ארכיון יומי: 22 בנובמבר 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו – יהודים בבית במשפט המוסלמי

יהודים בבית במשפט המוסלמי%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%9c%d7%9e%d7%99

חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית

המאה השש עשרה

בסדרה הזו קיימים עוד שני ספרים המתייחסים למאה ה-18 ולמאה ה-19

אמנון כהן 

אלישבע סימון-פיקאלי

ובהשתתפות עובדיה סלאמי

הוצאת יד יצחק בן צבי-ירושלים

לפני 500 שנה חיה בירושלים קהילה יהודית גדולה, חשובה ותוססת ־ וכל זאת תחת שלטונו של הסולטאן העות׳מאני ובמסגרת ההברה המוסלמית. אוצר בלום של ידיעות על עולמה של קהילה זו היה חבוי כל השנים במרתפי בית-הדין המוסלמי ורק עתה נחשף לראשונה – והריהו משנה ואף הופך את אשר ידענו על המציאות דאז.

הספר, שאותו מגישים אנו לקורא, בא לתאר את חייה של הקהילה. אין זו ראייה עצמית, אלא השתקפות של המציאות באספקלריה של בית המשפט המוסלמי, כפי שרשם אותה הקאדי בערבית ובתורכית. העיון בכרכי הפרוטוקולים של אותן שנים מגלה, כי פעמים הרבה בחרו יהודי ירושלים לבוא לפני הקאדי, ולא לפני הרב. במחלוקות שנתגלעו בין יהודי למוסלמי, בין יהודי לנוצרי, ואף כאשר שני הצדדים היו יהודים, באו אל הקאדי לבקש את פסיקתו. אלפים רבים של פסקים שקראנו בכרכי ארכיון בית־הדין בענייני הקהילה היהודית של ירושלים מעידים על מידת האינטנסיביות של תופעה זו; אנו לא יכולנו להביא בספר אלא מבחר רחב ופעצג של פסקי דין אלה.

תעודות ראשונות במעלה אלה מציגות מגוון רהב ביותר של נושאים: ענייני כלכלה וחברה; תיפקוד רשויות המדינה וארגון סמכויות הקהילה; מוסדות עדתיים וסכסוכים משפטיים; משפט פלילי, אזרחי ומסחרי; רישום ירושות, נכסים ועסקאות; מחירים, משקלות ומקצועות; סכסוכים בין אדם לחברו ובין בעל לאשתו (לעתים נשותיו). בקיצור: כל אשר אפשר למצוא בימינו בעמודים הפנימיים והאחוריים של העיתון. שפע הידיעות ועושר הגוונים, העולים מתעודות אלה, מאפשרים לנו לשחזר את המציאות היהודית היום־יומית כפי שנרשמה בקולמוסו של המלומד המוסלמי בן התקופה ההיא.
ספר זה הוא ראשיתו של מפעל רהב־ממדים, שיקיף את 400 שנות השלטון התורכי בארץ־ישראל, ואשר בא לחשוף ולהאיר צדדים עלומים של חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי מאז ימי הביניים ועד לימינו אלה.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר

גיל הנישואין לבניםהרב משה עמאר היו

הרושם המתקבל מספרות ההלכה הוא שטווח גילאי הנישואין ביהדות מרוקו עד למאה העשרים תאם את מה שהאנתרופולוגים מכנים ״הטיפוס הים־תיכוני״. אחד ממאפייניו היה גיל נישואין נמוך של נשים לעומת גיל נישואין גבוה של גברים —ההפרש ביניהם היה משש עד שמונה שנים. הגיל הממוצע לנישואין של הגברים במרוקו היה משש־עשרה עד שמונה־עשרה, ואולם מוזכרים גם נישואי קטנים בני אחת־עשרה על־ידי הוריהם. במאה הי״ח דן היעב״ץ בראובן שקידש לבנו הקטן את בתו הקטנה של שמעון, וכשגדלו לא נתרצו להזדווג זה לזה. ובמאה הי״ט נדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא מקרה דומה: ״ראובן יש לו בן כבן תשע או עשר שנים ושמעון יש לו בת כבת שש או בת שבע, ונתן ראובן קידושין לשמעון ואמר לו בתך מקודשת לבני, וקיבלם שמעון״. ונשאלת השאלה, האם יש לחשוש לקידושין אלו, ופסקו שאין לחשוש להם. ובשני המקרים נראה שהקידושין לא הגיעו לכלל נישואין. ואולם בתאפילאלת מוזכר קיומו של מנהג להשיא קטנים בברכת אירוסין ובשבע ברכות, כפי שמתאר ר׳ שלום אביחצירא:

האבות משיאין נשים לבניהם הקטנים בני י״א וי״ב שנים על־ידי חופה וקידושין בברכות אירוסין ונישואין ושטר כתובה ונדוניא וכו'. ואם אחר כך היו עומדים על פרק הגירושין אפילו עודן קטנים היו מתפשרין על הכתובה והיו מגרשין בגט כריתות. עד לבסוף שעמדו מערערים על מנהג זה של קידושי ונישואי קטן אפילו על־ידי אביו, ועל־ידי אותו הערעור היה המנהג הולך ומתמעט עד שנתבטל לגמרי.

הערת המחבר : אם כי היו מקרים חריגים שבהם בנות סירבו בתוקף לשידוך המוצע, ראה: ויאמר יצחק, אבה״ע, סימן קטו, וראה גם: שם, סימן קכה. לקראת סוף המאה הי״ט חל שינוי בצפון מרוקו בעיר טאנג׳יר ובסביבותיה, והבנות החלו להשמיע את דעתן על השידוך המוצע.

היו אפוא זוגות שהספיקו להתגרש בגט ובפירעון כתובה טרם הגיעם לבגרות, כלומר, הגישה כלפי נישואי קטן היתה כאל נישואי מבוגרים, אף שההלכה שוללת נישואי קטן ורואה בקידושיו זנות. מכל מקום, נראה שזו מסורת קדומה המבוססת על מנהגי ארץ־ישראל, וידוע שיהדות תאפילאלת שימרה בקרבה מסורות קדומות. ואולם נראה כי כשהתעוררו בעיות הלכתיות בקידושי קטן, כגון עיגון וכיוצא בזה, גם הם נסמכו על ההלכה שקידושי קטן אינם קידושין, כדי לצאת מן הסבך שנוצר. בתאפילאלת היתה גם תופעה של נישואי שניים או שלושה בנים יחד כדי לחסוך בהוצאות החתונה. נישואי ילדים קטנים לא היו מוצלחים, ובחלק ניכר מהם היו באים לידי גירושין עם התבגרם.

נישואי הבוסר במרוקו התקיימו עד לעשורים הראשונים של המאה העשרים, גם בערים המרכזיות ובהן פאס ומכנאס. הרבנים ומנהלי בתי־ספר של כי״ח נלחמו בתופעה זו, אך כנראה ללא הצלחה מרובה.

הערת המחבר : ראה: תעלומות לב, ח״ד, סימן יא, פנייתו לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב של טאנג׳יר, לפעול לביטול נישואי קטנות, ותשובתו: אוצר המכתבים, ח״ב, סימן תתקצד, בעניין המנהג שבמכנאס להשיא בנות כבנות עשר: מליץ טוב, סימן עא, עמי קכ, א, ושם דיון בילדה קטנה שהתחתנה כבת תשע והתגרשה בעודה קטנה, כבת אחת־עשרה: ויאסוף שלמה, אבה״ע, סימן יט, בעניין אדם שקידש לבנו ילדה בת חמש. יש בידי פנייה בכתב מחכמי מכנאס בעשורים הראשונים של המאה העשרים לשלטונות הפרוטקטוראט לאסור נישואי קטנות שגילן פחות מגיל שתים־עשרה

יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי המרת דת

יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16

אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי

המרת דת%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%9c%d7%9e%d7%99

בדברנו לעיל על ירושות של יהודים חסרי־יורשים, הזכרנו את החכרת ההכנסות של ״בית אל־מאל״ ליהודי שהתאסלם. לא היה זה חריג יחיד במינו: יהודים בירושלים העות׳מאנית המירו את דתם וקיבלו עליהם את האסלאם, ואף עשו זאת בריש גלי. מבין האיזכורים השונים המופיעים ברשימות המאה הט״ז, בחרנו להביא חמישה מקרים של גברים ונשים שאירעו בנסיבות מגוונות ובזמנים שונים.

ההתאסלמות, שעיקרה שינוי ערכים, מסגרת התייחסות ותפיסת עולם, תמציתה היא עשיות חיצוניות ופומביות. היהודים נבדלו משכניהם המוסלמים בסימני־זיהוי חיצוניים, שאותם נהגו להשיל ולהחליף: כיסוי־גוף או מצנפת בצבע צהוב מיהרו להשליך, ובמקומם עטו ״בגדי מוסלמים״. לאחר־מכן היה עליהם להשמיע בפומבי את ״שתי העדויות״, כלומר: ״אין אל מבלעדי אללה ו… אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו״. המתאסלם צריך היה להתכחש בפומבי ליהדות, להצהיר כי קיבל מרצונו את דת האסלאם ואף לשבח אותה ואת שליחותה לעומת הדתות האחרות(תעודות מם׳ 15 ו, 118). מאותו רגע נחשב האיש למוסלם ואף אימץ לעצמו שם מוסלמי(בדרך־כלל ״מחמד״, או ״מהתדי״ — ״מי שהולך בדרך הישר״. תעודה מס׳ 117).

מעבר לעשיות הפשוטות האלה כרוכה היתה המרת הדת, כפי שניתן להניח, בשינויים יסודיים הרבה יותר באורח חייהם של בעלי הדבר: אישה שעמדה להינשא למוסלמי, קיבלה את עול האסלאם קודם שנכנסה בברית הנישואין; או פועל צעיר בחנותו של מוכר דגים, שאדוניו התחייב לשאת בכל מחסורו ולמלא את כל צרכיו (תעודות מס׳ 118,116). עם זאת, לעתים לא ניתק עצמו המתאסלם מחברתו היהודית הקודמת ואף המשיך להתגורר בשכונת היהודים. היה בכך משום גירוי מתמיד לשני הצדדים גם יחד, ואז פנו ראשי הקהילה אל הקאדי וביקשוהו להוציא את המתאסלם מקרבם. ההגיון שבדרישה זו נתקבל על דעתו של הקאדי, והוא הורה את המתאסלם לעבור לשכונה מוסלמית. וכך היה: הלה השכיר את ביתו לראשי הקהל ועזב את השכונה לצמיתות (תעודה מס׳ 119 .

כאמור, מספר מקרי ההתאסלמות הנזכרים בכרכי בית־הדין מן המאה הט״ז הוא רב יותר, אך ודאי היו גם מקרים שבהם המירו יהודים את דתם מבלי להזדקק לשיריתיו של בית־הדין; די היה באמירה פומבית של ״שתי העדויות״, לאו דווקא בפני הקאדי או כל איש דת אחר. אולם עם כל הרושם הקשה, שוודאי הותירו התאסלמויות אלה בעיני בני דתם ועדתם לשעבר, אין ניכרת כל מגמה רחבה, או אפילו משמעותית מאוד, מבחינה כמותית בתחום זה. התופעה הזאת, שלא עניינה דרך כלל את המימסד המוסלמי, נשארה שולית גם בעיני המיעוט היהודי.

יהודי שהתאסלם ושב ליהדות

התעודה [בעניינו] של באכיר

  • באביר אבו אל־עיש תבע אה אבראהים בן יוסף היהודי בטענה, כי הוא אמרי את שתי העדויות והוכתר בכתר האסלאם [בהיותם] בספינה בדרבם מארץ מצרים לארץ טריפולי. [אבראהים] נשאל על אודות העניין והכחיש. [הקאדי] חזר בפניו על השאלה פעם אחר פעם, בעוד [אבראהים] עומד בתוקף על ההכחשה ביקש [הקאדי] את התובע באכיר [להביא] ראיה שתעיד על כך נגדו. או אז הביא:התובע: אה חאג׳י דרמש אבן אחמד מקיסאריה- הכוונה לקיסרי שבאנטוליה – וחאג׳ עלי אבן מחמד מאדנה. [הקאדי] ביקש מהם להעיד על אשר הם יודעים בעניין זה. שניהם העידו כי היו בדרכם מכיוון מצרים לעבר ארץ הצפון בספינה, וכי אבראהים הנזכר היה עמם [כשהוא לבוש] כדוגמת היהודים. איש מתושבי עזה, שאין הם יודעים את שמו, הכיר אותו ואמר לו: ״מדוע אתה לובש בגדי יהודים לאחר שהתאסלמתי״ ונזף בו. אז אמר [אבראהים שוב] את שתי העדויות, השליך את המצנפת הצהובה – במקור: ״עמאמה״, שהוא כיסוי הראש המסורתי, ואשר צבעיו משתנים. פרטים רבים ראה אצל דוזי, בגדים, . הצהוב היה הצבע שיוחד ליהודים כדי להבדילם מאחרים, וכיסוי הראש הוא הבולט והמתאים מכול לצורך זה – ולבש בגדי מוסלמים והמשיך[לנהוג] כך עד אשר פגשוהו בטריפולי והוא עודנו מוסלמי. לאחר־מכך, לפני תאריכו [של מסמך זה] ביום שישי [ב־]12 בחודש תאריכו [של מסמך זה] מצאו חאג׳ דרמש בשכונת היהודים כשהוא חובש מצנפת צהובה. [אבראהים] הכחיש זאת. אז בא [באביך] למושב בית־הדין של השריעה הנאצלה והודיע על כך. [אבראהים] הנזכר הובא [לבית־הדין] ונתבע על כך. שני העדים הנזכרים העידו באורח חוקי בפניו, כי הוא אמר קודם־לכן את שתי העדויות כפי שצוין לעיל. [הדבר] נרשם ב־16 בחודש שעבאן שנת 937.

הערת המחבר : שתי העדויות: ״אין אל מבלעדי אללה״ ו״מחמד הוא נביאו״, אשר האומר אותן נהיה למוסלמי על ­פי האסלאם.

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון

%d7%9e%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%95%d7%9e%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%96

הנוער הדתי חיפש אפוא וגם מצא אפיקי עלייה אחרים. הוא הצטרף לקבוצות נוער של תנועות חלוציות לא דתיות, או עלה עם הקבוצות הלא מוגדרות מתוך נכונות להיקלט גם במוסדות ״מסורתיים״ או במשקים לא דתיים, שיכבדו את אורח חייו המסורתי, כפי שהבטיחו לו נציגי עליית־הנוער.

מחסור במקומות קליטה בבתי הילדים במרסי גרם לעתים להפנייתם של נערים דתיים ומסורתיים, בעיקר מהקבוצות שהגיעו לא מוגדרות, לבתים כלליים של עליית הנוער או לבתי תנועות לא דתיות, הכול בהתאם לזמינותם של מקומות הקליטה. על אחד המקרים העיד ישראל פרל, שליח בבתי הילדים. לדבריו, רק שליש מהילדים הופנו לבית הדתי ״בו בזמן שהרוב המכריע [ההדגשה במקור] היו דתיים. לא חסרו סצינות על רקע זה. ילדים בכו יומם ולילה, ולא אכלו מאומה היות ו״רוצים להיות במזרחי״ […] הילדים אמרו לי שכל חבריהם […] הם דתיים וכי ההורים הזהירו אותם לפני צאתם, שעליהם ללכת ל׳מזרחי׳״. מבתי הילדים עלו הנערים הללו ונקלטו במסגרות ״מסורתיות״ או לא דתיות.

במחנות המעבר בארץ המתינו נערים דתיים לקליטה במגזר הדתי. רבים מהם העדיפו קליטה מהירה במסגרות לא דתיות על־פני המתנה ממושכת במחנות, כדברי איש מדור הקליטה של עליית הנוער: ״הוא מוכן ללכת לכל מי שיתן לו הראשון נעליים חדשות״.

הגורם השני לקליטת נוער זה במגזר החילוני וה״מסורתי״ היה שינויי הגדרה וטעויות שעשו הנערים או הוריהם. נערים בבתי הילדים במרסי ובמחנות המעבר בארץ ניצלו את זכותם להגדרה עצמית או לשינוי הגדרתם שנעשתה בארץ המוצא. הגדרתם של ילדים דתיים שונתה לעתים על־ידי אחים מבוגרים שכבר נקלטו בקיבוצים ורצו בהצטרפות אחיהם אליהם. הסיבות לשינויי ההגדרה היו שונות: השפעת חברים או מכרים, רצון להיקלט במסגרת שנראתה להם עדיפה, ולעתים — רצון להשתחרר מאורח החיים המסורתי.

מחסור במידע או מידע לקוי ואף מוטעה גרם לבחירה מוטעית. נוער דתי בחר להצטרף לקבוצות עלייה של תנועות לא דתיות משום שלא הבחין בחילוניותן. הורים דתיים בחרו בזרם ה״מסורתי״ לבניהם משום שסברו שהוא זרם דתי מתון. זאב גולד, חבר הנהלת הסוכנות שביקר במרוקו, סיפר על טעות כזו. לדבריו:

וכשהתחילו לשאול את ההורים: מה אתה רוצה, חנוך אורטודוקסי [אורתודוקסי] או דתי, או אנטי דתי, או טרדיציונל — הוא יודע מעט צרפתית ובשבילו המילה הזאת מצלצלת יפה מאד. הוא אמר ״טרדיציונל״ ונגמר העסק. המושגים של היהודים הללו מה זה ״טרדיציו״ הם כמובן שמירת התורה."

הגורם השלישי לתופעה הנדונה היה משגים שעשו אנשי עליית הנוער. המיון וההגדרה בארצות המוצא נעשו לעתים אינטואיטיבית וללא כלים מקצועיים ואובייקטיביים. בלט חסרונה של שיטה קבועה ועקבית במיון. שליחים לא הטיבו לעמוד על המנטליות הדתית המקומית והתקשו בהגדרת זהותו של המועמד. וכך כתב אחד מהם:

במרוקו חסרים כמה תנאים יסודיים למיון ילדים קפדני והם: א) חוסר ידיעות ברורות על מפעל עליית הנוער […] ב) הבנה מדויקת של דתיותם של יהודי מרוקו ואפשרות של הכמה לפי זה […] שאין לי קנה מדה לדתיותם של יהודי וילדי מרוקו […] אנו נתקלים בתופעות שנראות בעיננו כמשונות […] כי לא תמיד אפשר לחדור למנטליותם של היהודים המקומיים, ולכן קורים מקרים שבתנאים אחרים לא היה להם מקום.

התוצאה היתה טעויות בהגדרת מועמדי העלייה.

סיפורי עם של יהודי ספרד – חובו של חיים

חובו של חיים%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%93

זה לילות אחדים הבחינה פולה כי בעלה אינו עוצם עין, מתהפך על משכבו מצד לצד ונאנח. רואים כי מחשבה כלשהי מציקה לו ואינה נותנת לו מנוח. ״מה הענין, חיים, מה קרה לף, נשמתי?״ חיים אינו משיב. בלילה הבא ממשיך חיים להיאנח כאדם שמצבו נואש. ״ספר לי, חיים, ספר לי, חמוד שלי, לא לחינם אתה מתאנח! בחייך, גלה לי – כלום אינני אשתך׳״ כל־כך הפצירה בו עד שלבסוף ענה לה חיים:

״איך רוצה את שאהיה שקט? היום יום שני וביום חמישי עלי לשלם לדוד אלפיים גרשים ואין לי פרוטה שחוקה, אין לי גם ממי לקחת הלוואה, ואת יודעת מה קורה כשסוחר מאבד את המוניטין שלו; שאלוהים יחסוך ממני את הבושה הזאת, הרי זה כמו לאבד את הכבוד והזכות.״ ״ועל זה אתה נסער כבר שבוע? תישן בשקט. אני כבר אסדר את הענין.״ פרלה ממהרת לקום ממשכבה ולהתלבש. שתי פסיעות – וכבר היא ניצבת ליד ביתו של דוד. השעה שעת־חצות ופרלה מתחילה להקיש על הדלת. ריינה מציצה מבעד החלון: ״מי זה? מה הדפיקות האלה?״

״רימה, אל תפחדי, שתהיי לי בריאה, זאת אני – פרלה של חיים!״ ״ומה את מחפשת בשעות כאלה – שנשמע ממך רק טוב!״ ״תסלחי לי, אבל אני מוכרחה לדבר אתך. תראי מה הענין: כבר שבעה לילות שחיים שלי לא מצליח להירדם בגלל המחשבה על אלפיים הגרשים שהוא חייב לדוד. תגידי לבעלך שחיים לא ישלם לו כלום, כי אין לו! עכשיו, במקום שחיים שלי לא יישן – שדוד שלך לא יישן! הבנת אותי, לא? יאללה, כל טוב לך ולהתראות!״

LA DEVDA DE HAIM

De unas cuantas noches Perla divizo ke su marido no esta serando ojo. Se abolta por aki. se abolta por ayi, dé va sospirando. Se vee ke algún penserio no lo esta desando repozar.

  • Loke es, Haim, lo ke te acontesio. mi alma! – Haim no responde. A la otra noche Haim torna va sospirando aínda mas dezesperadamente.
  • Diz Haim, diz mi bien! en baldes no es! Hayde descuvrite, enaiti yo so tu mujer! – Tanto purfio, ke a la fin Haim le diso:
  • Como keres ke este repozado? Oy es lunes, para djueves tengo de pagarle a David 2000 groses! Yo no tengo ni un gros buracado, ni ay de ande tomar para aremediarme. I saves loke acóntese cuando un mprcader piedre la onor? El Dyo ke no de, es como pedrer el cavo i el zahud!
  • I es por esto ke te estas afortunando de una semana para aki? Durmete, el echo lo vo aresentar yo!

Perla se alevanta en prisa, se viste i en dos sapatadas se va a la caza de David. A media noche pasada ampesa a batir a la puerta. De la ventana se amostra Reyna i demanda:

  • Ken es ayi, ken esta batiendo?
  • Reyna, no te espantes, asi bivas tu, so yo, Perla de Haim!

I ke buscas a estas oras, hairolsun!

Escuza, ama mira loke.

 Ay siete noches ke a mi Haim no le esta entrando esfuenyo de pensar ke para djueves tiene ke pagarle 2000 groses a David. Dile a tu marido ke Haim no le va pagar nada, porke no los tiene. Agora, para ke no durma mi Haim, ke no durma tu David. Va me entendites no? Hayde kedate en las buenas oras!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר