ארכיון יומי: 2 בנובמבר 2016


יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

לכל הגורמים האלה יש להוסיף, כמובן, את הקמתה של מדינת־ישראל. קיומה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי־המוסלמי בהכרח הסעיר את הכל, ציונים כאנטי־ציונים דתיים כאפיקורסים, לאומנים מארוקאים כקומוניסטים.

הנה כי כן מעט מעט התגבשה אצל יהודי מארוקו תפיסה חדשה של העולם – שנצטרפו בה יסודות שונים ומשונים – בה בשעה שהארץ נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. בהשפעתה של ראיית־עולם זו – ולא בהשפעת נסיתם מן העבר – עתידים היו לכלכל את צעדיהם מעתה והלאה. כאן נעוץ ההסבר להרבה והרבה צדדים תמוהים בעברם הקרוב, ולא הפחות שבהם הוא הקלות שבה עמסו את צקלונם על שכם לאחר שמשך למעלה מאלפיים שנה הוכיחו סבלנות ואורך רוח אין קץ…

פרדוקס מוזר הוא שדווקא בשעה שהצטמצם הקיבוץ היהודי במארוקו כדי ביטוי פשוט ביותר עתידה היתה הממלכה לבחור במילוי תפקיד ממדרגה ראשונה על לוח־השחמט של המזרח התיכון. אכן, הן לרגל צעדי ההכנה שקדמו לביקורו של סאדאת בישראל ב־1977 והן בעת פתיחתן של השיחות הרשמיות הראשונות בין ישראלים לפלשתינאים, תרמו הממלכה השריפית והמלך תרומה בולטת ביותר ליצירת אווירה של שלום בין יהודים למוסלמים בדרומו של הים התיכון. ראשית התפרצותה של מארוקו לזירת המזרח התיכון חלה סמוך לאחר מלחמת יום־הכיפורים – 1973 – וליתר דיוק למחרת ועידת־הפסגה הערבית ברבאט שבה הוכרז כי אש״ף הוא הנציג היחיד של העם הפלשתינאי. לאחר מכן באה פרשת סהרה (1975), שבעקבותיה נעשו יהודי מארוקו לוחמים פעילים לעניינה של מארוקו אצל הקהילה היהודית אדירת־הכוח של ארצות־הברית. בעניין רב גילו שלטונות מארוקו ארגונים עולמיים שונים שהוקמו על־ידי יהודים יוצאי הממלכה השריפית, שלעתים קרובות נעשו אנשי־קשר ליד שדולות חשובות בארצות־הברית כמו גם באירופה. הארגון החדש שנתקרא ״זהות ודו שיח״, שהוקם ב־1976 בפאריז על־ידי קבוצת אנשי־רוח יהודים מיוצאי מארוקו, חבר מטבע הדברים לתנועה הלאומית המארוקאית בפיתוחה של פעילות יהודית־ערבית ספונטנית.

מאז 1966 עבר רובר אסרף למגזר הפרטי ויחד עם הנסיך מאולי עלי ועם דוד עמאר פעל בחברות שונות, שב־1980 התאגדו בקבוצת n.a.0. הוא היה מראשי המייסדים של תנועת ״זהות ודו שיח״, יחד עם אנדרה אזולאי, לצדם של רנה אוחנה, גבריאל־אקסל שושן, רנה קוריאת, יוסף אפללו ואנדרה אילה. תנועה זו, המבקשת ״לחרוג מגדר פעילות בעלת אופי חברתי ודתי בלבד״, העמידה לעצמה ייעוד מדיני: לתרום לכינונו של שלום יהודי־ערבי בכלל, ולסייע במיוחד לכינון קשרים חדשים בין מארוקו ליהודים ממוצא מארוקאי:

״הקשרים האלה״, כך אנו קוראים באחד המסמכים הרשמיים הראשונים של ״זהות ודו שיח״, ״חייבים להביא בחשבון את האפשרות, תוך כדי שמירתה והבלטתה של זהותנו היהודית והסולידריות הפעילה שלנו עם ישראל, לקיים יחסים ודו־שיח רצוף וחדור־אמונה עם מארוקו ועם המארוקאים המוסלמים״.

ב־8ד19 ארגן ״זהות ודו שיח״ סימפוזיון בינלאומי, שלראשונה השתתפו בו חוקרים ישראלים ומוסלמים, זה בצד זה, שבעקבותיו שאבו רובר אסרף וחבריו עידוד עד כדי כך שיכלו לתרום לניצני הנרמול ביחסים בין ישראל למארוקו, וזאת בהכשירם את הקרקע לבואם של אישים ישראלים ממוצא מארוקאי לרבאט. שעת־הכושר זומנה להם במאי 1984, כאשר ביוזמתם של דוד עמאר, רובר אסרף וסרז׳ בירדוגו, הוזמנו נבחרים ישראלים ממוצא מארוקאי להשתתף בוועידה של מועצת הקהילות היהודיות במארוקו, שנערכה ברוב פאר והדר בבירת הממלכה. בנאום הפתיחה שלו נתן דוד עמאר את הטון להמשך הדיונים: ״רוצים אנו להראות לעולם כולו״, אמר האיש, ״באיזו מידה זיקתנו ונאמנותנו למארוקו אמיתיות ואינן פוגמות במאומה בסולידריות שלנו עם יהודי העולם ובקשרינו עם אחינו מישראל״.

פרט המעיד כמאה עדים על הלך הרוח של ראשי הממלכה ביחס למפגן הזה, שמפתיע היה מכל הבחינות: יורש־העצר סידי מוחמד, ועימו שרי הממשלה השריפית כולם כאחד, ישבו ראש במושב־הנעילה. כעבור חודשים אחדים הוקם במונטריאול באוקטובר 1985 האיגוד העולמי של יהודי מארוקו, שרובר אסרף היה מארגנו ואחרי־כן שימש מזכירו הכללי. תנועה זו שימשה אחרי־כן זרז לקירוב־הלבבות בין מארוקו, הארגונים היהודיים העולמיים ומדינת־ישראל.

חנוכתה של כיכר על שם מוחמד החמישי בעיר־החוף הישראלית אשקלון, בספטמבר 1986, היתה מן היוזמות הראשונות של חברי האיגוד הישראלים. קדם לכך, בכמה שבועות, ביולי אותה שנה, המפגש המפורסם באיפראן בין חסן השני לשמעון פרס, שבהכנתו השתתפו רפי אדרי ורובר אסרף. יוזם הפגישה הזאת היה המלך חסן השני עצמו, ואילו המימוש הוטל על אחמד רדא גדירה. אותה פגישה, גם אם לא הניבה תוצאות מוחשיות ומיידיות, הרי בכל־זאת סילקה סופית את ״האופי השדי״ מן המפגשים בין מדינאים ערבים וישראלים.

כמי שממלא תפקיד ממדרגה ראשונה בחיי המשק המארוקאי כמנכ״ל של O.N.A וכמי שעוקב מקרוב מאוד אחר התפתחות היחסים בין ישראלים לערבים ובין ישראל למארוקו, סבור רובר אסרף כי חובתו הראשונה במעלה היא ״חובת זיכרון״ הן ביחס לקורות הקיבוץ היהודי שלו והן ביחס לקורותיה של מארוקו העלאווית. בהקשר כפול זה פנה ב־1993, בחברתו של סרז׳ בירדוגו, אל המלך חסן השני כדי שירשה להעביר לישראל את עצמותיהם של 22 טבועי הספינה אגוז שנקברו באל־חוציימה. פחות משנתיים לאחר־מכן הוא הצטרף למייסדיו של אגף המוקדש לזכרו של מוחמד החמישי בבית־הספר על שם הרמב״ם במונטריאול.

ב־1995 הקים את המרכז הבינלאומי לחקר יהודי מארוקו (C.R.J.M ), שמשרדיו שוכנים ברבאט, פאריז וירושלים. וב־1996 נתן את שמו לקתדרה לתולדות מארוקו ויהודי מארוקו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכך זיווג תחת חופה אחת את שני הנושאים אשר להם הקדיש עצמו בלהט רגש ובעוזז החלטה זה כארבעים שנה ואשר להם הקדיש את הספר המוגש לנו בזה.

לפנינו עבודת־מחקר המיוסדת על תיעוד מפורט ביותר, סינתיזה בהירה וצלולה, וערוכה על־פי מיטב כללי המקצוע. חיבורו של רובר אסרף הוא גם, ואולי בראש וראשונה, עדות של הכרת־טובה. הכרת־טובה לעם, לארץ ולמלך. בסיכומו של דבר, הכרת־טובה לאיזה עבר שעודו נחווה בהווה.

ינואר 1997 מישל אביטבול

Juifs du Maroc a travers le monde- R.Assaraf

De plus, alors qu'en Europe les pays de départ des navires – la France et l'Italie – non seulement ne mettaient aucun obstacle mais étaient complices, en Afrique du Nord, on savait que les autorités feraient tout pour entraver les départs.

En 1947, l'Agence juive décida de frapper un grand coup en mettant sur pied une filière de départs commune à tout le Maghreb. Nommé commandant de la Haganah pour l'Afrique du Nord, Ephraïm Ben-Haïm Friedman arriva à Alger en janvier 1947 sous la couverture officielle d'émissaires du Keren Kayemeth Leisrael. Son premier geste fut d'organiser le premier séminaire d'entraînement de la Haganah avec la participation des membres de mouvements de jeunesse pionnière de Tunisie, d'Algérie et du Maroc. Le Maroc était représenté par deux jeunes éducateurs de l'association Charles-Netter de Casablanca, Sam Abitbol, responsable de la Kvoutsat Ben Yéhouda, et Élie Ohayon, secrétaire de la Fédération sioniste marocaine.

Dans la tradition « activiste » de son parti, le kibboutz Hameouhad, l'émissaire palestinien imposa – plus pour des raisons idéologiques et psychologiques que pour des motifs pratiques – que l’embarquement se fasse directement à partir des côtes nord-africaines elles-mêmes et non par la filière française, comme cela s'était fait jusque-là, à très petite échelle.

Avec le soutien de militants et sympathisants locaux, un camp de transit fut installé à quelque 200 kilomètres à l'est d'Alger, près de Tenès, sous la couverture d'une colonie de vacances Repos et Santé. Revenus au Maroc, Sam Abitbol et Élie Ohayon, relayés par la rumeur publique, propagèrent dans tous les mellahs du Maroc la nouvelle de l'ouver­ture de la route pour Eretz Israël. Après Pessah, en avril 1947, ils commencèrent à faire traverser clandestinement la frontière algérienne, à la hauteur d'Oujda, aux premiers groupes venus de tout le pays.

Arrivés à Alger, les candidats à l'immigration étaient pris en charge et dirigés vers le camp où ils ne devaient rester que quelques jours, mais où leur séjour dura en fait près de six semaines. La rencontre entre les immigrants marocains et les responsables sionistes français ne fut pas des plus harmonieuses. Envoyé de métropole pour diriger le camp de Tenès, Raphaël Hamel ne cachait pas sa colère :

Nous nous sommes rapidement rendu compte de la très faible proportion de membres du mouvement et du potentiel productif. Le nombre de membres des mouvements de jeunesse oscillait entre 20 et 25 ; et celui des artisans et ouvriers, autour de 60. Tout le reste, 250-300 personnes, appartenait aux basses classes sociales ; c'étaient des oisifs vivant du marché noir, tentés par la délinquance et attirés par l'idéologie de l'Irgoun.

Le départ se solda par un semi-échec. La crique choisie initialement pour l’embar­quement était trop dangereuse. Le nouveau site retenu, avait un inconvénient majeur : l'impossibilité pour le bateau panaméen Anal, rebaptisé Yehouda Halévy, d'arriver près de la côte ; et la nécessité de transporter les olim en barque jusqu'au bateau. Il fallut pour cela louer les services de contrebandiers professionnels – au grand dam des notables de la communauté juive d'Alger, qui n'appréciaient guère de telles fréquentations ! Ce n'est que dans la nuit 10 mai 1947 que le Yehonda Halévy jeta l'ancre près de Tenès. Bâtiment de 250 tonneaux, il avait été aménagé pour accueillir 600 passagers. Malgré l'interception par la gendarmerie, sans doute alertée par les allées et venues de 200 immigrants, les 460 autres réussirent à embarquer à bord du bateau qui prit rapidement le large vers la Palestine.

Des familles se trouvèrent ainsi divisées, une partie en route pour Israël, une autre contrainte de revenir au Maroc. Ce fut le cas de Shaul Bensimhon, qui revint à Fès pour tenter de canaliser le flot des candidats au départ.

Repéré au large d'Alexandrie par la Royal Navy, le Yehouda Halévy fut dirigé sur Chypre, dès son entrée dans les eaux territoriales palestiniennes, et escorté vers le port de Haïfa, où son arrivée fit sensation. Pour la première fois, il s'agissait d'immigrants clandestins venus non d'Europe, mais d'Afrique du Nord. Comme l'écrivait l'un des orga­nisateurs de cette opération, Ephraïm Ben-Haïm Friedman :

La presse hébraïque signalait que pour la première fois il ne s'agissait pas de rescapés des camps de la mort d'Europe ou de réfugiés de Sibérie, mais de nos frères orientaux vivant en paix depuis des siècles à l'ombre de l'islam en Afrique du Nord (Hatsofé). Le journal de la Histadrout, Davar, écrivait que ce bateau était la preuve qu'il était erroné d'identifier la question juive aux seuls juifs d'Europe : « Sion, ne demandes-tu pas des nouvelles de tes prisonniers ? » a écrit le poète dont le bâtiment porte le nom. Il n 'y a pas de prisonniers de Sion uniquement en Europe.

Débarqués de force à Haïfa le 31 mai, après une éprouvante traversée de vingt et un jours, les immigrants furent aussitôt expulsés vers l'île de Chypre, où les Anglais, débordés, concentraient dans des camps, depuis l'été 1946, les milliers de passagers clandestins interceptés par la Royal Navy.

Les passagers du second bateau, le Shivat Sion, connurent le même sort. Parti de la côte algérienne le 16 juin 1947, avec 411 passagers clandestins dont 120 enfants et bébés, il fut repéré au large du cap Bon en Tunisie, et escorté de destroyers anglais. Les passagers et leurs accompagnateurs du Mossad s'étaient préparés à se battre, s'ils étaient refoulés vers l'Europe comme les 4 500 passagers clandestins de l'Exodus. Mais, sans doute effrayés par la réaction hostile de l'opinion mondiale, les Anglais dirigèrent en fin de compte les passagers du Shivat Sion vers les camps de Chypre.

שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו -יוסף שטרית

טקס החינה

טקס החינה

אולם, כמו בתחומי חיים נוספים ובעניינים ליטורגיים ופארה־ליטורגיים נוספים לא השתמשו הקהילות היהודיות במרוקו ביצירתם השירית של משוררים מקומיים בלבד, אלא השתמשו במגוון היצירה העברית שהגיעה אליהם דרך נוסעים יהודים ודרך שד״רים. כן לבד משירת תור הזהב ומן השירה המקומית אתה מוצא שירי חתונה רבים שהוכנסו לטקסי החתונה השונים של יהודי מרוקו ונכתבו בידי משוררים בני המאה ה־16 שפעלו באימפריה העותימאנית ובארץ ישראל, ובמיוחד שירים משל ר׳ ישראל נג׳ארה וו״ חיים הכהן. להלן נביא את שיריהם, שהיו נפוצים בטקסי החתונה במרוקו. מחבריהם של פיוטים נוספים ששימשו בטקסי החתונה במרוקו נשארו עלומים עד היום, ולא נודע אם פעלו במרוקו או בארץ אחרת. בגלל תפוצתם הרבה נביא במה מהם להלן.

אחרי ר׳ מנדיל אבי זמרה קמו משוררים עבריים רבים במרוקו – הם ידועים לנו-על פי הדיואנים השלמים או על פי מספר שירים משלהם – וחיברו שירי שבח לחתן ולכלה, לחתן או לכלה בנפרד או להוריהם, וכן לשבת חתונה, שבה עלה החתן לקרוא בתורה. שירים אלה, שנשאו כולם לחנים, ישנים או חדשים, יועדו להיות מושרים בסעודות המצווה של החתונה לכבוד בני הזוג החדש ולכבוד הוריהם, אך הושרו בעיקר בבית הכנסת בשבת חתן שלאחר החופה. בכתבי יד עבריים רבים שמקורם במרוקו וכונסו בהם פיוטים לאירועי הבקשות ולתחנות השונות של מעגל החיים ומחזור השנה היהודי הוקצה גם מדור מיוחד לשירי חתן וכלה. המשוררים העבריים היו לרוב גם פייטנים וגם חזנים. הם שרו את השירים שחיברו לכבוד החתן עם עלייתו לקרוא בתורה, והחתן נידב לפייטן סכום נאה במסגרת התרומות שתרם לאחר הקריאה בתורה. כאן אנו מביאים מבחר קטן משירי חתונה אלה שנכתבו בידי משוררים עבריים במרוקו מסוף המאה ה־17־ עד לסוף המאה ה־20. אחדים מהם רואים כאן אור לראשונה, וחלקם מוצגים כאן לראשונה בצורתם המפורשת והמבוארת.

לעומת העשרות הרבות של פיוטים לחתונה שנכתבו בעברית במרוקו בידי משוררים ידועים ומוכרים בתקופה זו של כארבע מאות שנה, שירים מעטים בלבד נכתבו בערבית יהודית לטקסי החתונה בידי משוורים ידועים. הסיבה לבך ברורה: הפיוטים העבריים בוצעו ברובם בבית הכנסת עם העלייה לתורה של החתן ושל קרובי משפחתו בשבת חתן וכן בתחנות אחוות של התפילה, בפרקים ״נשמת כל חי״ ו״יוצר אוו ובורא חושך״. בליטורגיה של בית הכנסת לא הוכנסו טקסטים בערבית יהודית פרט לשירי פסח שונים ולתרגום של הפטרות מסוימות' – ההפטרות של פסח וההפטרה של מנחה בתשעה באב ״אסוף אסיפם״. עם זאת שני משוררים עבריים לפחות, הידועים לנו בשמותיהם, חיברו שירי חתונה דו-לשוניים, וצירפו להם מחרוזת בעברית ומחרוזות בערבית יהודית או חיברו שני נוסחים לאותו שיו חתונה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית. שני השירים הדו-לשוניים יובאו להלן.

סיבה נוספת למיעוט כתיבת שירים לחתונה בערבית יהודית בידי משוררים ידועים היא, ששירי חתונה מסורתיים רבים הושרו בערבית יהודית מפיהן של הנשים היהודיות בכל טקסי החתונה.' שירים אלה היו בחלקם ממקור מוסלמי ועברו הטמעה והתאמה למסורת היהודית של טקסי החתונה. כולם עברו מאם לבתה בעל פה בלבד והיו חלק בלתי נפרד מן הטקסים השונים שבהם הם הושוו. שירים אחדים יועדו לטקסים מוגדרים, במו טקס הכנת הכלה לחגיגת החינה שלה בבית הוריה," שבו שרו את שיר הפרדה הכואבת של הכלה מבית הוריה, טקס החינה עצמו (לרוב במוצאי יום שלישי), טקס הטבילה במקווה (בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי), טקס הכנתה ליציאתה לבית החתן(ביום רביעי, בבוקר או אחרי הצהריים) או טקס הצגת דם הבתולין(לרוב, בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי). שירי חתונה רבים נוספים הושרו בלילות הארוכים של שבוע החתונה עד לחופה; והנשים שליוו את החתונה לא נהגו לישון בהם, אלא הנעימו בשירה לכלה ולבני ביתה. בקהילות מסוימות, במיוחד אלה שהיו עירוניות למחצה או כפריות למחצה, שרדו במאה ה־20 עשרות רבות של שירים כאלה" בפיהן של מסרניות שהשתתפו באירועי החתונה ובטקסיה השונים. שירים אלה כללו גם עשרות רבות של שירי ערובי קצרים, שהושרו במסיבות הליליות בבית הכלה וכן בשבת הראשונה של שבוע החתונה ובשבת חתן, כשחברותיה של הכלה נדנדו אותה בנדנדה תלויה על ענף של עץ או על קורה בתוך אחד החדרים." בקהילות העירוניות הגדולות, עם חדירת המודרניזציה ועמעום מרבית הטקסים המסורתיים שנבע מכך, שרדו שירים בודדים בלבד. רובם של אלה מובאים בפרקי התיעוד השונים על מנהגי החתונה וטקסיה ובמקורות נוספים שאנו מפנים אליהם כאן. לבד משני שירי המטרוז הדו-לשוניים שיובאו להלן לא ידועים לנו מחבריהם של עשרות שירי החתונה בערבית יהודית שהושרו בקהילות השונות.

שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ – فال – ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)

שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%aa-%d7%95%d7%a1%d7%92%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%90

שבת ראשונה קרויה שבת ׳אלפאל׳ (=שבת סימן טוב או שבת הבשורה). עניינה — עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים באות חברות הכלה ובנות ממשפחת החתן לבית הורי הכלה. הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי צהלולי שמחה ושירה עממית. השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה, בקליות, בפירות העונה ובמשקה תה חם מיוחד לשבת, שהוטמן והובא מן התנור השכונתי. שבת זו מתקיימת בכל קהילות תאפילאלת, ובשמה זה ישבת לפאל׳ בדרום או ׳שבת טריב לפאל׳ בצפון היא קרויה וידועה בכולן.

טקה ׳טרוה אזרע׳(=הנהת זרעוני חיטה)

הערת המחבר : ׳פאלי משורש פאאל בערבית פירושו עשה משהו לסימן טוב בעתיד. ערך פאל (־־סימן טוב) ראה מילון ערבי/עברי, שורש פאל. שבת ׳לפאל׳ התקיימה גם באזורים אחרים, אבל במועד שונה, השווה רפאל בן שמחון, עמי 388.

فال – סימן טוב

דוגמת החרוזים הללו:

׳בהאד אלפאל בדינא / ויתמלו בכיר עלינא׳

(־בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו)

או

׳האילאלי יא־לאלי־ביה / וחמדתו מן זאד עלייא׳

(־האי־לאלי יא־לאלי־ביה / ומשבחת אני את מי שהוסיף לי [־הבורא])

טקס " טרוח אזרע " – הנחת זרעוני חיטה.

טקס ׳טרוח אזרע׳ נהג בכל קהילות תאפילאלת בדרום ובצפון, וההבדל בין הקהילות הוא רק בשם ובעיתוי. בקהילות הדרום קרוי בשם ׳טרוח אזרע׳ ונערך ביום חמישי שלאחר שבת הבשורה ולפני ׳שבת לגטא׳; ואילו בקהילות הצפון קרוי ׳אתסייר׳ ונערך ביום שני לפני ׳שבת לפאל׳. להלן תיאור האירוע בקהילות הדרום: הכלה מתרחצת, מתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת או אשה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה ברחיים שבע פעמים. מעשה זה, כנראה, הוא דבר סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשיית פרי וזרע לעתיד בתקווה של ייראה זרע יאריך ימים׳.שבע הפעמים של הטחינות, כנראה, מספר סמלי לסימן טוב אולי כנגד שבע ברכות של החופה; שבעת ימי המשתה; שבע פעמים ׳כי טוב', שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית או אולי אף כנגד שבע מלאכות, שעושה אשה לבעלה: טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר. בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פריה ורביה ואחר כן שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברה ומסובבים על רגלי החתן והכלה בנפרד כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך תיבה, אוטמים ומצפינים עד לליל החופה, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן, שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה קרובה של לידה בבחינת ׳וייצא פרח ויצץ ציץ ועמיל שקדים ' – במדבר יז, כג – בהמשך מתופפות הנשים, שמחות, אוכלות מיני תרגימה ותמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.

אירוע דומה בשם ׳אתסייר׳ נערך בקהילות הצפון, ויש שביום ה׳תסייר׳ עושים סעודה משפחתית רחבה, אבל ענידת תכשיט הנחש אינה ידועה.

[1]          על פי ראיונות וראה גם יעקב לסרי, השירה היהודית עממית במרוקו, תל אביב תשמ״ז, עמי 30.

[1]          השווה אליהו ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עמי 129, סעיף יד, והשווה מנהגים דומים גם באשכנז ראה טעמי המנהגים, ירושלים תשי״ז, רמז תתקנ״ג-תתקנ״ד, עמי תו יטעם לזריקת זרעונים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן לפריה ורביה׳ וראה הנשואין כהלכתם יב, נא.

שבת שנייה — ׳שבת לגטא׳(־פשטידת ביצים)

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה ׳שבת לגטא׳ (שבת של פשטידה) על שם התפריט המרכזי בסעודת היום הידוע בשם ׳לגטא׳, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות: סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואליה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו הקרויים ׳לוּזַאיְיר׳.

הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים. שבת בשם זה אינה ידועה בשאר קהילות תאפילאלת בצפון ובמערב, אבל עשיית פשטידת ביצים, נוהגת בהן ביום חול באירוע הקרוי ׳זבוד לואדי (היציאה לנהר), או אף בשבת כלה, כפי שיתואר בסוף הפרק.

הערות המחבר : ׳לגטא׳ — משורש ערבי גטא (ג רפויה) – غطى – שפירושו כסה, ראה מילון ערבי, שורש גטא

לוּזַאיְיר׳. ראה מילון ערבי ערך וזיר. כאן במשמע של שושבינים. وزراء

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר