ארכיון יומי: 13 בנובמבר 2016


היחסים הבין-עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר

 

ז. הערכת מיסים משותפת%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%91

בסופיאה היו מעריכים את גובה המיסים באי־כוח שלש העדות, ספרדים, אשכנזים וגריגוש. הם בחרו ארבעה בוררים מכל קהל, שנים־עשר נבררים שהתאספו יחד אחת לשלוש שנים והיו מעריכים כל אחד לפי אומד. אמנם לא מוזכרים כאן הקהלים בשמותיהם, ברם קרוב לודאי שמדובר בשלושת הקהלים דלעיל. מקורות רבים מעידים על קיום קהלים אלה בסופיאה. גם ר׳ משה בנבנשתי מוסר לנו על שיתוף פעולה בין קהלים אלה בהערכת המם (שנת התכ׳׳א – 1661). כל קהל וקהל (שם העיר אינו מוזכר) בחר מעריך מס משלו, שנרשם בספר ובפנקס הקהל ביום הוועד. כל הקהלים נתכנסו בבית הוועד של הכוללות – מעין ארגון-גג של הקהלים. הקהלים – ספרד, רומניאה ואחרים – שלחו לשם את נציגיהם. בארטא היו ארבעה קהלים: ספרדים ופורטוגזים, ציציליאה, קלבריא ופוליא וכן קהל ״תושבים״. כל הקהלים נהגו מנהג אחד בדין איסור והיתר והיה שיתוף פעולה בענייני מיסיס וארגוניות.

ח. נישואין בין עדות

בין יתר הגורמים שהביאו להתקרבותם ולטמיעתם של הרומאניוטים בעדה הספרדית היו גם הנישואין בין בני שני הקהלים. מקרים אחדים הובאו בתשובות הרבנים: ״איש ספרד מקהל נוה־-שלום, נשא אשה מק״ק שאלוניקייו מ׳בני רומניאה׳״. ולעומתו מקרה הפוך של ״אחד מ׳בני רומניאה׳ שנשא אשה מבני ספרד״. יש לשער, שהיו מקרים רבים כאלה, משום שבדיונים רבים בענייני גיטין מוזכרים שמות רומאניוטים וההבדל בכתיבת השמות ביניהם ובין הספרדים. רומאניוטים שהתבוללו בספרדים הביאו עמהם שמות משלהם כגון: פאפו, גאלמידי וכו׳.גם במאה הי״ט נערכים עדיין נישואין בין בני שתי העדות. ר׳ שמואל חיים דן במנהגי חלוקת הירושה: ״ואם האשה מ׳בני רומניאה׳ והוא מבני ספרד… והמנהג הוא דעולה עמו ואינה יורדת, כן היו דנים בתי ב׳׳ד של מתא באלאט ושל כפר האסקייואי״.

לסיכום, נביא מסקנות אחדות שניתן להסיק ממחקר זה:

א.  הגולים הספרדים, שבאו לקיסרות העותמאנית, נתקבלו בזרועות פתוחות על ידי היהודים הרומאניוטים. אולם כבר במרוצת השנים הראשונות להתיישבותם חיפשו דרכים שונות להשתלט על הארגון הקהילתי האוטוכטוני הוותיק, בתבעם לעצמם משרות ועמדות כוח בקהילה, כגון: רבנים, שוחטים, ממונים.

ב.  הקהל הרומאניוטי, שהיה במיעוט לעומת הקהלים הספרדיים, ניסה להגיע לידי פשרות, כדי למנוע מריבות ומחלוקות. נסיונות רבים של התקרבות היו בין שתי העדות, למרות הפער הגדול במנהגים דתיים וחברתיים שהיו ביניהם. הם הסכימו הסכמות משותפות, תיקנו תקנות בצוותא, מינו ממונים ודיינים משני הקהלים, שתפקידיהם השגחה על עבירות וחזקות, קיום הסכמות והערכת מיסים. כמו כן נערכו נישואין בין־-עדתיים, הקימו חברות משותפות ועוד. אולם, מפאת שאיפת ההשתלטות ורצונם העז של הספרדים לבולל ולהטמיע את המיעוט הרומאניוטי בתוכם, שיתוף הפעולה לא עלה יפה. בסופו של דבר, המיעוט נטמע בתוך הרוב.

־ ג. יש לציין את המאמצים העליונים שעשו הרומאניוטים לשמור במשך כמאתיים שנה על האוטונומיה של קהליהם, חרף אבני הנגף הרבות, וכן עקשנותם לקיים את מנהגיהם הספציפיים והלכותיהם מדורי דורות, ורצונם העז להחזיק בצביונם המיוחד, בתוך סביבה עוינת.

מאבקם הקשה והמתמיד ורצון הקיום העצמאי שלהם, מובלטים יפה בתוך ספרות השאלות והתשובות של המאות הט״ז והי״ז. השריפות הגדולות שהיו בקושטא ובערים אחרות והתמעטותם המספרית, זירזו את תהליך מיזוגם בתוך הרוב הספרדי המשתלט.

ד. ארגון הקהל הרומאניוטי משתקף מתוך ספרות התשובות בקהל מסודר, שברשותו מוסדות דת, חינוך, צדקה ומשפט, רבנים, ממונים, והשומר בקפידה על מנהגיו, הלכותיו ואורחותיו.

סוף המאמר – היחסים הבין-עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר

ד. פרופיל המשכיל העברי ודפוסי פעילותו-יוסף שטרית

ד. פרופיל המשכיל העברי ודפוסי פעילותו%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%92

אופי זה של ההשכלה העברית בצפ״א נובע קודם כול מתכונותיהם החברתיות וממסלול הכשרתם של המשכילים שפעלו בתקופה המעניינת אותנו כאן. רובם ככולם, מסתבר, נולדו בעשור הראשון של המחצית השנייה של המאה הי״ט וקיימו את פעולותיהם המשכיליות בשנות השלושים והארבעים לחייהם, בגיל־ביניים שבו עוצבו כבר אישיותם ותמונות עולמם ושבו יכלו עדיין ליזום ולקיים פעילות סוחפת בחדשנותה ולשאוף לכוון ולקדם את התמורות המתבקשות לגביהם בקהילה. כולם קיבלו את חינוכם והכשרתם במסגרות החינוכיות־מסורתיות הפורמליות או הבלתי פורמליות של הקהילה היהודית. את ידיעותיהם בשפות זרות ובמקצועות חדשים הם רכשו — אם רכשו — מתוך לימוד עצמי ומתוך התעניינות מאוחרת שלא במסגרת הכשרתם הפורמלית המסורתית. פרט למשכילי אלג׳יריה, לא היה באפשרותם כלל ללמוד בבתי ספר מודרניים, של כי״ח למשל, שכן אלה לא הספיקו עדיין לקום בקהילותיהם כשהם היו בגיל בית־הספר.

חינוכם היהודי היה מעמיק ועשה מהם למעשה תלמידי חכמים על כל המשתמע מכך, הן מבחינת הידע וההתמצאות במקורות היהודיים המייסדים וההלכתיים והן מבחינת ההתנהגויות הדתיות־מסודתיות היומיומיות. לכולם היה ידע נרחב בעברית של המקורות, שאפשר להם לקרוא ולהבין בקלות.את העיתונות והספרות העברית החדשה, ואף לכתוב בה כתבות לעיתונים השונים או יצירות ספרותיות שלמות בעלות מגמות חדשות. כמעט כולם הגיעו לפעילותם המשכילית העברית באופן אינדיבידואלי ובצורה מקרית למדי, לרוב מתוך קריאה מזדמנת בעיתונים עבריים או בספרי השכלה, או מתוך מגע עם משכילים עבריים שהזדמנו לקהילותיהם. עיסוקם זה הוא אם כך פרי החלטתם ומשיכתם האישית ולא תוצאה של הכשרה מסודרת במסגרת חוגים או מוסדות תרבותיים כלשהם. הם היו החלוצים שפתחו שערים כאלה בפני בני הקהילות שהיו מעוניינים בכך.

זאת ועוד, רובם ככולם נולדו בצפ״א והכירו היטב את המצב הפנימי של הקהילות שבהן הם חיו. עם זאת, באלגייריה פעלו משכילים עבריים שבאו מחוץ לקהילות המקומיות, אם מחוץ לצפ״א, כגון שלום בכ׳אש שנולד בבומביי והתחנך בא״י, או יעקב ספיר האשכנזי שהתיישב באוראן ומוצאו כנראה מאי׳י, ואם ממרוקו, כמו אברהם בן ישו, או מתוניס, כמו אברהם בוכבזא, שהתיישבו שניהם באלגייר. כמו כן, כולם השתייכו לשכבות הבינוניות או החלשות של הקהילות, לאותן שכבות שכוחן עלה במשחק הפוליטי החדש של החברה היהודית. פרט למקרים בודדים אך חשובים לא נמצאו משכילים מיליטנטיים בקרב רבנים בעלי שם, אלה היו בכל זאת ערים לפעילות משכילית זאת בקהילותיהם, ולא רק שלא יצאו נגדה אלא אף השתתפו בה, לפחות דרך קריאת העיתונים העבריים. כן לא נמצאו בתוכם יוצאי האוליגרכיה הכלכלית־מסחרית שאיישה עד אז ברוב הקהילות את תפקידי ההנהגה, ולא יוצאי השכבות המיוחסות או החוגים שנפתחו מוקדם יותר להשפעות של תרבות המעצמות הזרות. מכאן הרגישות של המשכילים העבריים למבנה ולארגון הקהילתי ודרישותיהם לרפורמות בקהילה, וכן קריאתם החוזרת ליתר סולידריות מצד השכבות המבוססות כלפי עניי הקהילה ונצרביה.

עיקר עצמתם והשפעתם נבעו מהזדהותם — הביקורתית לעתים — עם ערכי המסורת הקהילתית מחד גיסא ומהזדהותם הסוחפת עם ערכי ההשכלה העברית שבתוכה הם הלכו ושקעו עד לדעיכת התלהבותם מאידך גיסא. ברם, בתוניס ובקהילות שונות באלג׳יריה לא חסרו גם משכילים עבריים שניתקו את עצמם מהדת, אם כי היו מעטים וקולם לרוב לא נשמע ברמה עד סוף המאה. התגייסותם האישית של המיליטנטים מביניהם הייתה מלאה למען האידיאל המשכילי והחברתי־תרבותי החדש, שנראה להם מתאים ביותר לקהילותיהם, שנכנסו מרצון או(לרוב) שלא מרצון לעידן של תמורות. האקטיביזם שלהם למען שינוי מבפנים של המציאות הקהילתית הביא אותם לשלוח כתבות לעיתונות העברית הן כדי לדווח על המצוקות ועל הבעיות של קהילותיהם והן כדי לגייס או לזרז דרך העיתונות את התערבותן של חברות הפילאנתרופיה היהודיות האירופיות. הם לא התגדרו, אם כך, בדי אמותיהם, אלא שאפו לתרום לשינוי מבפנים של המציאות הקהילתית. בתוך הקהילות עצמן ניסו משכילים אלה להקים ארגונים קהילתיים חדשים ודמוקרטיים למען קידום תכניותיהם ומטרותיהם, וכן מוסדות או חוגים להפצת דעותיהם וידיעותיהם. באלג'יר ובתוניס, כפי שראינו וכפי שעוד נראה, הם אף ייסדו עיתונות בערבית יהודית וחיברו יצירות ספרותיות עממיות בלשון זו בדי להגיע לקהלים רחבים הרבה יותר.

מבחינת פעילותם המיליטנטית למען הקהילה ולמען ההשכלה וזיקתם למסורת ניתן אם כן למנות שלוש קטגוריות שונות של משבילים עבריים בצפון אפריקה בסוף המאה הי׳יט:

א.  תלמידי חכמים ורבנים משבילים פעילים, ואף אקטיביסטים, בקהילה ובעיתונות העברית או הערבית־יהודית וביצירה הספרותית; לפועלם מוקדש עיקרו של מחקר זה.

ב.  רבנים וגדולי תורה שהיו ערים לפעילות המשכילית באירופה ובקהילותיהם, קראו לרוב עיתונות עברית אך כמעט שלא הפנו אליה מפרי עטם או הגותם וגם לא השאירו כתבים משכיליים. רבנים אלה מצאת בקהילות בגון ספאקס, תוניס, פאס, מכנאס וטנגייר.

ג.   משכילים עבריים מעטים שניתקו את עצמם מהדת או דרשו רפורמות בדת בקהילות שונות באלגייריה ובחונים.

כאמור, התוודעותם של משכילים אלה, על כל הקטגוריות שלהם, להשכלה העברית נעשתה לרוב מתוך לימוד אישי או על פי התנסות אישית אינטנסיבית, ולאו דווקא מתון הכשרה במוסד ציבורי או פרטי. אולם, עם התרבות המשכילים הבודדים בקהילות שונות קמו והתארגנו חוגי השכלה עברית סדירים שערכו ביניהם מפגשים ציבוריים או חשאיים למחצה וניהלו פעילות תרבותית ואף פוליטית שלא במסגרת מוסדות הקהילה. החוגים שהיו הפעילים ביותר והשאירו את רישומם בתולדות קהילותיהם ובתולדות יהודי צפ״א בכלל פעלו בתוניס ובמוגדור, ולהם נקדיש תשומת לב מיוחדת בהמשך דברינו. אולם, לא רק בשתי קהילות אלה נתקיימה פעילות משכילית במסגרת חוגים או חברות. גם באלג׳יר ובתלמסן, וכנראה גם בטנגייר, התנהלה פעילות בזאת שמשכה משכילים שונים. בתוניס, שבה התקיימו חוגי משכילים עבריים מתחרים, ובאלג׳יר הייתה השאיפה המוצהרת להרחיב את מעגל קוראי העיתונות העברית והספרות העברית החדשה על ידי ייסוד ספריות ציבוריות שבהן ירוכזו עיתונים וספרים עבריים. בתלמסן הוקמה בעידודו של יעקב גולדמן חברה להגברת לימוד המקצועות העבריים והפצת ההשכלה. במוגדור פעל חוג משכילים תוסס בראשותם של יצחק בן יעיס הלוי ודוד אלקאים אחריו, ובמסגרתו הם התחלקו בחוויות ובהתנסויות משכיליות, ואף ניסו לדבר ביניהם עברית חיה.

שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו- יוסף שיטרית

%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%93

כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.

באוטאט שבאזור תאפילאלת כתב שיר על הצדיק ר׳ יחיא לחלו, הקבור סמוך לקצר א־סוק. בקהילה זו הוא נתבקש לחבר פיוט עבור העולים לקברו של ר׳ עמרם בן דיוואן סמוך לוואזאן, וזאת שנים מעטות – ואולי אף שנה אחת – בלבד לאחר פטירתו של השד״ר. הוא ביקר גם בכפר בוחאמיד ושר שירי שבח לנגיד הקהילה, ה״שיך״ של המלאח כנראה, אברהם בן משה. הוא שהה גם בקהילות הגדולות כגון מראכש, ושם חיבר פיוטים לכבוד הדיינים ר׳ יצחק ור׳ אברהם פינטו, בניו של המקובל ר׳ יעקב פינטו. כן הוא כתב פיוט לכבוד ר׳ אברהם אזולאי מצאצאיו של המקובל ר׳ אברהם אזולאי, לבקשתו של ״הנכבד וחשוב״ דוד בן דוד ויוסף. הוא ביקר קרוב לוודאי גם במוגאדור ובמאזאגאן. בפאם הוא שהה כנראה תקופה די ארוכה שאפשרה לו לשהות במחיצתם של רבני הקהילה ר׳ אליהו הצרפתי, ר׳ חיים דוד סרירו, ר׳ שאול סרירו, ר׳ יהושע סרירו ור׳ יעקב הצרפתי. שהייה זאת והיכרותו העמוקה עם קהילת פאס ורבניה הן שהביאו אותו כנראה להקדיש קינות רבות כל כך לזוועות שעברו על יהודי המקום בימי מולאי יזיד, אף שלא היה עד ראייה להן, ואף לכתוב פיוט שבח לכבוד הקהילה לאחר שנודע לו על החזרת בניה למקום מושבם ב״מלאח״ עם מותו של המלך הצורר.

  • הערת המחבר : ״שיר חדש יסדתיו וכוננתיו בהיותי מתגורר חוץ לארץ מולדתי, ולשמע אוזן שמעתי מדי עוברי בכפר וואטאט יע״א [=יכוננו עליון אמן] שיש צדיק גדול אחד קבור בגבול אחד מגבולי תאפילאלת העיר המהוללה יע״א, והגבול הנז[כר] הוא הנקרא בפה קצאר אשוק. וכשומעי מפי מגידי אמת הרבה צדקתו חברתי שיר זה […] לאומרו בע״ה [=בעזרת האל] בהגיעי לקבורתו […]״ – הכוונה היא לקברו של ר׳ יחיא לחלו. הכפר אוטאט המוזכר כאן נמצא באזור תאפילאלת, ואין הכוונה כאן לעיירה בשם דומה – אוטאט אולאד לחאג׳ – השוכנת בצפון מזרח מרוקו. הטור הראשון של השיר הוא ״צדיק מדבש לחכי מתוק, גדול בישראל״.

הערת המחבר : ״נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע״א […] לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד״ר [=שלוחא דרחמנא] כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רבי] עמרם דיוואן זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא] שנלב״ע [=שנסתלק לבית עולמו] בוואדג׳אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאומרו על קבורתו […]״. השיר הוא ״היום הזה הנה באתי / לשחר זוהר פנינה, // לשמע אוזן שמעתי / בתפלתי אתחננה״. ר׳ דוד חסין, שהכיר אישית את ר׳ עמרם בן דיוואן מביקורו במכנאס, כתב בחייו פיוט לכבודו וקינה לרגל פטירתו בשנת תקמ״ב (1782). שני השירים מופיעים בדיוואן שלו תהלה לדוד, דפים מו, ב – מז, א; פה, ב – פז, א.

  • בכתב־היד הראשון המצוין בהערה 17 לעיל, שנכתב במוגאדור, בדף 201א מופיע הפיוט עם חתימתו של ר׳ שלמה חלואה לכבודו של ר׳ מרדכי ן׳ לבחאר – ממאזאגאן שהיה קרוב למלכות, לצד פיוטיהם של ר׳ דוד חסין ור׳ חיים בן משה (חלואה) בשבחו של אותו נדבן. הפיוט של רש״ח ״אשירה בשיר מזמור לכבוד צרור המור״ אינו מופיע בדיוואנים שלו. על מרדכי ן׳ לבחאר ראה לקמן, וכן משא בערב, עמי 114-104.

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

אֱלֹהִים חַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ, / בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, לֵבָב חוֹקֵר;

 בִּקְהַל עַם אֲנִי אָשִׁיר עֻוזְּךָ, / חַסְדְּךָ אֲרַנְּן לַבֹּקֶר,

כִּי רַב טוֹב עָשִיתָ עִם עַבְדְּךָ, / נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר;

 יוםֹ עִירֲ אֲשֶׁר לָהּ יָם חוֹמָה עֵינַי / רָאוּ, אֶפְצַח שִׁיר, אוֹמְרָה כָכָה

5 ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂ[י]ךָ יְיָ! / מאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ ! "

מקורות וביאורים

  • בוחן…: על פי תהלים ז, י.
  • אשיר עוזך… לבקר: על פי תהלים נט, יז.
  • נצח ישראל…: שמואל א טו, כט.
  • עיר אשר לה ים חומה: הכוונה למושבה גיברלטר, הממוקמת על צוק שהוא לשון יבשה בלב ים! התיאור על פי שמות יד, כב, כט ״והמים להם חומה״.
  • מה גדלו… מחשבותיך: על פי תהלים צב,
  • נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים;

 נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,

 אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אֶבְיוֹנִים.

 יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עִמָם נבון לִבְרָכָה.

מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!

 

10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,

פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,

מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.

 יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!

 

  • האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
  • בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
  • כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
  • יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
  • 10 – המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
  • פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
  • מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
  • יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור

(ב) בין תרגומים מעברית לתרגומינו משפות זרות%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%94

הרושם מבדיקת תרגומים אחדים משפות זרות בהשוואה לתרגומים מעברית הוא, שבאלה שתורגמו משפות אחרות היסוד העברי מצוי יותר. נראה שהסיבה היא, ששעה שמתרגמים מעברית מרגיש המתרגם יותר במודע את מלאכתו ובשבילו תרגום הוא תרגום, ואם אינו מתרגם מלה נמצא מרגיש שלא צלחה מלאכתו בידוי, לכן הוא נזקק למלים בערבית תמורת אלה שבעברית, אף אם הללו שכיחות ושימושיות בתוך שפתו הערבית היהודית. לעומת זאת שעה שהמתרגם מתרגם משפה זרה לערבית אין היסוד העברי מודע לו והוא בא כחלק בלתי נפרד משפתו הערבית. כך למשל בתרגום ספר מאנגלית, שיצא לאור בהודו, בליטוגרפיה בשנת 885 ו, בשם ״חכאיית משה רבינו עליו השלום״, באים יסודות עבריים בממוצע של מלה אחת בכל שני עמודים(וכדאי להשוות זאת להקדמת הספר, בת חמש שורות וחצי, שיש בה שבע מלים עבריות: עניין, ישראל, משה רבינו עליו השלום, הנ״ל, בקיצור, דהיינו).

 

בבדיקת 35 העמודים הראשונים מצאתי 14 מלים וכמה מהן חוזרות פעמים אחדות. רבות מן המלים הללו הן מן המלים העבריות השכיחות ביותר בערבית היהודית העיראקית. ואלה הן:

 חידושים (עמי 6, 36);

 דהיינו(עמי 18);

עניין(עמי 19, 28);

יתקנון בינו(עמי 25) =

 יתקנאו בו; בהמות (עמי 31);

חם וחלילה ח״ו(עמי 30);

מבול (עמי 35);

קרבנות (עמי 36).

 

יש מלים שפעם באות בעברית ופעם בערבית: כמו המלים:

ציון(למצבת קבר) אבל גם ״נישאן״;

חלום, גם ״חלם״.

 

ויש מלים וצירופים הבאים בעברית ואפשר שהמתרגם לא מצא להם אקויוולנט בערבית היהודית העיראקית:

משפט צדק (עמי 8);

עם קשי עורף! (עמי 26);

שרביט (עמי 30 — פעמיים).

ויש מלים שכמעט בכל תחומי הערבית היהודית השתמשו בהן, כמו: חניטה (עמי 26).

כתבים על קבלת הצירופים. מקובלי דרעה-רחל אליאור

כתבים על קבלת הצירופים.%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%93%d7%a8%d7%90%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%99

המכנה המשותף לקבוצה השנייה של כתבי יד שנתחברו בדרעה הוא עניינם בקבלת הצירופים. לקבוצה זו שייכים ספרו של רבי מרדכי בוזאגלו " מעינות החכמה ", ספריו של רבי דוד הלוי " ספר המלכות " ו " כסף צרוף ". ואלי אף חיבוריהם של רבי מוסא אבן מחפוטא ושל רבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא מדרעה.

נדון לפי שעה בחיבורו של רבי מרדכי בוזאגלו, " מעינות החכמה ", הנמנה עם קבוצה זו שכן, כתב היד השלם של " ספר מלכות ", המיוחס לרבי דוד הלוי, אינו מצוי לפנינו, ואילו מחיבוריו של רבי מוסא אבן מחפוטא מצוי בידינו ראשיתו של פיוט בלבד בשם " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה

פיוט בשם זהה מיוחס לרבי יוסף בן אברהם שליח בורגוס, בכתב יד ששון 921, וחיבורו של רבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא " גנזי המלך ", לא הגיע לידינו. אם כי יתכן שהחיבור הקרוי " גנזי המלך " המצוי באוסף ניו יורק להמן, העוסק ברמזים ובגימטריות על המלה בראשית ובפירושים קבליים – הוא חיבורו של רבי אברהם בן רבי מסעוד.

רבי מרדכי בוזאגלו נמנה עם תלמידי רבי דוד הלוי, שהיה ממגורשי ספרד, בא לדבדו ולדרעה ונקבר בתאמגורות בירת עמק הדרעה. חיבורו של רבי מרדכי בוזאגלו : מעינות החכמה העוסק בקבלת הצירופים, מצוי בכתב יד אחרים. הקדמתו המאלפת מלמדת, על מרכזיות חוכמת הצירוף בקבלת דרעה.

על דפוסי עיסוק בקבלה במקום מושבו ועל מציאותם של מושגים קבליים בחוג זה, שאינם ידועים לנו ממקום אחר. וזו הקדמת המחבר זלה"ה לספר " מעינות החכמה "

אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השם יתברך להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית המתפשטת– הקבלה הפנימית היא מונח המתייחס לדרגה אזוטרית של פירוש קבלי הקשור בידיעת שמות וברוח הקודש, מונח מוכל לנו מכתבי רבי יוסף הבא משושן הבירה וידוע אף ממקובלים נוספים, כמו רבי משה די ליאון ורבי יוסף ג'יקטיליה, כאחות מארבע שיטות הפרשנות בטעמי המצוות.

אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השם יתברך להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית המתפשטת ומתגלה על ידי חכמת הצירופים אשר סודם אמ"ש חכמ"ה צמרכ"ד למספר בני ישראל י"ב אשר כל מי שנגלו אליו שערי הגוונים הנוראים האלה.

אמש, חכמה צמרכ"ד : אמ"ש – שלוש אמות, שלוש אותיות היסוד, המסמלות את שלושת היסודות, אוויר מים ואש. צמרכ"ד הוא צירוף הרווח בקמיעות ומשמש כסגולה היוצא מצירוף ספי חמשת הפסוקים הראשונים בפרשה הראשונה של בראשי.

הוא אמר זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו אשר עין בעין נראה אתה ה', לכל משכיל ומבין בחכמה הזאת המאירת עינים מאור הבהיר בשחקים ואין כל אדם יכול להשיגה כי אם לאחר שממית עצמו עליה ולזאת החכמה כיוונו רז"ל יגעת ומצאת תאמין ומיץ חלב יוציא חמאה בח"ך מ"ה חכמ"ה ועל החכמה הזאת נאמר כי רבים חללים הפילה זה שאינו מגיע להוראה ומורה.

ועצומים כל הרוגיה זה שמגיע להוראה ואינו מורה והגבול אשר גבלו הראשונים הוא עד ארבעים שנה ושלא כדעת הרב החייט ז"ל ( רבי יהודה חייט הוא מחבר " מנחת יהודה ) עד דאמרו כבשים ללבושך דברים שהם כבשונן של עולם דבש וחלב תחת לשונך וכ"ש החכמה הנפלאה הזאת המתגברת ומתרחבת לאין תכלית.

וממנה יכול האדם לדבר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא על דרך ענג נג"ע וגם יכול להוציא על כל אות ואות  מן התורה אלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פנים ופנים לפנים אין קץ ותכלית הן בשפטים הן בדרשות וגימטריאות ורמזים וסודות  ושמות הקדש וקבלה פשטית וקבלה פנימית ובבואה דבבואה וקבלה מעשית.

אמנם אין כל אדם רשאי להיכנס למעיינות החכמה הזאת כי אם אשר מלאו כרסו מן המקרא והמשנה והגמרא והדינין איסור והתר שמא ואסור דרשות דברי אגדה דברי משל ומליצה ויודע בטיב דרך ארץ ויהיה עניו וסבלן שומע חרפתו ואינו משיב ואחר כך צריך לידע מפתחות הצירוף של כ"ד פנים הנודעים בזאת החכמה.  

הערת המחבר – והנה אעיד פה כי מזה כמה שנים בא לידי כתב יד ישן שנאבד אחר כך מאתי והוא כרך עב שהכיל עניינים שונים. וביניהם ספר " כסף צרוף " על חכמת הצירוף ובו כ"ד חלקים. אך בהכתב יד לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים.

ובהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרבה הגדול רבי יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בעיני הקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר. הספר נכתב בלשון צח ובסגנון יפה מאוד ובתוכו כותב שחיבר עוד ספרים ומזכיר שם לרוב מספרו " סגלת המלכים " שבו יבאר מיני האבנים מחולפי מזג…ואשער כי הספר " כסף צרוף " הנזכר הוא לאחד מחכמי דרעא שזכרתי פה. סוף ההערה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר