ארכיון יומי: 25 בנובמבר 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת חיי שרה בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד   מוסר בלערבי פרשת חיי שרה 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת חיי שרה.לפסוק יחכילנה. וקתלי שמעת שרה אלי יצחק אבינו מה תקרבשי קרבן. ותקרב פי עוצ'ו כבש. מלפרחה מתאעהה נפטרת. וזא אברהם אבינו באש יעמללהה הספד. ובכה עליהה. ולחז"ל קאלו עלאש ולבכתה "לכאף"מתאעהה זגירה. וזאוובו. אלי שרה אמנו. כלף מן יצחק ולדת בנת. ונפטרת מעאהה. ווקתלי נחיו "אלכאף" מתאע ולבכתה. תוולי ולבתה. אלי אברהם אבינו זא יעמל הספד לשרה ולבנתהה. ואברהם אבינו וקתלי צ'אייף למלאכים. אלגנדוז אלי חידבחו. הרבלו. ודכל למערת המכפלה. ושאף אלי גאדי מדפונין אדם וחוה. ואלי גאדי לבאב מתאע גן עדן התחתון. ובהאדה תווה וקתלי חידפן שרה אמנו. חב באש ישרי מערת המכפלה. ובהאדה משה לבני חת וקאלום. אלי יחב ישרי וטה יעמלהה בית החיים. קאלולו כוד לבלאצה אלי תחבהה. קאלום נחבכום תכלמולי עפרון יביעלי השאניה אלי פיהה מערת המכפלה. ועפרון כאן גאדי מעאהם. פלאוול עמל רוחו נאס מלאח יאסר. קאלו האנה עטיתהאלך הדייה. קאלו לא נחב נשריהה. טלבלו שום גאלי יאסר. ודפע אברהם אבינו. ודפן שרה פי מערת המכפלה. 
ומן באעד לפסוק יחכילנה.אלי אברהם אבינו כבר וחב יערס ליצחק. ונאדה לאליעזר לכדים מתאעהו. וחלפו באש מה יאכדשי מרה ליצחק מן בנאת כנען אלי דעאלו נוח. וקאלו אמשי לארם נהרים וכודלו מרה מן לפאמילייה מתאעי. וקאלו אליעזר וכאן למרה מה תחבשי תזי נרפעו גאדי. קאלו לא. עלא כאטר יצחק אבינו עולה תמימה ומה יגדשי יכרז מן ארץ ישראל. וכדה אליעזר 10 זמולאת מעביין מן זמיע כיר הדניה. וקצארתלו התנייה ופי נהארתהה וצל לארם נהרים. ומשא קדאם עין למה. וקאל אלי תווה חיכרזו לבנאת יעביו למה. אלבנת אלי נקוללהה עטייני שריבה. ותקולי אשרב וחתה הזמאל מתאעך נשקיהם. נערף אלי האדיך מכתובת יצחק. הווא מאזאל יתכלם וכרזת רבקה. קאללהה עטייני שריבה. קאלתלו אשרב וחתה הזמאל מתאעך נשקיהם. ושקאתו ועבאת למה לזמאל מתאעהו. באעד מה כמלת. עטאהה כרץ דהב וזוז דבאלז. וקאללהה בנת האשכון. ותנזמושי אצ'ייפוני פי דארכום. קאלתלו בנת בתואל ונזמו נצ'ייפוך. ומשאת תזרי וקאלת לאמהה. ואילעזר פרח יאסר אלי רבקה טלעת מן פאמיליית אברהם. ולבן וקתלי שאף האש זאבת אכתו והאש קאלת. משא יזרי וזאב אליעזר לדאר. וחצ'רולו למאכלה. וקאלום מה נאכל כאן מה נחכי. קאלולו אחכי. עלא כאטר עטה הדאייה לרבקה. וכאן יאכל ומן באעד יכטב ויקולולו לא מה נחבושי נעטיווכם רבקה. וקתלי יקולום רזעולי להדאייה. יקולולו כלית ביהם. ובהאדה קאלום מה נאכל כאן מה נתפאהמו. ולבן חט לאליעזר הסם פלמאכלה באש ימות ויאכד הרזק אלי זאבו. ווקתלי אליעזר קעד יחכי. רבבי בעת מלאך בדל הצחן מתאע אליעזר בצחן בתואל. עלא כאטר בתואל כאן נאוי יכערר ומה יכליהושי יאכד רבקה. וחכאלום אליעזר האש צאר. ואלי זא יכטב רבקה. קאלולו מברוך. וכלאו ומאת בתואל בסם. ופצבאח קאלום עטיווני רבקה כללי נרווח. קאלולו כליהה תקעד מעאנה עאם ומן באעד איזה כודהה. קאלום לא יצחק כבר עמרו 40 סנה ילזמו יערס. קאלולו נשדו רבקה. וכממו אלי רבקה חתחשם ותקולום אלי תעמלו אנתון מברוך. נשדוהה. קאלתלהם. נמשי תווה. וכאן מה תכליוונישי מה נסמעשי כלאמכם ונמשי. ומשאו. ופי נהארתהה וצלו לישראל. ויצחק משה זאב קטורה אלי הייא הגר. באש יאכדהה אברהם. ווקף פשאניה יצללי. ושאפתו רבקה. וקאלת לאליעזר האשכון האדה. קאללהה יצחק. ומן לחשמה טאחת מן הזמל. ותלחפת. וכדאהה יצחק ורפעהה לכבה מתאע אמו שרה. ווקתלי שרה אמנו כאנת עאיישה. כאן קנדיל ישעל מנהאר הזמעה חתה לנהאר הזמעה. וכאנת לברכה מוזודה פלעזנה מתאע לכבז. וכאן ענן עלא

 לאהל מתאעהה. ווקתלי נפטרת. כל שיי ופה. ווקתלי דכלת רבקה לכבה שרה. כל שיי רזע. ואברהם אבינו זאב 6 ולאד אוכרין מן קטורה. ועטאהם הדאייה פי חיאתו. ובאעדהם עלא יצחק. ונפטר עמרו 175 סנה. ודפנו יצחק וישמעאל. אלי רזע בתשובה והאדי הייא השיבה טובה אלי ועדו ביהה רבבי. 
פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. הרש"י ז"ל פסר. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת מאה כבת עשרים לחטא וכו' ובת עשרים כבת שבע ליופי. נבדאו נפאהמו הנשדה מתאע הרש"י ז"ל. אידה כאן הנשדה עלאש כתב שנה תלאת מראת. והאדה לפסוק דימה יכתב איכאך. וחתה פי אכר פרשת בראשית כתב איכאך. לאכן הנשדה הייא. אלי לפסוק מה כתב לפטירה מתאע חתתה מרה. עלאש כתב הוני לפטירה מתאעהה. וחתה כאן כתב מן באעד פי פטירת רחל אמנו. מה כתבשי לעמר מתאעהה. ובהאדה פסר. אלי לפסוק כתב באש נדרשו תלאתה שנה.

הוני ואחד ינשד. השנווה אלי זא חייעלמנה לפסוק. מן גיר מה יכתבלנה וידרשלנה. חאזה מערופה אלי שרה אמנו כאנת כאייפה רבבי יאסר. אלי לפסוק כתב אלי רבבי קאל לאברהם אבינו שמע בקולה. והרש"י ז"ל פסר לרוח הקדש שבה. וכאן עלא הזין. אידה כאן עמרהה 90 סנה ולמלכים יחבו יאכדוהה. נערפו השנווה הזין מתאעהה. ומה יסתחקשי לפסוק באש יכתבלנה הרמז האדה.

פדבור אלי באעד האדה. הרש"י ז"ל פסר שני חיי שרה. כולם שוין לטובה. הוני ואחד ינשד. השנווה הטובה אלי כאנת עאיישה פיהה שרה. מן לגלות אלי כרזו מן בלאדום. מן מרתין אלי כדאווהה פרעה ואלימלך. מן לעקרות אלי כאנת פיהה. צחיח באעד מה זאבת יצחק וקתהה מרתאחה. אלי אברהם אבינו הנאס לכל תקדרו. וענדהה ולד. תסתממה לטובה. לאכן קבל וין הטובה אלי כאנת עאיישה פיהה.

לאכן התפסיר כולן שוין לטובה. מוש מאענאהה אלי הייא כאנת עאיישה פיהום לטובה. כאנשי אלי כאנת תעמל טובה לעולם. כיף מה קאלו לחז"ל. צדיקים וקתלי עאיישין טובה לעולם. והוני יקצד אלי שרה אמנו כאנת טובה לעולם. והאדה האש יקצד הרש"י ז"ל עלא הרמז מתאע הדבור לאוול. כיף מה הייא כאנת מן גיר חטא וכאנת טובה לעולם. חתתה ליופי מתאעהה כאן טובה לעולם. אלי כאנת תסתגל ליופי מתאעהה לטובת לעולם. מוש כיף הנסה לוכרין אלי יסתגלו ליופי ללעבירות. הייא ליופי מתאעהה לטובת העולם .

אכוואני לעזאז. רבבי עטה לכל ואחד מננה חאזאת ממייזה עלא לעבאד לכל. ולחאזאת למומייזין האדון. ילזמנה נסתגלוהם לטובת לעולם ולטובת עם ישראל. מתלן לעשרות. באש יעאוון ביהם לעניים ולישיבות. לקווה באש ידאפע עלא עם ישראל. לחכמה באש יקרא התורה וייקרי. לגדולה באש יערף כיפאש ישוק לקהל אלי מעאהו. מאענאהה רבבי וקתלי יעטיה כיר לעבד מועיין. מוש לי הווא. כאנשי לדמת עם ישראל לכל. ובהאדה הווא ילזמו יסתגלו לטובה אלי יעמל ביה מצוות. מתלן לעבד אידה כאן רבבי ערפו עלא כבאראת מתאע לבלאד. ילזמו יסתגל לחאזה האדי באש ידאפע עלא עם ישראל. מה יקולשי שלום עליך נפשי. ופלחאזאת לכל אלי יעטיהומלו רבבי ילזמו יסתגלהם לטובת עם ישראל. לעבד דימה קרוב לרוחו. יקול נכאף נעאוון ליהודי האדאך אלי קאעדין יתשובכו עליה. באלכשי חתתה האנה יצ'רבוני. לא. מאדאם רבבי עטאך לקווה באש תעאוון. ולעבד ימד ידו ורבבי מעא. מאדאם הווא יכמם לשם שמים. וכיף מה קאל דוד המלך לשאול וקתלי חיחארב גלית. קאלו מנין תגדו. קאלו רבבי בעתלי ציד ודב וכדאוולי מן לגנם מתאעי וחארבתום וגלבתום. עלאש רבבי בעתומלי. באש יקולי אלי חייזי ואחד קויי יחב יחארב ישראל חנבעתך באש תחארבו ותגלבו. וחתה אחנאן אידה

 כאן רבבי עטאנה חאזה מועיינה. ילזמנה נערפו אלי עטאהלנה לטובת ישראל מוש לינה אחנאן וחדנה. וכיף מה קאלו לחז"ל. הקב"ה יסבק הדווה אקבל הצ'רבה לעם ישראל. ונזיבו הוני מעשה ואחד יהודי עאייש פי איטליה ולאכן מה כאנשי מערוף אלי הווא יהודי זמלה. אלי כאן מכלט מעה לגויים ומה יעמל חתתה שיי פדין. יערף רוחו אלי הווא יהודי ולאכן מה עמרו מה קאל אלי הווא יהודי. כאן לאבאש עליה כדמתו מרתאחה וכאן יערף נאס לחכומה יאסר אלי כדמתו כאנת תקרבו ללחכומה. הווא מה כאנשי מן הנאס אלי תתערף עלא ואחד תשתגלו עלא לאכר. כאן יערפום לכל ישהר מעאהם צחאב מעאהם לאכן מה עמרו מה טלב מנהם חתתה שיי. חתתה ואלו אלי כאנו יסתחקולו וכאן יעאוונהם. נהאר כאן יחכיה הווא  וואחד מן לחכומה. קאלו תממה ואחד יהודי חאצל ענד למאפייה  וטלבוני באש נמנעו ומה ערפתשי כיפאש נעמל. אלי הנאס אלי טלבו מנה לחאזה האדי ענדנה מעאהם מועאמלאת יאסר. וילזמנה נחאוולו באש נקצ'יוולום לקצ'יה האדי. סמע לכלאם ומה עמלושי עבה. פלעשייה פלכדמה וואחדה מן לכליונאת מתאעהו זבדתלו עלא ליהוד. קאלתלו אנתין תערף יאסר עבאד האש קוולך פליהוד. קאללהה מה נערפשי ולאכן עלאש קאעדה תנשדי עליהם תווה. קאלתלו גיר חבית נערף. אלי ענדנה ספקה מעה יהודי ויקולו אלי הומאן דוניין יאסר חבית נערף ראייך. חס הדם טלעלו לראסו. אלי חתתה ואלו מה כאנשי דאכל פדין לאכן הווא יהודי. קאללהה האשכון אלי קאלך דוניין. איטלר. קאלתלו מה נקצדשי עלא ליהוד לכל. נקצד עלא ליהוד אלי ענדהם לאחייה אלי יסמיווהם רביין. קאללהה אסמע אנתין תפרקי בין לעבאד עלא קד מנצ'רהם. נהאר אוכר תקולילי לוצפאן מן סירת אלי לונהם אכחל ילזמנה נקתלוהם. פך עליך מן הלוגה האדי. כרזת. וקתלי רוואח לדארו באעד מה דווש ותעששה חל הטלפזיון ישוף לכבאר. זאהו התכמאם השנווה לחכאייה מתאע ליום. ואחד פלחאכם יחכילי עלא ליהודי אלי יחבו ימנעו. ותווה למרה האדי תחכילי עלא ליהוד. כמם קאל האנה יהודי ילזמני נחאוול נמנע ליהודי אלי יחכיה עליה לחאכם. ויצ'הרלי קאעד ענד למרה האדי. כלמהה פטליפון קאללהה נחב נקאבלך. תקאבלו. חכאלהה לחכאייה וקאללהה כאן תערפי עליה חאזה עלא כאטרי האנה שייבו. קאלתלו מה נזם נקולך שיי תווה. ולאכן תווה נכלמך. באעד זמעה זאת כרהבה ולווחת ליהודי האדה קדאם למרכז. צאחבו לחאכם קאלו אלי לקינה קדאם למרכז ומה חבשי יתכללם חתתה שיי. קאלו הווא מן הנאס אלי ענדום לחייה. קאלו הי. קאלו האדאך תלקא עטה ועד והאדון אידה כאן עטאוו כלמה מה עאדשי יתראזע פיהה קד מה תעמלו מה חייקוללכם שיי. שייבו והאכהו.  לחאכם כמם שוייה וקאלו ענדך לחק מביין פיה עאטיה כלמה ומה חייתכלמשי. שייבו. באעד נהארין זאתו למרה קאלתלו אסמע למעלם עמלת פיה מזייה כבירה מררה. והווא מאדאם עמלת עליה מזייה מה ירזעלכשי טאלב. ובהאדה שייב ליהודי האדה עלא כאטרך. חתתה ואלו אלי ענדו מעלומאת עלינה אלי צ'רנה. ולאכן הווא ועד אלי מה יתכלמשי. ונחב אלי בלחק מה יתכלמשי. קאללהה וין נערפו האנה. קאלתלו נערפו אלי אנתין יהודי. אמשי קאבלו וכלמו והאו הדריסה מתאעהו. משא קאבלו לקא רבי בלאחייה. קעד מעאהו וחכאלו כל שיי. קאלו תהננה. ולאכן אנתין עלאש קאעד איכה גוי כאמל. קאלו האש נאקצני. קאלו יאסר. האנה חנקעד הוני שהרין. כל לילה נתקאבלו באש נקולך השנווה נאקצך. לחכאייה האדי ענדהה פוק לעסרין סנה. הראזל האדה תווה סאכן פי ישראל. מערס וענדו זגייראת ופרחאן ביהם. כלהם כאייפין רבבי. הרבי האדה דימה עלא אתיצאל ביה. קאלו אנתין עאוונתני באלי עטאך רבבי. והאנה עאוונתך באלי עטאני רבבי. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

שירי חתונה מקהילות שונות במרוקו – יוסף שטרית

%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%aa-%d7%93%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%94

בטקסי חתונה רבים הטקסטים המושרים, בעברית או באחת מלשונות היהודים, היו חלק בלתי נפרד מן האירוע החגיגי או המסורתי, ועד לעמעום הטקסים המסורתיים במאה ה־20 הם בוצעו כחלק מהותי והכרחי מן הטקסים. כל השירים האלה נשאו מנגינות ולוו לרוב בזמרה של נשים; וכל אחת ביצעה בתורה קטע זה או זה מתוך השיר בהנהגתן של נשים ידעניות מתוך המשפחה או מתוך הקהילה; המנחה הציעה את הלחן המוביל ונתנה את הקצב של השיר בעזרת תיפוף על תוף רחב שהחזיקה ביד שמאל. הגברים מצדם שרו בנפרד ובעיקר פיוטים עבריים, וליוו את הפייטן המקצועי או המקצועי למחצה שהוזמן בידי המשפחה, לרוב בלא ליווי כלי כלשהו. עד למאה ה־20 רק בקהילות העירוניות ובבתי העשירים נהגו להזמין קבוצה של נגנים יהודים מקצועיים אי מקצועיים למחצה לנגן בסעודות המרכזיות של החתונה (סעודת החינה וסעודת החופה) ובהולכת הכלה מבית הוריה לבית חתנה. לפעמים אף השתתפו נגנים מוסלמים בקבוצות נגינה אלה." במאה ה־20 הלך והתרחב נוהג זה בהשפעת הנוכחות הצרפתית ובגלל עליית מספרם של הנגנים היהודים המיומנים בקהילות העירוניות כתוצאה מצמיחתם של זמרים וזמרות ששרו עבור הקהל הרחב ולא רק בבתים של חוגגים. נגנים אלה, שבאו לשמח את בני משפחות החתן והכלה ואת אורחיהם, לא ניגנו לרוב רפרטואר קלסי מובהק, אלא מנגינות של שירים ופיוטים ידועים לרוב הסועדים והחוגגים. אולם המנגינות של הפיוטים העבריים ושל השירים הערביים־היהודיים שהם ניגנו נמנו ברובן עם הרפרטואר הקלסי של המודוסים והמקצבים שהרכיבו את המוסיקה האנדלוסית על פי המסורת שהונצחה במרוקו, ושנקראת אל־אלה [־הכלי].

[1]  על פי עדותה של אחת המסרניות מתארודאנת כעסה אם החתן עד מאוד כשהנשים שהיו נוכחות בטקס הצגת הבתולים של כלתה לא פצחו מיד בשיר המתאים לאירוע זה, ופצחה בו בעצמה. ראו כאן את השיר בפרק התיעוד על החתונה היהודית בתארודאנת.

ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה על ידי רבי יוסף משאש זצוק"ל

ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%94

רה״ג יוסף משאש מגדולי חכמי מכנאס, רב ראשי בתלמסאן (אלג׳יריה), ולאחר מכן רב ראשי בחיפה וגלילותיה, לא נחה דעתו מהחזרה על תפילת שמונה-עשרה. לנגד עיניו הוא ראה שבחזרה, איש מדבר אל רעהו, וכולם עונים ״ברוך הוא וברוך שמו״, ״אמן, באופן ספונטני מבלי לדעת על איזו ברכה הם עונים, והגיע למסקנה שתפילת החזרה של החזן היא ברכה לבטלה, וביטולה עדיף הרבה על קריאתה. יום אחד החליט להתפלל שחרית באחד מבתי כנסת שמתפללים בו כמה רבנים ואנשי תורה. עוד לפני לכתו לבית הכנסת לקח אתו שני עדים כשרים ונאמנים ואמר להם: ״קרוב לודאי שיזמינו אותי בתור אורח לעבור לפני התיבה ולזה דווקא התכוונתי, אבל שימו לב והאזינו טוב, בתפילת החזרה. אני בכוונה אדלג על ברכה מסויימת ותראו שאיש לא ישים לב לכך״. וכך היה. הרב גמר התפילה וכולם באו לברך אותו בברכת ״חזק וברוך״. והוא שאל אותם ״איך היתה תפילת החזרה?״ ענו לו ״שפתיים ישק״, כלומר בסדר גמור. ענה להם: ״תפילתי היתה פסולה, כי בחזרת שמונה-עשרה דילגתי בכוונה על ברכה אחת, ואיש מכם לא שם לב לכך, והנה לפניכם שני עדים נאמנים שעקבו אחרי התפילה ורשמו את הברכה שדילגתי עליה בכוונה. לפי זה אני מבטל החזרה על תפילת שמונה עשרה, בימי חול, כי עבירתה עולה על מעוותה. ומוטב שהחזן יקרא תפילה זו בקול רם כדי להוציא ידי חובת אחרים שלא יודעים קרוא״. הרב הוסיף ואמר: ״אעמוד בתוקף על דעתי זו״. וכן היה. הרבנים הסכימו לדעתו לבטל החזרה בימי חול, בבחינת ברכה לבטלה.

 

מאז ועד היום, כל קהילות מרוקו הפסיקו בימי חול לקרוא החזרה על תפילת שמונה-עשרה. תוך אזהרה חמורה מפי הרב משאש להימנע מדיבור בזמן החזרה, ולשים לב לכל ברכה מפי החזן, וכך יהודי מרוקו נוהגים עד היום. מה לנו ללין על פסיקת רב גדול, שרוב הרבנים קיבלו את דעתו מאונס או מרצון. ואולי סיפור זה מופיע בסיפרו ״מים חיים״ שלא בדקתי.

למה הילדה נקראה בשם ״צפורה״

רב רפאל ביבאס מעירנו סאלי, היה חסידא קדישא. בתקופה מסויימת הוא עלה לא״י, והשתקע בטבריה. שם הוא הקים תלמוד תורה גדול, ששמו נודע בכל העולם. מדי פעם הוא היה בא למרוקו בתור שד״ר כדי לאסוף נדבות למען תלמוד תורה שלו. יוסף אחי ז״ל היה אחד מהתורמים הגדולים. מדי שנה בשנה, יוסף נהג לקנות ״חתן מסיים״. ביום שמחת תורה בשנה אחת הוזמן גם הרב רפאל ביבאס לסעודת ה״חתן בתום תפילת שחרית. באמצע הסעודה, תוך שירים ופיוטים, יוסף אחי ביקש מהרב להביא לידו את הבת שנולדה רק השבוע ולתת לה שם.

הרב קיבל הבקשה ברצון רב. קיבל לידיו את הילדה על כרית משי, בירך אותה וקרא לה ״ציפורה״. המסובים שאלו את הרב ״למה צפורה ולא שם אחר?״.

״היתה לי כוונה מסויימת: אנחנו, עם ישראל דומים לצפור, כשם שהצפור לא נחה לעולם, ותמיד עפה ממקום למקום, כדי למצוא מזון לנוזליה. וגם להביא קש וחומרים לבנות את הקן שלה. כך אנחנו, בני ישראל, אין אנו נחים מלרוץ אחרי כל מצוה, קטנה או גדולה, כדי לבנות לעצמנו בית רוחני ולספק לנפשנו מזון רוחני. הנה למשל היום. גמרנו לקרוא את התורה, ותיכף ומיד, ללא כל הפסקה, התחלנו בפרשה הראשונה. וסעודה זו מסמלת בעיני את הריצה ממצוה למצוה על כן קראתי לבת – צפורה״. כל המסובים קמו על רגליהם ואמרו: ״ברוך תהיה כבוד הרב״.

בעלותינו ארצה בשנת 1948. יוסף אחי ז"ל, ביקש מאתנו, לפני הכל, לנסוע לטבריה ולבקר את הרב. מצאנו אותו בגיל מופלג מאד, שוכב לבן כמו מלאך, צנום ומכווץ כמו תאנה. הכיר אותנו ודיבר אתנו כמה מלים.

הוא נפטר בטבריה, בגיל כ-95, יהי זכרו ברוך.

חכמים או טיפשים

שני חכמים ישבו ולמדו על שאלה מסויימת תוך ויכוח ביניהם. המחלוקת הגיעה לידי ריב ממש עד כדי כך שאחד אמר לשני ״אתה טיפש״ והשני ענה לו באותה לשון. החכם הראשון אמר: ״אני אשאל אותך שאלה ואתה תשאל אותי שאלה. מי שידע לענות הוא החכם, ומי שלא ידע לענות הוא הטיפש״. שאל הראשון: ״אני זורק אבן כלפי מעלה, האם מישהו יכול לקבוע שהיא לא תחזור מעצמה כלפי מטה?״ מחוסר תשובה, אמר לו ״אתה רואה שאתה טיפש״. השני אמר לו ״אני אשאל אותך דווקא על אותה אבן. אם אני אזרוק אותה לתוך באר האם תוכל להעלות אותה למעלה?״ מחוסר תשובה הגיעו שניהם לתשובה שלא כל הלומד תורה נקרא חכם. ושיש עוד דברים שאינם בהישג דעתו של האדם: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. הגיעו למסקנה ששניהם הם בחזקת טיפשים כי עוד לא ידעו הכל.

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו-אליעזר בשן

סיכום התאסלמות בין המאות ה – 12 עד ה – 18%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%94%d7%93%d7%aa

בת יאור סיכמה כי יהודים ברברים מהרי האטלס ומשפחות מוסלמיות בפאס הם יוצאי חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם בשנים 1165, 1275, 1465, 1710 ו 1790 – 1792

פרק י: התאסלמות במאות ד,-20-19

מתאסלמים מועטים

אדם שהפליג מניו יורק בתחילת המאה ה-19 למוגדור, והספינה בה הפליג נטרפה והוא ניצל, כתב כי רק לעתים רחוקות מתאסלמים יהודים ונוצרים.(300 .Paddock,l818, p)

התאסלמות בגלל לחץ מסים

אמריקאי יליד 1777 שהפליג בספינה שנטרפה בחוף מרוקו באוגוסט 1815, נפל בשבי ונקנה על ידי ערבי. הוא כתב ביומנו כי יהודים במוגדור התאסלמו בגלל לחץ מסים ומלקות.

(Riley, 1817, p. 442).

התנאים לקבלת אדם לאסלאם

אנגלי שחי בין השנים 1791- 1858 וביקר במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 כתב, כי כאשר נוצרי מתאסלם הוא מובא בפני קאדי, מתחייב לא לשתות יין, לא לאכול חזיר ולתת אחוז מסוים מרכושו לצדקה [בערבית 'זכאת'], להתפלל חמש פעמים ביום ולהאמין באל אחד ובשלוחו הנביא מוחמד. הוא מתקבל ללא טקס מיוחד והופך למוסלם .

קולונל בריטי שביקר במרוקו ב-1814 כתב כי נוצרים מתאסלמים לעתים קרובות. בניגוד להם, היהודים הדבקים בדתם למרות כל המצוקות, אינם מתאסלמים. והמוסלמים מעונינים באסלומם של יהודים. לדבריו:   It is probable, however, Mohommedism would not permit to be polluted by the introduction of a Jew convert (296.Keatinge, 1816, p) לעצמ

סביר, כי האסלאם לא ירשה לעצמו  להתלכלך על ידי מתאסלם יהודי – דבריו אמנם מחמיאים ליהודים, אבל המציאות הייתה כי המאה ה-19 כמו בדורות הקודמים, יהודים התאסלמו, אם כי לא במספרים גדולים.

היהודים שגרו בעיר סלא הועברו בפקודת הסולטאן סלימאן (  1822-1793) למלאח ב-1807, ושנה אחר כך מרבאט. ומי שסירב לעבור- התאסלם. המטרה למגורים במלאח- כפי שכתבו היסטוריונים- כדי לשמור עליהם.

המלאח נמצא בפנה הנדחת של העיר. רופא בשם R. Kerr  ששהה במרוקו במשך שבע שנים בשנות ה-80 של המאה ה-19 בשליחות מיסיונרית רפואית כתב, כי ברבאט התאסלמו יהודים רבים כדי להימנע מרדיפות, וכי מצויות משפחות מוסלמיות טובות בעלי שמות יהודיים.

התרת הנישואין של אשה עם מומר כדי שתוכל להינשא עם יהודי

ר׳ פתחיה בירדוגו (1820-1764 ) דן במעשה זה: "ד׳ יהודים שהיו הולכים בדרך לשוב אל ארצם. ויהי הם בדרך במלון בכפר אחד, הכירו במומר אחד מעירם שהיה מתגורר בכפר ההוא ויאמרו איש אל אחיו עת לעשות לה' חזק ונתחזק אולי תעלה ארוכה לאשתו להתירה מכבלי עגונה וכן עשו. בהמשך מסופר ששכנועהו 'ברצי כסף' עד שניאות לגרש את אשתו על ידי ראובן,אחד| מארבעת האנשים ('נפת צופים', אהע״ז סי' קב).

אשה רוצה להתגרש מבעלה שהתאסלם

בן משפחתו של החכם הנ״ל, רבי מימון בירדוגו ( 1824-1767) דן עם נציגי אשתו של אליהו הרוצה להתגרש ותובעת כתובתה,'וראינו שטענתה נכונה מכמה פנים א' מצד שהמיר'. מההמשך מתברר שנשא שתי נשים ׳שלא כדין ושלא כשורה'. החכם עם בית דינו הגיעו למסקנה שהוא חייב גם בתוספת כתובה (ילב מבין, אהע״ז, סי פו).

קבלת גט של מומר

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס ( 1843-1783) כתב אגרת לחכמי פאס בקשר לשטר הרשאה לשליח הולכת  הגט של המומר אברהם אזראד, ושטר קבלה לשליח שיקבל הגט.לדבריו, כותביהם אינם בקיאים בטיב גיטין ('שופריה דיעקב', אהע״ז, סי' מד).

לפי מידע מהשנים 1837-1836 יהודים בשם כהן שהתאסלמו, שינו שמם – KOHOU

בר אשר, 'בת קולי, תשנ״א, עמי 78 כותב כי יהודים הועברו משבעה ישובים למלאח. יש מסורת הרקע לפקודה להעברת יהודים ברבאט למלאח, הוא שמוסלמית התאהבה בצעיר יהודי, לכן הסולטאן שיבנה מלאה להפרדת היהודים מהמוסלמים. בסלא הואשמו יהודים ששברו בקבוק יין בחזית של מסגד. דומה לעלילה כי בפאס הוקם המלאה, בעקבות העובדה שיהודים שפכו יין במנורות ה­שמן של מסגד.

מומר סירב לגרש את אשתו עד שתמחול לו את דמי הכתובה

רבי יוסף בירדוגו ( 1854-1802) דן ביהודי שהמיר ולא רצה לגרש, כי אם כשתמחול לו אשתו בכתובה.

החכם פסק שגם אם האשה מחלה על כתובתה, המחילה בטלה. בהמשך כתב החכם כי אם יהודי המיר " מן הדין כופין אותו לגרש "  והוא אינו רשאי להתנות שום תנאים, והאשה רשאית 'ליפרע בכתובה עיקר ותוספת מאשר תמצא מנכסי המומר' (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי, קיט).

גירושה של אשה שהמירה – חכם ממכנאס דן על מקרה בו " נשתמדה אשתו " ורצה לגרשה, 'יכול לזכות לה גט על ידי שליח שלא מדעתה [כלומר ללא הסכמתה] דזכות הוא לה' (מימון בירדוגו, 1767 – 1824, 'לב מבין', אהע״ז, סי' קמט).

יהודי שהתאסלם עזב את אשתו והלך לעיר אחרת

זוג שגר במכנאס והבעל התרחק מביתו, השאיר את אשתו גלמודה ועגונה. לאחר זמן התברר שהוא המיר ונמצא בעיר ואזאן [בצפון מערבה של מרוקו], חכמים רצו שיגרשה כדי שתוכל להתחתן עם יהודי.

ושם נמצאו אנשי חסד בעיר וואזאן, ששם היה המומר הנזכר כעת, ויש להם שייכות עם האשה הנזכרת וקרוביה, והשתדלו בכל עוז להתיר האשה מכבלי העיגון ופייסו למומר הנזכר ושחדוהו בממון לכתוב גט כריתות לאשתו הנזכרת וליתנו ביד שליח הולכה.. וליתנו ביד האשה',

על פסק הדין חתום ר' מימון בירדוגו, ואושר על ידי ר' יעקב בן יקותיאל בירדוגו(ילב מבין׳, אהע״ז, קנב)•

חזקה של מומר ממשיכה מעת היותו יהודי

ר' יוסף בירדוגו הנ״ל כתב : 'חזקה מרבותינו שהמומר אם זכה ביהדותו באיזה חזקה בין בעצמו בין ממורישיו- מה שזכה זכה. אמנם בגיותו אם מכר איזה קרקע לגוים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה אכן לא אליו תהיה אלא לקרובין הראויים ליורשו' (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ קלא).

ר' אברהם אנקאווא (1891-1807) דן במעשה הבא: שמעון משכן בית לראובן ואחר כך המיר אחד מיורשי שמעון והלך ועשה ראיה [רישום] בערכאותיהם שהבית ההוא ידוע לאביו. והלך המומר ומכרו לגוי אחד וכתבו לו בית הדין לראובן שתשאר המשכונה זקופה לו על החזקה של הבית, זז חזקת כל החלק שיש לאותו מומר כשאר בתי החצר, ושאין אדם רשאי לבא בגבולו לא לקנות מהגוי ולא לשכור ממנו. והלך לוי וקנה הבית מהגוי שקנה מהמומר בן שמעון. מה יהיה דין ראובן עם לוי הקונה ('כרם חמר', ח״א, סי' קמא).

אם יהודי זכה בחזקה, גם אם התאסלם- החזקה נשארת בידו ובידי צאצאיו

קבלנו מרבותינו שהמומר אם כבר זכה ביהדותו באיזה קרקע בין מצד עצמו בין מצד מורישיו, מה שזכה זכה. ואם אחר כך בגיותו מכר אותו קרקע לגוי או למומר כמותו, תשאר בו חזקה לקרוביו הראוים ליורשו. ואם מכרה לישראל, כל כחו קנוי לישראל הקונה. וכן אם זכה ביהדותו באיזה חזקה מצד עצמו או מצד מורישיו, מה שזכה זכה, ואם אחר כך מכרה לישראל כמו כן קנוי כנזכר. ואם מכרה לגוי, ישאר חזקה, דחזקה לקרוביו דומיא דישראל המוכר חזקה לגוי. שלא עשו חז״ל חזקה למומר. ואם יש בעלי חוב המומר, והם ישראלים ־ הם קודמים ליורשים (׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קצב).

ר' שמואל עמאר דן בהיותו במכנאס באליהו בן מאמאן בעל בתו של המומר. שהמושל לקח קרקעות של המומר ומכרם לבני ברית בעיר תאזה. החכם כותב בהמשך, שהלכה רווחת שהמוכר קרקעו למלך או שלקחו המלך בחובו- אין לדון דין חזקה(ידבר שמואל; חו״ם, סי׳ יא). וכן בסי' מב דן בנושא זה, אבל הוסיף כי'בזמנינו זה מימות עבד רחמאן(1859-1822) ועד עתה נראה שאם יסכימו מורי הוראה יוכלו להשוות דין מלך לשאר גויים במכר הקרקעות', בהמשך הסביר החכם כי הסיבה'שלא הנהיגו החזקות במוכר למלך הוא משום שבזמניהם היו החזקות נסתרים מעיני האומות ובסתר ובהחבא היו עושים מה שהיו עושים… לכן במוכר למלך שיש חשש סכנה אם יכיר שמכרו לו ושיירו החזקה, הנהיגו שאין לדון דין חזקה אפילו בסתר׳(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי

בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%9c%d7%9e%d7%99

בבית הדין של השריעה הנאצלה בפני מולאנא אפנדי נור אל־דין חמזה, מולא ירושלים הנאצלה והנצורה, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] מולאנא אפנדי הנ׳׳ל, לנצח תהי רוממותו — האפוטרופוס החוקי לעניין [שלהלן] — השיא את אל־דרויש עלי אבן מחמד אל טאלסתמאן לארוסתו קמרא הבתולה, בת הדעת, המבחינה [בין טוב לרע], שהתכבדה בדת האסלאם, [והיא] בת…" היהודי הפנויה מנישואין וממניעות חוקיות, במוהר ששיעורו 16 [מטבעות זהב] סולטאני, מתוכם 8 ישולמו מייד 2והשאר, 8, יידחה פרעונם 3 לה עד לעת פירוד בתוצאה ממוות, או התרת נישואין4 או גירושין.5 [אלה הם] נישואין בני תוקף ומקובלים על הבעל לעצמו בחוק. שניהם התארסו זה עם זו בדרך זו בביטוי חוקי ובעל־פה. הסבם [הנישואין] נשלם בנוכחות בת ציות ונערך בנוכחותם כחוק. תוכן עניין זה נרשם והתאמת באורח חוקי בפני מולאנא… מחמד אבו אל ופא השופט החנפי… בירושלים… על־פי עדות עדיו [ששמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה. הקאדי] פסק כחוק בהתאם לכך כשהוא יודע את חילוקי הדעות [בין האסכולות השונות. הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־25 בחודש ג׳מאדא אל־אולא שנת 953 6]. 24 ביולי 1546

  • הערות המחבר : השם חסר במקור. בהמשך אותו עמוד בכרך הסג'ל מופיע כתב התאסלמותה, שבה הצהירה: ״אני מעידה, כי אין אל מבלעדי אללה ומעידה, כי סיידנא מחמד הוא עבדו ושליחו, אני מאמינה באללה וכופרת ב… ובאליל(טאע׳ות), וכמו־כן אני מנערת חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם״.

2 – במקור: الحال – ״אל־חאל״, שפירושו מייד, כלומר: המוהר שניתן לאישה חולק בדך כלל לשני חלקים. החלק האחד — ״חאל״ — שולם עם מימוש הנישואין. וראה ההערה הבאה.

  • – במקור: ״מאג'ל״, שפירושו דחוי, כלומר: החלק השני של המוהר שמשולם לאישה במות הבעל או במקרה של גירושין. במות האישה על־פני בעלה נכלל חלק זה של המוהר בעזבונה.
  • – במקור: ״פסחי״, שהוא גירוש על ידי בית דין.

5 –       במקור: طلاق ״טלאק״, שהוא גירוש על ידי הבעל. וראד ש״ד גויטיין ואי בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ־ישראל, ירושלים תשי״ח

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר