עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902

עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902

21 באפריל 2014rafimann

לרגל המימונה הנה עדות לדרך שבה חגגו יום זה במרקש במרוקו בשנת 1902, בכתבה שהופיע בעיתון העברי "המליץ".

הכותב, שחתם על כתבתו בשם "ד"ר העציוני", הוא הרופא היהודי י' הולצמן שלצד טיפול בחולים גם הרבה לכתוב מאמרים לעיתון היהודי "המליץ".  הולצמן נולד בירושלים, למד רפואה בוינה, שימש רופא בטבריה ואחר כך יצא שוב לאירופה. הוא היה מקורב להרצל, ובכתבותיו הביע תמיכה בפעילות הציונית.

בראשית המאה ה-20 הגיע למרוקו, שם שימש כרופאו של המשנה למלך. את קרבתו למלכות ניצל לא פעם כדי לסייע ליהודי מרקש, כאשר הוטלו עליהם גזירות שונות. במהלך שהותו במרוקו שיגר כתבות לעיתון, שכללו בין היתר תיאורים של מנהגי היהודים שם בעין אנתרופולוגית. באחת מכתבותיו תיאר בבקורתיות את דבקותם של יהודי מרוקו ב"תרופות סבתא" וסירוב רבים מהם לאמץ את חידושי הרפואה האירופית. 

גם בטקסט זה – שרובו תיאורי – ניתן למצוא, בפסקה האחרונה, ביקורת על חלק ממנהגי יהודי מרוקו. הולצמן, שחונך באירופה והרבה לכתוב על חידושי המדע, מצא בחלק מהמנהגים "קסם ריק" ו"פרי בוסר" של תרבות יהודית", הרחוק מן התבונה והחוכמה הנהוגות ב"ארצות הנאורות. 

אך למרות הערות אלה – המעידות על הפערים התרבותיים ועל נקודת המבט האירופית על תרבות המזרח – מעניין לקרוא את תיאור החג על מנהגיו, כפי שנחוג במרוקו, לפני 112 שנים.

הטקסט הבא מובא כאן במלואו, מתוך האתר "עיתונאות יהודית היסטורית".  הוא התפרסם ב"המליץ" ב-19 ביוני 1902. העיתון ראה אור באותה תקופה בעיר פטרבורג ברוסיה.

חג מימונה שמח.

מכתבים ממרקש – בירת מרוקו

מאת ספרנו המיוחד

עברו ימי החג. המועדים וימי ההרוחה חלפו למו וימי עבודה קשה לקחו עמדהם, והמלאח הולך ומקבל את צורתו התדירית. ליל אחרון של פסח הוא מצויין ביתר שאת על ידי החיים ההומים ומלאיי המולה, אשר ישררו בו באופן מיוחד. אחרי תפלת המנחה יוצאים כל בני העיר על אחת מגינות המלכות הסמוכה למגרש היהודים לברך על " האילנות " וכן יפיצו בגנים ובפרדסים לכל עבר ורוח והמון החוגגים האלה עוברים ושבים מבלי הפוגות עד כי עשרת אלפים היהודים הנמצאים פה יתפזרו ויתלכדו לכתות ואגודות אין מספר וכל הרואה יעריך מספרם לאלפי אלפים  לעת שקיעת החמה נראים יושבים עלי גגות בתיהם ומציעים מטות ומרבדים ומחצלאות ואוכלים ושותים לשם " הלויית החג ", כי האמנם יש תקוה להשתעשע באכילה ובנחת רוח עדי בוא חג שני ? הן על ימיהם מרודים ומרורים, ודי להם בכף של פולים וחמוצים או בקערה של ירק ולחם שעירים ומתי תגיע עוד הפעם שעת הכשר של אכילה אם לא " בימי שמחתנו " ! איך שיהיה הנה הגויים הערביים, הרודים בישראל פה כאות נפשם מביאים מנחה ואשכי חמאה וחלב נקפא פה סילה ושאיר את עיסה והיהודים שמחים בהם ומקבלים אותם בשחוק של רעוה וידידית, כאלו, השמלה חית השדה, ונתן יתנו לבני יקטן מקטורה מפסחם ומצתם ! והמנהג ישן נושן בימי הפסח שלחת עדת היהודים, ועתה כל אחד ואחד לעצמו, תשורה לחצר המלך ופלגשיו, שריו ועבדיו ולאזרחי הישמעאלים, איש איש לכל מכריו ורעיו, מנות ומטעמים מיפיו של החג, והמלך ובל המקבלים את מתנות היהודים נותנים להם מנות יפות לפי ערכם וכבודם ; מטפחות משי מרוקמים בצבעים שונים ובהירים, כסף וכלי חפץ ! אחרי צפלת ערבית מרכיבים את חזן הכנסת על כתפות השמש ומדליקים לפניו כפות " תמרי היער " ומפזזים ומכרכרים לפניהם בתפים ובמחולות, עדי הגיעו אל ביתו. ככה יעשה לכל חזני בתי הכנסת, והם ששה ועשרים במספר.

כל הבתים מלאים אור והשולחנות מסודרים ומעוטרים בפרחים ועלי עצים יפים וענפיהם. וצלוחית מלאה חלב, כוס מלאה חמאה וקערה ממולאת בקמח מונחים על השלחן. כשנכנס בעל הבית, מפזרים על ראשו מעט קמח ומרננים לקראתו, וצופרים בפיהם כעין הרועת שמחה, וכן ילכו ויעפרו בקמח על ראש כל בני הבית, ….והמון העם מתחבר ללהקות ולוקחים כלי זמר בידיהם וסובבים בבתים ובחצרות ומנגנים , ובנות העם מרקדות ויוצאות במחול והמשוררים קוראים " תנו לנו המנהג ! אז יתנו למו מעט קמח או שכר, יין שרף, או, וזה הוא המעט, איזה מטבעות.

מרבית העם אינם ישנים בלילה המברך הזה וסובבים בעיר, בשווקים ובחוצות וקוראים " לילה מימונה " " לילה מסעודה " – לאמר " ליל שיש לו מזל, ליל מלא סמן טוב ". בחצות ליל קמים עוד הפעםויוצאים לשער המגרש וקונים שם מאת הערביים והערביות חלות של מחמצת, בצק של שאור, חלב, דגים ומיני ורדים ; יש שזהירין לקנות רק מבני חם השחורים ובני קדר ; הרבה מן העם נהגו לשאב מי הבאר והבורות, כדי לרחוץ בהן את ידיהם ורגליהם.

הרבה מהם נהגו לצאת שער העיר לטיל בגנים ובפרדסים וכורתים שמורות הכרמים ונושאים איתן בידיהן עד מקום ברכות מים ושם, רוחצים את ידיהם ורגליהם. בעלי בתים נכבדים אשר חננם ה', בהון מזמינים את מכריהם לביתם ושם ינגנו בכלי זמר וישירו שירים ערבים לאזניהם עד אחרי חצות לילה.

בבקר אוכלים תבשיל מיוחד הנקרא בשם " ברכוכס "  והוא כעין ה " כוסכוס ", מבושל בחלב וחמאה. אחרי כן יוצאות הנשים והבתולות וילדים קטנים אל ברכת מים ידועה הנקראת " סאקית אל מורו-י " אשר מימיה כעורים במאד, על ידי בגדי המון העם הערבי, הנכנסים שמה ורוחצות שמה ידיהן ורגליהן, ואחרי כן תלכנה העדינות האלה אל הגנים והכרמים הסמוכים אל השוקת ההיא לאכל ולשתות ככל אשר תשיג  ידן. זה הוא סדר הלוית הפסח ותקון אסרו חג.

הלאיתי את קוראי הנכבדים, בענינים קטני הערך, לפי הנראה בסקירה ראשונה, אם כי באמת מנהגים כאלה המה מציינים בדיוק את אפיו של כל עם ועם, ומה גם עם או משפחה בישראל, אשר היצה מיבדלת ורחוקה מיתר אחיותיה משפחות ישראל בארצות נאורות. אפס לבעבור ישיגו מנהגים כאלה איזה ערך בתולדה ובדברי הימים, עודם צריכים לפרוש ולבקרה, וזה אשוב למלאות התימי לכתב את הדברים כהויתם, ואז אוסיף להעיר ולהאיר לברר ולבקר עדי אשר יהיו מצורפים ומזוקקים ואז יוכל גם כותב התולדה להשתמש בהם לצרכי דברי הימים.

אחרי המועד הולכים להשתטח על קברי צדיקים; לזה אומרים " זירה " לאמר לסייר מקומות הקדושים הן בבית הקברות אשר במגרש היהודים בעיר פנימה ובן בבית העלמין הישן אשר מחות לעיר; ויש אשר נוזעים לעירות אחרות ולכפרים, מקמות ששם נקברים אנשי שם, רבנים וקדושים. ההולך לסיר קבר איזב צדיק שיהיה, מכים צדה לדרך ויושב שם לכל הפחות שלשה ימים ושלשה לילות ומרבה באכילה ובשתיה,

וכל מי שחלה, או שהיה באיזה צרה ונדר " כנהוג " לסור את הצדיק הפלוני, הרי הוא מקים בימים האלה את נדרו. אחרי שובם ממקום קדושים המה נזהרים מהחליף את שמלות בגדיהם וכתנתם לעורם משך שבעה ימים ! אנשי המלאח מביטים על כל הדברים האלה כעל דברים רמי הערך, אשר מלבד מעלתם העצמי הנם עקריים ויסודיים ביהדות ; וכל הלועג להם ולמנהגיהם כאלו לועג לרש !

הלקח היוצא לנו מכל הנאמר הוא, כי תרבות ישראל העתיקה, אשר לא חדלה מהפיח רוח חיים בנשמת היהודים פה, התרבות הזאת אשר הקימה ועודדה את כל הנדחים האלה, ותקשרם בעבותות אהבה אל ארצם ומולדתם, התרבות הזאת, אשר הראתה ברכה רבה לבית ישראל, הציצה גם " פרי בסר " והויות רבות נולדו על ברכיה והיא טפחה ורבתה את כל ההבל וה " קסם הריק " הזה על שדיה, עד כי כמעט נבצר מאתנו להכיר את המאור שבה ולהבדיל בין אור היהדות, אור החכמה והתבונה ובין החשך אשר בא לרגלי הזוהר.

ד"ר העציוני