מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

כיצד הגיעו הבתים והקרקעות לרשות הקהילה? נראה שהיו שלוש דרכים:%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%98

א.   הקדש על ידי הבעלים, בין מחיים בין לאחר פטירתו על פי צוואתו. כך עולה מן התקנה השנייה דלעיל, וכן מקיצור התקנות לר׳ רפאל בירדוגו ומקיצור התקנות לר׳ רפאל משה אלבאז. עוד למדים אנו משאלה שהופנתה לר׳ יוסף אלמאליח (רבאט, 1832-1750), כי שכיב מרע ציווה כי מחצית מכל רכושו תינתן לאדם אחד שאינו מיורשיו ואילו מן המחצית השנייה יעשו לו תכריכים וספר תורה לזכרו והשאר להקדש.

ב.   עזבון בעלים שלא נמצאו להם יורשים, כלשון תשובת חכמי סאלי לר׳ חביב טולידאנו השני (נפטר במרחשון תע״ו/1715), שהיה דיין במכנאס: ״יש להם מנהג ותקנה באותה העיר שכל קרקע שלא ימצאו לה בעלים או יורשים תופסים אותה גזברי העיר לזכות עניי העיר״. במקרה זה היה נחוץ שהדבר ייעשה שלא בידיעת השלטונות המוסלמיים או על ידי השתקתם באמצעות שוחד, לפי שעל פי חוקי האסלאם רכוש כזה עובר לרשות אוצר השלטון.

ג.   הפקעה על ידי הקהילה כעונש על פגייה לערכאות של גויים. דבר זה כמובן מפתיע ביותר, אבל מצעו תקנה אחת בעניין זה מקהילת מכנאס, שנת תקכ״ט (סוף 1768):

ביען שכבר הסכמנו ותיקננו בחשון של שנה זו, ששום אדם מישראל ממחנה קדוש זה מכנאסה יע״א, די יכון [שיהיה] אלם ולא ציית לדינא, וילך א<ל> ע<רכאות> ש<ל> ג<וים> או אצל בעלי השררה, שהוא מובדל מע<דת> יש<ראל>, וממונו הפקר בכח הפקר בית דין לעניי עירנו […] ובכן אחר שעברו האנשים הנז' ופרצו גדר התקנה הנז',

" גזרנו אומר בל ימוט ע<ולם> וע<ר> שמע<תה> ו<עד> ע<ולם>/ ממונם וקרקעותיהם הם הפקה בכח ב<ית> ד<ין> יפה, והרשות נתונה ביד בני קהלינו להפסידם בכ<ל> מ<יני> הפסד, ויש להן רשו<ת> ג<מור> למכור ולמשכן קרקעותיהם, וליטול כל אשר להם, ולייסרם בכ<ל> מ<יני> יסורין, עד שיחזרו בתשו<בה> שלימה.   

הערת המחבר :             אבן צור תרס״ג, סי׳ נג, דף לב ע״א (מכנאם). אלבוים תשל״ב, עמי 81, הערה 259 מביא לשון זו ומייחסה שלא כדין לתקנת העיר סאלי. ולא דק בדברים, שכן אמנם החבמים החתומים על התשובה היו מקהילת סאלי, אך תשובתם נשלחה לר׳ חביב טולידאנו שהיה דיין במכנאס והוא פנה אליהם בעניין, ככל הנראה משום שהכירם מעת ששהה בסאלי פרק זמן מסוים. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף לב, עמי א־ב. עוד לעניין קרקע חסרת יורשים שעברה לרשות גזברי העניים ראה אלבאז תרס״א, חו״מ, סי׳ י(צפרו).

בפאס הקפידו ביותר לשמור את התקנה שלא למכור את קרקעות העניים. כך בתקנה משנת ת״ס (1700) הסכים בית הדין של הקהילה אך למשכן ״לקצת יחידי סגולה״ חלק מקרקעות העניים למשך שנה אחת בלבד על מנת לממן את המסים הגבוהים לשלטונות, שרוב הציבור לא יכלו לעמוד בהם. וכן בצפרו הייתה תקנה שאסרה על מכירת קרקעות ביים. לעומת כן בתקנה ממכנאס מיום ה באייר תקכ״ח (1768) הותר הדבר, בהסכמת בית הדין ויחידי הקהילה, כדי להקל על עומס המסים:

יען כי רבו כמו רבו משאלות לב שכנינו וגבר כמו נחשול של ים על בני קהלינו י<שמרם> צ<ורם>, וכשל כח הסבל מלסבול עול המסים, אי לזאת נתקבצו הקהל י״ץ ונועדו יחדו למכור החנויות הידו<עות> לכללות הקהל, להקל מעליהם מעט ולמלט נפשם מיד שואל ״משא מלך ושרים״. ובכן הסכמנו אנחנו ב<ית> ד<ין> החתומים על מכירת החנויות […].

גם אנחנו יחידי ק״ק מכנאס יע<זרם> א<ל> מסכימים על מכר החנויות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר