיד שמגמות אלו השפיעו השפעה ניכרת על תוכנם ומבנם של הסיפורים. אין ספק שמדובר לרוב בסיפורים עממיים טיפוסיים כמו שאין ספק שהרבה מאוד סיפורים (בעיקר על ר׳ חיים פינטו הנכד) עדיין שגורים במסורת העממית ולא נאספו ויכולים להוות אובייקט למחקר עצמאי. יחד עם זה הרשה לעצמו העורך כמעט בכל סיפור וסיפור להקדים מעין הקדמה קצרה אבל בעיקר נתן סיום משלו שהוא כולו מתחום המוסר, עם הסתמכות על מקור מקראי ורבני. בהרבה מקרים קשה להכריע אם סיוע זה בא ל״סכם״ את הסיפור או שמא הסיפור מופיע כאן רק כאילוסטרציה לקטעי המוסר. בסיפור מס׳ 1 של הקובץ, למשל, היחס הוא שני שליש סיפור ובשליש האחרון תוספת הקשורה למוסר ולהסקת מסקנות. יוצא איפוא שבמקרה זה אפשר לנתק את התוספת מהקונטקסט מבלי שדבר זה יורגש. בסיפור מס׳ 2 התוספת באה דוקא בהתחלה והסיפור שבא אחריו כאילו מדגים את מה שנאמר בהתחלה. בכמה סיפורים התוספת, בצורת פסוק מהמקרא או הטפה מוסרית, בא בגוף הסיפור. יש סיפורים למשל בהם העיקר הוא הדרשה. הרבה פעמים תוספת זו מתחילה במילים: ״למדנו ממעשה זה…״ יחד עם זאת ישנם סיפורים  עממיים שהמהדיר לא נגע בהם אם כי הוא לא נמנע בסוף מלהוסיף מספר מילים בודדות.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

נקודת המחלוקת השנייה עם יהודי בולגריה היתה שאלת מקום מושבו של הוועד הפועל המרכזי של ההתאחדות. הנציגים מבולגריה ביקשו לקובעו באירופה ולאיישו בנציגים מארץ אחת בלבד. בארץ־ישראל תהיה רק נציגות מטעם ועד פועל זה. גם חיים מוטרו מיפו הציע להקים את המרכז העולמי הראשי באירופה ומרכז משני בארץ־ישראל. לדעתו, יבואו כספים להתאחדות, רק אם יוקם המרכז בחוץ לארץ. לעומתו טענו צירי ירושלים, שלפי שעה אין ידיים מוכשרות בגולה, שאפשר למסור להן את העבודה, ולכן יש לקבוע את מושב המרכז בארץ־ישראל. הרוב גרס, שהוועד הפועל המרכזי יורכב באופן פריטטי מנציגי ארץ־ישראל ומנציגי הארצות השונות (ראה להלן). הנציגים מבולגריה לא הסכימו לוותר בנקודה זו, ובמחאה פרשו מכל פעילות במוסד החדש. הם הסבירו צעד זה, בהיותם קשורים להוראות הוועד המרכזי של ציוני בולגריה, וביתר דיוק: המשלחת מבולגריה ״נשארת בלי אותו הבטחון והאחריות שהיו לה קודם בשביל לשכנע את היהדות הבולגרית שתואיל להשתתף בפועל בהתאחדות האמורה״. עם זאת נשמר מקום פנוי לנציג יהודי בולגריה בוועד הפועל המרכזי בגולה, בהנחה שיצטרף אליו לאחר מכן.

הנציגים מיוגוסלביה היו מתונים יותר בהתנגדותם. הם חששו לשינוי המצב בארצם, שבה שרר איחוד גמור בין המיעוט הספרדי בקהילה היהודית (כשלושים ושבעה אחוזים) ובין הרוב האשכנזי — בארגון הקהילות, בארגון הרבנים, ברבנות הראשית ובהסתדרות הציונית. הם האמינו, שפעילות פוליטית עצמאית של הספרדים תביא בהכרח לחיכוכים עם ההסתדרות הציונית ולהתנגדותה, ועל־כן נכונים היו לתת ידם רק לפעילות נפרדת בענייני חינוך, תרבות ורוח.״ על־פי התקנות שנתקבלו בוועידת וינה (ושמבוססות היו על התקנות שעיבד המשרד המכין), נתקבלה המטרה ״לעבד להתפתחות האלמנט הספרדי במובן תרבותי, לאומי ודתי, וכמו־כן להגביר את השתתפותו המועילה של האלמנט הספרדי בבנין א״י׳׳. האמצעים להשגת מטרה זו יהיו הוצאת ביטאון, הפצת חוברות מידע על חיי הרוח, הדת, החברה והתרבות של יהודי המזרח בעבר ובהווה, תעמולה— שליחים, הכשרת מורים וכלי קודש, הקמת מוסדות לעידוד העלייה וההתיישבות וניצול השפעת הצירים הספרדים בקונגרסים הציוניים. נקבע במפורש, שאין ההתאחדות מתערבת בעניינים הפנימיים של הקהילות המקומיות. מוסדות ההתאחדות היו אלה: ועידת צירי ההסתדרויות הארציות; זו אישרה את תוכנית העבודה של ההתאחדות ובחרה את חברי הוועד הפועל. הוועד הפועל הורכב מארבעה־עשר חברים, ששבעה מהם איישו את הוועד בארץ־ישראל והאחרים איישו את הוועד המרכזי בגולה, שמושבו היה בסלוניקי. הוועד הפועל ביצע את החלטות הוועידה ובחר מבין חבריו נשיא, סגנים, גזבר ומזכיר. נקבע מס־חבר שנתי מינימלי של חמישה שילינגים.

משה פיג׳וטו ממנצ׳סטר נבחר פה אחד לנשיא ההתאחדות והרבנים מאיר ועוזיאל נבחרו לנשיאי כבוד. חברי הוועד הפועל בארץ־ישראל היו: אברהם אלמאליח, שבת אשר (אשרוף), משה דוד גאון, מאיר לאניאדו, יצחק לוי, יוסף מיוחס, ומשה קראסו (חמישה מירושלים ושניים מיפו). לחברי הוועד הפועל בחוץ לארץ, שמושבו בסלוניקי, נבחרו שלמה אלקלעי, ויטה חיון, דוד פלורינטין, דוד קואינקה, יצחק קנסינו ואברהם רקנטי. מקום אחד נשאר, כאמור, פנוי לנציג יהודי בולגריה.

(ג) תפקוד ההתאחדות מרעיון למעשה

הפעולות המעשיות של ההתאחדות החלו כחודשיים לאחר סיום הוועידה בוינה, מאחר וכמה מחברי הוועד הפועל המרכזי בארץ־ישראל האריכו את שהייתם בחוץ לארץ לשם ביקורים פרטיים ובגלל עונת החגים. בישיבות הראשונות נבחר פיג׳וטו (שהשתקע בירושלים בסוף שבט תרפ״ו [פבר׳ 1926]), לנשיא הוועד הפועל בארץ ויצחק לוי לסגנו (מתרצ״ב/1932, כיהן בתפקיד השני אלעזר אולישר). מורנו לוי, שהיה המזכיר במשרד המכין, המשיך בתפקידו גם במסגרת החדשה; כן נבחרו שתי ועדות, לתקציב ולהתיישבות. כולם עבדו בהתנדבות, פרט למזכיר, שהועסק בשכר. מאחר ורוב התגרית היו פעילים במוסדות אתרים, ובחלקם היו בעלי עסקים פרטיים שגזלו מזמנם, ביקשו לשתף בעבודה אישים נוספים (בחלקם צעירים), וכך צורפו לוועד הפועל חברי המשרד המכין (משה אטיאש, יצחק אלישר, שאול אנכונה וחיים חסון) ובהזדמנויות אחרות צורפו יצחק עבאדי (לאחר שובו מביקור בארצות־הברית בסוף שנת תרפ״ו/1926 — ראה להלן עמי 201) ודוד אבולעפיה (באביב תרצ״א/1931). קשיים רציניים התעוררו כבר בראשית הפעילות: יצחק לוי, סגן הנשיא, ביקש להתפטר, משום שלא קיבל גיבוי לטענתו, שהוא מייצג את הספרדים בעיריית ירושלים ולא את ועד העיר. הוועד הפועל דחה את ההתפטרות, בהוקירו את עבודתו הנמרצת והמועילה לטובת המוסד מראשיתו; היות: ואחדים מחברי הוועד הפועל התגוררו מחוץ לירושלים, לא נכחו אלה בכל הישיבות. יתרה מזו, גם חברי הוועד הפועל תושבי ירושלים לא השתתפו באופן סדיר בישיבות, ובכלל לא הקדישו מזמנם במידה מספקת לפעילות במוסד, ולבסוף — מקורות ההכנסה היו דלים ולא קבועים. פגיעה ראשונה מבחוץ באה עם הפירסום העיתונאי, שחלק מחברי הוועד הפועל משתייכים לסיעה הרביזיוניסטית. הוועד הפועל מיהר להשיב, שההתאחדות איננה מפלגה מסוימת, וכל חבר בה רשאי להצטרף למפלגה על־פי בחירתו. הוא אישר עם זאת, שרק שניים מחברי הוועד (מאיר לאניאדו מירושלים ואברהם רקנטי מסלוניקי) השתייכו לסיעה הנזכרת.״ סיכום המצב מובא באחד ממכתבי משה דוד גאון:

לשם עשית הפעולה הארגונית המינימלית חסרים אנו כחות במידה אשר לא תתואר, אין כסף לתשלום משכרת המזכיר היחידי(בסכום של 12 לי״מ [לירות מצריות] לחודש) וכיוצא בזה, וחברי הועה״פ, הללו עסוקים המה ואין ביכלתם להקדיש למפעל זה כי אם שעה או שעתים בשבוע לכל היותר.״

שירי חתונה מקהילות שונות במרוקו-יוסף שטרית

%d7%94%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

הוא הדין גם בשירים הספרדיים־היהודיים שהושרו בקהילות דוברות הספרדית היהודית בצפון מרוקו – תיטואן, טנג׳יר, לאראש, אלקצאר־אלכביר, ארזילה ושאוון. גם שירים אלה הועברו מאם לבתה במשך דורות רבים מתוך השתתפות פעילה בטקסים הרבים של החתונה ולימוד על פה של הטקסטים והמנגינות. התעניינותם המוקדמת של חוקרים ספרדים במסורות הקהילות היהודיות דוברות הספרדית סייעה להציל משכחה ומכיליון שירי חתונה ספרדיימ־יהודיים רבים על מנגינותיהם, בהשוואה למעט השירים ששרדו בקהילות דוברות הערבית היהודית במרוקו. עשרות השירים הםפרדיים־היהודיים ששרדו תועדו ופורסמו בידי חוקרים רבים במהלך המאה ה־20

אשר למסורות של הקהילות היהודיות דוברות הברברית, כמעט כל הרפרטואר השירי הנרחב ששרו ורקדו בטקסי החתונה מקורו במסורות של השכנים המוסלמים; חלק קטן מן הרפרטואר כלל שירים שהיו נהוגים בקהילות היהודיות דוברות הערבית היהודית ועובדו לברברית, כגון שיר הפרדה מן הכלה ״הו מסרק, סרק את צמותיה״ והשיר שלאחר ליל הכלולות, ששרו עם הצגת דם הבתולים" הקהילות דוברות הברברית היו כולן קהילות כפריות, קטנות או בינוניות, ברובן דו-לשוניות, והיהודים קיימו בהן יחסי גומלין כלכליים ותרבותיים הדוקים ביותר עם שכניהם המוסלמים דוברי הברברית. עדויות חוזרות ששמעתי מפי מסרנים רבים, הן יהודים הן מוסלמים, שנולדו וחיו בקהילות אלה, תיארו את שיתוף הפעולה העמוק בתחום השירה, המוסיקה והריקודים שהתקיים בקהילות אלה בין יהודים למוסלמים. היהודים השתתפו באירועי אחוואש ואחידוש, שבללו סדרות של ריקודים, נגינה ושירה בדיאלקטים הברבריים המגוונים הנהוגים באזוריה השונים של מרוקו; ומנגד השתתפו רקדנים וזמרים מוסלמים באירועי חתונה של יהודים. על אף חקירתי הנמשכת בקרב מסרנים ומסרניות יהודים לא הצלחתי לשמוע מפיהם שירי חתונה בעלי מוטיבים יהודיים מובהקים, לבד מאלה שעובדו מן הערבית היהודית. לעומת זאת הם היו מסוגלים לבצע בזוגות במשך שעות שירי התנצחות ליריים־רומנטיים ושירי הזדמן שהיו נהוגים אצל שכניהם המוסלמים.

הערת המחבר :      המידע על השירה שהיתה נהוגה בפיהם של יהודים דוברי ברברית התקבל בעבודות שדה מגוונות שקיימתי בעשרים השנים האחרונות בישראל, במרוקו ובצרפת, וביניהן איסוף סיפורי החיים של תושבי שלומי שעלו ממרוקו ובכלל זה השירה הערבית־היהודית והברברית היהודית שבפיהם (בשנים 1981-1979), במימונו של משרד החינוך, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח; פרויקט הקהילות היהודיות הכפריות בסביבה ברברית במרוקו (עם פרופי דניאל שרוטר מאוניברסיטת ארויין שבקליפורניה), במימונה של הקרן הדו־לאומית למדע ארה״ב-ישראל (בשנים 2000-1996); איסוף המסורות בעל פה של מסרנים מקהילות כפריות שונות (מאז 1979 ועד היום). במסגרת מחקרים אלה הוקלטו שירים שונים וכן טקסטים שונים הנוגעים לליל הסדר מפיהם של מסרנים ומסרניות. כמו כן גליתי גרסה חדשה בכתב של תרגום שלם של ההגדה לפסח בתאשלחית, היינו מכלול הדיאלקטים של דרום מרוקו, שנכתבה בקזבלנקה בידי רב ומשורר שמוצאו מעמק הסום שבדרום־מערב מרוקו. המדובר בר־ מסעוד בן יצחק בן שבת. ראו עליו שיטרית, השירה הע׳׳י, על פי מפתח השמות; שיטרית, פיוט ושירה, על פי מפתח השמות; שיטרית, ארץ ישראל, עמי 52-47.

אמנם על פי עדויות שונות ששמעתי מפי מסרנים יהודים ומוסלמים כאחד, היו גם יהודים שחיברו בכפרים שירי התנצחות באלה עבור חבורות אחוואש היהודיות או המעורבות, אך שירים אלה תאמו את המבנים הפרוזודיים והמוסיקליים של השירים ואת התכנים הליריימ־רומנטיים האוניברסליים המקובלים בסוג זה של יצירה., לבד מן הקהילות ששכנו בסביבה דוברת ברברית, שהריקודים הקבוצתיים בשורות של גברים ובשורות של נשים מהווים בהן חלק מהותי מן החיים התרבותיים, לא בוצעו לרוב ריקודים בחתונות היהודיות משום מנהגים של צניעות ושל הפרדה בין גברים לנשים. בקהילות העירוניות שנהגו בהן ריקודי חתונה מסורתיים בוצעו הריקודים בידי הנשים בלבד,- ראו למשל להלן את שיר ״למאגוסה״ שהנשים שרו ורקדו בטקס ״מצא אישה״ בצפרו. ולא היו מעורבים בהם גברים. הריקודים האירופיים והמזרחיים הפכו חלק חשוב מחגיגות החתונה בקהילות העירוניות במאה ה־20 בלבד, מתוך סיגול של מנהגים אירופיים גרידא; אם כי בקהילות אחדות, כמו מוגאדור וטנג׳יר, שהיו פתוחות לדיפלומטים הזרים, הונהגו הריקודים הסלוניים עוד במחצית השנייה של המאה ה־19.

הערת המחבר : עדויות על כך נמצאות ברשימותיהם של נוסעים ודיפלומטים שביקרו בקהילות אלה במאה ה־19 וחלקן מתפרסמות כאן בתרגום לעברית. ראו להלן בפרקים על החתונה היהודית בטנג׳יר ובמוגאדור

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר