ארכיון יומי: 20 בנובמבר 2016


LE STATUT DU POETE DANS LA COMMUNAUTE

ר דוד חסין תהלה לדודLE STATUT DU POETE DANS LA COMMUNAUTE

Dans la communauté juive de Meknès, David Ben Hassine jouit d'une position sociale respectable, par suite de son érudition, et de son mariage. De commerce agréable, il aime ceux qui l'entourent. De son côté, il est entouré d'amis, dont, à Meknès, le dayyan Moshé Tolédano, Ya'aqov Delouya et Elisha' 'Atiya, "un homme selon mon coeur, … le confident de mes secrets", et, à Tétouan, le dayyan Yéhouda Aboudarham.

Une légende rapporte que l'un de ses amis, Rabbi Hayyim Pinto, le saddiq de Mogador, aimait chanter en sa compagnie. Aussi, tous les vendredis soir, David Ben Hassine se retrouvait miraculeusement dans la ville de Mogador, à six cents kilomètres de Meknès, et les deux chanteurs "passaient la nuit à louer l'Eternel". Rabbi Hayyim Pinto assurait à son ami que son épouse ne s'apercevrait pas de ces absences mystérieuses!

  1. Légende imprimée au Maroc sur une feuille volante, sans indication de date (Collection André Elbaz). Une amitié entre Rabbi Hayyim Pinto, mort en 1845, et David Ben Hassine, né en 1727, semble peu plausible.

David Ben Hassine compte également, parmi les amis qu'il affectionne particulièrement, les rabbins Zikhri Ben Messas et 'Amram Diwan, l'éminent émissaire de Hébron, auquel il consacre un piyyout, puis une élégie, dans lesquels il brosse un portrait émouvant de ce rabbin de Hébron, bien avant que la vénération des pèlerins juifs marocains ne l'ait transformé en un saddiq légendaire.

  1. אערוך שיר מהללי״" et אזיל דמעה״". Peu de temps après, Shélomo Halewa, poète meknassi disciple de David Ben Hassine, parle des pèlerinages sur la tombe de Rabbi 'Amram Diwan, qui a déjà acquis le statut de saddiq (Ms. J.T.S. 8578, 134a).

 Le poète s'attache à 'Amram Diwan entre 1773  et 1781  lorsque ce dernier est forcé de séjourner à Meknès, par suite des guerres de tribus incessantes qui sévissent autour de la ville. Zikhri Ben Messas organise alors dans sa propre maison une yéshiva où les trois amis étudient avec d'autres rabbins, parmi lesquels Mordekhay, le fils de Zikhri Ben Messas, et Mordekhay Asaban, sous la conduite du savant rabbin-émissaire de Hébron.

״נתעוררו מלחמות גדולות בין שבטי הפלשתים, אודות שר גדול שנמצה הרוג הוא ושני  עבדיו, בפרשת דרכים, ואז נסגרו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ונשאר הרב [עמרם דיוואן] מתאכסן בבית מרז [מורי זקני זכרי בן משאש], משך שמנה שנים, כל ימי משך המלחמה, ומרז קבע לו ישיבה בביתו, ויום יום היו רבני העיר וחכמיה באים ללמוד עמו, והקבועים תמיד היו מרז, ובנו מוהר"ר [מורנו ורבנו הרב רבי] מרדכי הצדיק, והרב המשורר המפורסם כמוהר׳ר [כבוד מורנו ורבנו הרב רבי] דוד בן חסין זצ׳ל [זכר צדיק לברכה], והרה׳ג [והרב הגדול] מוהריר מרדכי אצבאן זצ׳ל. ונמשך הדבר עד חדש אביר [אב רחמן] שנת התקמ׳א, שאז שקטה הארץ, והתחילו השיירות לנסוע ממקום למקום, ואז מרז הניז [הנזכר] עמד ומכר כל נכסיו, ונסע הוא וביתו עם רב עמרם הנ׳ז לפאס, ומשם יעלו אל הארץ על דרך אלגיריין.״ אוצר המכתבים רבי יוסף משאש זצ"ל

Par suite de son grand prestige, Rabbi 'Amram Diwan contresigne, pendant son séjour à Meknès, les décisions halakhiques des dayyanim de la ville.

Ainsi, pour ses contemporains, David Ben Hassine n'est pas seulement un poète. C'est aussi un hakham, un sage, qui consacre une partie de son temps à l'étude. Le poète trouve ses joies les plus grandes dans l'étude de la Thora, à laquelle il consacre toute une série de piyyoutim Son voeu le plus ardent, c'est que ses "enfants chéris … observent les misvot de Dieu", et que son fils Aharon "étudie la Thora d'une manière désintéressée". C'est à cette époque qu'il rédige les exégèses, aujourd'hui disparues, auxquelles il fait lui-même allusion, et que mentionnent également diverses autorités rabbiniques.

דר' רפאל תורג'מן – חשיבות הדקדוק לחזן ולפייטן

דר' רפאל תורג'מן

חשיבות הדקדוק לחזן ולפייטן%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-29

מעשה ברב חשוב שנתבקש לישיבה של מעלה לאחר אריכות ימים ושנים. נשמתו עלתה למסור דין וחשבון בבית דין של מעלה. לאחר עיון בתיק יוצא הכרוז ומכריז: "רבי יעקב: לא קראת קריאת שמע מימיך!". הרב נבהל וטען כי כנראה חל בלבול והתיק שלו הוחלף באחר. ענה לו השמש: "כאן עולם האמת ואין טעויות!". אך הוא עדיין בשלו: קראתי כל יום ג' פעמים, ואף כוונתי בכל תיבה". אולם בית הדין מתעקש: "אמנם כוונת היטב, אך את התיבות לא קראת כהלכה!" מיד משמיעים לא את קריאתו בתקופות שונות בחייו בגיל 15, 20, 30, 40 וכולי. בסך הכל נמנו למעלה משלושים שיבושים מסוגים שונים, רובם משנים את המשמעות: לא הפריד בין הדבקים, לא הבחין בין השוואים, לא הקפיד על הדגשים, לא הגה את המפיק שיבש בהטעמת מלרע ומלעיל ועוד…

אל תאמר לא ידעתי.

מורי ורבותי, תרחיש מעין זה יכול להיות אמתי. ומה יכול מיודענו לטעון להגנתו: לא ידעתי, לא למדו אותי, הדקדוק ניתן רק למתי מעט יודעי ח״ן, ואותם הוא מחייב, יש כאלה שאינם קוראים כלל, אני לפחות קורא.

האם טענות אלו יתקבלו? לא ולא!

בית הדין ישיב לו: "כבוד הרב הנכבד: היית ראש כולל, כיהנת כרב קהילה, ולאחר מכן כיהנת כאב בית דין פוסק ודיין. שבילי התלמוד בבלי וירושלמי נהירים לך כשבילי נהרדעא. אתה שולט ישר והפוך בטור ושולחן ערוך בראשונים ואחרונים, וכל רז לא אניס לך. בכל תחום הקפדת ללבן את הנושא עד תומו ולהגיע לעומק ההלכה, ובעת הצורך פנית למומחים כגון בנושא ריבית, שעטנז, מצוות התלויות בארץ וכדומה. ורק בתחום אחד לא שאלת, הא כיצד?

כל המוסיף גורע ומחריב את העולם

רבנו בחיי על התורה (פרשת וירא) מדבר על חשיבות הנקודה, והיא יכולה להכריע לכאן ולכאן: "ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה תהיה חולם, באמצע האות יהיה שורוק, ואם בפתח ישוב קמץ… ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה״א ישוב חי״ת, בכ״ף ישוב בי״ת ברי״ש ישוב דל"ת… ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ בטעות התורה ושרשיה".

לא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק

רד״ק (בהקדמה לספרו "מכלול") מדגיש אף הוא את חשיבות הלשון: "ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם… וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש… לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלנו עשרים וארבעה ספרים ומלים מהמשנה, ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון ולהנהיגו כמשפטו שלא להשחיתו… ואם אדם יבוא ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו… ולא טוב היות אדם ערירי מחכמת הדקדוק. אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפרושים וצרכי ענינים בדברי חייל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד את התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון באותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובבאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם רז״ל הזהירונו : "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה… ״.

עד כמה צריך אדם לדייק בהגייתו- דעת הז״ל והפוסקים

בירושלמי מצאנו אזהרה לא למנות חזנים תושבי חיפה, בית שאן וטבעון כיוון שהם משבשים בהגייתם:

"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין הי״הין חי״תין ועי״נין אל״פין(ירושלמי ברכות פ״ד ה״ב).

בבבלי מצאנו איסור דומה לגבי נשיאת כפיים:

"חיפני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקוראין לאל״פין עיי״נין ולעיי״נין אל״פין(בבלי, מגילה . כ״ד, ע״א).

הרמב״ם בפרוש המשניות (מסכת ברכות בי) נותן לנו עצות חשובות, אך מחייבות בהקפדה על הקריאה: "דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטף בתנועות הראויות ־יאמרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה… ודברים אלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה".

הרא"ש_(מסכת מגילה כ״א, ע״ב) מציין את האחריות הרובצת על הקורא בתורה"

"מה שתקנו ששליח ציבור יקרא בתורה הוא לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריא, ואין הציבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות, והוא בעיניו כיודע".

מר״ן השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (סימן ס״א): "צריך להפסיק בין נשבע ל­-ה'… צריך להתיז זי״ן של תזכרו וזכרתם… ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע… צריך ליתן ריווח בין התיבות… צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח… צריך לקרוא ק״ש בטעמים… ״.

ובהלכות קריאת התורה (סימן קמ״ב) הוא פוסק:

קרא וטעה  אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו".

המצב כיום, לצערנו, איננו מניח את הדעת. חזנים רבים אינם יודעים כלל את כללי הדקדוק, ״אינם מודעים לשיבושים שבפיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא הסלסול בקולם, על זה אמר הנביא: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו י״ב, חי).

נביא להלן לקט שיבושים בהגייה הרווחים בציבור:

א. אי הקפדה על גרוניות:

וטהר לבנו לעבדך באמת(=במֵת), ואני תפילתי… ענני באמת(=במֵת) ישעך. עונים באימה(=בהמה) ואומרים ביראה. על זה צעק הרה״ג, הרב מאזוז שליט״א: "מי הכניס בהמה ליוצר? ״. נפשנו חכתה(הכתה ח"ו) לה׳.

ב. אימות קריאה אהו״י:

אותיות אלה כשהן נחות (ואינן מנוקדות) אין להשמיע אותן, אך דווקא כאן המתפללים מהדרים ביותר וקוראים הכל:

אלקינו ואלקי אבותינו, אין כאלוקינו, לישני עפר.

ג. להפריד בין הדבקים:

אם הקורא אינו מפריד בין אותיות זהות יכולים לצאת מזה חרפות וגידופים חייו:

 ושמתם את(=מת), וחרה- אף(לשון חרוף), ספרו בגוים את כבודו(מת).

ד. מפיק באות ה״א:

כידוע יש הבדל בין תיבה עם מפיק לאותה תיבה ללא מפיק, כגון: מַלְכָּהּ(=מלך שלה)// מַלְכָּה(=אשת המלך) יַלְדָהּ(=ילד שלה)// יַלְדָה(=נערה)

סִפְרָהּ(=ספר שלה)// סִפְרָה(=מספר)

אִישָׁהּ(=איש, בעל שלה)// אִשָׁה (=ממין נקבה)

ומי שקרא את הפסוק (בראשית ט״ז, ג) : "ותקח שרי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אִישָׁהּ, לו לְאִשָׁה", הרי שהפך את היוצרות והפך את אברהם לאשה.

מעשה ברב חשוב שנתבקש לישיבה של מעלה לאחר אריכות ימים ושנים. נשמתו עלתה למסור דין וחשבון בבית דין של מעלה. לאחר עיון בתיק יוצא הכרוז ומכריז: "רבי יעקב: לא קראת קריאת שמע מימיך!". הרב נבהל וטען כי כנראה חל בלבול והתיק שלו הוחלף באחר. ענה לו השמש: "כאן עולם האמת ואין טעויות!". אך הוא עדיין בשלו: קראתי כל יום ג' פעמים, ואף כוונתי בכל תיבה". אולם בית הדין מתעקש: "אמנם כוונת היטב, אך את התיבות לא קראת כהלכה!" מיד משמיעים לא את קריאתו בתקופות שונות בחייו בגיל 15, 20, 30, 40 וכולי. בסך הכל נמנו למעלה משלושים שיבושים מסוגים שונים, רובם משנים את המשמעות: לא הפריד בין הדבקים, לא הבחין בין השוואים, לא הקפיד על הדגשים, לא הגה את המפיק שיבש בהטעמת מלרע ומלעיל ועוד…

אל תאמר לא ידעתי.

מורי ורבותי, תרחיש מעין זה יכול להיות אמתי. ומה יכול מיודענו לטעון להגנתו: לא ידעתי, לא למדו אותי, הדקדוק ניתן רק למתי מעט יודעי ח״ן, ואותם הוא מחייב, יש כאלה שאינם קוראים כלל, אני לפחות קורא.

האם טענות אלו יתקבלו? לא ולא!

בית הדין ישיב לו: "כבוד הרב הנכבד: היית ראש כולל, כיהנת כרב קהילה, ולאחר מכן כיהנת כאב בית דין פוסק ודיין. שבילי התלמוד בבלי וירושלמי נהירים לך כשבילי נהרדעא. אתה שולט ישר והפוך בטור ושולחן ערוך בראשונים ואחרונים, וכל רז לא אניס לך. בכל תחום הקפדת ללבן את הנושא עד תומו ולהגיע לעומק ההלכה, ובעת הצורך פנית למומחים כגון בנושא ריבית, שעטנז, מצוות התלויות בארץ וכדומה. ורק בתחום אחד לא שאלת, הא כיצד?

כל המוסיף גורע ומחריב את העולם

רבנו בחיי על התורה (פרשת וירא) מדבר על חשיבות הנקודה, והיא יכולה להכריע לכאן ולכאן: "ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה תהיה חולם, באמצע האות יהיה שורוק, ואם בפתח ישוב קמץ… ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה״א ישוב חי״ת, בכ״ף ישוב בי״ת ברי״ש ישוב דל"ת… ולכן המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ בטעות התורה ושרשיה".

לא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק

רד״ק (בהקדמה לספרו "מכלול") מדגיש אף הוא את חשיבות הלשון: "ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם… וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש… לא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלנו עשרים וארבעה ספרים ומלים מהמשנה, ועל כן צריכים אנו להזהר על מה שיש בידינו מן הלשון ולהנהיגו כמשפטו שלא להשחיתו… ואם אדם יבוא ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו… ולא טוב היות אדם ערירי מחכמת הדקדוק. אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפרושים וצרכי ענינים בדברי חייל ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה, כדי שיספיק לו ללמוד את התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון באותיות וחסרונן, ולהזהר בו בדבריו ובבאוריו ובמכתבו ובחרוזיו. וגם רז״ל הזהירונו : "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה… ״.

עד כמה צריך אדם לדייק בהגייתו- דעת הז״ל והפוסקים

בירושלמי מצאנו אזהרה לא למנות חזנים תושבי חיפה, בית שאן וטבעון כיוון שהם משבשים בהגייתם:

"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין, ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין הי״הין חי״תין ועי״נין אל״פין(ירושלמי ברכות פ״ד ה״ב).

בבבלי מצאנו איסור דומה לגבי נשיאת כפיים:

"חיפני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין. מפני שקוראין לאל״פין עיי״נין ולעיי״נין אל״פין(בבלי, מגילה . כ״ד, ע״א).

הרמב״ם בפרוש המשניות (מסכת ברכות בי) נותן לנו עצות חשובות, אך מחייבות בהקפדה על הקריאה: "דקדוק האותיות הוא להשמר במוצא שפתיו בעת הקריאה, כדי שלא יניע אות נחה ולא יניח אות נעה, ויבאר זכרון התנועות הראויות לבארם, ויחטף בתנועות הראויות ־יאמרם בחטיפה, ויוציא האותיות דרך מוצאם, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה… ודברים אלה כולם אי אפשר לכותבם בספר, אבל יקחו אותם מפי מורה שילמדם פה אל פה".

הרא"ש_(מסכת מגילה כ״א, ע״ב) מציין את האחריות הרובצת על הקורא בתורה"

"מה שתקנו ששליח ציבור יקרא בתורה הוא לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריא, ואין הציבור יוצאים בקריאתו של הקורא בטעות, והוא בעיניו כיודע".

מר״ן השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת שמע (סימן ס״א): "צריך להפסיק בין נשבע ל­-ה'… צריך להתיז זי״ן של תזכרו וזכרתם… ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע… צריך ליתן ריווח בין התיבות… צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח… צריך לקרוא ק״ש בטעמים… ״.

ובהלכות קריאת התורה (סימן קמ״ב) הוא פוסק:

קרא וטעה  אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו".

המצב כיום, לצערנו, איננו מניח את הדעת. חזנים רבים אינם יודעים כלל את כללי הדקדוק, ״אינם מודעים לשיבושים שבפיהם, וכל מה שמעניין אותם הוא הסלסול בקולם, על זה אמר הנביא: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו י״ב, חי).

נביא להלן לקט שיבושים בהגייה הרווחים בציבור:

א. אי הקפדה על גרוניות:

וטהר לבנו לעבדך באמת(=במֵת), ואני תפילתי… ענני באמת(=במֵת) ישעך. עונים באימה(=בהמה) ואומרים ביראה. על זה צעק הרה״ג, הרב מאזוז שליט״א: "מי הכניס בהמה ליוצר? ״. נפשנו חכתה(הכתה ח"ו) לה׳.

ב. אימות קריאה אהו״י:

אותיות אלה כשהן נחות (ואינן מנוקדות) אין להשמיע אותן, אך דווקא כאן המתפללים מהדרים ביותר וקוראים הכל:

אלקינו ואלקי אבותינו, אין כאלוקינו, לישני עפר.

ג. להפריד בין הדבקים:

אם הקורא אינו מפריד בין אותיות זהות יכולים לצאת מזה חרפות וגידופים חייו:

 ושמתם את(=מת), וחרה- אף(לשון חרוף), ספרו בגוים את כבודו(מת).

ד. מפיק באות ה״א:

כידוע יש הבדל בין תיבה עם מפיק לאותה תיבה ללא מפיק, כגון: מַלְכָּהּ(=מלך שלה)// מַלְכָּה(=אשת המלך) יַלְדָהּ(=ילד שלה)// יַלְדָה(=נערה)

סִפְרָהּ(=ספר שלה)// סִפְרָה(=מספר)

אִישָׁהּ(=איש, בעל שלה)// אִשָׁה (=ממין נקבה)

ומי שקרא את הפסוק (בראשית ט״ז, ג) : "ותקח שרי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה… ותתן אֹתה לאברם אִישָׁהּ, לו לְאִשָׁה", הרי שהפך את היוצרות והפך את אברהם לאשה.

ה. שווא נח/נע:

"ויראו אותו כל אפסי ארץ"- מלשון פחד, ומי שקורא אות כשווא נח זה מלשון ראיה. "כי שנים יָלְדה לי אשתי" השווא הוא נע וזה פועל בלשון עבר. אבל אם קוראים ילדה (נח) זה משמעות אחרת- שם עצם ילדה קטנה.

ו. קמץ קטן:_(הגייתו היא כמו 0 הלועזי)

שמרה והצילה = שמור והצל(תפילת שמונה עשרה)

קומה אלקים שפטה(שפוט את) הארץ(מזמור ליום ג)

ומי שהוגה כקמץ גדול זה חסר משמעות לחלוטין.

ז. דגש חזק(=כפלן):

אות שיש בה דגש חזק יש להכפיל אותה בהגיה: לִמֵּד (=לִמְמֵד). ננסה להבחין בין צמדי המלים דלהלן:

אָנָּא- אָנָה: הראשונה דגושה ופרושה: נא בבקשה. השנייה היא מילת שאלה: לאן? ומי שקורא "אנא ה' הושיעה נא" כמו אנה יש כאן חשש כפירה!

כַּלָה- כָּלָה: הראשונה מלשון כלולות (חתן וכלה), והשניה מלשון כְּלָיָה (אבדון). ומי שהופך את היוצרות"לכה דודי לקראת כלה", "אל תעש עמנו כלה" נמצא מקלל את עצמו.

ח. מלעיל ומלרע:

אחד התפקידים של טעמי המקרא הוא לציין את ההברה המוטעמת שבמלה. אם האחרונה נקראת מלרע ואם לפני האחרונה נקראת מלעיל. הטעם יכול לקבוע את המשמעות המדויקת של המלה ולהבחין בין מלים דומות.

בָּאָה [מלעיל](לשון עבר// באה [מלרע](לשון הווה)

אֹכֶל [מלעיל](מאכל)// אוכל [מלרע](פועל, הוא אוכל כעת)

שָבוּ [מלעיל](חזרו)// שבו [מלרע](לקחו בשבי)

ועל כן מי שיקרא בקריאת שמע ואהבת [מלעיל] במקום ואהבת [מלרע] הוא שינה אה המשמעות מלשון עתיד וציווי ללשון עבר.

ט. פיסוק תחבירי במשפט:

הייתה פעם מורה שקראה ופיסקה כך את הפסוק הבא:

"ה' הצדיק ואני, ועמי הרשעים" כמובן יש כאן שיבוש גמור של המשמעות. וצריך לומר: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים".

ואף כאן טעמי המקרא הם הקובעים. מי שיקדים את ההפסק או יאחר אותו, נמצא מסלף את הפרוש כגון:

"ומצור, דבש אשביעך" (מזמור ליום ה') ולא: "ומצור דבש, אשביעך" "ויבשת, ידיו יצרו" (קבלת שבת) ולא: "ויבשת ידיו, יצרו" "ברוגז, רחם תזכור" ולא "ברוגז רחם, תזכור" (חסר משמעות) וכוי….

"כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון" ולא: "כי לך תכרע, כל ברך תשבע כל לשון".

כללו של דבר:

אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי, על כן הזדרז, ידידי, עשה לך רב, וקנה לך חבר בחכמת הדקדוק, ואמץ לך סידור וחומש המסמנים לך את השווא הנע. את הדגש החזק ואת הקמץ הקטן, כולי האי ואולי, התפלל לבורא עולם שלא יצא מפיך דבר שאינו מתוקן, ואז אולי יש תקוה שלא תכניס בהמה ליוצר, שלא תהפוך איש לאשה: תהיה סמוך ובטוח שהבֶּרֶך לא תשבע ושהכלה החסודה לא תהפוך לכְּלָיָה חס וחלילה, והוא יאכילך מחלב חטה ומצור- דבש ישביעך.

ונסיים בדבר ילקוט מעם לועז(פרשת כי תבא עמוד תתרכ״ב):

"ומעשה בחסיד אחד שנגלה לו אליהו הנביא ושאל אתו מדוע אחרו פעמיו לבוא, ואמר לו, בעוון שליחי ציבור שאינם זהירים במבטא שפתיהם כשהם עוברים לפני התיבה, וכן בקריאת התורה. ורמז יש בפסוק: "קרוב ה׳ לכל קוראיו באמת ראשי תיבות: אותיות, מלות, תנועות. אם נזהר בהם אז רצון יראיו יעשה".

 

סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

קורקוס ישועה

ברית מספר 27-מבט על קהילת מראכש

קורקוס שהיה סוכנו הכלכלי של המלך כטאג'ר אל סולטאן, פעל בתקופתם של 4 סולטאנים : מחמוד עבד-אל רחמן, מולא׳ חסן, עבד אל-עזיז ומלאי אל חפיד. הוא היה מקורב גם לראשי השבטים בראשם סי מדאני אל- גלאי שנקרא בקיצור הגלאי״ או אל גלאוי ואחיו תהמי.

בזכות קשרים אלה, פעל קורקוס להצלת היהודים ואף שילם הון מכיסו הפרטי ומתרומות של עשירי הקהילה אותם רתם כדי לשדל ולהניא את ראשי השבטים מלממש את איומיהם כלפי הקהילה היהודית של מראכש. המאמצים נשאו פרי והסולטאן מולאי חפיד שלח את חייליו להגן על המלאח. גם לראשי השבטים שילם קורקום כסף רב כדי שלא יפלשו למלאח. לאחר שהצליח במשימה זו, היה צריך להאכיל את הרעבים ולדאוג לאלפי עניי המחוז שהגיעו לעיר למצוא בה פרנסה ומזון.

ישועה קורקוס הצליח לכנס את עשירי הקהילה באסיפה שבה הוחלט לחייבם לספק בצורה שוטפת כיכרות לחם לנזקקים. הוא אף הוציא ממחסניו הפרטיים חיטה אותה מכר בזול ועל ידי כך אילץ את שאר הסוחרים למכור את החיטה במחירים מוזלים. מאמצים אלו הביאו לכך שרוב בני הקהילה שרדו את המשבר הקשה.

אולם היה למשבר זה מחיר חברתי שבא לידי ביטוי בפשיעה גבוהה, בהידרדרות מוסרית ובקריסת בתי הדין היהודיים. שטרית סבורה שהמשבר החברתי נבע בעיקר ממאבק הכוחות בקהילה בין הזרוע הפרנסית לזרוע הרוחנית וריכוז הכוח בידי ישועה קורקוס כדמות כריזמטית שמנעה עלייתם של מנהיגים צעירים או צמיחתם של מנהיגים רוחניים. ישועה קורקוס היה ידידם של הצרפתים ובמאמר שהופיע לאחר מותו  L'Avenir Illustrée מ־ 1930

מודגשת עובדה זו תוך סקירה של קשרי אביו של ישועה עם ידידו הגדול הסולטאן סידי מוחמד והויזיר הגדול סי טייב בו אשרין והבאים אחריהם. המאמר מציין את הסיוע הרב שקבלו הצרפתים מישועה בשלבים השונים של כניסתם למרוקו והחלת הפרוטקטוראט וכן בהכנסת לימוד השפה הצרפתית לבתי הספר. הצרפתים ניצלו לטובתם את קשרי משפ' קורקום עם ההנהגה המוסלמית. כדוגמא מובא הסיפור של שחרור שבוי צרפתי מידי שבט מוסלמי באזור הדרום על ידי ישועה קורקוס בזכות קשריו האמיצים עם סי מדאני גלאויי, והשגת אישורי מעבר שונים בתקופות של אנרכיה. ישועה הילך על החבל הדק שנמתח בין הקהילה היהודית והמוסלמית ושיתוף הפעולה ביניהם.

רב רובם של היהודים במראכש התגוררו במלאת אולם הורשה למספר משפחות של עשירי העיר להתגורר מחוצה לו. ניתן להזכיר את ביתו רחב הידיים והבוסתן היפה סביב ביתו של ניסים קוריאט ומשפחתו. ניסים קוריאט , מצאצאי משפחת הרבנים הידועה ממוגאדור, היה סוחר גדול ומנכבדי הקהילה היהודית, אף הוא היה מקורב לאל גלאוי שלימים היה הקונסול של הולנד במראכש.

המוסלמים הכירו בתכונותיהם המיוחדות של היהודים בתחום הפיננסי ורצונם לשתף עמם פעולה התנגש לעיתים עם מעמד הד'מי שהיה ליהודים ורצונם התמידי להעבירם לדת האיסלם. מצב אמביוולנטי זה בלט במראכש. בהזדמנות אחת איים ישועה קורקוס לעזוב את מרוקו בתגובה לאיום המוסלמים להעביר יהודים על דתם, ובגלל האיום נסוגו מאיומיהם. אישיותו הכריזמטית, כוונותיו הטובות, פשטות הליכותיו, פשרנותו ושכלו הישר, חוכמתו ופרגמאטיותו עשו את ישועה קרקס למנהיג המקובל על כולם, יהודים, צרפתים ומוסלמים על כל גוניהם ושבטיהם. תכונותיו המיוחדות כמנהיג היו בסגנון מיטב המסורת הישנה וזאת למרות שפעל במאה העשרים. הוא המשיך להתגורר במלאח ולשמור על צורת הלבוש האופיינית ליהודים מהדור הישן כשעל ראשו הצעיף הכחול המנוקד (למרות שילדיו כבר היו לבושים לפי מיטב האופנה האירופאית). הוא כונה ׳המיליונר מהמלאח' והיאציל מהאטלס׳. ביתו רחב הידיים במלח היה פתוח בפני כולם. בחלק מחדרי הבית התאכסנו תלמידי חכמים חסרי יכולת. אחד מהם היה אביו של הרב חיים חזן – לימים רבה של משטרת ישראל. לימים הפך ביתו של ישועה לבית הספר של כי״ח ולאחר מכן לבית אבות לאחרוני היהודים במראכש. תמונתו תלויה באחד מחדרי הבית וגם המוסלמים מסרבים להסירה והם אף מנשקים את דלת הבית.

 אביו של הרב חזן לפני מותו השביע את בנו לעזור לבני משפחת קורקוס באשר הם. ובסיפור אישי אומר שהרב חזן הסכים  בשמחה ובגאווה לשמש רב בטקס חתונתי(ס.ק)

ישועה קורקוס נפטר ב-6 לדצמבר 1929 בשיבה טובה בגיל 97. האבל בעיר היה גדול ואמיתי. בעדות ששמעתי מאחד מבני קהילת מראכש שהשתתף בהלוויה הוא מתאר כיצד העיר כולה עצרה מלכת. כל החנויות של יהודים וערבים כאחד נסגרו ונהר אדם זרם להשתתף בהלוויה. הנשים היהודיות לבשו כולן את מיטב בגדיהם לכבוד הנפטר. העיתונות של התקופה מתארת את טקסי ההלוויה כאשר המון אדם וכל ילדי בתי הספר של כי״ח מלווים במוריהם עמדו ושרו שירי אבל ופיוטים, בשני צידי הרחובות הצרים והמתפתלים מביתו של הנפטר עד בית הקברות. כל נכבדי הצרפתים של העיר הגיעו להשתתף בלוויה . הגנרל הור, המפקד העליון של האזור נשא נאום בשם שלטון הפרוטקטורט. גם כל ידידי המשפחה האירופאים היו נוכחים. לא נפקד מקומם של המוסלמים ובהגיע מסע ההלוויה לרח' קורקוס ( שניתן על שם המשפחה על מנת לכבד את פועלם בעיר) עמד הפשה של מראכש אל חאג׳ טאמי גלאויי והרכין את ראשו. על מצבתו של ישועה קורקוס נכתב:

"הנגיד הנאמן הזקן הכשר איש רב פעלים ישועה, משועי העיר שזכה לשני השולחנות של חכמה ועושר, איש בעל תבונה ותושיה, שהנהיג את עמו ביד תומכת ובטוחה בזמנים קשים ויכל להם-כפי שכולם העידו עליו. שמש כנגיד של הקהילה ארבעים וחמש שנים, ונתבש״ם בגיל תשעים ושבע שנים זלה״ה.

נולד תקצ״ב ונבל״ע תרפ״ט (1832-1929 )

משפחת סירירו – חיים בנטוב

  1. ר׳ מנחם הבן%d7%90%d7%9c%d7%a3-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a4%d7%90%d7%a1-%d7%95%d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

חתם עם אביו על פסקי דין ומכתבים. נפטר בשנת תק״ם(1779) שש שנים לפני אביו, וקוננו עליו ר׳ דוד חסין ממכנאס ור׳ חיים דוד אחיו. ר׳ מנחם היה דרשן מבוקש גם בערים אחרות, לא רק בפאס. השאיר אחריו בן בשם פתחיה, ור׳ חיים דוד אחיו הכין עמו את דרשת הבר־ מצוה שלו.

מתוך הספר תהלה לדוד לרבי דו בן אהרן חסין

199 – מאנה נפשי תנחם

 

 קינה קוננתי אל הלקח החכם השלם הותיק כבוד הרב הגדול רבי מנחם סירירו זכרו לחיי העולם הבא.

מאנה נפשי הנחם / רחק ממני מנחם

 

אערך קינה ויללה /  אל מות חכם מאד נעלה

עליו אבכה יומם ולילה / היתה לי דמעתי לחם

רחק ממני מנחם

 

נסע ונגלה מאתי / לכל עובר עליו שאלתי

ולמנחמים ולא מצאתי / אין חונן ואין מרחם

רחק ממני מנחם

 

יום זה מראשי קלני / דנני אלהים חיבני

החשיך אור שמש ואור עיני / לא זכר ברגז רחם

רחק ממני מנחם

 

דור וחכמיו, דור וסופריו / כל אחד יבכה בתמרוריו

על ירא אלהין מנעוריו / טהור וקדוש מרחם

רקח ממני מנחם

 

ולי מה יקרו ידידותיו / ומה נעמו דרשותיו

שושנים שונים שפתותיו / מלחמתה של תורה לוחם

רחק ממני מנחם

 

דורו מי הוא זה ישחח / בפיו ושפתיו יוכיח

תמיד עליהם משגיח / בדרך ישרה ינחם

רחק ממני מנחם

 

חסין קדוש ברב טובך / שמח נפש עבדך

בשבע שמחות את פניך / נשמתו ורוחו תרחם

ואביו ואמו תנחם

נשמתו ורחו תרחם

 

ר׳ מתתיה ובנו ר׳ מנחם ייצגו את המשפחה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה למן 1750 (תק״י) עד לסוף המאה כמעט.

  • רבי שאול סירירו

הבן השני של ר׳ מתתיה הראשון נתמנה לדיין מיד אחרי שנת תקמ״ו, שנת פטירת אביו, ושימש עם ר׳ אליהו הצרפתי כדיין בבית דינו. בתחילת שירותו הייתה בימי מלכותו של אליאזיד הרשע, כשרבים מיהודי פאס ברחו ממנה. ר׳ שאול ברח עם רבי אליהו הצרפתי לצפרו. ובצפרו פעל להשכין שלום בין חכמיה ובין הנהגת הקהילה וקהל התושבים. באותם ימים כתב איגרת בה ציווה על העשירים ״אל בני כי לא טובה השמועה… להקל מעצמכם ולהכביד על העניים. ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם״. ועוד הוסיף להוכיח אותם ״… שזלזלתם בכבוד החכם״. בהיותו בצפרו אף מונה לדיין שם. עוד לפני כן, בשנת תקכ״ז, במכתב שכתב ר׳ יהושע בן זכרי מצפרו לר׳ מתתיהו אביו מזכיר ״ד״ש לכל הנלווים לאדוני ובפרט אחי וראש כהה״ר שאול: ישא ברכה ׳שבע ברכות׳״. רק אותו הוא ציין בשמו, ואז היה כבן עשרים שנה, כלומר שהיה החשוב שבמשפחה.

ר׳ שאול היה נשוי לבתו של העשיר הידוע יעקב לוי בן מימון הנודע בשם ״רבי מימון״ וגם הוא כותב לר׳ יהושע בן זכרי הראשון וקורא אותו אחי ״ויגיע לאחי״ ״וזה חסדך אשר תעשה עמדי עם כל שיירא – תשלח לי אגרת שלומים להודיעני איך שלומך״. אכן קשר ידידות אמיץ היה ביניהם.

ר׳ שאול היה איש ההלכה, והניח אחריו כמה תשובות. אבל גם איש חסד. כמה המלצות ואיגרות חסד כתב בחייו להמליץ על עניים שיקבלו אותם בסבר פנים יפות וייטיבו להם. איגרות חסד שלו פותחות תמיד בראשי תיבות של שמו שאול, וקל מאוד לזהותן. גם לקהילות אחרות שלח איגרות לעוררן למגביות צדקה. הוא היה יד ימינו של ר׳ אליהו הצרפתי, ושיתוף פעולה של ממש שרר ביניהם. רבי רפאל אהרן מונסונייגו ראה אותו כרבו וקונן עליו בפטירתו בשנת תקס״ז. כבן שישים היה במותו.

La question de l’émigration et l’octroi des passeports

La question de l’émigration et l’octroi des passeportsיגאל...הרצאה
Le problème de l’émigration juive, formulée plus diplomatiquement comme le droit à la liberté de circulation, inquiétait les dirigeants de la communauté à cause des obstacles dressés par les autorités pour obtenir des passeports. Les Musulmans n’avaient aucun problème à les recevoir, tandis que les Juifs devaient subir des enquêtes et attendre plusieurs mois avant de recevoir, trop souvent, une réponse négative. La question des passeports demeura énigmatique aux yeux des dirigeants de la communauté. Fallait-il croire à la sincérité des autorités promettant de délivrer des passeports à toute personne désirant se rendre à l’étranger ? Fallait-il croire que ces promesses n’étaient plutôt enfreintes que par des fonctionnaires locaux, passant outre aux instructions de leurs supérieurs ? Fallait-il plutôt se méfier des promesses qu’on n’avait pas l’intention de tenir et qui ne cherchaient qu’à apaiser les mécontentements ? Avec le temps, une procédure fut mise en place par les fonctionnaires. Après un premier entretien, ils demandaient aux solliciteurs de passeports de revenir au bout d’un certain temps pour confirmer leur décision de quitter le pays. Les enquêtes embarrassantes sur le but du voyage et sa destination finale et la crainte d’éventuelles sanctions découragea la masse juive d’oser même entamer une procédure de demande de passeport. Plusieurs l’abandonnaient en cour de route. Ceux qui persistaient virent souvent leur demande rejetée. Ceux qui l’obtenaient étaient en général des étudiants ou des personnes aisées qui devaient se rendre à l’étranger dans le cadre de leurs affaires et qui en plus devaient proposer des pots-de-vin pour écourter le processus. Lorsque les fonctionnaires soupçonnaient le demandeur de vouloir émigrer en Israël, ils ne délivraient de passeports qu’à une partie de la famille, les autres membres tenant lieu d’otages.
Même les milieux libéraux marocains s’opposèrent à l’idée d’une émigration juive. Ils souhaitaient afficher devant l’opinion publique mondiale le visage d’un Maroc moderne soucieux d’accorder l’égalité des droits à tous ses citoyens sans distinction de religion. Les jeunes dirigeants du pays craignaient aussi que le départ des Juifs n’affaiblisse l’économie du pays qui cherchait à la consolider après le départ des Français. D’autre part, les milieux panarabes de l’aile conservatrice de l’Istiqlal craignaient que des Juifs marocains aisés aillent renforcer les forces sionistes en Israël contre la nation arabe. Contrairement à la position des représentants du palais, les dirigeants de l’Istiqlal et leurs journaux Attahrir et Avant-garde exigèrent la fermeture du camp de transit pour les immigrants Qadimah, installé par l’Agence juive près d’Aljadida (Mazagan). Pourtant, même le dirigeant traditionnel de l’Istiqlal, Allal Alfassi, déclara à plusieurs reprises que conformément aux principes de liberté et de démocratie qui lui étaient chers, il ne s’opposait pas au droit des Juifs de quitter le Maroc.
En février 1956, le journal du Parti Démocratique pour l’Indépendance (PDI), présidé par Mohammed Hassan el Ouazzani, publia un éditorial dans lequel il s’adressa aux Juifs leur demandant de surmonter leurs difficultés provisoires et de renoncer à leur intention de quitter le pays. Il souligna que les organisateurs de l’émigration juive devaient être considérés comme des ennemis du Maroc et de la nation tout entière . Dans un autre article, le journal précisa : « Nous ne pouvons pas supporter que les sionistes impérialistes enrôlent les Juifs marocains, qui sont des citoyens à part entière de notre pays, pour les transformer en colons sur une terre arabe appartenant aux Palestiniens. Ne soyons pas complices de cette injustice. Le ministre de l’Intérieur doit, par conséquent, prendre immédiatement les mesures nécessaires et ne plus accorder de passeports collectifs aux Juifs qui veulent se rendre en Israël » .
Lorsque Alfassi rentra au Maroc, en août 1956, l’organe de l’Istiqlal Al ‘alam publia un article écrit par le dirigeant en exil, qui cherchait à reprendre une place au sein de la direction de l’État, après une longue absence. Il couvrit de louanges le roi pour avoir empêché l’émigration des Juifs en Palestine arabe, asservie par l’impérialisme sioniste, et pour avoir dissous l’organisme Qadimah qui s’en occupait à l’époque du Protectorat. Alfassi définit ainsi l’identité des émigrants : « Nous savons que ces émigrants ne font pas partie des pauvres, mais des classes moyennes qui emportent de l’argent qu’ils ont reçu en vendant leurs biens. Ce qui signifie que nous offrons à Israël des centaines de sionistes riches et en bonne santé pour habiter une terre arabe et pour faire la guerre à nos frères arabes  : notre indulgence a des limites ! Les droits dont bénéficient nos frères juifs leur imposent l’obligation de loyauté envers leur patrie et à ses habitants. La propagande sioniste induit les Juifs en erreur et tente de nous tromper. Nous demandons au ministre de l’Intérieur de mettre fin à cette situation honteuse qui touche le point le plus sensible du Maroc, de ne pas délivrer de passeports collectifs et de ne pas laisser partir ceux qui veulent émigrer en Israël » . En dépit de ses attaques contre les sionistes et Israël, Alfassi appelait les Juifs « nos frères » mais ne leur accordait des droits qu’à condition qu’ils soient loyaux envers l’état. En outre, bien que le dirigeant de l’aile gauche de l’Istiqlal, Mehdi Ben Barka, se soit illustré par son rapport positif aux Juifs, il n’hésita pas à qualifier ceux qui quittaient le Maroc de traîtres. En novembre 1957, Ben Barka, en tant que président de l’assemblée nationale consultative, mit en garde les Juifs, les prévenant que l’émigration risquait d’inciter des Musulmans à commettre des actes antisémites contre ceux de leur coreligionnaires qui resteraient au Maroc, et que ces émigrants en porteraient la responsabilité .

La position du palais envers l’émigration, nous est fournie par le compte rendu des entretiens de Wolfgang Bertholz de Berne avec Ahmed Alaoui, directeur du service de presse du palais, en juillet 1958 . Alaoui n’hésita pas à reconnaitre que les autorités dressaient des difficultés contre l’émigration et que les fonctionnaires retardaient l’octroi du passeport pour donner au Juif le temps de réfléchir. « Nous le prévenons sur ce qui l’attend en Israël et nous l’informons sur les Juifs qui veulent retourner au Maroc après leur déception de l’expérience israélienne. Nous l’informons aussi sur les nombreux Juifs qui attendent leur retour au Maroc dans les camps de transit de Marseille […]  La décision finale de permettre à un Juif de quitter le Maroc ou pas est de notre ressort, bien entendu. Si son émigration est contraire aux intérêts du Maroc, si par exemple ce Juif est indispensable au pays du point de vue économique […] nous n’autorisons pas son départ ». À la question de Bertholz de savoir si un Juif était décidé malgré tout à partir en Israël, Alaoui répondit : « qu’il aille au Diable ! » .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר