ארכיון יומי: 23 בנובמבר 2016


מושל חדש הגיע לדמנאת, ובשירותו יהודי-ברית מס' 30 בעריכת אשר כנפו

מושל חדש הגיע לדמנאת, ובשירותו יהודי

הצפירה 3.2.1885

הצפירה 3.2.1885

לפי מכתבים מקזבלנקה ומדמנאת, מאז שהקאיד אלבשיר הגיע לדמנאת כמושל המקום, בשירותו יהודי בשם ישעיה בן מסעוד. הוא דרש מכמה יהודים להצהיר כי כל התלונות הקודמות מזויפות. כשסירבו לחתום על כך- נאסרו. לפי ידיעה שפורסמה בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים , נשלח סוכן לדמנאת כדי לאמת מידע על אכזריותו של המושל, ששיחד את הסוכן. סכום השוחד הוטל על היהודים כקנס.

משרד החוץ הבריטי מציע להזהיר את היהודים בדבר הסכנה הנגרמת על ידי גורמים הרוכשים תעודות חסות

ב-29 בינואר 1885 שלח משרד החוץ לבארון וורמס נשיא'אגודת אחים' תמצית המכתב ששלח דרומונד האי בקשר לצעדים בהם נקט בקשר למצבם של יהודי דמנאת. יש להוסיף כי מר דרומונד הא־ לחובתו לציין כי היהודים החיים בערים הגדולות ביחוד בפאס ובמכנאס שרכשו תעודות חסות לעוינות מצד חלק מהאוכלוסיה המוסלמית ויתכן שהדבר יביא לתוצאות חמורות. דרומונד האי ביקש ממנהיגי היהודים בטנגייר להזהיר את אחיהם מפני מעשים שליליים, והוא בדעה ולורד גרנויל מסכים אתו כי יהיה זה מועיל אם 'אגודת אחים' תזהיר את מנהיגי היהודים עמם הם בקשרים, על הסכנה הנשקפת לחיים ולרכוש של יהודי מרוקו, אם הפעולות האלה לא ייפסקו. באותו יום, הודיע משרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי הממשלה מאשרת את צעדיו בקשר ליהודי דמנאת, כפי שדווח על ידו ב-10 בחודש . מצורף העתק של מכתב שנשלח על ידי משרד החוץ לאגודת אחים' בלונדון בנושא. הבארון הנרי וורמס נשיא 'אגודת אחים' כתב למחרת, ב-30 בינואר 1885 למשרד החוץ, בו אישר את קבלת מכתבם מה-29 בחודש, בו הועברה אליו תמצית המכתב לשגריר במרוקו, הכולל את הצעדים שננקטו בקשר ליהודי דמנאת. ב-30 בינואר 1885 פורסם ב-JC כי לא ברור אם היו תוצאות לצעדים בהם נקט נציגה של

בריטניה, לשם דיכוי ההתנכלויות בדמנאת. בינתיים הטיל המושל קנס בגובה 1200 דולר על היו שנשארו בשטח שיפוטו.

אין סימנים לשחיטת יהודימ בדמנאת

ב-31 בינואר 1885 שלח משרד החוץ ל'אגודת אחים' לפי הוראת השר גרנויל את הדברים הבאים: הוא מתיחס למכתבו מלפני יומיים [ 29 בחודש] באשר לפרסומים בעתונים הבריטיים שבעקבות האיומים שקיבלו מהמאורים, יהודי טנגייר ביקשו לקבל הגנת מר  Ordega השגריר של צרפת . שגריר בריטניה בטנג'יר הכחיש ידיעה זו, כי אין כל סימנים לשחיטת יהודים בטנגייר. הוא הוסיף כי המשלחת של יהודי דמנאת פנתה לשגריר צרפת הנ״ל כי ישתמש במעמדו הנכבד אצל הסולטאן, כדי לבקשו להעניק הגנה ליהודים. השגריר ענה כי הוא מצפה להוראות מממשלתו.

השפעת הפגיעות בדמנאת על היהודים במקומות אחרים במרוקו

בי"ח שבט תרמ״ה, 3 בפברואר 1885 פורסמו ביהצפירה' הדברים הבאים בעקבות מידע של כתב ה-JC  בטנג'יר כתוצאה מהסכמת הוזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, פרצו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים

חכם זקן קיבל מלקות וכושים אונסים יהודיות

בשבועון היהודי היוצא בלונדון פורסמה רשימה ב-6 בפברואר 1885 ובה תיאור מפי הפליטים היהודים מדמנאת המצויים עתה בטנגייר, ובאופן מפורט סיפורם של שניים מהם שהם קרבנות האכזריות של המושל. סיפור המזכיר את גורלם הטראגי של יהודי רוסיה לפני ארבע שנים. נוגע ללב הסיפור על יסוריו של חכם זקן שבגיל 98 קיבל 900 מלקות על גבו החשוף. בנס הוא לא התמוטט למרות המלקות, אבל אין סיכוי שימשיך לחיות. עוד יותר נוראים המעשים של כושים המועסקים על ידי הממשל שאנסו נשים צעירות ומבוגרות. במקום אחר הותקפו יהודים על ידי פורעים בהפתעה. למרות שהגנו על עצמם ככל ־כולתם, חלק מהם נפצעו באופן כה חמור עד שנפטרו. ההגנה העצמית פורשה כהתקפה על המוסלמים.

למרות כל האירועים האלה, השלטונות ממשיכים להצהיר כי אין ליהודי דמנאת סיבה להתלונן נגד המושל.

החוקר מטעם הסולטאן קיבל שוחד כדי לא להאשים את המושל

הכתב של השבועון בטנגייר מסר הסבר לטענה כי אין בסים לתלונות היהודים והדבר אושר גם על ידי הירחון 'טיימס אוף מורוקו', בגליונו מה-26 בינואר פורסם כי כאשר הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור מה האמת בהאשמות כלפי המושל, האחרון שיחד את את הפקיד החוקר ב-4000 דולרים ואת מלויו במאתיים דולר כל אחד. סכומים שנסחטו מהיהודים. כך ניקה הסולטאן את המושל מאשמה, וקרבנותיו נהפכו לאשמים. הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה, צרפת, איטליה וארה״ב הגישו מחאות לממשל אבל הדבר לא היה יעיל אולי משום שלא הגשו מחאה משותפת. לדעת הכותבים, רק פנייה משותפת של הנציגים הדיפלומטיים לממשל המרכזי יביא להפסקת העינויים ולפיטורי המושל שניתן לו ליסר את היהודים זמן כה ממושך, ללא כל הצדקה.

פגיעות בנשים, ילדים וזקנים בדמנאת

ב-9 בפברואר־ 1885 כתב מר דויטש אל Gladstone שכיהן אז כראש ממשלת בריטניה. הוא צירףלמכתבו  קטעים מ- JC וכן The Jewish Worlds בהם מידע שהתקבל מיהודים בטנגייר על התנכלויות לנשים, ילדים וזקנים בדמנאת, ונראה שכל הקהילה נשחטה או גורשה מבתיה. הילדים נשחטו והנשים חוללו. אם הדבר לא ייפסק במהרה, יש חשש לגורלה של הקהילה היהודית במרוקו. הפונה מפציר בנמען להפעיל השפעתו למען האחים המדוכאים במרוקו, ולהעביר הוראה מתאימה לנציגות הבריטית במרוקו(99/226 FO תעודה מם' 31, מצורף המכתב של אסתר אמסלם מה-9 בפברואר 1885.

וזיר לסיד בובקיר 10 בפברואר 1885

סיד בובקיר אמור היה לחקור את פרשת דמנאת. הוזיר אישר קבלת מכתבו ודו״ח על נושא דמנאת, והצעדים שנקט כדי ליישב את הנושא ולהגיע לרוגע. כל מה שכתבת הגיע לידיעתו של הסולטאן והוא מאשר את מעשיך ושולח לך ברכת אללה. למרות ההרגעה הנ״ל, על פי מידע מהעיתונות היהודית בבריטניה- יהודי דמנאת נתונים לסכנות. ב־13 בפברואר 1885 כתב משה בן דהאן לאדונים משה פארינטה, אהרן אבנצור, משה נהון וחיים בן שימול, כולם אישים מכובדים בטנגייר שמילאו גם תפקידים במערכת הדיפלומטית הבריטית במרוקו, כי מיד לאחר קבלת המכתב שלהם על ידי בובקיר, הוא הסכים לשלוח מכתב למושל, ובעקבותיו הוצא מבית הסוהר ב-6 בפברואר. הכותב הביע את הכרת תודתו על כך.

13 בפברואר 1885: חקירת הנושא של דמנאת על ידי בובקיר וחיים קורקוס

דרומונד האי כתב לשר החוץ גרנויל והתיחס למכתבו הקודם מה-10 בחודש, בו דיווח על הצעדים שנקט בהקשר ליהודי דמנאת. מעביר לו תרגום של מכתב שקיבל מהוזיר, בו מודיעו כי הסולטאן הורה לסיד בובקיר, לפי הצעת הכותב, שיחקור את האשמת המושל על ידי יהודים בדמנאת. וכן הורה ליהודי נכבד בשם חיים קורקום להגיע לדמנאת לאותה מטרה ואלה ימסרו דו״ח לסולטאן. הכותב קיבל גם מכתב מסיד בובקיר בו הביע נכונותו להגיע לדמנאת מיד לאחר שיקבל את ההוראה מהסולטאן. סיד בובקיר בדעה שאין לפטר את המושל של דמנאת. מציע שהיהודים יהיו תחת מרותו של מושל אחר. גם יהודים במקומות אחרים התלוננו על המושלים שלהם, והסולטאן החליט שהם יהיו תחת מרותם של מושלים אחרים. כך במראכש וכן בסאפי התלוננו על התנהגותו של מושל עיר נמל זו, והסולטאן העמיד אותם תחת מרותו של הממונה על הכנסות המדינה.

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

Le Chateau de Cambous

Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch

Passions juvéniles et espoirs d’un monde nouveau : Israël et les femmes sur les murs, en2009,des anciens baraquements militaires de Cambous  

Mais les souvenirs du séjour à Cambous restent néanmoins gravés dans leur mémoire.Certains, comme  Elie Pilo, en parlant de tout cela, craignent cependant de raviver devieilles plaies : « La aliyah juive marocaine est un sujet délicat  […].

Ces souvenirs nous feront du mal : l’accueil, les d.d.t.

 (insecticides), le comportement des anciens habitants,les droits, etc » 

D’autres, comme Simy, disent peiner  d’écrire et de lire toute notre jeunesse perdue ».Mais d’autres se font précis.

Sion raconte ainsi : « Nous ne dormions pas au château,réservé aux visiteurs, mais dans des locaux faits pour la Aliyat Hanoar (l’immigrationdes jeunes). Pour nous amuser, compte-tenu que le coin est un vrai désert, nous allions au village de Viols-le-Fort […]. Les jeunes restaient environ un mois puis étaient mis surles bateaux israéliens (Le Moledet) pour aller vers Haïfa puis à Kfar Sitrin » 

Un autre, Momy, sous le pseudonyme Prophète, ajoute :«

 J’ai séjourné pendant environ deux mois avec un groupe de jeunes israélites marocains affiliés à un mouvement de jeunesse, ayant décidé d’immigrer en Israël […]. Nos dortoirs étaient en dehors du château mais les enseignants, les bureaux de la direction et certains  services, comme l’infirmerie, etc., se trouvaient dans le château même. Le château a été loué par l’Agence juive pour Israël)elle était en fait propriétaire via laS.C.I) afin de  permettre à des jeunes Juifs du monde entier de faire escale en France pour une période d’étude et de préparation avant leur envoi vers Israël .

 Les études [que nous suivions étaient] : apprentissage de l’hébreu, géographie d’Israël. Les activités: sportives, récréatives (jeux, chansons israéliennes, etc.), et aussi l’apprentissage de la discipline dans la vie communautaire. 

Et je me doute aussi que la direction et les instructeurs ont préparé un dossier à chacun des enfants afin de permettre aux services d’accueil, en Israël, de préparer l’insertion des jeunes en fonction de leur niveau d’études, etc.

Quant au village de Viols-le-Fort en 1956, ça ressemblait plus à une pension de vieux qu’à autre chose !!! En tout cas, […] Cambous fait partie intégrante del’histoire contemporaine de l’Etat d’Israël car il a été la plate-forme sur laquelle sont passés des dizaines de milliers de jeunes Juifs dont le rêve était de réaliser ce que les prophètes de la Bible avaient prédit, à savoir, le retour à Sion des enfants d’Israël 

Cambous verra ainsi passer 7 à 7 500 jeunes juifs en partance pour Israël, grandmaximum, mais «des dizaines de milliers  » paraissent invraisemblables. D’autant plusqu’être momentanément témoin ou partie prenante d’une chose ne permet pas pour autantde la quantifier sur la durée, ce que seul l’historien serait à même de faire si lesdocuments disponibles le permettaient. Peut-être Momy en arrive même à confondre dans son esprit le Grand Arénas, l’énorme centre de transit de Marseille, avec la structure, beaucoup plus modeste, et surtout bien plus humaine, qu’était Cambous dans les années1950.

Ainsi, lors d’un entretien téléphonique de fin novembre 2009 avec M. Noah Libermann,ancien chauffeur au Centre juif de Cambous et actuellement installé en Israël, en service à la Maison d’enfants de Cambous de 1950 à 1958, après avoir servi à Vouzon (Loir-et-Cher), ce serait 7 à 7 500 enfants qui auraient transité par ce centre héraultais, en aucun cas advantage.

Mais on comprendra aisément, compte-tenu du vif exode rural qui frappait à cette époque les garrigues nord-montpelliéraines, que pour certains jeunes issus des villes d’Europe,ou de villages africains encore souvent bouillonnants de vie, la désertification humaine,accompagnée d’un faible nombre d’enfants et du départ des plus jeunes vers les emplois des villes, donnait effectivement à Viols-le-Fort (340 habitants en 1954, pour 617 en1911), l’allure d’une très ennuyeuse pension de vieux…

Quelques-uns de ces jeunes de passage, comme l’avaient fait précédemment certains militaires, s’intègreront momentanément, avant leur départ pour Israël, dans l’équipe defootball du village voisin, St-Martin-de-Londres, comme le précisait en juin 2006 un article de presse de Joseph Boudon relatif au château de Cambous.

Obtenir des témoignages précis sur le passage à Cambous de jeunes migrants pour Israël ou de personnes les ayant encadré ne fut pas pour nous chose facile : où les trouver ? par l’intermédiaire de quel site (comme Terre d’Israël.com) ? dans quelle langue ? avec quelle degré de précision ? D’autant plus que les jeunes migrants étaient souvent très jeunes lors de leur bref passage à Cambous pour avoir aujourd’hui des souvenirs dignesd’un réel intérêt et que les moniteurs sont aujourd’hui décédés ou très âgés.

Nous avons pu cependant obtenir de M. le docteur Emmanuel Bibas, âgé de 71 ans, natif du Maroc et qui réside aujourd’hui à Hod Hascharon, en Israël, des souvenirs très intéressants sur les motivations de son aliyah, effectuée en 1956, à l’âge de 11 ans, sur son passage éphémère à Cambous pendant l’hiver 1956 et ce qui l’attendait ensuite en Israël, à partir de mai 1956.

אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

 %d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-34

לאישוש הנחתנו, אנו יכולים להסתמך איפוא על הקטע הקצר בסנהדרין, צד ע״א, כפי שהובא בפתיח לעיל. סנחריב, שבתפקידיו הקודמים שימש כדיפלומט בממלכת אביו, הכיר ארצות אחרות הדומות באקלימן לארץ ישראל, ופעל בדרך פסיכולוגית שתשפיע על השומעים, ותייתר מהם את הרצון להלחם. חרף התנהגותו האכזרית כלפי האוכלוסיה היהודית שישבה בערי יהודה, וכינויו בפי חז״ל "רשע", מעניקים לו נקודות זכות רבות על שלא דיבר בגנותה של ארץ ישראל, וקובעים שמגיע לו חלק לעולם הבא, על שום שבעת המצור על ירושלים, פנה בדברי כיבושין אל העם אשר על החומה, והציע להם הגלייה מרצון, כנאמר: "…כֹה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה, וצאו אלי, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, ושתו איש מי-בֹרו, עד בֹאי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן לתירוש, ארץ להם וכרמים, ארץ זית, יצהר ודבש, וחיו ולא תמתו "- מלכים ב' – כמו שנאמר לעיל, הוא לא אמר שהארץ אליה הוא מגלה אותם, טובה יותר מארץ-ישראל. ואין לתמוה למה כינו חז״ל את סנחריב "אסנפר רבא ויקירא" (המלך הגדול והנכבד), דבר זה מעיד כי עם כל רשעותו, הייתה בו מידת-מה של התחשבות והבנה לנפשם של המובסים, ואולי גם קירבה וחיבור לצד הקדושה של ארץ ישראל.

על מה שאמר סנחריב "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם", מעלה לזיכרון את שנאמר על כנען: "על מה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו? כיוון ששמע שישראל נכנסים לארץ, עמד ופנה מפניהם. אמר לו הקב״ה: אתה פנית מפני בני, אני אקרא את הארץ על שמך, ואתן לך ארץ כארצך, ואיזה? זו אפריקא". אכן קיימים קווי דמיון רבים בין הגיאוגרפיה של מרוקו לזו של ארץ-ישראל. האקלים, עונות הגשמים וכמות המשקעים, בשתי הארצות קיימות שפלות-חוף פוריות, התוצרת החקלאית זהה לזו שבארץ-ישראל, מרכז הארץ הררי ועוד.

עדות היסטורית חלקית להגליית יהודה מחוץ לאשור, מוסר לנו הנביא ישעיה שפעל בימיהם של כמה ממלכי יהודה. ישעיה היה עד בשנת 711 לפנה״ס, היא שנת ה-14 למלכותו של חזקיה, לדיכוי מרידתו והגליית תושבי ערי יהודה ע״י סנחריב. על ההגלייה הזו מנבא הנביא במספר מקומות, באומרו: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים, ומפתרוס ומכוש, ומעילם ומשנער, ומזזמת ומאיי הים. ונשא נס לגוים , לאסף נדחי ישראל, ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". כאן הנביא מבחין בין"גלות ישראל" לבין"גלות יהודה" ואיי הים. בהמשך נבואתו הוא אומר: "…כעת הראשון הקל, ארצה זבלון וארצה נפתלי, והאחרון הכביד דרך הים…". הנבואה מציינת את השלבים בגלות כמתכוונת שהדיכוי לא יוקל.

שהשלב המאוחר של הגלות יהא יותר קשה מהשלבים הראשונים, כאשר זבולון ונפתלי גלו, שההגלייה האחרונה הבאה אחרי זבולון ונפתלי תהא דרך הים. גם הנביא עמוס מנבא על יהודה באומרו: "על שלֹשה פשעי יהודה, ועל ארבעה לא אשיבנו". וכן: "ובאר שבע לא תעבירו, כי הגִלגל גלֹה יגלה ובית-אל יהיה לאָוֶן". בהמשך הוא אומר: "…כי הנה ימים באיס עליכם, ונשא אתכם בצִנות ואחריתכן בסירות דוּגָה". איך יובילו את גולי ממלכת ישראל שהוגלו מזרחה, בצינות ובסירות דוגה? ברור שהנביא מתכוון להגליית תושבי ערי יהודה שהוגלו דרך הים בספינות ובסירות דייג, בהם השתמשו הפיניקים, ועוד הוא מנבא לעתיד: "ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצךָ". זו נבואתו של ישעיה, שיקובצו בארץ ישראל כל הגולים, אלה שבבבל ומעבר לה, ואלה הגולים שבמערב, הוא "המג'רב" (מרוקו). סנחריב שישב כדיפלומט בפיניקיה, ידע על נתיבי הסוחרים הפיניקים, לכן בחר להגלות את תושבי ערי יהודה בדרך הים, אל המושבות שיסדו הפיניקים בצפון אפריקה.

ג. רבי עמרם בן דיוואן ונס העקרה הישמעאלית. ד"ר דן אלבו

ג. רבי עמרם בן דיוואן ונס העקרה הישמעאלית.דן אלבו

עולי רגל נהגו ליטול אבן קטנה מגל האבנים שעל ציון הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, כסגולה לשובם בשלום לביתם. לפני נסיעות ארוכות בני קהילת וואזן נהגו ליטול מעל הקבר אבן זעירה ולהישבע לפני הצדיק שיחזירוה למקומה בשובם בשלום מנסיעתם. מספרים שכל מי שעשה כן, צלחה דרכו וחזר בשלום לבני ביתו. פעם נסע ר' רפאל בירדוגו נכדו של בעל "משפטים ישרים" שכיהן כאב בית דין בוואזן עשרים ואחת שנים משנת תרמ״ב ועד שנת תרס״ג, לטנגייר עם בנו בן השש, יוסף. בדרכם חנו בבית העלמין באז'ן, התפללו תפילת מנחה, סעדו לבם, ולפני צאתם נטל הרב אבן קטנה בגודל חלוק נחל מגל האבנים שעל ציון צדיק, כסגולה לשובם בשלום, אמר את תפילת הדרך והצטרף עם בנו לשיירה של ישמעאלים שהייתה בדרכה לטנגייר. לאחר רכיבה של שש שעות, לעת ערב, עצרו לחניית לילה באחד הכפרים, בקרבת ששאוואן.

בעלות האור, והם עוד ישנים הותקף הכפר על ידי שודדים משבטי ההר הסמוכים. הייתה אנדרלמוסיה, הנשים והילדים זעקו מפחד וברחו לקול היריות. כל אנשי השיירה נפוצו לכל עבר. רבי רפאל פנה לצד אחד ובנו לצד אחר. ר' רפאל בירדוגו מצא מחסה מאחרי תלולית עפר ואותת בידיו לבנו להצטרף אליו. הרב חשש להשמיע קול, שמא ישמעוהו הליסטים שדהרו על סוסיהם כמטורפים אנה ואנה תוך ירי באוויר. וישבו את בנו או יהרגוהו חם וחלילה. נשימתו נעתקה מפיו כשראה את בנו נלקח על ידי ישמעאלית אחת לפאתי הכפר ונעלם מעיניו. משהסתלקו השודדים עם שללם וחזר השקט לכפר, חיפש הרב את בנו ולא מצאו. היות שחיפושיו עלו בתוהו, החליט להישאר בכפר עד שימצא את בנו. הוא הוציא מנרתיקם את טליתו ותפיליו התפלל תפילת שחרית, נשא עיניו למרום והתפלל למציאת בנו בהקדם. הרב סבר שבנו נבהל ומסתתר באחת הפינות וסופו לצאת מהמסתור כשיחוש שהסכנה חלפה. בינתיים, המשיכה שיירת הישמעאלים בדרכה לטנגייר ור׳ רפאל בירדוגו נשאר בכפר.

משמים היה הדבר שאותה אישה ישמעאלית לא נפקדה זמן רב ועלתה לקברה של לאלה מנאנה הקדושה הנערצת של העיר לערייס, נשאה לפניה תפילות אין ספור ולא נפקדה. יעצו לה לעלות לקברו של הסייד היהודי הקדוש סייד עמרן באז'ן, והייתה דוחה ודוחה את נסיעתה לשם. כשמלאו עשר שנים לנישואיה ותפילותיה נשארו ללא תוצאות, פנתה לרב היהודים בוואזן ובקשה רשות להיכנס לבית העלמין היהודי. התיר לה הרב להיכנס למתחם הקבר של הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן כדי להתפלל לישועתה. והוסיף: "לא תיוושעי ותפילותיך לא ייענו אם לא תרבי רחמים בעולם! היי רחמנית על מי שכוחו דל משלך ועל מי ששכלו רפה משלך ועל מי שמזונו צר משלך! רחמי על כל נפש וקל וחומר על מי שגורלו מופקד בידיך." לסיום, השביע אותה: "אם תיפקדי החזירי לאלוהים מה ששייך לאלוהים ולצדיק מה ששייך לצדיק, כפי שריחמו עליך, רחמי על אחרים, ישמעאלים ויהודים כאחד, אם תאמצי את מידת הרחמים, רחמך ייפתח!"

ומשמים נגזר שאישה זו הבחינה בילד חסר האונים, עומד וממרר בבכי. לפי לבושו זיהתה שיהודי הוא. נכמרו רחמיה על הילד הקט הזה שגורלו הופקד בידיה, עטפה אותו בגילאביא חומה, כדי להסוותו מעינא בישא ומעינם של חורשי רע, על מנת להחזירו למשפחתו. כך צעדה עמו לוואזן. כל הדרך הרגיעה ולטפה אותו ולמרות שלא הבין את שפתה, חש בכוונותיה הטובות. ובאתנחתאות האכילה אותו בדבלות שייבשה במו ידיה. בהגיעה לוואזן, פנתה לבית הרב שהתיר לה בשעתו לעלות לקבר הצדיק והתפלל למענה. כשפתחה את הדלת וכשראתה את יוסף בנה עטוף בגלימה של גויים ישן בחיקה של ישמעאלית נוכריה, נהפכו פני בעלת הבית כשולי קדרה ויצאה מפיה זעקה שהעידה על סערת רוחה ועל השאלות ששאלה את עצמה: היכן בעלה ואיך הגיע יוסף לרשות אותה ישמעאלית. לשמע קול אמו התעורר הילד ומיהר לספר לאמו את קורותיו ביממה האחרונה. כשראתה את גודל הנס וגודל החסד של הישמעאלית, הזמינה אותה הרבנית להיכנס לביתה, השקתה אותה בחלב טרי והוציאה לכבודה תקרובת פירות, חמאה, דבש ועוגות. ולפי שהישמעאלית לא דברה לא ערבית ולא ספרדית, הזמינה הרבנית גוי, על מנת לתרגם את דברי האישה שהצילה את בנה. וזו, בלשון שבטי הריף, ספרה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. "מיום שנישאתי בעודי ילדה לבן דודי, לא הריתי. התפללתי לאללא וללאלה מנאנה שירפאוני מעקרותי. שבעתי אכזבות ומרורים, בפי כל נקראתי "העקרה". איבדתי כל תקווה. עד ששכנתי שכנעה אותי לעלות לקבר ה'סייד' היהודי. לפני חמש שנים באתי לבית זה לפגוש את החכם היהודי, לפי המלצת הקאדי שלנו. בפגישה ההיא התיר לי החכם לעלות לקבר ה'סייד' שלכם ואמר לי: "תהיה רחמנית על בניו של בורא עולם מוסלמים ויהודים. וככל שתהיי רחמנית ונשמתך תמלא יותר ויותר ברחמים על בניו של היושב במרומים, כך יקדים רחמך להיפתח."

עליתי לקבר הצדיק, ביקשתיו שייתן לי פרי בטן, בכיתי והתפללתי מזריחה ועד שקיעה, נשבעתי לפניו לעשות צדקות מידי יום, כמצוות החכם היהודי. תשעה חודשים מיום היזיארה, ההיא, נפקדתי וילדתי תאומים, בן ובת.

היום לפנות בוקר, פשטו שודדים מיושבי ההר על הכפר שלנו, ולפתע בתוך כל המהומה והצעקות הבחנתי בילד יהודי ממרר בבכי. משכתי אותו בידו בכוח אלי כדי שלא יירמס תחת פרסות הסוסים, והברחתי אותו בריצה לעבר אסם התבואה שלנו. הסתרתי אותו בין גרעיני החיטה, עד ששככה המהומה. לאחר שהשודדים גנבו את הבקר והסתלקו, ניסיתי לדובב את הילד ללא הצלחה משום שהוא לא מדבר את שפתי ואני לא מדברת את שפתו. נגשתי לראש השיירה והתעניינה מאיפה הגיעו הנוסעים ומה יעדם. מדבריו הבנתי שהיהודי ובנו הצטרפו לשיירה באז'ן, מקום קבורת הצדיק סייד עמרן הקדוש שאליו עליתי לרגל כמה וכמה פעמים. ראיתי בכך אות משמים שזימנו את הילד היהודי הזה לידיי דווקא כדי להצילו ולהחזירו להוריו. קשרתי את הילד על גבי כפי שאני רותמת את ילדיי, ומזריחת השמש, אני צועדת ללא הפסקה עד שהגעתי לביתך." עודה מספרת את ספורה, והנה נכנס ר' רפאל בירדוגו לביתו, מניף זרועותיו מתייפח ומייבב וצועק שוב ושוב "טרף טרף, יוסף! טרף טרף, יוסף! אבד הילד!" ואז הבחין בבנו הקטן ולא הבין איך הגיע ילד בן שש שנים מהכפר המרוחק לבדו לוואזן. הוא קפץ לעברו, נטל את בנו בידיו, חבק ונשקו בהתרגשות שלא ידע כמוה מימיו. והנה נזכר בפני האישה הזרה שישבה ליד רעייתו ומנבכי נפשו עלה זיכרונה לפניו. הוא לא הבין מה מעשיה בביתו. לבסוף חייך ואמר: "כמעט איבדתי תקווה, אך אף על פי כן לבי ניבא לי שסוף הסיפור יהיה מעין זה. כשנסנו מפני השודדים ויוסף נעלם מעיני, התמלאתי דאגה לשלומו, אך לא הפסקתי להאמין שהיושב במרומים ישעה לתפילתי. ידעתי שבעל הנס ר' עמרם בן דיוואן יופיע. חיפשתי את יוסף בכל פינות הכפר. לא השארתי אבן על אבן, בכיתי, קראתי פרקי תהילים. שלוש שעות אחרי צאת השיירה, בא אחד מחברי השיירה וסיפר שרוב אנשי השיירה נסחפו בשיטפון וטבעו בנהר. הודיתי ליושב במרומים על שעיכב אותי בכפר ועל הנס שנעשה לי בזה שלא הלכתי אתם. עתה קיוויתי לנס שיעשה לבני. כשהגעתי למסקנה שיוסף נחטף ולא אוכל להשיבו בלא עזרת השלטונות, החלטתי לחזור לבית, כדי לערב את הפאשה בעניין חטיפת בני. ועתה כששמעתי את סיפור חייה של האישה האצילה הזו ואת סיפור ההצלה של בני, ברור שנס גלוי היה כאן.

בוכה משמחה על הנס המשולש שנעשה לבנה ולבעלה, שניצלו מפגיעת הליסטים, שלא המשיכו במסע עם השיירה וכך ניצלו מטביעה בנהר ועל הצלת יוסף על ידי הישמעאלית שאלה הרבנית את הישמעאלית:. "במה אוכל להודות לך, גברתי הרחומה?"

"זכיתי כבר לשכר כפול מן הצדיק. זכיתי בתאומים. משמים כתבו שיבואו לסטים לכפר שלנו ושאמצא ברגע ההוא בקרבת ילדכם כדי להצילו מפרסות הסוסים. ריחמתי על הילד כי מאז שהסייד הקדוש שלכם הציל אותי מעקרותי, שופעים בי רחמיי."

והיה זה נס גלוי בחינת "כי עתה, ראיתי בעיני." נס שסופר מדור לדור בקהילת וואזן עד שהעליתיו על הכתב כאן בירושלים עיה״ק תותב״א. זכות רבי עמרם תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

סוף המאמר שלושה סיפורי נסים של הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר