חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

חובבי ציון והביל״ויים%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%a2%d7%94

בשנים תרמ״ב-תרמ״ד (1884-1882) הציף את יפו הגל הראשון של ״העלייה הראשונה״ הנושאת את חותמה של תנועת ״חיבת ציון״ ברוסיה. רוב העולים היו פליטי הפרעות בדרום רוסיה, עניים חסרי כל, ומיעוטם חברי אגודות וחברות, המכונים בשם הכולל ״חובבי ציון״. רובם ככולם הסתופפו ביפו בציפייה לצאת ממנה ׳,'התיישבות חקלאית במושבות החדשות. נמל יפו המה מעולים שלמרביתם, למעט בעלי אשרת תיירות זמנית לשהייה קצרה בארץ (״הפתקה האדומה״), לא הותר לרדת מהאניות לחוף מחמת האיסור שהטילו השלטונות בתורכיה (אפריל 1882) על כניסת מהגרים יהודים לארץ ממזרח וממערב אירופה. עלייה ״מבוהלת״ובלתי־ מאורגנת זו לא מצאה שום תנאים לקליטתה. מעבר לכך, בימים ההם שררה בארץ אווירה של יאוש, אכזבה ולאות מאוזלת־היד שגילו החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ של שנות השישים והשבעים של אותה מאה. יהודי יפו-אשר עשו את הנסיון הראשון בארץ של עבודת אדמה בידי יהודים והיו מתומכיהם הנלהבים של ראשי החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ -ראו בעליית ״הובבי ציון״ את התגשמות מאווייהם וכמיהתם ארוכת השנים לעלייה יהודית גדולה לארץ האבות ולהתנחלות חקלאית בה, אך עמדו בפניה חסרי אונים. הגוף היחיד, ״כל ישראל הברים״ (״אליאנס״) בארץ, שהיה ביכולתו לקלוט עולים, הסתייג מהרעיון הלאומי ואף סייע בידי רבים מהעולים ביפו להגר אל הארצות אשר מעבד לים, ובראשן לארצות־הברית.

בהעדר תשתית כלכלית ומוסדות קליטה לא יכלו פרנסי הקהילה הספרדית ביפו אלא להקל במעט את מצוקת העולים, אם בסיוע בהורדתם מהאניות ואם באירוח נציגי האגודות, שהגיעו ליפו לרכוש אדמות להקמת מושבות בעבור שולחיהם ברוסיה.

כשלוש שנים טרם מינויו לראש הוועד הפועל ביפו היה מויאל בין ראשי העושים למען ישוב ארץ־ישראל. הוא פעל למען העולים־המתנחלים. בהתערבותו הותרה כניסתם לארץ, על אף אזור הכניסה (הנזכר לעיל)." בשנים אלה הוציא מויאל אל הפועל-מכוח תפקידו כסוכן הברון רוטשילד ומיוזמתו הוא-פעולות שהחלו בהן נציגי ״חובבי ציון״ קודמיו בלי שהגיעו לכלל ביצוען המלא.

בקת 1882, אחרי שהרב מוהליבר נפגש בפריס עם הברון ושיכנעו להקים בארץ כפר של איכרים יהודים מרוסיה, נשלח יחיאל בריל הירושלמי, עורך הלבנון, לרוסיה, ובסוף 1884 עלה לארץ עם אחת־עשרה משפחות של חקלאים. בעוד החקלאים עובדים ב״מקווה ישראל״, נפגש בין היתר עם מויאל, שהפגישו עם מתווכי קרקעות ולא אחת נתלווה אליו בחיפושיו אחר מקום לישוב החקלאי. כשבעה שבועות עשה בדיל בארץ. בזמן זה הסתכסך עם הירש, מנהל ״מקווה ישראל״, ועם פקידי הברון, ולבסוף עזב את הארץ תשוש ומיואש כלעומת שבא. מויאל נטל לידיו את הטיפול בקבוצה, ובנובמבר 1884 קנה, בכספי הברון וברשיון מן הממשל, חלקת אדמה .בדרום הארץ, הביא את האיכרים, ואחרים שהצטרפו, אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכיוצא באלה דברים והקים יחד עם המתנחלים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת, שפשטה מהביצות שבקרבת המושבה. עקרון התבססה מראשיתה על אדמת מזרע, שלא כשאר מושבות הדרום שנטעו כרמים. היא היתה גם המושבה הראשונה שנהנתה מתמיכה כספית סדירה של הברון. היחידים מכל החותרים להתיישבות בארץ־ ישראל, שלכלל התיישבות טרם הגיעו, היו הביל״ויים. בדצמבר 1884, אחרי תלאות ויסורים רבים, קנה פטרונם, יחיאל מיכל פינס – אז גם נציג ״חובבי ציון״ בארץ – חלקת אדמה ויסד עליה את גדרה." בראות ויסוצקי (טרם בחירת מויאל), כי לסידור ׳המושבות הזקוקות לתמיכה דרוש סכום גדול, הרחיק את פינס, אשר ממילא קנו את לבו בני פתח־תקוה ועיסוקים אחרים, והחליט להשאיר את הביל״ויים ללא תמיכה (ראה בהמשך), באמרו, מעיד איש ביל״ו, חיים חיסין: ״הם אנשים צעירים, וימצאו להם מוצא מן המצב״. אולם הם לא מצאו, וגם לא יכלו למצוא דרך כדי לצאת מן המצב, שכן הרשיון שנמצא בידי פינס עבר זמנו, וכדי לייסד מושבה חדשה דרוש, על־פי החוק, רשיון מקושטא, דבר הכרוך בקשיים, זמן רב והוצאות מרובות. רשיון כזה, כאמור, השיג מויאל בעבור המושבה עקרון. ואכן, בשעת מצוקה זו, כשהביל״ויים נעזבו לנפשם, נחלץ מויאל לעזרתם ומאז היה לפטרונם והגן עליהם עד יומו האחרון.

מויאל הנחה את הביל״ויים להתחיל לבנות מיד, ללא רשיון, ובתוצאות ישא הוא בעצמו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר