ארכיון יומי: 7 בנובמבר 2016


רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

גם האור החיים בהקדמת ספרו ״חפץ ה׳״ אומר על סבו:%d7%a0%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9c-%d7%a2%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%95

ושבח לאל שם קנה לו תלמיד הגון אשר למדו חכמה, וזכה בו בזה ובבא, ה״ה ידיד נפשי אחי וראש החכם השלם, שארי, הרב המחבר ספר אזן שמואל וספר כתר תורה.

משפחת אור החיים הקדוש . רבי שם טוב הוא הסבא של מרת פאדוניה אשתו הראשונה של אור החיים הקדוש. והוא אביו של ר׳ משה בן עטר [להבדילו מר׳ משה בן עטר בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן סבו של רבינו] חמיו של אור החיים הקדוש אשר שימש כ׳׳שר״ בשנות תפ״א (1721) בזמן מולאי איסמעיל, ובשנת תפ״ד (1724) כאשר היה רבינו בגיל 10 שנים, דודו הנ׳׳ל החזיר את נשמתו לבוראו, ומאז והלאה כאשר אור החיים הקדוש רכש את כל עושרו, התעוררו נגדו, חביריו ומשפחתו, עם בעלי זכויות לסוגיהם ואנשי הממשל והמלוכה, עד אשר זעק במר נפשו "זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל כוחי והוני מאז פטירת אדוני חמי, איש חיל, הגביר ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים. ומה השקוני? אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי בני קרובי ומיודעי, ״אם יהיו הימים דיו ונמתחו גוילים כשמי מרומים וקני סופר כל עצי רתמים אין די לכתוב קצת צרותי״

(מתוך הקדמה לספרו חפץ ה׳ אשר נדפס בשנת תצ״ב(1732),

נראה שאותו הלשון מובא תוך הקינה ״נלאה להליל על שברינו״ שאומרים בערבית ת״ב). ובהקדמתו לספרו אור החיים אומר: קויתי לשלום והנה מלחמה… וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר ונתקיים בי, כי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת… וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסף והמקנה. על כן הוא מצא לו מקלט בבית אביו בסאלי, סמוך על שולחנו, ושם המשיך ללמוד ולעסוק בתורה עוקר הרים וטוחנם זה בזה. עד שנת תצ״ג אשר עזב את סאלי ונסע לפאס שם מצא כר נרחב ללמד ולהפיץ תורה כאות נפשו בישיבת חברו הרשב״א ר׳ שמואל בן אלבז. ראה אודותיו בספר מלכי רבנן.

רבי שמואל זכה והוציא לאור בעודו בחייו שני ספרים חשובים: ״כתר תורה״ המוכיח בו מפי ראשונים ואחרונים שת״ח פטורים ממס אפילו אם הם עשירים, וחיבר עוד ספר ״אוזן שמואל״ ובו דרשות שדרש ברבים, אבל ספרו השלישי ״מעיל שמואל״ לא יצא לאור ונשאר בכת״י בני משפחתו נראה לקמןא״ם לחסרת מג].

זריחת שמשו של רבינו

כאמור בדור שלפני רבינו קהילת יהודי רבאט היתה קהילה קטנה יחסית, אשר רובם אנשים אמידים וגרו בה רק סוחרים וקמעונאים שהיו באים מהעיר סאלי, למעשה היתה עיר מבצר של העיר סאלי, וכך גם חותם בפסקיו רבינו בספרו באר מים חיים:

החותם פה ארבט יע״א מגרש מבצר מתא סאלי יע״א.

הוא היה החכם הראשון שהתגורר בה והקים ישיבה. בה למדו הרבה תלמידים אשר שמעו את לקחו יום יום כפי שמתאר חתנו רבי שלמה די אבילה:

שמיום היותו חי על האדמה נכספה וגם כלתה נפשו לשקוד על דלתות בית המדרש, לא ימיש מתוך האוהל מהנץ החמה עד סוף היום, ולילה ללילה יחוה דעת.

רבי אליעזר בהיותו ״בין יחיד לאביו ולאמו״ כפי שיבואר לקמן היה מאוד שמור, כ״מצה שמורה״(ראה הטעם בעמוד הבא). כפי שמתארים זאת חתנו ר׳ שלמה וחברו בביה״ד מהר״ח טולדאנו בהקדמותם לספרי רבינו וזה לשונו:

עודנו באבו מחוסר זמן גם בן ואח אין לו וכו'.

ומקטנותו גדל על ברכי אביו אשר לימדו תורה בעיון עמוק וסברא כפי שקיבל ממוריו הנזכרים נ״ע.

Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822

brit-29A Meknès ; la populace envahit le mellah, non pour tuer – il n'y eut pas de victimes- mais pour le piller et se procurer l'argent dont elle avait besoin pour acheter du blé vendu à un cours prohibitif. La famine de 1738 resta connue dans la mémoire collective juive marocaine sous le nom de « shnat hetz » et le grand rabbin de Fès, rabbi Yaacob Abensour l'évoquait en écrivant : « Depuis des années, nous n'avons pas vu la lumière. Il ne se passe pas de jour sans malheur plus grand que celui de la veille ». En 1747, le mellah de Meknès fut à nouveau pillé après avoir été assiégé pendant plusieurs mois comme le rapportait rabbi Moshé Tolédano :

… que l'Eternel, dans sa bonté, nous ouvre les portes de la miséricorde, car nous sommes dans la plus grande détresse. Nos voisins philistins (Berbères) nous ont dépouillé de tout et nous assiègent depuis plus de cinq mois. Nul ne peut sortir de la ville et les assiégeants nous guettent

Deux ans plus tard, en 1749, le mellah fut ravagé par une épidémie de peste, signalée par le même rabbi Moshé Tolédano :

Par nos péchés et nos iniquités sont grand, un malheur supplémentaire s'est abattu sur nous. La peste réclame des sacrifices parmi les rabbins et les gens du peuple. Certains jours, le nombre de victimes au mellah dépasse la vingtaine et beaucoup d'entre nous sommes allés chercher refuge dans d'autres villes…

Le règne de Moulay Abdallah se termina sur une touche apocalyptique. En 1757, un terrible séisme ravagea la pointe la plus occidentale de l'Europe et du Maghreb, faisant des milliers de morts à Lisbonne qui fut entièrement ravagée par l'incendie provoqué par ce tremblement de terre. Ce séisme était d'une intensité telle qu'il frappa également le nord du Maroc ainsi que le rapportait rabbi Moshé Tolédano :

Le 20 Hechvan, après la collation du matin, il y eut un grand tremblement de terre qui ébranla les montagnes et fracassa les pierres. Une partie des murs tombèrent et, partout apparurent des fissures. Cela dura près d'une demi-heure, la terre montait et descendait et nous ne comprenions pas ce qui se passait. Quatre jours plus tard, ce fut un tremblement venu du nord comme il n'y en a jamais eu et comme il n'y en aura plus jamais. Toutes les maisons, les murailles et toutes les tours s'écroulèrent et il n'y avait pas de foyer où on ne compatit au moins une victime. Au total, plus de deux cents périrent dans notre communauté et, parmi les Gentils, un chiffre innombrable. Nous nous sommes réfugiés sous des tentes comme des bédouins et nous y sommes restés toute une année. Il n'y eut pas de mois sans une autre secousse, moins forte que la première. Cela n'arriva que dans notre ville. Dans les autres villes (du Maroc), il n'y eut pas de dégâts, sauf en Europe où nous avons entendu que, le jour du grand tremblement, un feu est descendu du ciel et s'est propagé pendant cinq jours alors que la mer avait débordé dans plusieurs pays : Nos coreligionnaires des villes du littoral nous ont raconté que, chez eux aussi, la mer était montée, mais qu'avec la miséricorde divine, ils avaient été épargnés. Que Dieu ait pitié de son peuple, nous y compris…

Durant toute cette période troublée, certains Juifs meknassis continuèrent cependant à jouer un certain rôle dans l'entourage des différents souverains. Ainsi, Eliezer Ben Kiki fut envoyé par Mohammed Edehbi (1727-1729) comme ambassadeur aux Pays-Bas, une mission qui fut confirmée par Moulay Abdallah mais dont il ne put s'acquitter comme il le souhaitait. En effet, à son arrivée à La Haye, il constata la présence, dans la capitale batave, de trois autres émissaires marocains chargés de négocier un nouveau traité de commerce. Ne parvenant pas à obtenir de Moulay Abdallah des lettres de créance le désignant comme seul représentant autorisé du Makhzen, il s’embarqua pour Londres où il obtint des autorités britanniques un sauf-conduit lui permettant de revenir au Maroc, à charge pour lui d'y représenter les intérêts de la Grande Bretagne auprès de la Cour chérifienne. Durant le règne de Moulay Abdallah, un Juif meknassi, Shmouel Lévy Ben Youli, fut l'un des conseillers les plus écoutés du souverain. Désigné comme Naggid de la communauté, il laissa le souvenir d'un dirigeant très pieux et très dévoué qui sut faire preuve d'un grand courage pour protéger ses coreligionnaires contre d'éventuelles persécutions. Ainsi, selon un témoin contemporain, il intervint efficacement en 1732 pour déjouer un complot dirigé contre les Juifs de Meknès :

En cette année 5492, nous avons été saisis d'une grande frayeur en apprenant que les ministres et les conseillers du roi projetaient de nous dépouiller et de nous laisser nus. Grâce à Dieu, le pieux Naggid rabbi Shmouel Ben Yuli a pris des risques énormes et, par sa diligence et son intelligence, il a déjoué leurs mauvaises pensées. Gloire en soit rendue à l'Eternel !

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

נשים במרוקו

ובכל זאת, היו גם הבדלים. למשל, ניכר הבדל ברמת כיסוי הראש – עם כיסוי הפנים, כמו אצל המוסלמיות, או בלעדיו – אצל הארמניות והיהודיות, באפשרות היציאה של האשה מהבית, שהיתה גדולה יותר אצל היהודים, וברמת חינוך הבנות. בית הספר הראשון באיראן לבנות נוסד בשנת 1835 על ידי מיסיונרים אמריקאיים בעיר אורמיה, שברובה היתה נוצרית ולמדו בו בנות ארמניות ואשוריות. קבוצה זו פתחה בית ספר נוסף בטהרן בשנת 1875, שמאוחר יותר, בשנת 1888 , קיבלה גם בנות זרתושתריות והודיות. המוסלמים, הזרתושתרים והיהודים, כולם רואים בתקופת המחזור החודשי הנשי תקופת של טומאה שבמהלכה יש להתרחק מן האשה (בראש ובראשונה – בעלה) ושבסופה יש להיטהר ממנה. עם זאת, דרגת הריחוק ודרכי הריחוק, ודרכי הטהרה שונים. הריחוק הגדול ביותר קיים בקרב הזרתושתרים,

שמונעים  מהאשה אפילו לאכול עם משפחתה, ומאכליה יוגשו לה בכלי מתכת שאינם נטמאים; לאומת זאת, נשים מוסלמיות ויהודיות מודחקות רק מיחסי קירבה עם הבעל. מעניין לציין כי ושים משהדיות, שלא כמו בדגם היהודי או בדגם המוסלמי, התרחקו לגמרי מכל קירבה, כולל הכנת אוכל לבני הבית או כל טיפול באוכל או בכלים (כולל הנקה). הדבר אמנם הרחיק יותר את הנשים, אן חיזק את חברת הנשים, שכן בתקופה זו הכינו את האוכל בנות אחרות של המשפחה.

בקרב המוסלמים עצמם היו גוונים שונים של יחם לאשה; אמנם בין הסונים לשיעים יש רק שלושה הבדלים בסיסיים: השיעים מתירים את קיומם של הנישואים הזמניים (מותעה, או סיגה), מגבילים את יכולתו של הבעל לגרש את אשתו בשרירות ומגדילים את אפשרויות הירושה. נוסף לכך, כיתות לא־מוסלמיות, כמו הבהאים, התייחסו ביחס הרבה יותר שוויוני כלפי הנשים. הבהאים הגבילו את מספר הנשים המותרות לגבר לשתיים בלבד, ובתנאי שהראשונה עקרה ונתנה את הסכמתה לנישואי בעלה עם אשה שנייה, וכן התירו יציאה חופשית של האשה מן הבית.״, יש לכך חשיבות מכיוון שלאחר ההמרה הכפויה במשהד היו שסברו שלתנועה הבהאית נודעה השפעה על הקהילה – אמנם מבחינת הזיכרון הקהילתי, אלו שנתפסו לתנועה היו מעטים (חלקם חזרו בהם וחלקם לא העמידו צאצאים), אולם החשיפה לתפיסות התנועה חיתה כנראה ממשית."'

השיח המודרני אף הוא השפיע על יחסי גברים ונשים באיראן. שיח זה הטביע חותם על איראן בסוף המאה הי״ט, בקבעו את המסגרת המושגית לשיח הפוליטי ואת תבניתם של המוסדות הפוליטיים והחברתיים עד סוף שנות השבעים של המאה הכ'. אמנם שיח זה השתנה במהלך מאה שנות קיומו, כשבראשיתו הוא כלל תמיכה בערכים מערביים עד שהתפתח לכלל התנגדות כללית למערב. השיח כלל מיגוון של תפיסות לגבי מהות המודרניות, שלפעמים סתרו זו את זו, אולם ניתן לומר שדרך כל הפיתולים והשינויים, ״ההיסטוריה הפוליטית של המגדר באיראן ניתנת לקריאה כהיסטוריה של השיח הפוליטי על מגדר״. שיח זה לגווניו השפיע לא רק על המעמד הבינוני והבינוני־העליון, שהשתתפו בו: בהשפעתם הרבה של מעמדות אלו – בתוקף תפקידי חבריהם כטכנוקרטים, ביורוקרטים, קציני צבא, מורים ועיתונאים – הם האצילו גם על כלל החברה.

אבל אפילו המהפכה החוקתית (1911-1905), שהשתתפות הנשים בה היתה ללא תקדים, לא שינתה את מעמד הנשים בספרה הציבורית באופן מהותי. אמנם בד בבד עם ההתנגדות למשטר השאה, כבר משנות הארבעים של המאה הי״ט הועלתה התביעה לפטור את הנשים מעטיית רעלה (התביעה נדחתה מכל וכל כמתירנית ואפילו סוטה מבחינה מינית), אולם מאז הלכו ההתנגדות למשטר ונושא הסרת הרעלה יד ביד. זכויות הצבעה לנשים אפילו לא הועלו לדיון; למעשה, נשים נאבקו למען זכויות בסיסיות יותר כמו נגישות לחינוך. בית הספר הראשון לבנות מוסלמיות הוקם בשנת 1907 ואחריו באו רבים אחרים, אך כולם היו במימון פרטי ותוך התנגדות של החוגים הדתיים. בשנת 1911 הועבר חוק חינוך על ידי המג׳לס, ובית הספר הציבורי הראשון לבנות נוסד בשנת 1918 ושני סמינרים למורים – לגברים ולנשים – נוסדו בשנת.1919 אפשרויות החינוך צמחו והלכו: על פי הערכה אחת, היו בשנת 1923 אלף ומאתיים בנות בעשרה בתי ספר יסודיים; לפי הערכה אחרת היו בשנת 1930 21,389 בנות במאה ותשעים בתי ספר בשנת.1930 לבנים ולבנות יהודיים הוקמו בתי ספר של כי״ח החל משנת 1898, אולם אחוז הבנות שלמדו בו לא עלה על אחוז אחד.

תפיסת השלטון על ידי רזה שאה בשנת 1925 הביאה לנסיונות נוספים של אמנציפציה של האשה, כדי להדגיש את אופיו המודרני של המשטר ולגייס ״אפילו נשים״ לתהליך בנייתה החדש של איראן. כך, בשנת 1935 נאסר השימוש בצ׳אדור בציבור באופן רשמי. הטיעונים לטובת חינוך הבנות ולהגנה משפטית צורפו לעתים קרובות לשירי תהילה על תפקיד האשה כאם ואחריותה להגנת המסורת, להפצת השכלה לאחיותיה, המשכילות פחות, וילדיה.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

אביא כאן את סיכום התשובות של הקפטן שארייר, הקולונל ריבו וקומנדנט דה פלריה על כל אחת מהתלונות של היהודים:

  • היהודים התלוננו כי שארייר סירב לקבל משלחת שלהם בראשותו של המקדם, מנהיג הקהילה. בתשובה על טענה זו הוסבר כי שארייר נאלץ להגיע באופן בהול לתינגיר למילוי תפקידו ב־8 בפברואר בלילה, מפני שהקפטן דיל, שאת מקומו נשלח למלא, היה חייב לצאת לדרכו למחרת ב־9 בפברואר. בבוקר ה־9 בפברואר הגיעה אל משרדו משלחת של הקהילה היהודית. שארייר שאל אותם למטרת ביקורם, ומשהשיבו שזה ביקור נימוסים, הוא דחה את הפגישה אתם בהסבירו להם שזה עתה הגיע לתינגיר, וכי עליו לארגן את טקס מינויו של הקאיד סי ברהים, שיתקיים ב־11 בפברואר בנוכחות הגנרל מרטין (Martin), מפקד מחוז מראכש, והפאשא של מראכש. לנציגי הקהילה נאמר שהוא ייפגש אתם למחרת, כאשר תתקיים חזרה עם השבטים שיקבלו את פני הגנרל והפאשא, וכי ביום הטקס היהודים יוצגו לפניהם. שארייר קיבל את נציגי הקהילה היהודית בערך ב־20 בפברואר. היהודים ביקשו לקבל הנחיות באשר לתנאים שבהם יוכלו להמשיך לקיים את מסחרם, והוא השיב שההנחיות שניתנו לפניו תקפות, אלא אם כן יימצא כי במקרים מסוימים צריך לתקנן. שארייר לא סירב אפוא לקבל את נציגי הקהילה היהודית: הפגישה אתם התעכבה רק בשל הנסיבות המיוחדות.

לטענת היהודים שארייר שפך במשרדו על המֻקדם, בפגישתם הראשונה, פח צבע. טענה זו נשללה, והוסבר כי המחסור החמור בצבע הוא כשלעצמו סיבה מספקת לעורר ספקות בנדון. ללשכה לענייני ילידים לא הוזמן שום נציג יהודי או מוסלמי כדי לדון בנושא המפקד לגביית המס הכפרי.

ההנחיות בנושא זה ניתנו בעל־פה לכליפה, והוא דאג להעבירן לנתיניו. ומכל מקום בשום מקרה לא אירע אירוע כזה, מהזנים או ילידים מוסלמים מעולם לא שפכו צבע או דיו על המקדם היהודי, גם כאשר לא היה שארייר נוכח.

היהודים התלוננו כי במהלך המפקד לגביית המס הכפרי טרטיב שאל שארייר את המֻקדם אם הוא מרוצה מהממשל החדש. הדבר הוכחש ונטען כי זו הצהרה כוזבת. שארייר ציין כי לא אמר דבר על הממשל החדש, והוסיף כי תמיד הקפיד שלא להתייחס לנושאים פוליטיים בשיחות שקיים עם הנתונים בסמכותו, מוסלמים או יהודים, ללא הבדל במעמדם הסוציאלי. ריבו ודה פלריה ציינו לזכותו של שארייר, כנראה כדי להבליט את נאמנותו לדה־גול, שעקב תמיכתו בצרפת הלוחמת נקלע לוויכוחים נוקבים עם חברים ב׳לגיון הלוחמים הצרפתים׳(Légion Française des Combattans, LFC) בוורזאזאת.

לדברי היהודים בעת המפקד לגביית המס עונה המקדם היהודי על ידי מהזנים או ילידים מוסלמים – במשך שעות הם הטילו אותו למים מלוכלכים בוואדי ואחר כך גלגלו אותו בחול וחוזר חלילה. בתשובה נטען כי מוגזם לתאר את מה שאירע בעינויים. בזמן הפסקת ארוחת הצהריים החלו ילידים, שהגאות הקלה בוואדי עוררה כתמיד את שמחתם, להתיז מים עכורים זה על זה, ומאיר אלחדד נרטב כמו כל הנוכחים האחרים. ההרטבה, שהיא מסורת בתינגיר, לא נעשתה בכוונת זדון. חלק מהאנשים נכנסו למים, ומחזנים הפילו למים את המקדם היהודי. שארייר והכליפה ועוד כעשרים ילידים ישבו במרחק מה ממקום האירוע ודנו בענייני השעה. הקפטן, שהיה מוקף בילידים, לא ראה מה קרה, והמשחק הסתיים כעבור רבע שעה או חצי שעה. רק אחר כך נודע לשארייר שאלחדד נרטב מאוד, כמו מחזנים וילידים אחרים שלקחו חלק במשחק, אך לא הובא כלל

הערת המחבר :  ׳לגיון הלוחמים הצרפתים', תנועה מאוחדת של כל ארגוני החיילים המשוחררים, הוקם ביולי 1940 על ידי המרשל פטן. בראש הלגיון עמד הוגה הרעיון קסוניה ואלה (Vallat), לימים הנציב הכללי לענייני יהודים בצרפת ובצפון אפריקה (1942-1941). חברי 'לגיון הלוחמים הצרפתים׳ התכוונו להפכו לארגון ההמונים המרכזי של משטר וישי. הגרמנים לא התירו את קיומו באזור הכבוש, ואפשרו לקיצוניים שהתאכזבו ממתינות משטר וישי ו׳לגיון הלוחמים הצרפתים' לפעול בפריז. ייתכן בהחלט ששארייר התנגש עם חסידי פסן בוורזאזאת, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהדבר נבע מהיותנ ימני וקיצנני מהם.

לידיעתו שהאירוע קיבל תפנית אלימה או משפילה. לטענתו הוא פגש את אלחדד מספר פעמים אחרי האירוע והוא מעולם לא הזכיר אותו. לכן הניח שגם אלחדד התייחס אל האירוע כאל בדיחה, גם אם ללא ספק לא הייתה מעודנת. הוא היה משוכנע שבני משפחתו של אלחדד בקזבלנקה הם שהסיתו אותו נגדו ועיוותו את עדותו. שארייר לא נקט צעדי עונשין נגד המחזנים, הוא הסתפק בכך שביקש מהם להימנע בעתיד מלקלקל בגדים נדירים ויקרים ואסר עליהם לעשות מעשי קונדס דומים.

רחמים רג'ואן – חכמת ערב – 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים

قالوا للبسه وسحها ينفع، بدت توسح وتدفنه%d7%97%d7%9b%d7%9e%d7%aa-%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%90%d7%9f

קאלו ללבסה וסח'הא בינפע, בדת תוסח' ותדפנה

אמרו לחתולה כי יש תועלת בצואתה, החלה להטיל צואתה ולטמנה בחול

נאמר על אדם רע, שאינו מסוגל ואינו מעונין לעשות טובה לזולתו

אינו אוכל אותוואינו נותן אותו עד שירקב ויזרק – חנניה דהאן, אוצר הפתגמים .

המלא החזיר כרסו, יהפוך אבוסו.

العنب ـ إن صح فسد ، وإن فسد ـ صح

אלעינב – אין צח פאסד, ואין פסד צח

הענבים כאשר ייטבו יסבו קלקול, וכאשר יתקלקלו יביאו טוב.

מענבים טובים אפרש לייצר יין, האסור בשתייה, למוסלמים, ולכן הם גורמים לקלקול המידות, אך כשהם נרקבים מפיקים מהם חומץ.

אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו את רשעו – קידושין מ'

אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו : זכור מעשיך הראשונים – בבא מציעא נ"ח

جبناه تايكحلها ـ طلع ـ لها عينها

ג'בנאה תא-יכחלהא, טלעי ליהא עינהא

הוזמן למשוך בפוך את עיניה, אך ( תחת זאת ) גרם לעוורונה

בא לתקן נמצא מקלקל.

תחת מרפא – מדווה, ותחת תקנה – תקלה – יהודה בורלא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר