ארכיון יומי: 15 בנובמבר 2016


יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

חוקת הד׳ימייהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

בחוקה זו כונסו החוקים שבאו לקבוע את מעמדם של המיעוטים הדתיים המאמינים באל אחד, למעשה היהודים והנוצרים, בארצות האיסלאם. מקורה נעוץ בקוראן עצמו. המחשבה המדינית המוסלמית מבדילה בין המאמינים למי שמסרבים להכיר בנביא מוחמר כשליחו האחרון של אלוהים. הגם שבאיסלאם אין המלכות מקצה מקום לעוברי־גילולים, שאותם יש לאסלם או לשחוט בלי רחמים, הרי אנשי־הספר, בני ״עם־הכתב״, יהודים ונוצרים, המחזיקים בחלק מן האמת שנגלתה ממרום, רשאים לשמור ולקיים את דתם ובלבד שיכבדו אי־אלו חובות. לפי המסורת היה אבי החוקה הזאת הכליף עומר, יורשו של הנביא, ומכאן שמה השני, ״חוזה עומר״.

הדברים אמורים אפוא בחוזה המארגן את הזכויות והחובות של שני הצדדים, הסולטן מזה והד׳ימים מזה. בעיקרו של דבר הוא קובע כי על הסולטן להבטיח ליהודים – שהרי בהם הכתוב מדבר כאן – את ההגנה על חייהם ורכושם בתנאי שיכירו בעליונותו של האיסלאם וישלמו את מס־הכניעה, הקרוי ג׳זיה. חוקת הד׳ימי, שכונסה במאה הי״א על ידי איש־ההלכה אל־מווארדי, כוללת תריסר כללים אשר ששת הראשונים בהם הם הקשים ביותר, לפי שהעובר עליהם דינו מוות ורכושו יוחרם.

שורה ראשונה זו של חובות מכוונת להגן על הדת המוסלמית מפני עשיית־נפשות ומפני לעג וקלס. ואלה הם ששת האיסורים: אסור ללעוג לקוראן או לזייפו, לדבר בלשון גנאי או עלבון על הנביא או על האיסלאם, לקיים יחסי אישות עם מוסלמית, לנסות להעביר מוסלמי על דתו, לתת סיוע לשאינם־מוסלמים הנלחמים נגד המאמינים, ולשאת נשק.

עבירה על ששת הכללים האחרים חמורה פחות ביחס, ואינה גוררת אחריה אלא עונשים ותשלומי־פיצויים שונים. מטרת שורה שנייה זו של חובות היא לגונן על המאמינים מפני השפעות מזיקות ולתת בסיס חוקי לנחיתותם של הד׳ימים. מדובר אפוא בחובה לשלם את מס־הכניעה, ללבוש לבוש מיוחד, לבנות אתרי־פולחן או אתרי־מגורים שלא יעלו בגובהם על אלה של השכנים המוסלמים, לא לעבוד את הדת ולא לשתות משקה חריף בפומבי, לקבור את המתים בלי להשמיע קינות או תפילות, ולבסוף – לא להחזיק בבהמות־רכיבה אצילות דוגמת סוס ולא לרכוב עליהן.

מכלול זה של איסורים וחובות בא על גמולו באוטונומיה קהילתית שלמה בתחומי הדת והשיפוט. דומה כי היהודים לא הרבו כלל להתלונן על תחוקה זו, שאם גם משפילה היתה בלי ספק הרי גם הבטיחה להם חופש־דת והגנה על הנפש והרכוש. מאז חורבן הבית והגלות הפך הציות לרשויות החוקיות של ארצות־מושבם להיות להם כעין טבע שני. וכי אין התלמוד הופך ציות זה לחובה דתית כשהוא קובע כי ״דינא דמלכותא דינא״י

אם נבוא להוציא כיום משפט על מעמד הד׳ימי יהיה בזה משום אנכרוניזם היסטורי גמור. היה זה המעמד האפשרי היחיד בחברה מוסלמית של ימי־הביניים, שלא היה בה קיום למושג של אזרח, ממש כמו באירופה של אותה תקופה.

היהודים מצדם מצאו כי במעמד זה, שגונן עליהם מפני הארור שבפיתויים – ההתבוללות – תוך שהבטיח להם שילוב בכלכלה, התערות בחברה, ובמידת־מה סימביוזה תרבותית, יוצא הפסדם בשכרם. רק פעילות אחת נאסרה עליהם: הפוליטיקה. אך ככל הידוע לנו, דומה כי איסור זה לא ציער אותם יתר על המידה. סוף דבר, ההשפלות הכרוכות במעמד הזה – שבראש־וראשונה נועדו לארגן את ההפרדה בין שתי הדתות – נתנו אותותיהן בחומרה גוברת או פוחתת לפי חליפות העתים, אופיים של הסולטנים או הלכי־הרוח של המח׳זן. כדי שניטיב להבין את המצב הזה, ראוי לנו לבחון מקרוב יותר את תולדות היהודים תחת שלטון העלאווים לאחר שנסקור בקצרה מה שאירע תחת שלטונן של השושלות הקודמות.

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

אליעזר בזשן -יהודי פאס תרל"ג-תר"ס – 1873-1900פאס -שער הקסבה

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו כל ישראל חברים ואגודת אחים מכתבים לגורמים שונים כדי לשכנעם להמשיך בהענקת חסות זרה ליהודי מרוקו, לקראת ועידת מדריד. אגודות אלה ייצגו את העמדה שיש להעניק את החסות גם לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים עם מרוקו. בין השאר כתב א. לוי מזכיר אגודת אחים כי אם ישללו את החסות, יסבלו אותם יהודים בין השאר מכך שיאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות בפאס, מראכש, וואזאן, גם בשאר כל חלקי העיר.

הנושא נדון גם במישור המדיני בלונדון. חבר פרלמנט ברג'נט סיימון נפגש על שר החוץ הבריטי הרוזן גרנויל וציין כי נוסף לגברים גם נשים יהודיות חייבות לחלוץ נעליהן.

ב – 28 באפריל 1880 פנה משה מונטיפיורי נשיא ועד שליחי הקהילות וג'והן סיימון סגן הנשיא של אגודת אחים לשר החוץ הלורד גרנויל בתזכיר על מצבם של יהודי מרוקו וביקשו על שלושה נושאים שיובטחו על ידי הצהרה מלכותית ובהם יכלל הסעיף הבא :

אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי. שר החוץ העביר את הנושא לשגרירו בטנג'יר דרומונד האי, שקיבל גם פניה ישירה מאגדות אחים. השגריר כתב לוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסאר על שורה של הפליות והשפלות ביניהן חובת היהודים לחלוץ נעליהם ברבעים המוסלמים בפאס ובמכנאס.

ב – 5 במאי 1880 ענה לו הוזיר הראשי ולדבריו, זהו נוהג קדום בערים מסוימות במרוקו שהיהודים קיבלו על עצמם מאז התיישבותם בממלכה זו והם התחייבו לקיימו, ואם הדבר יבוטל, גם התנאים ( תנאי עומר ) יבוטלו. כלומר כיוון שמעמדם הנסבל של היהודים והחובה מצד השלטונות לשמור על חייהם ורכושם מותנה בקבלת ההגבלות וההשפלות על ידי היהודים וזו אחת מהן, הרי אם יורשה ליהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, אז גם ההתחייבות מצד הממשל לשמור על חייהם וזכותם לחיות בארץ זו תבוטל.

כתגובה לפניית היהודים ב – 28 באפריל, כתב שר החוץ ב – 20 במאי לדרומונד האי בנדון, ובו מנה נוסף לפאס 12 שמות של ערים, בהן קיימת גזירה זו, נוסף למקומות קטנים אחרים, והורה לו לטפל בנושא.

הטיעון של הוזיר הראשי שהוזכר לעיל, לא שכנע את האגודות היהודיות בלונדון, ובשיבתן ב – 17 ביוני הוחלט על שליחת מכתב נוסף לשר החוץ הבריטי שנכתב ב – 22 ביוני. הן דחו את ההנחה שאם יורשו יהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם ברובע המוסלמי, עלול הדבר להתנקם ביהודים, וירגיז את האוכלוסייה המוסלמית.

והראייה שלפני מספר שנים בעקבות התערבותם של נוצרים ויהודים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמיר גזירה זו, ולא ניכרה כל התנגדות לנטישת " מנהג ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמוס השיא אגודת אחים, שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל בנידון.

הבעיה עוד לא נפטרה והמועצה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ואגודת אחים המשיכה בפעולתה בנידון גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב – 6 במאי באותה שנה הוחלט על ידי הנ"ל להעיר תשומת לבה של הממשלה לנושא זה. במכתב לשר החוץ הבריטי הנושא את תאריך 20 במאי נאמר, כי חודשה הפקודה בפאס על הליכה ללא נעליים החלק המוסלמי של העיר, והנמען התבקש להפעיל השפעתו לביטול הפקודה.

דרומונד האי שהיה בעל ניסיון והכיר את הממשל והאופי של המוסלמים היה בדעה שבנושא זה ובו האוכלוסייה דבקה בביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסכן את חיי היהודים ומעמדם העדין. ניכר שהוא הושפע מהנימוק של הוזיר הראשי ב – 5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. עם זאת הגיע למסקנה כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים ירדו, והקנאות ניכרת פחות, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג מתוך כניעה למוסלמים הקנאים. דעתו זו העביר לשר החוץ שקיבלה ואישרה במכתבו לדרומונד האי ב – 23 במאי 1881, והעתק נשלח לאגודות היהודיות בלונדון.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ ב – 15 ביוני 1881, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי שנשלח לאגודת אחים. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגודה א. לוי קבלתן ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי. לא מצאנו ראייה שהשגריר ניצל את מעמדו כדי להשפיע על הסולטאן לבטל גזירה זו. ולא חל שינוי בנידון גם בשנים הבאות.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים-סולי שרביט

הפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך. עד קץ נוצצו אישוניו החיים. כי האב לא ימות. כי הוא אב לאין קץ.%d7%a2%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%90%d7%96%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91

כי שאולה ירד חיים.

דרי מעלה בקבלם את אבא למחיצתם

בשבועיים האחרונים, בשוכבו בבית החולים, הפגין אבא את גדולת אישיותו. עד מהרה, התחבב על אנשי הצוות וידע לקבל באהבה ובשמחה גם את הגרועה והמכאיבה שבבדיקות. דומני, שהמשפט היפה ביותר שאמר אז לאחד הרופאים שבדקו באופן מכאיב עד מאוד היה: אין דבר, אני אצעק ואתה תעבוד״. וכשהיה צינור ההנשמה בקנהו, ידע תמיד לסמן בתנועת יד סימון של עידוד לסובבים אותו. הוא, שהיה זקוק לעידוד ולכל כוחות הנפש והגוף כדי להתגבר על סבלו, ידע גם מתוך מצבו זה לעודד אחרים ולסייע למטפלים בו, ושוב לרכוש בהתנהגותו אוהבים רבים מספור.

וכך, כשסמוכים אליו כל אוהביו, נפטר אבא אזולאי ביום השבת. יום השבת הוא יום פטירתם של צדיקים; עקיבא היה כזה; צדיק שהלך בינינו כאחד האדם; צדיק שזיכך נפשו בייסורי מחלתו, וביום שכולו טוב. בשבת הקודש נקרא לשוב אל עולם האמת, אל עולם החסד. כך, מתוך העצב, עולה בי מעין חיוך של שמחה, כשמדמה אני, כיצד שמחים דרי מעלה בקבלם את האבא הקדוש למחיצתם; כיצד גאים הם שהאיש רב הפעלים, מורה היושר והאהבה – אתם.

מוקף בבני משפחתו האוהבים והנושאים תפילה נפטר אבא בשלווה. ביום השבת, י״א אלול, תשמ״ד; בבית החולים "שערי צדק״.

האבא והסבא היקר איננו, אך רוחו מפעמת בנו. בכל אחד ואחד מאוהביו נותר משהו ממנו; נותרה פיסת דרך, רעיון, והכול יחד יקיימו מצוות דרכו של היקר.

 

סבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל עולם ומלואו

דברי אבי כספי

לכתוב על אודות סבא עקיבא; לתאר הסבא בעט דומה, כי אין זו מלאכה קלה; אין בשום עט היכולת לתארו, ולו אף במעט.

אך ראו כמה אומר שמו, בכמה אופנים שונים נקרא הוא: סבא עקיבא – מר אזולאי – עקיבא. כן, היה הוא סבא עקיבא, היה הוא הסבא המתהלך גאה בנכדיו וניניו, השומר ומלכד המשפחה, אף כי לא נהג כדרך הסבים לחלק מתנות ודברי מתיקה לנכדיו. כל אימת שפגשם, ניכרה האהבה העזה והעצומה שרוחשים לו אלה. כשהיה עסוק בטרדות שונות ומשונות והיה רואה אחד מנכדיו, היה מוצא הזמן לחייך, לאמר דבר מה, להינתק אך לרגע קט מענייניו ולשים לבו אל נכדיו, כי בראש ובראשונה, סבא עקיבא היה איש משפחה; המשפחה הייתה במוקד התעניינותו, וכל שעשה היה למענה. גם אם כביכול כוונו מעשיו לעניינים אחרים, הייתה עינו פקוחה תמיד על משפחתו, וניסיונו העשיר בחיים ניווט אותה בדרכה.

״לרדת לסבא״, הביטוי השגור כל כך אצל הנכדים, דרי האזור, לא נאמר מעולם ברוגזה; לא נאמר מעולם בקוצר רוח וכלאחר יד. תמיד נחשבה ההליכה לסבא לכבוד, גם בשעות לחץ של נכדיו ידעו הם לתת אהבה, לדאוג, להתעניין, ועקיבא – בדרכו שלו, בדרכו המיוחדת, ידע לעורר אהבה זו; ידע לעודדה; ויותר מכך – ידע לקבלה, ולא טרח טרחה מלאכותית כלשהי לשם כך; יכולת קבלת האהבה ונתינתה הייתה מעצם טיבו. בכל אירוע חגיגי תפס בשקט הרועם שלו מקום חשוב; היה יושב אצל השולחן בלחיים סמוקות־משהו, קצת מבויש, קצת צנוע, ובשקט, ללא הרמת קול, היה מספר סיפור, שואל, מבדח ונהנה הנאה אמיתית עם משפחתו. הוא היה יותר מסתם סבא וראש משפחה, היה סמל: סמל הגיבוש, הליכוד המשפחתי, סמל הכבוד והאהבה; לא האהבה היומרנית והרועשת, לא רק האהבה שמעצם היותו חלק מהמשפחה, אלא אהבה כנה ועמוקה, אהבה שקטה שיש בה שמחה ואמת. הסבא לא היה המנהיג המשפחתי, שהכול יראים ממנו. נראה היה, שהכול מצטופפים תחת כנפיו, הכול חוסים בצלו כאפרוחים קטנים המתכרבלים תחת נוצות אמם, כחתלתולים המתלכדים ומתאחדים בחסות החתולה הבוגרת, והחום שהעניק הסבא רב היה אף מחומם של אלה. כן, הוא ידע לבשל, להצחיק, לבלות, לטייל. כל כך הרבה סיפורים עליו: סבא עקיבא מארגן בילוי קיץ נהדר בנתניה, כף עם סבא עקיבא בנופש בטבריה, טיול מאורגן ועליז עם סבא. הכול להנאת הנכדים והנינים, שראו, הבינו והעריכו. זוכרני ביקור של כמעט הפתעה, כשבאנו לבקר את פנינה, והוא שהה שם, כבר טרח במטבח והכין ארוחה דשנה בדבקות רבה. ״תאכלו, תאכלו ותיהנו״, אמר, והסתכל בנחת בנכדים ובנינים הנהנים מארוחתו; והוא, בצנעה, בלי לדאוג אף למנת מזון לעצמו.

אך מר אזולאי היה גם האישיות המכובדת בעירייה, במועצה הדתית, הנשיא בעדתו, כי חלקו האחר של הסבא היה נתון במשך זמן רב לפעילותו הציבורית, לא פעילות ציבורית לשם כבוד ורווח, לא לשם שכר, אלא לשם המטרה שמאחורי, לשם האידיאל והחברה. מדי יום היו פונים אליו ידידיו לפשר בחיכוכים שונים, לייעץ, לפתור מחלוקות ולהורות הדרך. לא היה אפשר לטעות בו, הוא היה פעיל בכל מאודו. אך גם בשטח זה – הכבוד, היושר, הרדיפה אחר הצדק והאמת הם שהנחוהו. האישיות הזאת, מר אזולאי, ידע למתוח ביקורת גם על ידידיו, וודאי גם על עצמו. ברדיפה אחר היושר והצדק לא ידע פשרות, לא הסכים להנחות ולהקלות, גם לא בפוליטיקה, והביע זאת בוויכוחים ובהצגת דעותיו. כששכב בבית החולים, ביקרו אותו רבים: ידידים, עמיתים לשעבר ורעי ההווה; הכול ישבו לידו וארשת כבוד על פניהם. גם הרב הראשי ופמלייתו, שטרחו ובאו, נהגו בו כאדם המכובד והנישא מכולם. איש לא העז להפריעו בדבריו. הכול הראו עד כמה רבה הערכתם אליו; לא על מראהו, לא על דיבור חלקלק ומתייפח, לא על מעמד או כוח; כל הכבוד ניתן לו על פשטותו, עממיותו, יחסו הפשוט והכן לכול – הן לנשיאי העם והן לפשוטים שבהם. ועל כן, היה אהוב באמת. הוא היה עקיבא, כך סתם עקיבא, ללא תואר, ללא כינוי רב־רושם, פשוט עקיבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל הכול, עולם ומלואו.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

השימוש ב״ עץ חיים״%d7%a2%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%90%d7%92%d7%99%d7%9f

אף־על־פי שר״ח גאגין דאג להפיץ את חיבורו בפאס ומחוצה לה , מכל מקום, ממהדורתו הראשונה לא הגיע לידנו אפילו עותק אחד. גם ממהדורתו המוגמרת לא הגיעו לידנו עותקים רבים, וגם אלה רק בהעתקה מאוחרת מהמאה הי״ח ואילך. נראה שהסיבה לכך היא בשימוש המועט שנעשה בספר. בשעה שהוכרעה ההלכה כדעת המתירים, הלכה ונדחקה דעתו של ר׳ חיים עד שנעלמה כליל ממארוקו; היתר הנפיחה הפך דבר ברור מאליו, השווה לכל נפש, כולל תלמידי חכמים ואנשי מעשה. הוכחה לכך תשמש העובדה שדעת ר״ח גאגין ודברי חיבורו ״עץ חיים״ לא מצאנו שהוזכרו על־ידי חכמי מארוקו גם בדורות הבאים, להוציא איזכור אחד בשמו בדבר היתר המסוכנת, אשר הגיע לידנו משם ר׳ שמואל אבן דנאן, ואיזכור נוסף על־ידי ר״ח בן עטר, מחכמי העיר סאלי (נפטר בירושלים בשנת תק״ד, 1744), אשר הזכירו לשבח בחיבורו ״פרי תואר״  וציטט קטעים מהחיבור ״עץ חיים״. לאחר שהאריך להוכיח את איסור הנפיחה הוא כותב:

ואחר שהראנו ה׳ את כל זאת, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה… ראיתי מנהג רע ומר בערי המערב, ארבעה המה נפלאו ממני עיר סלא ועיר פאס ומכנאס וטיטוואן ומחוזיהם, שנופחים כל סרוכה ואוכלים אותה כהיתר גמור. ותפשתי לדעת מוצא דבר הלכה זו, ובעלותי מעירי אל עיר עז לנו עברתי דרך עיר פאס, ושם מצאתי מעין ומוצא הדבר, בא לידי קונטרים אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה, כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקאשטילייא אשר אנו מבני בניהם. ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן האר״ש ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול, ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד, הוא המופלא בדורו כמהר״ר חיים גאגין זלה״ה, שחבר קונטרים אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו…

מדברי ר״ח בן עטר למדנו שלשה דברים:

א. מנהג היתר הנפיחה פשט (לפחות) בארבע הערים שבהן הקהילות הגדולות במארוקו. משמע שלא היה קיים בערים אלו למעשה זכר לשיטות המחמירים, גם בין תלמידי חכמים ואנשי מעשה. לכן היה תמה, מה המקור להתפשטות המנהג.

ב. בעירו סאלי לא היה מצוי החיבור ״עץ חיים״ וגם לא היה ידוע על קיומו או על קיום ״פולמוס הנפיחה״, למרות שבתקופה זו היתה סאלי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים.

ג. נראה כי מאז דעך ״פולמוס הנפיחה״ לא התעורר שנית. למצער, לא היה ידוע לר״ח על עירעור שקם על היתר הנפיחה מאז הפולמוס ועד ימיו ״.

אילמלא כן, היה מזכיר את קיומו ומסתייע ממנו. ר׳ חיים סיכם את דברי האחרון האוסר ומסיק ״דכל דנהוג איסור בנפיחה לא מצי להתיר לו… וכל עוד דלא חזר למנהגו הראשון הרי הוא מורד בתודה ובדברי חכמים״. גם ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, מחכמי פאס (נפטר בתרמ״ד, 1884), מצטט מספר ״עץ חיים את הקטעים ההיסטוריים ״. נראה שהוא התוודע לספר רק דרך ״פרי תואר״, ומציין: ״וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנד שזה [עץ חיים] שבידנו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות״. משמע מדבריו שגם בימיו לא היה ספר ״עץ חיים״ ידוע ומפורסם. גם בעולם המחקר לא נעשה שימוש בספר ״עץ חיים״, למרות הפרטים הרבים המצויים בתוכו ״. יוצא מכלל זה הרי״מ טולידאנו, שהעתיק ממנו בספרו ״נר המערב״ את מרבית הקטעים המתארים את ״פולמוס הנפיחה״ 115, וכל החוקרים שבאו אחריו מסתמכים על ציטוטיו.

[1]        כמעט כל החוקרים מציינים במפורש את שימושם ב״נר המערב״, בקשר ל״פולמוס הנפיחה״. יוצאת מכלל זה ג׳ גרבר  שהקדישה לנושא הפולמוס פרק שלם בחיבורה (הרביעי, עמי 113—120). מתוכנו ומציוני מקורותיה עולה לכאורה שאכן השתמשה המחברת בכתב־יד ״עץ חיים״ הנמצא בבימ״ד לרבנים (שיתואר להלן בתיאורי כתבי־היד, כתב־יד ו). גם אם אכן עיינה בכתב־היד, הרי רוב דבריה בפרק זה לוקים בדמיונם הפורה ובחסר ויתר. להלן מספר דוגמאות : לא הבינה את מהות בדיקת הריאה, נפיחתה והסירכות. ראה שם, בעמי 115, בדבר רגשי עליונות של הספרדים וכן על יחס עוין בו קיבלו התושבים את המגורשים בבואם לפאס ; אין זה נכון, ואין לכך אחיזה במקורות שעליהם מסתמכת גרבר. בעמי 117, הרקע לתחילת הפולמוס, כפי תיאוריה, אינו נכון. בעמי 118, הבנתה ומסקנותיה בדבר הנוהג הקיים בערים אחרות אינן נכונות. בעמי 119, תיאורה על נוכחותם של נכבדים בביה״ד, בניהם יעקב רוזאליס, אין לו בסיס. וכן עובדת מינויו של רוזאליס על־ידי המלך כמתווך בין הצדדים אינה נכונה. הנגיד עמי שם טוב בן אברהם לא נמנה עם המגורשים. כן אין הוכחה שמשפחת רמוך, הנזכרת בענייננו, נמנתה עם המגורשים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר