תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית. חיים שירמן

%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%93רב סעדיה היה כמובן שמרן בהשקפותיו על הדת וההלכה, אולם חיבוריו מעידים על אופקו הרחב, על בקיאותו בספרות הפילוסופית הלא יהודית, על התעמקותו בדרכי ההבעה הערבית ועל שאיפתו לכתוב בסגנון עשיר ויפה בלשון זו. סמכותו בכל מה שנגע ליהדות היתה מקובלת על כולם ומעבר לכל מחלוקת, ועל כן היה מפעלו הספרותי חשוב ביותר בעיניהם של משכילי ישראל, ובראש ובראשונה בעיני משכילי ספרד: הוא היה להם האילן שיכלו להיתלות בו כשרצו לעסוק בפילוסופיה, בבלשנות ואף בשירה בגילוייה השונים. נראה שסמוך לסוף המאה העשירית כבר היתה ההשכלה הערבית נפוצה למדי בין יהודי ספרד, ובמאות הי׳׳א והי״ב הגיעה השפעתה למרום שיאה. לא היה אז תחום במדע היהדות שלא כתבו עליו בלשון הערבית: לא רק על פילוסופיה, בלשנות ופרשנות המקרא, אלא אפילו על ענייני הלכה. אין צורך להדגיש שיחד עם הלשון החדשה חדרה לספרות היהודים גם רוח חדשה ודרך חשיבה חדשה. כדוגמה קיצונית של הסתגלות לאווירת הסביבה יש להזכיר את חיבורו העיקרי של שלמה אבן גבירול בתחום הפילוסופיה, ׳מקור חיים׳, שלא רק שנכתב בערבית, אלא אף אינו מגלה בשום מקום שמחברו היה יהודי. אין בספר מובאות מן התנ״ך ואף לא רמיזות אליו. אין זה בוודאי מקרה שמחבר הספר, ששמו שובש על ידי למדנים מאוחרים ל׳אביצברוך, נמנה עם חכמי ספרד. לימודה של הלשון הערבית הספרותית דרש הרבה זמן והתמדה, אך משכילי ישראל התמסרו לו ברצון. יהודה אבן תיבון, המתרגם הנודע, מבקש בצוואתו מבנו שישקוד על לימוד הכתיבה הערבית ועל דרכי עריכת המכתבים בלשון זו. ההשכלה הערבית כללה מאז גם את השירה, ויודעים אנו שהנגיד העתיק מחברת ובה שירים ערביים כדי שיהוסף, בנו הקטן, יוכל להשתלם בעזרתה בשפה הערבית ובכתיבה תמה. במלאכת הקודש של ההעתקה עסק האב כשישב במחנה עם צבאו, בעת מלחמה.

חיבורו הגדול של משה אבן עזרא על השירה העברית מביא לנו מקצת מן השירים הערביים שהיו ידועים ליהודי בעל תרבות ערבית רחבה. במחקר חשוב בדק נ׳ בראון את המובאות הערביות שבחיבור והראה שהן שאובות מתוך שיריהם של עשרות מחברים שונים בני תקופות שונות. לתוצאות דומות הביאה גם בדיקתן של המובאות השיריות בחיבור הבלשני ׳אלמואזנה׳ של יצחק אבן ברון, בן זמנו של משה אבן עזרא; היא נערכה על ידי פ׳ קוקובצוב. ברם עשרות מובאות נוספות מסוג זה מפוזרות בעוד כמה ספרים מן המאות הי״א והי״ב (למשל משל שלמה אבן גבירול, יונה אבן ג׳נאח ואפילו בחיי אבן בקודה), ורבות מהן עדיין לא נחקרו ולא זוהו. אולם גם על פי החומר שמוצאו ידוע לנו היום אפשר לומר כי משכילי ספרד היהודים הכירו יפה את השירה הערבית הקלאסית של התקופה הקדם מוסלמית. אף על פי כן, יהודי ספרד, כמו שכניהם המוסלמים, חיבבו יותר את המשוררים הערבים החדשנים של התקופה העבאסית, ובין אלה במיוחד את אַלמֻתַּנַּבִּי. מעריציו היהודיים ציטטוהו לעתים, ויהודה הלוי אף תרגם מכתם ממנו לעברית. אגב, תרגומים ממשיים מתוך השירה הערבית עולים לפנינו, עד סוף המאה הי״ב, רק לעתים מזומנות, אך במסגרת מפעל התרגומים הגדול שהתנהל בספרד מסוף המאה הנזכרת ואילך מופיעות בלבוש עברי גם כמה יצירות סיפוריות מחורזות. בין יהודי ספרד קמו גם משוררים שכתבו ערבית, אלא שדווקא שיריהם של אלה לא נשתיירו ברובם עד זמננו., תופעה זו מקבילה לאובדנם של רבים מחיבוריהם של מחברים יהודים שכתבו ערבית: ואפילו אלה מהם שהגיעו לידינו נמצאים לנו לפעמים רק בהעתקה יחידה ולקויה. ספרי רבים מהם שרדו רק בתרגומם העברי. יהודי ספרד המאוחרים לא שמרו על השירים הערביים של אבות אבותיהם, והמעטים מהם שהגיעו לזמננו זוהו בזכותם של סופרים ומעתיקים מוסלמים. יודעים אנו שחסדאי אבן שפרוט, הראשון מבין השרים רמי המעלה שקמו בתוך יהדות ספרד, קיבל שירי שבח גם בערבית. משה אבן עזרא מעיר בסקירתו על התפתחות השירה העברית בספרד כי אחדים מן המשוררים הנזכרים על ידו חיברו גם חרוזים ערביים. מספרם הכולל היה בוודאי גדול יותר משניתן לשער היום: כך למשל נתגלו בזמננו בין קטעי הגניזה גם שרידי יצירה ערבית רבת היקף שנתחברה בידי יהודה אלחריזי.

כאמור רוב הידיעות על משוררים ערבים מקהל ישראל נשתמרו אצל סופרים ערבים,  ומובן מאליו שלפרסום הגדול ביותר זכו אצלם היהודים שוויתרו לא רק על שפתם הלאומית, אלא פנו עורף גם לדתם. הללו הלכו בדרך ההתבוללות עד תומה, וביניהם מן הראוי להזכיר את אבו פצל אבן חסדאי, בן המאה הי״א, שעליו עוד ידובר להלן.  מתקופה מאוחרת יותר נזכיר את אברהים אבן סהל (מת בשנת 1251), שהמיר את דתו, כפי שמגלים כמה שירים מחוצפים שחיבר, לאו דווקא משום שהכיר באמיתות האיסלאם. איש זה זכה לפרסום ניכר בעולם הערבי, ועדות לכך יכולות לשמש המהדורות המרובות של קובץ שיריו הקטן.  תעודות שונות מזכירות מדי פעם בפעם גברים ונשים ממוצא יהודי ששימשו זמרים ונגנים בחצרותיהם של שרים ערבים (ואף ׳נערי תענוגות׳ היו ביניהם);  מקצועות אלה דרשו השכלה ספרותית טובה, והופעת יהודים בתחום זה היא אות למידה רבה של הסתגלות לסביבה הערבית ולהתבוללות בה. פיתויי התרבות הערבית העשירה והמגוונת היו ללא ספק עזים מאוד. העיון בספרי מדע רציונליסטיים עשוי היה בוודאי להוליד ספקות בלבם של אלה שאמונתם היהודית לא היתה שורשית ומוצקת, ומכאן לא היתה רחוקה הדרך ליחס אדיש וקריר לאמונת האבות ובסופו של דבר להינתקות ממנה, קל וחומר אם נזכיר שהמומר יכול היה לשפר את מעמדו בחברה ואף להתעשר, אם היטיב להסתגל אל סביבתו. והנה דווקא בשעה שהטמיעה בתרבות ערב הלכה וגדלה, קמה בספרד שירה עברית לאומית שהיתה כעין משקל נגד לשאיפות המתבוללים. המשוררים העבריים שגדלו בעצמם על ברכי התרבות הערבית הגנו על הלשון העברית ועל המורשה שהנחילו להם אבותיהם, והם גם הצילוה מכליון.

  • הערת המחבר : בין המחברים הספרדים שספריהם הכתובים ערבית אבדו נמנים גם אישים חשובים כגון שמואל הנגיד, יונה אבן ג׳נאח, שלמה אבן גבירול ואחרים. גם חיבורים רבים משל רב סעדיה גאון אבדו. ספרו של משה אבן עזרא, ׳מקאלה אלחדיקה׳(׳ערוגת הבושם׳), העוסק בעיקר בנושא ההשאלות שבמקרא, נותר בידינו בהעתקה בודדת (כ״י ששון 412).
הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר