חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות יהודית – ר׳ בסקין
מבין הנשים, בנות למשפחות רבנים, שזכו לחינוך ספרותי, היו ששימשו כחזניות לנשים: ידועות דולצהDolce), אשת ר׳ אלעזר בן יהודה מוורמס), ריכנצה(Richenza ) מנירנברג, ואורניאה(Urania) מוורמס, כולן בנות המאה הי״ג. על מצבתה של האחרונה חרוטה הכתובת הבאה:
האבן הזאת הוקמה לראש
הזאת הגברת: מרת אורניאה
הבחורה החשובה הנבחרה
בת החבר אברהם ראש
המשוררים תפילתו לתפארת:
בהוד קולו בעד עמו בנעימת
עתרת: והיא גם היא בקול זמרה
לנשים משוררת בפיוטים
ובעתרת ל״ה תהיה למשמרת
ובששה באדר ביום א׳ השלימה
נפשה ובז׳ בו היתה נקברת: בעדן
חנייתה לטובה תהי נזכרת.
הערות המחבר : ל"ה – כלומר לאלהים, אך גם כן רמז לשנת פטירתה, שנת ל״ה(1275).
ראו לויזון, עמי 85. על נשים יהודיות כחזניות ראו: טייץ, קול, בפרט עמי 56-53; טייץ, קולות. ריכנצה, שהיתה בין שש מאות ויותר יהודים שנרצחו בנירנברג בשנת 1298, מתוארת כך: ״האשה שהתפללה בעד הנשים״ – ראו זלפלד, עמי 178. על אורניאה ראו טייץ, קולות, עמי 64.
אמנם ייתכן כי בוורמס, שבבית הכנסת שם היתה עזרת נשים, נהגו מסורות מיוחדות באשר לשיתוף נשים בחיי בית הכנסת.
בקינות שכתב ר׳ אלעזר מוורמס על אשתו ושתי בנותיו, שנרצחו בביתן בפרעות בשנת תתקנ״ז (1197), הוא תיאר בפרוטרוט את פעילויותיה של אשה משכילה ואת הדרך שבה היא גידלה את בנותיה. לדבריו, דולצה פירנסה את משפחתה, ואף את תלמידי בעלה, במסעות העסקים שלה. אולם, ר׳ אלעזר הזכיר כי דולצה היתה מעורבת גם בפעילות דתית: היא באה לבית הכנסת דרך קבע, עסקה בצרכים הפיסיים של בית הכנסת – תפרה כארבעים ספרי תורה ועשתה פתילות לנרות – ואף לימדה נשים אחרות, והנהיגתן בתפילה. על בלט(Bellette), בתו בת השלוש עשרה, כתב האב בכאב: ״למדה כל התפילות והזמירות מאמה צנועה וחסידה ונעימה וחכמה. עשתה מעשי אמה יפה הבתולה מצעת מטתי וחולצת מנעלי בכל לילה. זריזה בבית בלט ומדברת רק אמת עובדת בוראה וטווה ותופרת ומרקמת״. אף שהרב הדגיש את כישורי הנשים במלאכת יד ובמלאכות הבית, הוא ראה לנכון להזכיר גם את יכולתן בתחום הרוחני המובהק. חנה, בתו הצעירה, היתה כנראה צעירה מדי מלהרשים אותו בתחום זה, שכן הוא אינו מוזכר בקינה על מותה: ״בת שש היתה וטווה ותופרת ומרקמת ומשעשעת אותי ומזמרת״. גם משלהי ימי הביניים ידועות לנו נשים שזכו להגיע לרמה גבוהה, באופן יחסי, בתלמוד תורה. ברשימת יוחסין של משפחת לוריא, שחיבר בראשית המאה הט״ז ר׳ יוחנן בן אהרן לוריא, שיבח ר׳ יוחנן את מרים שפירא, בת המאה הי״ד, על ידיעותיה המרובות בהלכה, וכתב כי ניהלה בית ספר לגברים – היא ניהלה את השיעורים בשיבתה מאחורי וילון.
הערת המחבר : קייזרלינג, עמי 138. היבטיו האגדיים של סיפור זה, הדומה כל כן לסיפור על בתו של רב שמואל בן עלי בבגדד, מתחוורים כאשר אנו מגלים כי סיפור דומה מופיע בספרה של קריסטין דה פיזאן (Christine de Pisan), סופרת נוצרייה בת המאה הט״ו. בפרק ״נגד האומרים, לא טוב היות האשה משכלת״, היא מזכירה פרופסור באחת מאוניברסיטאות איטליה, שבתו, נובלה (Novella), היתה כה מלומדת עד כי נהג לעתים לשלחה להרצות את הרצאותיו במקומו. כיוון שהיתה יפה עד מאוד, מסבירה קריסטינה, תלה הפרופסור צעיף קטן על פניה, כדי שדעת התלמידים לא תוסח מן הלימוד – ראו עיר הנשים, עמי 154. קריסטלר העיר כי ״אנקדוטה זו נשמעת כסיפור בדוי, אך היא נמסרת מפי מקור מהימן וכך קיבלוה רוב החוקרים״ – ראו קריסטלר, עמי 102.
״לאה״, בתו של חכם יהודי מפורסם ואשתו של ר׳ זלמן רונקל, רכשה כנראה ידיעות רחבות דיין עד כי יכלה לעסוק בצורה מושכלת בשאלות הלכתיות מסוימות: המהרי״ל הוכיחה על שחלקה עליו:
מה זה העתרת עלי דבריך, ומדינא לא היה לי להשיב ליכי [כלומר לך] כי אם לדיינים, אלא עגמה נפשי עליך, ומשום כבוד אביך אשר הוא צורבא מרבנן [כלומר תלמיד חכם] אעבור על מדותי ואשיבך… ואילולי פן תאמרי יכולתי ונצחתי לא הייתי משיב דבר, אלא כדי שלא תהיי חכמה בעיני[י]ך, אשיב עוד הפעם.
בדומה לו, דור מאוחר יותר, התכתב ר׳ ישראל בן פתחיה איסרליין, בעל ״תרומת הדשן״, מנהיגה של יהדות אשכנז, עם אשה. בשתיים מתשובותיו האחרונות השיב להינדל, אלמנתו של פלטיאל כ״ץ. זו טענה כי הכסף שהשאיר אחריו בעלה מגיע לה מכוח כתובתה, בעוד שקרובים אחרים תבעוהו כפרעון חובות. תשובתו הראשונה של ר׳ ישראל איסרליין לאשה זו מביעה את זעמו לנוכח נסיונה לפרש את ההלכה: ״אין שואלים בשלום אשה כלל. כל שכן אשה כמותך שאינה שרויה בשלום״. עם זאת, דבריו נגד עמדתה מעידים כי הינדל היתה בקיאה בשקלא וטריא התלמודית: תשובתו השנייה מלמדת כי הינדל קיבלה את פסיקתו, שכן הוא פותח את דבריו בברכה ״מנשים באהל תבורך״(שופטים ה, כד).
אף שחכמים לא היו מתייחסים בסובלנות לניסיון של אשה לפסוק הלכה, נהוג היה לקבל את עדותן של נשים ממשפחות של תלמידי חכמים לגבי האופן שבו יש לקיים דינים שונים בתחום הכשרות או הליכות הבית. אמון זה לא היה מבוסס על למדנותן, אלא על היחוס המשפחתי שלהן ועל קירבתן לגדולי הדור. ההנחה היתה שהן צברו מידע הלכתי מהימן, בזכות נסיון החיים שרכשו בבתי אבותיהן ובעליהן.
הערת המחבר : ראו הדברים המיוחסים לר׳ יצחק מדמפיירא ר״י הזקן) בכתב יד של ספר מצוות קטן לר׳ יצחק בן יוסף מקורבייל, על פי גידמן, א, עמי 232. גידמן מציין שם מספר מקרים נוספים שבהם קיבלו תלמידי חכמים באשכנז בימי הביניים את עדותן של נשים על מנהגים מקובלים.
ברם, השכלה אינה כוללת רק לימודי קודש. כפי שמדגים המקרה של דולצה, אשת ר׳ אלעזר מוורמס, נשים יהודיות באירופה היו מעורבות מאוד במסחר. רבות מהן הוכשרו ליטול חלק בחיי המסחר והמשכונאות לאחר שלמדו קרוא וכתוב בשפת המדינה, וכן חשבון. לא אחת היתה פרנסת המשפחה תלויה, בחלקה או במלואה, בנשים אלה. בכך אפשרו הן, לעתים, לבעליהן לשקוד על תלמודם, וכאשר נעדרו בעליהן מן הבית לרגל עסקיהם, ניהלו הנשים את עסקי המשפחה. אברהם גרוסמן הצביע על כן שנשים יהודיות נפגשו עם גברים יהודים ונוצרים למטרות עסקים בעת נסיעותיהן, וכן שמעטות הן ההתנגדויות לחופש הפעולה הנרחב שהיה לנשים. נשים עסקו בכל ענפי המסחר, אך ההלוואה בריבית היתה מועדפת; לעתים קרובות המשיכו אלמנות בפעילותן הכספית, לא אחת תוך שיתוף פעולה עם אשה אחרת. אין ספק, כי משימות מעין אלה, שעלולות היו להיות מורכבות ביותר, דרשו ידיעת קרוא וכתוב בשפת המדינה, ידיעת חשבון ומיומנות בניהול ספרים. מיומנויות אלה היו גם נחלתן של נשים נוצריות בנות המעמד הבינוני העירוני, אך רק מאה או מאתיים שנה לאחר שאצל נשים יהודיות היה הדבר חזון נפרץ.
אמנם תעודה מחוגם של חסידי אשכנז, בשלהי המאה הי״ב וראשית הי״ג, מגלה כי אפילו מיומנויות אלה לא נמסרו לנשים ללא התלבטות מוסרית מסוימת, שכן שהחשש מפני אוריינותן של נשים היה מושרש מאוד:
חסיד היה מלמד לבנותיו לכתוב. אמר, שאם לא ידעו לכתוב הרי צריכות לבקש שיכתבו להם כתבים למשכונות כשמלוים מעותיהן ויתייחדו עם הכותבים ויחטאו. וזה יהיה בפשיעתי שכל מי שיש בידו לעשות גדר לעבירה ואינו עושה כאילו הוא גורם… ואם לא יחטאו יהרהרו. ועוד, לא יקנו שם רע. ולימדם לכתוב כתבים למשכונות…
דומה כי כמה נשים עסקו במלאכות שלמדו מאבותיהן או מבעליהן והמקורות היהודיים והנוצריים מזכירים גם נשים יהודיות עצמאיות שעסקו ברפואה. תעודות רבות מספרד מספרות לנו על נשים יהודיות שעבדו – ולא אחת אצל לא־יהודים – fמיילדות ומיניקות, וקיומם של חיבורים אחדים בעברית בנושא המיילדות, שקרוב לוודאי שכוונו למיילדות, מלמד על כך שלפחות כמה מבין הנשים שעסקו ברפואה ידעו קרוא וכתוב באותה לשון.72
סיכום
הן בחברה המוסלמית והן בזו הנוצרית למדו הבנות היהודיות בביתן לעשות את עבודות הבית ולהתפלל, וכן למדו הלכות כשרות, הלכות שבת ומועדות, והלכות נידה. מאחר שהאשה בקהילות אשכנז נהנתה ממעמד חברתי גבוה יותר, מחרות אישית גדולה בהרבה, וכן נטלה חלק בפרנסת המשפחה יותר מאחותה שבארצות האסלאם, סביר יותר כי היא ידעה קרוא וכתוב גם בשפת המדינה וכן חשבון. גם אם משפחות מסוימות שכרו מורים לבנותיהם, וגם אם לעתים ליוותה אחות את אחיה לבית הספר היסודי, הרי שבתי ספר מאורגנים לבנות יהודיות לא היו קיימים בימי הביניים, הן בארצות האסלאם והן בארצות הנצרות, אף שהיו מקרים שכמה בנות למדו יחדיו אצל מורה אחד. נשים מעטות מאוד, לרוב בנות לאבות תלמידי חכמים חסוכי בנים, למדו לקרוא עברית וכן עיינו בכתבי הקודש. אשה יהודייה שקנתה לה ידיעות בתרבות ובאופנות הספרותיות של חברת הרוב היתה תופעה נדירה ביותר. הגניזה מעידה על פעילותן של מורות שלימדו נערות צעירות להתפלל, ולעתים אף לימדו נערים בבתי ספר יסודיים. באשכנז שימשו נשים משכילות לא אחת כחזניות המורות לנשים תפילות וניגונים. ברם, בחברות היהודיות הממוגדרות מאוד של ימי הביניים, כל מאמץ מצידן של נשים להשתתף כשוות בשיח הגברי הלמדני נדחה על הסף. נשים בשתי החברות זכו לכבוד רב על כך שאיפשרו לגברים במשפחותיהן ללמוד תורה.
הערת המחבר : על הכשרתן המקצועית של נשים ראו בסקין, מקבילות. דיון מעודכן ברופאות היהודיות, ראו: סגרה: שצמילר. שתי רופאות עיניים, אחת מהן יהודייה, מהכרות בצוואת המוסר של ר׳ יהודה בן אשר(נפטר בשנת 1349) – ראו אברהמס, עמי 166-165. על אומניות יהודיות ראו: ברקאי, מיילדות; ברקאי, תולדות.