שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה הי"ח-יוסף שטרית

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;מקדם ומים כרך ד

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

תמיד אין צוחה, אין פרץ, אין / יוצאת בבל רחובותיכם.

25-תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

 

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק, פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

 

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תטעמו;

בקרוב יחזו באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם ושגיון / לויים עלי דוכנמו,;

ישיני עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

 

25-22. המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שבניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

למרבה המשרה… וקצבה: ע״פ ישעיה ט, ו.

בתיכם שלום מפחד: ע״פ איוב בא, ט:

 סואן ברעש לא תשמע אזניכם: ע״פ ישעיה ט, ד.

אין צוחה … ברחובותיכם: ע״פ תהלים קמר, יד.

תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: ע״פ איוב כא, יג:

טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.

מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיבראלטאר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר):

מזכים הרבים: ע״פ לשון חז״ל (אבות ה, יח: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.

פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה וארצות חוץ, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.

צורי: בוראי, הקב״ה;

כנשוא נס הרים: מעלה, מעלה, ע״פ ישעיה יח, ג;

 ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה מערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר el-lah ihiz mezalkoum

לעולם: לנצח, לעולמי עד;

שלמים וגם רבים: ע״פ נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה,

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיבראלטאר חיים ומשגשגים.

34-30. מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית־המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים שהיא ״הדרת קדש״, ע״פ תהלים קד, כח: כט, ב:

מקדש עליון: בית־המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״(בראשית יד, כב);

שמה תטעמו: תשכן אותם, ע״פ שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית־המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית־הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית־הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך: הירשברג, ב, עמי 283 ועמי 365, הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: ע״פ תהלים ז, א;

לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית־המקרש;

עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, ע״פ דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: ע״פ עובדיה א, בא.

ברב חסדו: ע״פ תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים — ע״פ איוב בה, ב י,

ישים שלום טובה וברכה: ע״פ תפילת שמונה־עשרה.

נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיבראלטאר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב-1794, ובעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים1779-1783, ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. לעומת זאת, רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחרות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פגים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאציהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קבלו אזרחות בריטית. חלקם עסקו במסחר בינלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטראגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיבראלטאר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השוגה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.

פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] […]״.רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בטיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית־הדין בגיבראלטאר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש״ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ושהוא כתב אותו לפני נסיעתו לגיבראלטאר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בטיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], / ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]׳׳.

אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי ללא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבגדגד הוהוהווד זחזחזחחד, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.

שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש׳׳ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבתיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את כל תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן, מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־חושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר