סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור
בראשית התקופה הקולוניאלית
התמורה התרבותית העמוקה בחיי התושבים בתוניסיה התרחשה עם הכיבוש הקולוניאלי. כזכור, סיפורו של ניסים סרוסי על ילדותו בתקופת השלטון הצרפתי ובראשית ימיה של תוניסיה העצמאית חשף לפנינו את הרבדים התרבותיים השונים שחותמם ניכר בארץ זו. מצאנו את חותמם גם בחיפושו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבור הרומן של אלבר ממי "נציב המלח׳/ אחר שורשיו: במשפחת נסיכים ברבריים? אצל צייר איטלקי מתקופת הרנסנס? לאמתו של דבר, מה שהשפיע יותר מכול על גורלם של שני אמנים אלה, הזמר והסופר, היה ההיסטוריה התרבותית של תוניסיה תחת שלטון הצרפתים (1956-1881), שכן בתקופה זו, של הכיבוש הקולוניאלי, הואצה ביותר פתיחתה של תוניסיה אל תרבות המערב.
באותה תקופה נוצר משבר עמוק בין היהודים לסביבתם. משבר זה גרם לכך שבסופו של דבר נפרדו המוסלמים מן היהודים כמעט לחלוטין, לאחר שבמשך דורות הם היו קרובים אלו לאלו, למרות ההבדלים שביניהם. ניתן לומר שעצם היציאה ההמונית שלהם מתוניסיה, החל בשנת 1948, ביטאה את התרחקות היהודים ממסורת השיתוף הארוכה עם הסביבה המוסלמית. כיווני היציאה העיקריים שלהם – ישראל וצרפת – ביטאו, מצד אחד, חיזוק של הפן היהודי הנפרד, שהתקיים תמיד לצד השיתוף עם בני הדת האחרת; ומצד אחר, בחירה בפן חדש לחלוטין במסורת התרבותית של רוב יהודי תוניסיה: זהות והזדהות עם עולמה של אירופה. אמנם פן זה היה קיים בקרב העילית של עדת הגראנה, היהודים האיטלקים. ואולם לבני עדת הרוב, התוואנסה, לא היה כל קשר עם התרבות האירופית. התקופה הקולוניאלית שינתה מצב זה מקצה אל קצה.
כיצד התפתח משבר זה עם הסביבה המוסלמית־הערבית? מה אירע בתקופה הקולוניאלית? וכיצד נִבעה שבר גם בין היהודים לבין עצמם, שהרי ההגירה של יהודי תוניסיה התפצלה בין צרפת לבין מדינת ישראל?
פיצול זה חל לעתים קרובות גם בתוך אותה משפחה. כך, למשל, אלבר ממי היגר לצרפת וקבע את מעונו בפריס, אך אחיו עלה לישראל והשתקע בנתניה. מה הקשר של כל התופעות האלה להתפתחות התרבותית? בכך יעסוק פרק זה של הספר.
- הרב המשכיל מול המורה המודרני
עד עתה הכרנו שתי דמויות מקרב יהודי תוניסיה, אלבר ממי ונסים סרוסי. ממי שייך לדור ההורים של סרוסי, הדור שנולד והגיע לבגרות בתקופת השלטון הצרפתי. עתה נכיר דמות נוספת, מתתיה חי גוויטע, רב מעדת התוואנסה, שראוי אולי לכתר ׳׳הציוני הראשון׳׳ בתוניסיה, ואולי אף בצפון אפריקה כולה. גוויטע שייך לדור מבוגר יותר, זה שנולד בסוף התקופה שלפני בוא הצרפתים, והיה צריך להתמודד עם המעבר לתקופה הקולוניאלית. הרב גוויטע לא חי בעיר גדולה, כמו תוניס או צפאקס, אלא בעיר שדה קטנה, מהדיה. הוא היה רבה ומנהיגה הרוחני של קהילה יהודית קטנה, שהיו בה גם תוואנסה וגם גראנה. והנה, השינויים הכלכליים בעולמה של תוניסיה ובוא הצרפתים דחקו בו להיערך ולפעול. סיפורו יפרוס לפנינו את ראשית התהוותו של השבר התרבותי בקרב יהודי תוניסיה.
הסיפור אינו מתחיל במהדיה, עיר השדה הקטנה, אלא בבירת הארץ, תוניס. בנופה של אלחארה, השכונה היהודית בתוניס, הופיע בשנת 1878 מבנה מרכזי חדש – בית הספר של ארגון יהודי שנשלט מפריס – "כל ישראל חברים״(כי״ח). זה הארגון שבבית הספר שלו למד גם ניסים סרוסי. הקמת בית הספר החדש ציינה מהפכה תרבותית שהתבטאה, בין השאר, בעמדה חדשה ביחס לשאלה: מי מוסמך לפרש לבני האדם את המציאות ולהדריכם בחיי היומיום שלהם? בית ספר זה היה אחד הנציגים הראשונים של החדירה התרבותית המערבית לתוך עולמם של תושבי תוניס, עוד לפני הכיבוש הצרפתי. מנהלי בית הספר ומוריו, שקיבלו את הכשרתם בפריס, היו אמונים על השקפתה של תנועת הנאורות האירופית, שהאדם מסוגל להבין באמצעות שכלו את העולם ואת הכוחות הפועלים בו. לפיכך אין הוא חייב להיזקק לכתבי הקודש ולהוראת חכמי הדת כדי להתמצא בכל נבכי החיים. הדת היא עניינו הפרטי של האדם ותפקידה העיקרי הוא מוסרי. אדם רשאי להאמין או שלא להאמין בקיומו של האל, בתוקפן של המצוות וכיוצא באלה.
מרכיבי ההשכלה שביקשו בתי הספר של כי׳׳ח להעניק לנוער היהודי היו שפות מודרניות, יסודות החשבון, ומעט גאוגרפיה והיסטוריה. השכלה זו, כך האמינו מייסדיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), היא שדרושה ליהודים בכל אתר ואתר כדי להתקדם. לאור מה שאמרנו קודם לכן ביחס לחדירת הכלכלה האירופית לזירה התוניסאית, ברור שבית הספר של כי׳׳ח נתן מענה לבעיה הכלכלית שהחלה להטריד את הציבור המקומי, שכן שליטה בלשונות מערביות וביסודות החשבון נעשתה עתה חיונית כדי להתפרנס. לפיכך אין להתפלא שרבים מאנשי ההנהגה של הקהילות התייחסו בחיוב למוסד החדש. עם אלה נמנה גם מתתיה חי נוויטע. זמן קצר לאחר שנודע לו על ייסוד בית הספר המודרני בתוניס הוא יצא לעיר הגדולה, נפגש עם מנהל בית הספר של כי״ח, דוד קאזס, וביקש את סיועו בפתיחת בית ספר דומה גם במהדיה.