נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – פורים דלכו״ר
ה. מנהג יום שנים ועשרים לחודש כסלו, אין אומרים בו סליחות ותחנונים ובטלים ממלאכה.
מפני מעשה שהיה במחז״ק פאס, שניצולו ממלחמה שהיתה בעיר, וקורים לו פורים דלכו״ר. כלומר שניצולו מכדורי ואבני תותח שהיו משליכים עליהם בעיר, ולא אמנע מלרשום פה המעשה. בש׳ התקצ״א – 1831- ליצירה מרדו שבט לודאיי״א במלך עב״ד ארחמא״ן, וברח המלך לעיר מקנאס ואסף חיילות אין מספר והביא עיר פאס במצור. והיה יורה כדורי אש בעיר, והוגד לו שהאלודאיא נחבאו בהאמללא״ח מקום חניית היהודים להמלט על נפשם. אז התחיל לירות כדורי אש גם על האלמללא״ח, והרבה משפחות בישראל שנעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים, ובכסליו תקצ״ג חמל ה׳ על זרע יעקב, וגברה יד המלך ופיזר שבט האלודי״א בקצות המערב, ונבלעו תור שבטים אחרים. עד שלא נשאר זכר למו להיות לנס כמו שהיו בתחלה. ובמקומם הביא שבט סראג״א ושבט אולא״ד זאמ״ע לדור שמה, ועדת היהודים שבפאס קבלו על עצמן להיות עושין בכ״ב בכסלו יום פורים, ואין אומרים בו סליחות ותחנון ובטילים ממלאכה, וקורין לאותי יום, פורים דלקו״ר.
בישול
מנהג המערבים והאשכנזים נוהגים כפסק מר״ן ומור״ם, סי׳ שי״ח ס״ד, דיש בישול אחר בישול בדבר שיש בו רוטב. הפר הספרדים שנוהגים בי״א שהביא מור״ם סט״ו, שאין בישול אחר בישול אפי׳ בדבר שיש בו רוטב ונצטנן. ומפני זה נוהגין לחמם ביום שב״ק מי האלקהוו״א והחמין שנצטננו וכו' פקודת אלעזר, סי׳ שי״ח ס״ד.
מנהג מצאתי בכ״י מוהר״ש אבן צור זצ״ל, דמנהג פאס בספק טריפה, שנתבשל ולא נודע עד אחר שעבר על הכלים מעת לעת דמותרים הכלים.
בית
מנהג כשנוסעים לדור בבית מכניסים לתוכו קמח ושמן זית. ויש טעם לדבר, כשרצה הקב״ה להניח לאדם הראשון הכין לו מקודם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וכן נח כשנכנס לתיבה הכנים תחילה מכל מיני מאכל, כן עושים ג״כ לסימן שאל יחסר לנו בבית הזה. ובס׳ אוצר מנהגי ישורון, כתב שנוהגים להכניס לבית לחם ומלח, כי האוכל טפל בלי מלח.
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג פרק שני מתוך המאמר השלם….
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג
פרק שני מתוך המאמר השלם….
אסקור להלן את שירת הבקשות על מבניה השונים, את הסדרה , ואת הצורות הפיוטיות והמוסיקאליות שלה.
- מבנה סדרת הפיוטים
שירת הבקשות כוללת חלקים קבועים , לכל שבת, והם :
(א) תיקון לאה.
(ב) 'דודי ירד לגנו'.
(ג) 'ידיד נפש' . לעומתם מצויים פיוטים המתחלפים מדי שבת, והם :
(ד)בקשה לשבת.
(ה) אסתח'בַאר
(ו) סדרת פיוטים .
(ז) קצידה
בראש כל סדרת פיוטים מצוין שמה של פרשת-השבוע , וליד הפיוט 'דודי ירד לגנו' מצוין שמו של הטבַע (המערכת המודאלית המגרבית, רבים טובוע) שבו יושרו הפיוטים בשבת זו . כמו בנוסה , טבע זה אמור לשלוט בכל הסדרה וטובוע אלה , הם הטובוע המקובלים בנובַה האנדאלוסית. מבנה הסדרה , על המודוסים שלה , מעיד על הדגם היסודי של הנוּבַה המונח ביסודה של שירת הבקשות . מתקבל על הדעת ששירת הבקשות , על מקורותיה הקבליים – שירה הפותחת בתיקון-חצות ובפיוטים משל חכמי הקבלה ומשורריה – תאמץ לה את הדגם של הנובה האנדאלוסית , הנחשבת למוסיקה הנעלה ביותר של המגרב. אחרי הפיוטים הקבליים מושרת הבקשה , ואכן במרכזה של שירת הבקשות יעמוד פיוט שצורת בקשה לו.
אחרי הבקשה מושר הטריק ובראשו האסתח'באר : קטע חופשי המקביל לביתין של הנובה. המונח אסתח'באר אינו מוכר לערבים. ואילו בכתבי-יד עבריים רבים שנעשה בהם שימוש במחקר זה , עמד האסתה'באר בראש הפיוטים , ותפקידו , גם כפי שהפייטנים אומרים כיום , הוא להודיע על המודוס . אחרי הטריק , על האסתח'באר וסדרת הפיוטים , מושרת הקצירה . ראוי לציין כבר בשלב זה, כי שלוש הצורות האלה , הבקשה , הטריק והקצירה , גם קיימות באופן עצמאי וללא תלות כלשהי בשירת הבקשות. הטריק הוא , כאמור , מעין 'סוויטה יהודית' , המבוסס על דגם הנובה. כאשר הטריק בוצע בנפרד היה תפקידו של הקטע החופשי ברור : לבשר על המודוס )אסתח'באר משמע להודיע) ; במקרה זה , ברור תפקידו הפותח של הקטע האילתורי כמייצג את המודוס ומבטיח את אופיו בעיני המבַצֵע, האמון על מוסיקה שבעל-פה . מה תפקידו ומקומו של האסתח'באר בשירת הבקשות ? הרי במודוס זה שלו כבר הושרו שלושה פיוטים קודמים ('דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש' ו'בקשה') ! מה אם כן 'מודיע' לנו האסתח'באר במקום זה ? אנסה להשיב על כך להלן.
ברור כי מדובר כאן במערכת פיוטים , או כפי שהיא מכונה בפי הפייטנים 'סדרה' , השואבת השראתה מהדגם של הנובה אך נבנתה בהדרגה, שכבה על גבי שכבה. סביר להניח , כי שכבות אלה הונחו בזמנים שונים כתשובה לצרכים חברתיים ודתיים שהתעוררו במהלך קיומה של שירת הבקשות. עלינו לעסוק אפוא לא רק בצורותיה של שירת הבקשות, אלא גם בהתפתחותה.
עד הופעתם של 'רני ושמחי' , 'שיר ידידות' וקבצי פיוטים מערים שונות במארוקו , וגם אחרי-כן , נרשמו הפיוטים בכתבי-יד. אפילו בימינו , מקובל מאוד שפייטן מעתיק במו ידיו פיוטים משלו ומשל אחרים בפנקס נפרד . עיון בקטגוריות השונות שלפיהן חילקו הפייטנים את הפיוטים בכתבי-היד שלהם מראה, כי רובם הביאו בצורה ברורה שלוש קטגוריות ברורות :
(א) 'בקשות לשבת'
(ב) פיוטים המחולקים לפי נובאת
ג( פיוטים לחגים.
כדי להוכיח עד כמה מספר הפיוטים בצורת 'בקשה' היה זעום לפני הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות' , בדקתי שני כתבי-יד מתוך מבחר :
)א) אוקספורד, בודליאנה, 4083 Add. Opp (קטלוג נויבאואר 1188 ) משנת 1745, שהועתק בידי יוסף שוקרון והיה בבעלותו של שמואל דוד לוצאטו, מביא בין היתר : ( 1 ) בקשות ופיוטים שונים. דפים 32א- 45ב . )2 )בקשות לשבת : דפים 55א- 83ב .(3 )פיוטים המחולקים לפי נובאת : דפים 84א- 201ב. )4 )פיוטים להגים: דפים . 237-א202
)ב) אוקספורד בודליאנה , 49 ן .Heb. Ms (קטלוג נויבאואר 2838 )מביא גם הוא קטגוריות נפרדות של פיוטים : ( 1 ) בקשות לשבת : דפים 11א-22ב. (2 )פיוטים לפי נובאת : דפים 24א-117א. ( 3 )פיוטים לחגים ולאירועים אישיים שונים )בר-מצוה וכדומה( : דפים 117ב- 125ב.
כתבי-יד רבים נוספים מביאים בצורה ברורה שלוש קטגוריות של פיוטים : ( 1' ) בקשות של שבת'. )2' )פיוטים ובקשות לשבת'. ) 3 )פיוטים לפי נובאת. רשימה זו חושפת כמה דברים, שראוי לתת עליהם את הדעת : (א( מספר הפיוטים המוגדרים כ'בקשות לשבת' קטן יחסית בשני כתבי-היד )ב) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות פותחים באסתח'באר )ג( חלקם של הפיוטים שנועדו לשירת הבקשות זעום לעומת אלה שנועדו לשירה על פי הנובאת השונות ) ד) הפיוטים המושרים במסגרת הבקשות אינם כוללים כל טקסט נוסף , ללא תיקון- חצות, 'ידיד נפש' וללא פיוטים אחרים שאינם נוגעים לשבת.
עקבות החלוקה הזאת ניכרים עדיין הן ב'רני ושמחי' והן ב'שיר ידידות'. בשני הקבצים באה לפני חטיבות הפיוטים סדרת פיוטים נפרדת המכונה 'בקשות'. שלא כמו 'שיר ידידות', אין 'רני הרמח" ערוך לפי 'סדרות' והוא פותח ב'ידיד נפש', ברכות השחר , פרקים מה'זוהר' וסדרה ארוכה של בקשות. בחלק השני של הקובץ ותחת כותר נפרד באים פיוטים שקבוצותיהם השונות פותחות באסתח'באר-ביתין או באסתח'באר בלבד. ניתן לראות אפוא בעליל, כי 'רני ושמחי' ממשיך את החלוקה שהותוותה בכתבי-היד : מבנה הכולל פיוטים בצורת בקשה בנפרד וקבוצות פיוטים על קטעי האסתח'באר שלהם בנפרד. !גם ב'שיר ידידות' חסכו העורכים לעצמם ולמדפיס את הטירחה של הדפסת הבקשה לשבתות השונות לצד הפיוטים וריכזו את כל הבקשות בתחילת הקובץ ; בסדרות הפיוטים הופנה הפייטן למספר העמוד שבו ימצא את הבקשה יחד עם כמה עשרות בקשות נוספות
הערת המחבר : בהוצאה המקורית של 'רני ושמחי', המשמשת למחקר זה, העמודים הראשונים של הקובץ – הכוללים את התפילות , תיקון לאה, קדיש ואת הפיוטים 'ידיד נפש' ו'דודי ירד לגנו' – אינם ממוספרים ; הבקשות מתחילות בעמ' 1 . ב'אעירה שחר' ר' חיים שושנה מקפיד ומביא את הבקשות בראש כל 'סדרה', תופעה שאינה מקובלת בכתב-יד או בקובץ פיוטים אחר לשירת הבקשות.
חלוקה זו מלמדת , כי שירת הבקשות בשלביה הראשונים היתה בנויה כנראה מן החלק הקבלי (תיקון לאה) , משני פיוטים מאת פייטנים קבליים ('דודי ירד לגנו' ו'ידיד נפש') ומפיוטים בצורת בקשה. זו היתה מעין 'סוויטה' עצמאית , ונובה יהודית שנבנתה מרצף של קטעים בעלי אחידות מודלית , כמקובל בנובה. בשלב יותר מאוחר צורפו הטרקאן , אך זה לא שינה את המשך קיומן של חטיבות נפרדות ,המכונות 'בקשות לשבת' , לצד הצורה החדשה. גם הטרקאן האלה הם , כדברי שוטן , 'סוויטות יהודיות' שנבנו על הדגם של הנובה ושפתחו כמקובל בקטע החופשי המכונה כאן 'אסתח 'באר' , לפעמים בתוספת המונח 'ביתין'. כתוצאה משילוב זה של הטריק לרצף הקודם בעל האופי הקבלי )תיקון לאה , הפיוטים 'דודי ירד לגנו' , 'ידיד נפש'( , נמצאים כיום קטעי האסתח 'באר או הביתין האלה , הפותחים את הטריק , באמצע פיוטי שירת הבקשות במקום להיות בראשם . הבקשות ממשיכות להוות קבוצה נפרדת כפי שהיו בשלבים הראשונים , אך עתה נוספו הטרקאן עם האסתח'באר בראשם , אלא שתפקידו כמודיע על המודוס ניטל ממנו.
Pose de la première pierre de l’internat du collège Moulay Idriss de Fès en mai 1940
Pose de la première pierre de l’internat du collège Moulay Idriss de Fès en mai 1940
Le collège Moulay Idriss de Fès est le premier collège musulman créé après l’instauration du protectorat. Ouvert en octobre 1914, il est installé provisoirement à Dar Mnebhi, en médina ( Dar Mnebhi fut la première résidence de Lyautey quand il arriva à Fès en Mai 1912).
La rentrée scolaire en octobre 1915 s’effectue, avec vingt cinq élèves, dans l’ancienne demeure du Caïd Mac Lean, dont le vaste parc traversé par une belle rivière offrait aux jeunes étudiants musulmans un lieu d’études particulièrement agréable.
Le collège musulman devient ensuite le Collège Moulay-Idriss dont la construction a commencé en 1917 (architecte Canut) à son emplacement actuel. Il voisinait alors avec la Résidence générale Dar Beïda.
Ce Collège est destiné à former les futurs fonctionnaires centraux et locaux du Maghzen (pachas, khalifas, agents financiers ou fonctionnaires judiciaires). Il débute avec une seule classe d’une douzaine d’élèves, enfants des meilleures familles fasi et une classe sera ajoutée chaque année jusqu’à atteindre les 6 classes du collège.
Théoriquement l’enseignement doit se faire en arabe, la langue française n’étant apprise que comme langue de communication avec les Français. Mr BEL, premier directeur, profite du voisinage de la Karaouiyine pour établir des liens avec cette université : l’enseignement du droit et de la théologie se fait à la Karaouiyine.
De 1914 à 1916, l’enseignement se fait davantage en français qu’en arabe et les relations avec la Karaouiyine deviennent plus rares. En 1916, le dahir qui crée officiellement les collèges musulmans rend obligatoire l’enseignement en arabe et le français sera enseigné comme langue étrangère. Les résultats ne sont pas à la hauteur : on a des difficultés à trouver des professeurs musulmans ou français capables d’enseigner les matières modernes en arabe et les élèves quittent le collège avant la fin de la scolarité, insatisfaits de ce qui leur est proposé.
En 1918 on revient à l’enseignement en français ! « le français doit être enseigné comme une seconde langue maternelle ».
Ces hésitations se retrouvent dans l’appellation du collège. En 1921 on donne aux Collèges Musulmans (Moulay Idriss à Fès et Moulay Youssef à Rabat) le nom d’ «École supérieure musulmane » car le nom de collège « sonne » mal et pour distinguer les Collèges musulmans des collèges français.
En 1923, on reprend le nom de Collège musulman car on vient de créer l’Institut des Hautes Études marocaines qui propose un enseignement plus supérieur que celui de l’École supérieure musulmane !!
Le Collège Moulay Idriss de Fès scolarise uniquement les élèves de Fès (ou qui ont des correspondants à Fès) car il n’a pas d’internat, contrairement Au Collège de Rabat qui eût un internat dès sa création en 1926. ( Le Collège Moulay Youssef a aussi une section d’élèves maîtres-musulmans).
Il faut attendre 1942 pour voir un internat ouvrir au collège Moulay Idriss. Cet édifice a été construit entre 1940 et 1942, et a été conçu pour loger 50 élèves.
On notera que si Moulay Idriss n’avait pas dans les années 20 d’internat, il avait une « association des Anciens élèves du Collège de Moulay Idriss ». L’autorisation de création avait été donnée avec réticence. Le siège de l’association était au collège même « où le directeur peut exercer sur elle une surveillance constante ». Les autorités françaises considèrent qu’une telle association est moins dangereuse au grand jour et qu’il ne suffirait pas de l’interdire légalement pour la supprimer ! Paradoxalement elles ont préféré ne pas autoriser auprès du Collège Moulay Youssef de Rabat une association analogue .
(Pour la petite histoire, le Lycée Mixte de Fès (enseignement européen) n’a jamais eu d’internat malgré plusieurs projets et la première association des Anciens élèves date de 1946, association créée pour financer la réalisation d’un monument aux morts, en hommage aux enseignants, personnels ou élèves tués lors de la guerre 1939-1945).
Photo T.C.A.F.N. Section cinématographique S.P 505 Mai 1940
הספרייה הפרטית של אלי פילו – Pinhas Cohen Langue et folklore des Juifs marocains
Pinhas Cohen
Langue et folklore des Juifs marocains
"Tant qu'un peuple n'a pas abandonne sa langue. il conserve les cles de sa maison "
Eliezer Ben Yehuda
Le patrimoine culturel et folklorique du judaïsme marocain, véhiculé par le parler arabe de nos compatriotes juifs fait partie intégrante du patrimoine culturel marocain.
Son domaine est très vaste : qasidas, proverbes, contes, chansons traditions, discours quotidien etc… En ce sens il mérite d'être redécouvert. C'est le but de cet ouvrage.
Si les locuteurs judéo-arabophones se font rares aujourd'hui au Maroc du fait de l'immigration des Juifs marocains vers d'autres cieux, ils ont emporté néanmoins avec eux dans leurs pérégrinations, tel un précieux viatique, leur langue et leur folklore qu'ils continuent à utiliser et à enrichir dans leurs pays d'adoption.
Nombreux sont les Juifs originaires du Maroc qui, animés par la nostalgie d'une langue dans laquelle ils se sont exprimés jadis «au temps du Mellah» aiment à retrouver l'ambiance du judéo-arabe, sa saveur, son humour, la structure de ses tours, la richesse de ses inventions, les proverbes et les chansons qu'il véhicule.
Monsieur Cohen, en parfait connaisseur de la langue et du folklore judéo-marocains nous donne ici un ouvrage essentiel qui nous fait voyager avec nostalgie et émotion dans l'univers familier et intime du mellah. A n'en pas douter, il répondra à l'attente des lecteurs.
כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי – יוסף שטרית
מתוך הבלוג " היסטוריה עולמית
יצחק בן יעיס (או יעיש) הלוי היה עיתונאי יהודי שחי במוגדור היא אסוירה שבמרוקו בשנים (1850-1895) בשנים 1891-1894 הוא פרסם מאמרים עבור מבחר עיתונים עבריים שהתפרסמו באירופה. כמו היומון הצפירה והשבועון המליץ. מאמריו עסקו בנושאים שונים. הוא הבין שעבור הקוראים של העיתונים שרובם חיו במדינות מרכז ומזרח אירופה, מרוקו היא מדינה אקזוטית ויהודיה אינם מוכרים, לכן הוא ספר הרבה על מנהגיהם של יהודי מרוקו ובפרט של יהודי מוגדור. בנוסף הוא מסביר לקורא היהודי האירופה על ארגונה של הקהילה.הוא על מוגדור שכעיר נמל מובילה הפכה למושבן של מספר משפחות יהודיות עשירות מאוד שנהלו עסקים עם המערב ובמיוחד עם בריטניה, ומספר יהודים כהנו בה כקונסולים מטעם מדינות באירופה ובאמריקה. הוא מעביר ביקורת על תופעות שנראו פסולות בעיניו כמו הרפואה העממית והאמונה בקדושים. אולם למרבה הצער מרבית מאמריו עסקו במצבם הגרוע של יהודי מרוקו בימיו. הוא מספר על הרדיפות המרובות מהם סבלו. על החוקים המשפילים שסבלו מהם. על המעמד המביש של תשלום מס הג'זיה בו חויבו היהודים. בנוסף על אלה פרסם גם מאמרים שונים בענייני רוח.
יעיש הלוי נמנה עם חבורת משכילים חובבי השפה העברית שפעלו בעיר מוגדור בהם שלושת הדוידים ר' דוד אלקאים, ר' דוד כנאפו ור' דוד יפלח, שניהם גם כן כתבו עבור העיתונות העברית שהתפרסמה באירופה. בנוסף עליהם כדאי לציין שני יהודים מטנג'יר שכתבו גם הם עבור הצפירה יוסף בנג'ו ויהודה אזנקוט.
עד כאן מתוך הבלוג
מקדם ומים כרך ב'
כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי
עד כאן התבררה לנו בעיקר מידת חדירתה של העיתונות העברית למרוקו והשפעתה שם בשלהי המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ'. ברם, רק דרך כתיבתם של אנשי מוגדור, בעיתונות העברית, שנמשכה שנים רבות, אפשר לעמוד על ביטוייה האישיים המובהקים של השפעה זו.
ראשון המשכילים העבריים במרוקו היה, כאמור, יצחק בן יעיש הלוי. בדיקת סדרת כתבותיו, שנתפרסמה בהצפירה בשנים תרנ׳׳א-תרנ״ד, תספיק לנו כדי לעמוד על השלכותיו החברתיות־תרבותיות של אידיאל ההשכלה בעיניו של משכיל עברי במרוקו. היא גם תאפשר לנו לדמיין לעצמנו את התמורות המנטאליות, שהיו בוודאי מתרחשות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, אילו חדרה האידיאולוגיה המשכילית לשכבות רחבות יותר.
יצחק הלוי לא רק קרא בהתלהבות יתירה את העיתונות העברית, ונהנה מספרות ההשכלה, שקיבל באופן שוטף, אלא גם הפנים בצורה מושלמת את לקחן, ותרגם את השקפת עולמו המשכילית למציאות היהודית בקהילתו ובמרוקו של סוף המאה הי״ט. הוא הצליח לבטא יותר מכל אדם אחר, אולי, את התמורה העיקרית שחלה בתודעתם של חוגים רחבים יותר ויותר ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט, והיא ההכרה שמצבם הפוליטי־חברתי הרעוע והמשפיל אינו בהכרח מחויב המציאות, אלא מצב אנומאלי, שיש לשנותו ושניתן לשנותו, בעיקר בעזרת לחצם של ארגונים יהודיים אירופיים ובעזרת לחצן של המעצמות הזרות. תודעה חדשה זו התחדדה כנראה אחרי ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בפברואר 1864 ובעקבות הצ׳היר (= הצו המלכותי) שהצליח (או חשב שהצליח) לקבל מהמלך מולאי מוחמד לטובת היהודים. על כל פנים, בכתבותיו של סופרנו, שימש אירוע זה כמסגרת התייחסות קובעת וחד־משמעית לגבי זכויותיהם המוצהרות, אך המופרות, של יהודי מרוקו. גם התפשטותה של רשת בתי־הספר של חברת כי״ח והכשרתה של עלית משכילה בקרב הקהילות העירוניות – גם אם עלית זאת היתה מצומצמת מאוד עד לסוף המאה הי״ט – תרמו לא פחות לחידודה ולביטויה של תחושה זו. תודעה זו תביא אפילו, בסופו של דבר, את דוד אלקאיים, בן חוגו של יצחק בן יעיש הלוי, לדרוש באחת מכתבותיו ששלח להיהודי בשנת 1907, בזמן המהומות נגד הצרפתים באזור קזבלנקה והשפעתן הטראגית על משפחות יהודיות, שיתאפשר ליהודי מרוקו להצטייד בנשק כדי להגן על עצמם.
הערת המחבר: ראה היהודי, שנה אחת ־עשרה, גליון 23 מיום כ״ו באלול תרס״ז, עמי 5: "אנא אחינו בני חברה כל ישראל חברים ובני אגודת אחים, אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם, הנה כפותים אנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האמלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו, החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדה (ההדגשה שלי – י״ש), הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים דחופים ודויים".
יצחק הלוי התחיל לכתוב לכתבי־העת העבריים במזרח אירופה בהשפעתו, כנראה, של משכיל מזרח־אירופי, שהגיע ב־1890 לביקור במוגדור, צבי הלוי ברעכער, שהעיד עליו שרק אצלו הוא מצא את ״הצפירה״ ו״הרבה ספרי השכלה״. בכתבותיו הרבות הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה היהודית במוגדור ואת מצוקותיהן של קהילות אחרות בדרום מרוקו. ברם, לא רק מסיבות תיעודיות היסטוריות־חברתיות חשובות כתבותיו אלה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל התהודה הרבה שניתנה בהן לתנועת ההשכלה העברית האירופית, על רעיונותיה וסיסמאותיה. כפי שיעידו עליו מכריו, היה יצחק הלוי מעורה היטב בפרסומים העבריים של ההשכלה. מכתבות מסוימות ניתן אף להסיק שהיה ברשותו אוסף מלא של המגיד ושל השחר שבעריכתו של פרץ סמולנסקין.
ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה הי"ט – יוסף שטרית
בדור שני זה של ההשכלה העברית בלט משכמו ומעלה העיתונאי שלום פלאח, הן בפועלו החינוכי העברי ובמאבקו הממושך נגד סדרי החינוך של כי״ח, הן בניתוחיו של המציאות החדשה, בכתיבתו חדת הראייה והמחדשת בעיתונות העברית ובהוצאתם לאור של עיתונים ערביים־יהודיים, הן ביצירתו הספרותית בעברית ובערבית יהודית, והן בפעילותו הקהילתית והפובליציסטית למען דמוקרטיזציה של הארגון הקהילתי ולמען אחדות בין פלגי הקהילה. הוא התחיל את חייו הפעילים כסוחר, אך שנים מעטות לאחר מכן פתח עם ידידו וחברו ללימודים יוסף כהן גנונא בית־ספר עברי מתחרה לבית־הספר של כי״ח. כפי שהעיד עליו יעקב גולדמן, שלום פלאח היה ער להיבטים הפדגוגיים והדידקטיים של הוראת העברית והמקצועות העבריים ברוח הזמנים המודרניים, ולאחר מכן אף הוציא ספרי לימוד — ראשונים בצפ״א — להפצת שיטותיו, כולל הוראת העברית כשפה טבעית וחיה. את מאבקו החריף נגד החינוך של כי״ח הוא מיקד בנושא הוראת העברית ומקצועות היהדות, ״ובפרט הדבור בלה״ק [=לשון הקודש] ולימוד התנ״ך ע״ד [=על דרך] ההגיון׳ ועל קידום חינוך מקצועי במסגרת בי״ה. הוא לא הרפה ממאבקו זה כל עוד לא נתקבלה תכניתו. לקראת סוף המאה הוא אף נתמנה אחראי על לימוד העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה. בד בבד עם כתיבתו בעיתונות העברית הוא היה בין הראשונים שערכו והוציאו לאור עיתונים ערביים־יהודיים או כתבו בהם.
את דעותיו הברורות על התמורות הרצויות והבלתי רצויות של העת החדשה, על הרגש הלאומי, ובמיוחד על יישוב האמונה הצרופה עם ההשכלה, הציג לא רק בכתיבתו העיתונאית, אלא גם בכתיבה ספרותית־ עממית בערבית יהודית, בצורת פרסומם של חיבורים, של סיפורים בהמשכים בעיתונים שהוא ערך או בצורת עיבודם של סיפורים עבריים. את פעילותו הציבורית הוא כיוון להשתתפות בהקמתם של ארגונים קהילתיים חדשים, כגון החברה ״נצח ישראל״, מיליטנטיים ודמוקרטיים, שאמורים היו להתמודד עם בעיות האנטישמיות או ההתבוללות ולהגיש עזרה ועידוד לנצרכים בקהילה היהודית בצורה של חברות צדקה ומוסדות רווחה חדשניים. הוא גם נדרש לעתים קרובות לפילוג הקהילתי בתוניס בין הליוורנזים לתושבים, ואף הקדיש לפילוג זה חיבור שלם בעברית כדי להטיף לאיחודה מחדש של הקהילה. אולם, לאחר שנתמנה ב־1897אחראי על הוראת העברית בבתי־הספר של כי״ח בסוסה, הקדיש את מיטב מרצו לתפקידו זה ומיתן כנראה בהרבה את פעילותו הפובליציסטית והציבורית. בגיל שבעים, בשנת 1928, נתמנה רבה הראשי של קהילת סוסה, והחזיק במשרתו זו עד לכניסתו ב־1936 לבית־האבות היהודי, שאת הקמתו הוא יזם עוד בסוף המאה הי״ט.
תוך כדי ניסוח התכנית הלאומית־עברית שלו נתן שלום פלאח גם את הביטוי הברור ביותר לתחושותיו ולעמדותיו כלפי המודרניות הצרפתית, שהלכה וכבשה חוגים יהודיים נרחבים יותר ויותר בתוניס, אם דרך הסדרים החברתיים האדמיניסטרטיביים או הכלכליים החדשים שהכניסו שלטונות הפרוטקטוראט, ואם בעיקר דרך החינוך החדש של בית־ספר כי״ח. בכתבותיו השונות הוא תיאר את ראשית התפוררותה של החברה היהודית המסורתית כתוצאה ממפגשה זה עם המודרניות הצרפתית, התפוררות שהתחילה בין בוגרי בית־הספר של כי״ח ונתנה בהם סימנים ראשונים של התבוללות. בקווים חדים לעתים ואף קריקטוריים הוא שרטט בצורה מודרנית ביותר את התהליכים שהתלוו להתבוללות זאת: התלישות של הדור הצעיר, הנתק בין הורים לילדיהם, ההתרחקות מההתנהגויות הדתיות היומיומיות וההתרחקות מהקהילה היהודית ומהרגשות הלאומיים, עד כדי יצירת ״יהודים אנטישמיים״. הוא גם היה ער לתוצאותיו הבלתי פרודוקטיביות של החינוך הצרפתי, שהכשיר תלמידים למקצועות אינטלקטואליים בלבד ולא למקצועות יצירה ומלאכה, כך שחלק גדול מבוגרי בית־הספר נשארו מובטלים מאונס, כשהם בוחלים בעיסוקים היהודיים המסורתיים, ולמשרות חדשות במנהל הצרפתי לא הגיעו. כך הוא מתאר למשל את פירותיו של החינוך בבית־הספר של כי״ח:
בכלל נוכל להחליט ולהוציא משפט אמת כי הפקידים והמנהלים אשר על ביה״ס דורשים תלי תלים ויש להם סודות ורמזים בפרקי הפרוגראם וכי יוכלו להטות אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, והמטרה רק לעשות בנינו צרפתים גמורים. ולא זעו ולא חתו מנחת זרוע הזמן אשר כמעט כלה בנערים כל חצי זעמו, יען כי שבו עשר מעלות אחורנית(במצבם החמרי והמוסרי), כי עמודי הדת והיהדות מתמוטטים על ידיהם, וגם חייהם היו תלוים להם מנגד, כי חקי הלוקסוס וכו' העכירו את שארם, יען כי רבם דרבם שמו להם למטרה רק מלאכת הכתיבה, א״ב [=אם כן] כלנו כותבים, כלנו פרופיסורים וכו' ועל מי נתפרפסרו ואל מי נכתבו? הה! כמעט כל חקי הפדגוגיא עלו בתהו ולא נשאר כ״א [=כי אם] לשון צרפת, אשר בזאת היו הנערים עולים מעלה מעלה. נא אל תשגה ידידי הקורא באמרך: ראה זה איך עינו צרה בצרפתים אשר ע״כ [=על כן] הוא מתאונן מר על הנערים העושים חיל בלשון צרפת. אחלה פניך ידידי, אל תחשדני בדבר מגונה כזה, כי אוהב כל הלשונות והעמים אנכי(ורוח הפאנאטיזמום לא רחפה על פני מעודי), וגם את עמי ולשוני אנכי אוהב, כי עברי אנכי, עברי אנכי ואת אלהי ישראל אנכי ירא!! א״כ למה נגרע? ולמה נבזה ליקהת עמנו שארית מחמדנו?
Langue et folklore des Juifs marocains Pinhas Cohen
AVANT-PROPOS
Cet ouvrage est le fruit de souvenirs personnels et familiaux, de témoignages vivants, de nombreuses enquêtes de terrain, de consultations bibliothéquaires et de fonds d'archives. Il a nécessité, comme vous pouvez l'imaginer, une recherche considérable de documentation et de nombreuses heures d'écoute auprès des Anciens qui ont gardé au fond de leur mémoire tout un pan d'un riche patrimoine culturel. Il se propose de jeter un regard rétrospectif sur le parler arabe des juifs marocains, appelé improprement "judéo-arabe", tel qu'il se pratiquait autrefois "au temps du mellah" dans les actes du discours populaire. Il s'inscrit dans le cadre du devoir de mémoire. Il est destiné à tous les locuteurs de l'arabe dialectal marocain en général.
D'abord un peu d'histoire : vers la fin du 15ème siècle, l'arabe classique ou littéraire n'est pratiquement plus usité ni compris de l'immense majorité de la population marocaine, juifs et musulmans confondus, en particulier depuis le confinement des communautés juives dans les mellahs, même si un certain nombre de lettrés et d'autodidactes juifs en ont conservé une connaissance résiduelle.
Désormais, c'est l'arabe dialectal, langue vernaculaire, qui prend le relais. Chez les juifs marocains, il prend la forme d'un parler plus conforme aux besoins spécifiques de la culture juive. Enrichi par de nombreux emprunts à l'hébreu, à l'espagnol et plus tard au français, le "judéo-arabe" s'impose dans tous les domaines de la vie sociale et culturelle de la communauté juive.
Après l'exode des juifs du Maroc vers d'autres horizons (Israël, France, Canada..), nombreux sont ceux qui, animés par la nostalgie d'une époque qu'ils ont plus ou moins connue, aiment encore aujourd'hui retrouver l'ambiance de ce parler, sa saveur, sa malice, son humour, la structure de ses tournures et ses ressources d'invention. Beaucoup d'entre eux, rencontrés au hasard de nos voyages dans ces pays, ayant eu vent de nos travaux sur la langue arabe et le "judéo-arabe" en particulier, nous ont demandé avec insistance d'en faire le sujet d'un ouvrage qui ferait ressortir les aspects les plus naturels et les plus variés de ce parler populaire dans le discours quotidien et la chanson qui ont bercé leur enfance et dont ils ont gardé des souvenirs marquants. C'est donc l'occasion de revisiter ici avec nos lecteurs notamment ceux qui pratiquent ou qui comprennent peu ou prou l'arabe dialectal marocain, tout un pan du folklore juif marocain, particulirèrement dans son aspect linguistique.
Pour ce faire, nous examinerons différents champs d'usage de ce parler, à commencer par le cas de nombreuses expressions idiomatiques courantes. A titre d'exemple, nous en avons rapporté un certain nombre parmi les plus usitées.
Nous nous intéresserons ensuite à d'autres actes du discours qui meublaient la vie quotidienne du mellah tels que les poèmes populaires (qsedat) avec un chapitre spécial sur la mahia, les proverbes (el mtayel, el m'ani), les disputes de voisinage (el-mdarbat, el-rn 'airat) les souhaits et les bénédictions (t-tlebat) avec leur revers d'imprécations et de malédictions (d-d'awi) ainsi qu'un florilège de chansons de mariage (la 'rosa), de chansons en vogue des années 40-60, de chansons de la mère pour son enfant (ghnawi), de comptines et de contes pour enfants (khriyfat), sans oublier l'art épistolaire de l'époque (brawat), les cris de la rue, les annonces communautaires, les réclames publicitaires et des anecdotes diverses.
Dans la societé juive marocaine traditionnelle la religion occupe un vaste domaine et règle une part considérable de la vie spirituelle et temporelle du groupe communautaire. Ainsi l'hebreu fournit le vocabulaire nécessaire non seulement au culte et aux cérémonies religieuses qui s'y rattachent mais aussi à la vie sociale et culturelle. Comme nous le remarquerons dans cette étude, les locuteurs juifs emaillent souvent leur parler arabe de termes et d'expressions hebraïques qui ont trait à la vie culturelle juive, (voir glossaire) passés tels quels ou parfois déformés par l'usage, de termes empruntés à l'espagnol, suite à l'expulsion des juifs de la péninsule ibérique en 1492, et au français depuis l'instauration du protectorat au Maroc. L'ensemble constitue le parler des juifs marocains.
Afin de rendre accessible aux lecteurs les textes écrits en "judéo- arabe", nous avons choisi un mode de transcription phonétique en caractères latins qui tient compte de la prononciation des juifs du Maroc. Mais ne disposant pas d'un logiciel adéquoit pour la transcription phonétique internationale, nous recommandons à nos lecteurs de bien prêter attention aux différences de prononciation de certaines consonnes et voyelles en se référant aux exemples donnés dans le tableau ci-après :
Transcription phonétique
– Les consonnes :
D dima =toujours, blad=ville
D emphatique daw=lumière, beda=œuf
L lila- nuit, bali=usagé
L emphatique bellot=glands, bola=ampoule
R risa =plume, sra=il a acheté
R emphatique ras=tête, far =rat
S sif=épée, semmas=bedeau
S emphatique sla=prière, besla=oignon
T tlata=trois, mat=il est mort
T emphatique tas=bassine, tbeb=médecin
H hada=celui-ci, boh=son père, ihodi =juif
H hmar=âne, bhar =mer, sheh=solide
KH khatem=bague, khoya=mon frère
GH ghedda=demain, deghya=vite, belgha=babouche
J se prononce généralement Z dans le parler des juifs ja -za =il est venu
CH se prononce généralement S : chabel / sabel- alose, 'lach / 'las
(') Attaque vocalique forte, généralement en début de mot. Exemples : ('llah= Dieu 'ddaw= la lumière 'lghabra=la poussière)
(Q) prononcée comme une attaque vocalique (') dans les villes du nord, particulièrement à Fès, Meknès, Sefrou et Rabat. Exemples :
qal li / ,al li = il m'a dit
baqe / ba ' e = pas encore
daq/da' = il a goûté
beqqa /be"a = une punaise
berqoq/ber ,o ' = des prunes
(') Consonne gutturale. Exemples : 'in= oeil
sa 'a=une heure sba'=lion –
Les voyelles :
A fermé bab =porte, daba=maintenant
A ouvert baraka=âssez, nar=feu
O fermé bota=tonneau, bola=ampoule
- prononcé entre eu et u du français
- lihod~ les juifs, shod=témoins
U prononcé OU huwwa=lui
E ouvert beda=œuf, het=mur
e muet : begra=vache, weld=garçon ־
Les diphtongues :
AU bdau msau zau..
AI atai zerzai kainin..
IU iziu izriu imsiu..
EU i'teu=ils donnent
Oi prononcé euy (à Fès) comme dans boi (mon père)
פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.
פרק אחד עשר – קורות המאה החמישי, החצי הראשון של המאה החמישית.
ארבעים שנות הבלבול ואי סדר במשטר המלכותי בתחלת המאה הה'. אהרן בן משעאל מושל יהודי במבצר תאזה. גזירות בשנת ת"ו מטעם הנציב בו-בכיר בפאס ובתיטואן ואלקצאר. הריסות בתי כנסיות ובמ"ד וביטול תלמוד תורה. צמיחת ממשלת העלאוויין מתאפילאלת.
מולאי ארשיד הכובש. ראשית כיבושו בתאזא. הריגת המושל היהודי אהרן. שנת תכ"ח גירוש יהודי אזאוויא במספר י"ג מאות בעלי בתים והתיישבותם בפאס ובצפרו, תנועת שבתי צבי במרוקו. התפלגותם של יהודי מרוקו לכתות שונות. גירוש יהודי הכפרים הפליטים במחוז תאדלא וגזירות מראכש בפקודת מולאי ארשיד.
מות מולאי ארשיד בשנת תל"ב והמושל החדש מולאי ישמעאל אחיו הנציב במכנאס. יחוסו הטוב בראשונה אל היהודים וביחוד ליהודי העיר מכנאס. התעלות המשפחות טולידאנו ומאימראן בחוג ממשלת מולאי ישמעאל. רבי דניאל טולידאנו ובניו יוסף וחיים יועצי המלך וסגניו.
חיים ואברהם טולידאנו בני אחיו של רבי דניאל סוכני מכונות בחצר המלכות. ירידת האיש אברהם טולידאנו ומאסרו. בני משפחת מאימראן. הנגידם יוסף ואברהם בנו, וקרוביהם. מות הנגיד יועץ המלך אברהם. אחיו שמואל נתפס במאסר. ויצחק בן שמואל נהרג.
המאה החמישית וכן גם המאה שאחריה, הששית, הם היו כמעט יותר מכל מאות השנים החולפות, מצוינות ברדיפות המיוחדות כלפי היהודים במרוקו, אם מקנאת הדת, או משאיפת המושלים להון היהודים ורכושם. מלבד זה לא חסרו – כנהוג – גם צרות מדינה מפני בלבול מלחמות וריב אחים ויוקר ורעב וכדומה, ואלה מזה ואלה מזה, צרות המדינה והמקרים הרעים, עם הרדיפות נגד היהודים, המיטו אסון נורא על יהודי מרוקו אז, ושוד ושבר באו כתומם עליהם במאה הזאת ושאחריה. עוד בתחלת המאה הזאת, החמישית, שררו במרוקו ימי אי סדר ומהומות רבות בהמשטר הממלכותי. הימים ההם שארכו כארבעים שנה, נודעים בספרות הערביים לקורות מרוקו בשם " ארבעין סנא די לפתנא " לאמר " ארבעים שנות הבלבול, משפחה ברברית אחת שישבה בנפת שאווייא סמוך לתאדלא משבט אדילאיין, כבשה לה לראשונה את המלוכה, אכן מפני אי ידיעתה לעצור ברוח העם ולהנהיג את שלטונה ברחבי המדינה, התקוממו פה ושם מורדים שונים אשר איש במקומו משלו בזרוע, בפאס לבדה היו בה ארבעה מושלים שכל אחד לקח לו חלק מיוחד מהעיר, וביניהם נמצא גם בר כוחו של המושל אדילאיי, בו בכיר, ויהיו מתגרים זה בזה, בנוף סוס משל איש אחד, אדמימי, במראכיש משאר למושל מולאי מוחמד בנו של מולאי זידאן, בהמבצר תאזא וסביבותיה משל איש יהודי גיבור חיל שמו אהרן בן משעאל, כה שרר מצב של אי שלטון כללי בכל מרוקו אז בראשית המאה הזאת משך זמן ארבעים שנה בערך.
ובהמצב של של לא סדרים הזה, כמובן הגיע גם ליהודים סבל ותלאות ומצוקות. בשנת ת"ו – 1646 שלח המושל הדיאלאיי שהיה קנאי דתי מאוד, פקודה לבו בכיר פקידו בפאס, לנתוש ולנתוץ את כל בתי תלמודי תורה כנסיות ומדרשות אשר ליהודי פאס, וכן הרס השר בו בכיר ההוא, ראשונה, את בית הכנסת של היהודים התושבים, ואחרי כן ביום כ"ג אלול של השנה הזאת נהרס בית הכנסת של המגורשים, ואחריו בית הכנסת של " אתאזי ". וביום ג' בתשרי שנת ת"ז נהרס בית הכנסת שבו היה גם התלמוד תורה הגדול, בערב יום הכיפורים נהרסו שני בתי מדרשות הישן והחדש, ובכ"ד בתשרי בית הכנסת של חכם אחד רבי יצחק אבירג'יל, ולא נשארו כי אם שני בתי כנסיות, האחת על שם רבי סעדיה רביח, והשנית שעל שם הנגיד יעקב רותי, שניצולו על ידי שוחדות, כן גזר עליהם לבטל לימוד תינוקות של בית רבן, וכמעשהו בפאס כן עשה גם בתיטואן להרוס עד היסוד את כל בתי כנסיותיה, וכן בעיר אלקצר וכל סביבותם מקום שיד המושל אדילאיי שולטת, בתיטואן נהרגו עוד שלשה יהודים על קידוש השם, ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.
וגם נטל על הקהל לשלם סכום גדול, כן גם אחרי כן כאשר רבו המתקוממים על המושל האדילאיי ההוא, רבו עוד יותר הצרות על היהודים, והננו מסיימים דברי הקורות האלה כפי שכתבם אחד מרבני הדור רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, בלשונו בעצם
"ובימיו (של המושל אדילאיי ההוא) היו המושלים מורדים בכל המדינות ובפאס אזדיד, החדש, היה המושל מוחמד אדרידי…והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד חדש תשרי( בשנת ת….?) שקם אחד ממשפחת בני עאמר והרג אחיו של הדילאיי שהיה שקול כמו מלך ושמו סידי למשנאווי…ומאותה שנה ירד ממעלתו ובכל זאת היהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום מן השר בו בכיר שהיה מושל עוד בפאס והיה מחזיק עדיין באמונת אדילאיי הנזכר, ואנשי פאס אלבלי היו בהסכמה אחת עם המורדים, ואחר כך שלחו אחר שריף אחד מתאפילאלת שמו מולאי מוחמד והמליכוהו עליהם, והיו שערי פאס אזדיד סגורים חמשים יום ובראש חדש תמוז בא מולאי מוחמד מתאפילאלת ופתחו לו שערי העיר ונתפס השר הצורר ההוא (בו בכיר) ואסרוהו באזיקים והמלך הלך והנה פצ'אר אזאווייא ויבאו כל בני פאס אלבלי לקראתו, ועשו לו כבוד גדול, ובחמשה לאב הוציאו את השר בו בכיר הנזכר ונקבו שני עקיביו וגיררוהו עד למרמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו כן יאבדו כל אויביך ה'.
התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים
טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים
תימן עיראק מרוקו, תוניסיה וטנג'יר פולין רומניה בולגריה, יוון ויוגוסלביה
ירושלים 3.9 12.2 8.5 3.9 4.8 3.8
הצפון 6.1 14.7 10.0 7.6 16.5 2.9
חיפה 2.9 11.3 8.5 24.0 35.2 5.4
המרכז 20.6 31.0 10.8 26.3 25.5 11.1
תל אביב 5.6 30.7 3.7 46.4 29.0 20.8
הדרום 3.4 7.3 5.3 2.1 6.3 0.5
לא ידוע 3.1 8.9 4.9 5.9 6.7 3.2
סך הכל 45.8 11631 51.7 116.2 124.0 47.6
העלייה מן המערב
יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.
במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :
העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.
בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.
בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.
ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".
למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.
בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.
העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954
מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065
אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.
באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.
תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :
1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל
2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.
3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים
4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים
5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות
ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.
בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.
אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.
ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.
Expressions idiomatiques-אמרות ייחודיות, ניביות
Chapitre I Expressions idiomatiques
Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.
Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.
לפנינו אמרות שאנו משתמשים בהן ביום-יום מבלי אולי לשים לב לדו המשמעות שלהן..לדוגמא מכּתובי, יכול להתפרש כמו –כיסי—וגם גורלי…כפי שהמחבר מציין, אלה אמרות ייחודיות, ניביות בעלות סגנון אופייניות לשפה היהודית מוגרבית…כמובן שביטויים כאלה קיימים בכל שפה…(א.פ)
teni ba'da odnek'
Donne-moi d'abord ton oreille =écoute-moi d'abord
בתרגום מילולי…הב לי את אוזניך….משמעות האמרה כמובן הוא אחר…הקשב לי – הערה שלי א.פ
Ferdi men ' ino
Revolver de son œil =borgne
Le mot ferdi (fem.ferda) est employé ici avec le sens de révolver. Mais en fait, il signifie: un seul (une seule), unique. Ex ferdi 'and ummo~fih unique; ferda- d-chebbat=une seule chaussure.
הערה שלי-א.פ…שוב ..בתרגום מילולי …אקדח מעינו…משמעות האמרה, סתום עין
Lli mektub mektub
Ce qui est poche est poche=ce qui est destiné est irrevocable
המילה מכתוב דו משמעית היא…גם כיס…וגם גורל
mektub llah
La poche de Dieu =le décret divin
Mektubi hada
C'est ma poche =c'est mon destin
Ka nweddi mektubi
Je supporte ma poche=j'assume mon destin
s-sekwa-1 -khla
Que la plainte aille au désert = et non à l'interlocuteur ( Formule de politesse pour ménager la susceptilité de l'interlocuteur)
ziton mteyyhin
Des olives tombées=des olives conservées dans une saumure de vinaigre et de sel
flafel mteyyhin
Des petits piments verts tombés
berqoq mteyyhin
Des prunes tombées
Lim l-hamed merqdin
Des citrons acides couchés
Ka idowzo mahia b-t-thamed
Ils font passer l'eau-de-vie avec des acidités (ils accompagnent l'eau-de-vie de petites salades variées)
.Al-r-ras u-l-'inin'
Sur la tête et sur les yeux = bien volontiers, avec joie
la rase u 'iniya'
Sur ma tête et sur mes yeux (idem)
Tahris-r-ras
La cassure de la tête
Tarq-r-ras
Le cognement de la tête =les maux de tête
Ka-idreb tamara m 'a raso
Il frappe la fatigue avec sa tête = il se démène
Ka-idreb-el 'ud
Il frappe le luth = il joue du luth
Ka-idreb-el- kamanza
Il frappe le violon =il joue du violon
Ka- idreb -ed-derboka
Il frappe le tambourin=il joue du tambourin
Nedrab s-sofar
La sonnerie du chofar a été frappée = Le son de la corne de bélier a retenti Pour annoncer la fin du jeûne de Kippour
Ka-idreb-e-l-kas
Il frappe le verre = il est porté sur la boisson
Ka-iderbha b-na'sa
Il la frappe d'un sommeil=il fait une bonne sieste
ka-iderbha b-s-sttas
Il la frappe avec seize=il va bien s'éclater !
לכו שמעו ואספרה לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה – פיוט על מצוות התורה – סימן לדויד-מבואר ומנוקד
לחברינו, הסבא המאושר רפאל אוחיון הי"ו, חוגג היום את בר המצווה של נכדו, ולכבוד מאורע זה, הרי האתר מורשת מרוקו מקדיש פיוט של "פייטנה של מרוקו" רבי דוד בן אהרן חסין…
נאחל לו שיזכה לראות בשמחתם של כל ילדיו, נכדיו וניניו בע"ה….
רשות לאזהרות ׳איזוהי דרך ישרה׳ על הלכות ציצית ותפילין. גם הרשות וגם האזהרות כתובות לנועם הרשות והאזהרות של ר״י אלברצלוני. פיוט מעין אזור בן מחרוזת פתיחה ועוד ארבע מחרוזות נוספות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. טורי הענף מתחלקים לשתי צלעות והטור המעין אזורי מתחלק לשלוש.
חריזה: א/בא/בא/בא/בג/ג/ב ד/הד/הד/הד/הו/ו/ב.
משקל: שבע הברות בצלע. בטור המעין אזור חמש הברות בצלעיות א-ב, שבע בצלע ג.
כתובת: נועם ׳יום זה הוריד׳. סימן: לדויד.
מקור: כת״י בימ״ל 3089 דף ע״א.
188 – לכו שמעו ואספרה – קד
פיוט על מצוות התורה – סימן לדויד
לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה / קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן
מַצּוֹת ה' בָּרָה / עֵינַיִם בָּהּ יְאִירוּן
עִטְּרָנוּ בְּתִפְאָרָה / צִיצִית וּתְפַלִּין לְזִכָּרוֹן
כְּכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה / לָהֶם שְׂאֵת וְיִתְרוֹן
5- בָּם הִזָּהֲרוּ / יַעַן תִּזְכְּרוּ / אֶת מִצְווֹתַי תִּשְׁמְרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת / צִוָּה שׁוֹכֵן מֵעוֹנַי
לְקָשְּׁרָם בְּעַלִּיזוּת / עַל יָד וּלְאוֹת בֵּין עֵינָי
בַּחֲרִיצוּת וּזְרִיזוּת / אָשִׂים בָּם כָּל מַעְיָנָי
10- עֵת יָבוֹאוּ לַחֲזוֹת / בָּהֶם שׂוֹטְנַי וּמוֹנָי
יִרְאוּ יִפְחָדוּ / וְגַם יִרְעָדוּ / מִשֵּׁם קָדְשׁוּ יְגוּרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
וּמֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם / שׁוֹמְרִים אוֹתָם בִּקְדֻשָּׁה
יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִים הֵם / הֵמָּה אֶבֶן הָרֹאשָׁה
15- יַדְרִיכוּ בָּם בְּנֵיהֶם / בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים וּשְׁלֹשָׁה
יִחְיוּ הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם / פָּנָיו אֲלֵיהֶם יִשָּׂא
לִרְאוֹת טוֹטָפוֹת / לֶאֱחֹז בִּכְנָפוֹת / וּרְשָׁעִים יְנַעֲרוּן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ / תָּמִיד פָּנָיו בַּקְּשׁוּ
בַּמִּצְוֹת הִזְדָּרְזוּ / זִכְרוּ זֹאת הִתְאוֹשְׁשׁוּ
כֶּסֶף וְזָהָב בֹּזּוּ / עֲלֵיהֶם, אַל תָּחוּסוּ
עַל הַמִּדָּה הַפְרִיזוּ / בְּצִיצִית בָּהּ תְּכַסּוּ
בַּקֹּדֶשׁ מַעֲלִין / בְּאוֹת תְּפִלִּין / תָּשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
יָדִיד, יָפֶה אַף נָעִים / קוּם קְרָא לְנַצֵּחַ
לִפְנֵי אֵל תְּמִים דֵּעִים / בִּפְקוּדָיו תָּשִׂיחַ
דְּבָרָיו הַנִּשְׁמָעִים / לָהֶם טַעַם וָרֵיחַ
בִּקְהַל עָם, אַחִים רֵעִים / תְּפָאֵר וּתְשַׁבֵּחַ
אֶת גְּדֻלָּתָן / גַּם מַעֲלָתָן / תִּדְרֹשׁ, תִּקְרָא בְּגָרוֹן
אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
לכו שמעו ואספרה: תה׳ סו, טז. קהל עדת ישורון: הזמנה לקהל לשמוע דבריו שייאמרו בפיוט האזהרות. 2. מצות… יאירון: על-פי תה׳ יט, י. 3. עטרנו בתפארה: על-פי לשון הברכה ׳עוטר ישראל בתפארה׳. והשווה ברכות ס ע״ב וכן זוהר ויקרא פא. ציצית ותפילין לזכרון: בציצית נאמר ׳למען תזכרו׳ (במי טו, מ) ובתפילין נאמר ׳ולזכרון בין עיניך׳ (שמ׳ יג, ט). 4. להם: למצוות ציצית ותפילין. שאת ויתרון: גדולה וחשיבות מיוחדת, והשווה מכות יא ע״ב: ׳איתקש כל התורה כלה לתפילין׳. 6. אשר… ואהרן: שמ׳ יב, כח. 7. שוכן מעוני: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 8. לקשרם: את התפילין על-פי ׳וקשרתם׳ (דב׳ י, ח). בעליזות: בשמחה. על… עיני: על-פי שמי יג, ט. 9. בחריצות ובזריזות: לפי ש׳זריזים מקדימין למצוות׳, פסחים ד ע״א. כל מעייני: כל מחשבותי, לפי שאסור להסיח דעתו מן התפילין שעליו. 11-10. עת… יגורון: על־פי ׳ויראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך׳ (דב׳ כח, י) ובברכות ו ע״א למדו מכאן ׳שהתפילין עוז הם לישראל׳. 12. ומה עצמו ראשיהם: על-פי תה׳ קלט, יז, מה רבות ההקפדות הקשורות במצוות תפילין. 14. אבן הראשה: על-פי זכ׳ ד, ז, גולת הכותרת.
- 15. בם: במצוות תפילין. בן… ושלושה: שבן ׳בן שלוש עשרה למצוות (אבות ה, כא). 16. יחיו השם עליהם: על-פי יש׳ לח, טז. פניו אליהם ישא: על-פי ברכת כהנים, במ׳ ו, כו. 17. טוטפות: הן התפילין. בכנפות: כנפות הציצית. לאחוז… ינערון: על-פי איוב לח, יג. 18. דרשו… בקשו: על-פי תה׳ קה, ד. 20. בוזו עליהם: הוציאו הוצאות רבות על מצוות אלה, על-פי נחום ב, י. 21. על המידה הפריזו: הוסיפו ושלמו כדי לקיים המצוה בהידור. 22. בקודש מעלין: תפילין כנגד ציצית זו עלייה בקודש. תשובו לבצרון: על-פי זכי ט, יב, ועניינו שבזכות התפילין יזכו לשוב למבצר, לירושלים. 24. ידיד… קרא: הזמנה לקורא שיקרא את האזהרות בציבור. לנצח: בנעימה נאה כשיר למנצח. 25. בפקודיו: במצוותיו. 26. דבריו… וריח: דברי המצוות הם דברים של טעם. 27. גדולתן: של מצוות ציצית ותפילין. 28. תקרא בגרון: בקול רם וברור על-פי יש׳ נח, א.
קסידה די אגאדיר – פלחן די עלא לאמן-אורנה בזיז
אני מביא כאן את הקסידה ככתבה וכלשונה…לא שיניתי אות מהכתוב
קסידה די אגאדיר
פלחן די עלא לאמן
אזיו תשמעו האד אלקססה
די אגאדיר עממרהא מא תנסאה
זראת פכוואנה האד ארפסה
סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה
תגלבת לארד או הומא נאיימין
פלחזר וטראב סבחו מרדומין
פיהום יהוד נצארא או מסלמין
האדסי טרא מרב אלעלמין
לוכאן מא ננעאס די ג'רדהום
חתא סי מא כאן יזרא פיהום
עלא האד לגלבה די זאתהום
וזאד לבחר כממל עליהום
אלגנוס זאוו מן כל מטרח
סאפו לככוד מנזלין בלא רואח
למקתולין כתתר מן סחאח
דאכ נהאר כאן ג'יר דלבכא ונוואח
למאריכאן פלאביון זאהום
טבבא אלכבאר זאבלהום
לפיכוראת סאר ידרבלהום
באס ירדדו ררואח פיהום
ידדין וריואש כאנו יזבדוהום
או אלכבאר ואקפין מעאהום
כה יכזרו ויתקטע קלבהום
או צוורה כאיוצוורו פיהום
כאדא מן אלף דככלו לספיתאראת
ומגבלינהום סחאל מן פרמאליאת
חתא ישראל עטאת דדואיאת
או זאדלוהום חתא בדולאראת
סאבו יהודייה על רדדם גאלסא
הייא ובנהא סגיר כא תגאסא
כתבלהא רבבי ץבקא כאייסא
או טבבא קאלו באקייאה נפיסא
בנת מאמאן כרזת מן טיקאן
או אולאדו מליוחין פררכאן
ליפומפיי כא תתקללב נכאן בנכאו
קאלתלהום האדסי נא כאן
ואמא למשפחה די אפרייאט
האדוך למג'בונין פאז טראת
סי זבדוה מהררס וסי מאת
ומי זררו לבחא בלמווזאת
אמא בנת לחכם חאליואה
בזדוהא בדרע הייא ורזלהא
מתולהא סתא די אולדהא
או כתהא קורבן או הדייא
כאנו למג'בונין בנתאעהום
חתא מן פלוסהום דאעולהום
לוכאן ג'יר בקאו בעמורהום
כאנו יקדרו יזיו לארדהום
יא רבבי מן האגדא ולא כתר
אידא נעאוד מא ייקד לאכנאצ ולא
נחמדו רבבי עלא די בקאו בלעמר
יעיז לאמריק עמרו מא יכסר
]ישראל ענדנא לבטחון
ידאויו לעעמא ולערז ולממחון
כא ירחמו על יתים ולמג'בון
מול לקסידא חנניה כהן מן טבעון
ארזי הלבנון -תולדות חייהם ויצירותיהם של חכמי הספרדים
רבי אברהם ב״ר פגחס חרירי
רבי אברהם הוא כנראה בנו של רבי פנחס חרירי. מרבני כורדיסטאן הוא חיבר את הספרים: א]. ״ספר המטעמים״, ב]. ״מאיר עיניים״, ג]. ״טוב לעיניים״, ד]. ״שמחה וששון׳; ה]. ״ספר הדרושים״. קטעים מהם הובאו בספר ״ויבחר משה״ לבנו, רבי משה ב״ר אברהם חרירי מכוי סנג׳ק. ידועים לנו שני פיוטים:
א. ״אשנן מופעלות אלי״ – פיוט למודים הערוך בסדר האלף-בית.
ב. ״אבני אקדח שים שערי״ – סימנו אברהם.
אנציקלופדיה של יהוד כורדיסתאן, עמוד 438
רבי אברהם ב״ר רפאל כלפון
נולד בטריפולי שבלוב בשנת תצ״ה [1735] למשפחת גבירים, פרנסים ודיינים. לפי עדות עצמו נתמנה בשנת תקל״ה פרנס בטריפולי וכיהן בתפקיד זה עד שנת תקמ״א ומשנת תקנ״ב עד תקנ״ח. נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה. לשבת לפני ״פורים בורג׳יל״, החל בכ״ט בטבת, בו תיאר את מאורעות אותם הימים ובקינותיו על מות בנו שנשרף אז חיים [חמוש״ד תופ״ג],
על בקיאוהו בנגלה ובנסתר מעידים חבוריו – חיי אברהם – על טעמי המצוות ו״לקט הקיצור, שו״ת שהיו לנגד עיני החיד״א. רבי אברהם ניחן בחוש היסטורי שדחף אותו להתענין בכתבי יד קדומים ובפנקסים ולחטט בארכיונים של הממשלה, כדי למצות את תכנם לחקר קורות היהודים בטריפוליטניה. ד׳ קזיס מחבר ״תולדות היהודים בטוניס״, כותב שראה שני כתבי יד של רבי אברהם, באחד מהם לקט תקנות קדומות, ובשני, פיוטים, וגם פיוטו של רבי אברהם אבן עזרא – ״אתה ירד״ עם ההוספות של פייטנים מקומיים על הצרות בארצם. נראה שכתב היד של התקנות אבד ולא נמצא לו זכר.
קשרי ידידות אמיצים קיים רבי אברהם עם החיד״א, הם החלו בשנת תקמ״א וער שנת תקס״ד החליפו ביניהם מכתבים, בשנת תקס״ד נסע רבי אברהם לליוורנו ועשה בה למעלה משנה וחצי, התרועע עם החיד״א והתרשם עמוקות מאישיותו והליכותיו.
רבי אברהם היה תלמידו של רבי משה לחמייש. ושל רבי מסעוד חי רקח בעל מעשה רקח שאותו הוא מזכיר בספרו ״לקט הקציר״ כרבו ומורו.
ב״תולדות רבני איטליה״ נאמר עליו ״אור תורתו זרח בעיר טריפולי זה חמשים שנה, היה רודף צדקה וחסד עם כל עובר ושב תלמידי חכמים. באשר העידו עליו הרבנים שלוחי עיה״ק טבריה בהסכמת ספרו החשוב ״חיי אברהם״ הנותן טעם לשבח על הלכות רבות על ארבעת טורים ונדפס בעיר ליוורנו בשנת תקפ״ו״ [כלכותא תר״ד, ליוורנו תרי״ז, שם תרכ״א, ירושלים תשכ״ה]. את ספרו ״חיי אברהם״ כתב כנראה לפני שעלה לארץ ישראל, בספרו הוא חותם ״מקוה רחמי האל יוצרי וגואלי לעלות אל הר קדשי הר ציון ירכתי צפון״.
געגועיו ואהבתו לארץ ישראל גברו עליו ואף שהיה אב בית דין בטריפולי, נוסף על היותו פרנס על הציבור עזב את הגולה בשנת תקס״ו ועלה לארץ ישראל ושם קבע את מקום משכנו.
אלו הם חעוויו:
א]. ״חיי אברהם״ – טעמי המצוות והמנהגים, נדפס בליוורנו תקפ״ו, ונדמ״ח תשנ״ב פעיה״ק ירושלים.
ב]. ״מליצי יושר״ – מליצות ישרים ומשמחי לב בכתב יד.
ג]. ״לקט אברהם״ – שני חלקים, ח״א חידושים על התנ״ך, וח״ב ליקוטים על דרך מדרש תלפיות. בכתב יד.
ד]. ״מפעלות תמים דעים״ – דברים נפלאים בעיניני בריאה ומפעלות אלקים. בכתב יד.
ה]. ״ספר האמונות״ – ליקוט וקיבוץ מעיניני המיתה, גלגול, עיבור, גיהנם וגן עדן, תחיית המתים וביאת משיח, ועוד בכתב יד.
ו]. ״תהלות ה׳״ – פירוש על תהלים, בכתב יד.
ז].״מעשה הצדיקים״ – בכתב יד.
ח].״תוכחת מוסר״ – בכתב יד.
ט]. "סדר הדורות״ – הכולל תולדות לוב ויהודיה, בכתב יד.
י]. ״ללמד לאדם דעת״ – בכתב יד.
רבי אברהם עלה לצפת לאחר שנת תקס״ו ונפטר בה בשבת שובה של שנת תק״פ [1820].
שלוחי ארץ ישראל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״כ, תולדות גדולי איטליה,
כגסת ישראל, פין
רבי אברהם ב״ר רפאל רויגו
חד בדרא הגאון המקובל מגדולי חכמי דורו תנא דאורייתא רבי אברהם רויגו זצ״ל נולד בשנת ש״ץ [1630] במודינה שבאיטליה למשפחה אמידה ומכובדת, אף הוא עצמו היה עתיר נכסים וגדול בתורה, היה תלמידו של רבי משה זכות, ראש מקובלי איטליה בדורו. רבי משה משבחו וכותב עליו: ״בעל רוח צהובה להאיר בתורה כרב נהוראי סבא, וליכנס ולצאת בשלום כרבי עקיבא״ [אגרות הומ״ז]. היה חברו של רבי בנימין הכהן, אב״ד ריגיו, הקורא לו: ״גבר עמיתי חסיד וענו״. ביתו במודינא היה פתוח לחכמים, למקובלים ולשליחי ארץ ישראל. זמן מה היתה לו בביתו ישיבה של תלמידי חכמים, ומלבד שהיה מלמדם תורה היה מספק להם כל צרכיהם, על תלמידיו נמנו גם רבי נתן נטע מנהיים ורבי יעקב ווילנא מחבר הספר יאיר נתיב, רבי אברהם ברודא כותב עליו: ״האדם הגדול בענקים, הגאון הגדול תנא דאורייתא מגלה עמיקתא וטמירתא בוצינא קדישא גברא פרישא …אין דור יתום שהוא שרוי בתוכו אשרי העם שלו ככה״. בשנת תנ״ה שלח את תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, לתור את הארץ ולהכין לו בית, אך הוא חזר מן הדרך מבלי שהגיע למטרתו, הוא הפקיד סכום כסף אצל רבי שמואל אופנהיימר ״כדי לאכול פירותיהם שנה שנה לשובע על אדמת הקודש״.
ביום כ״ט טבת תס״ב הפליגה מליוורנו החבורה בת עשרים וחמש הנפשות, כולל שתי נשים הרות, אחרי נסיעה מיגעת של חמשה שבועות הגיעו לירושלם ביום ב׳ אדר. רבי אברהם נתקבל בכבוד גדול, אך רבים מהעולים מתו במגיפה שפרצה מיד אחרי בואו, בתוכם גם רבי מרדכי, אשתו ובתו. בירושלם הקים ישיבה בה עסקו עשרה רבנים יומם ולילה בלמוד הנגלה והנסתר. עזר לישיבה רבי ישעיה חתנו של רבי יהודה חסיד.
על סדרי הלימוד בישיבה כותב רבי מרדכי דלאטש: ״ואלו ישבו במדרש לילות וימים רובם ככולם, ושם מתפללים כל ימי החול בבוקר בתפלת ותיקין ובתפלתם צועקים ובוכים ומתודים בלב נשבר ונדכה עד כי ממש בוקעים רקיעים, ואחר התפלה מיד בקדושה וטהרה בטלית ותפילין על ראשיהם, בחרו ללמוד ספר הזוהר ואחרי זה כתבי האר״י עד שעת האכילה ואחר חצי יום לומדים גמרא ופוסקים ו״ראשית חכמה״ עד שעת מנחה, והיה התחלת הישיבה יום שבו שבת קודש הוא ר״ח אייר התס״ב. י״ר שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בארץ המובחרת הזאת״. אחרי פטירתו של רבי משה בן חביב בשנת תנ״ו מונה רבי אברהם כראשון לציון אך לא ארכו לו הימים כי בגלל המצוקה בארץ יצא בשליחות פעמיים, באחת מהן שהה חמש שנים בדרך עם רבי חיים חזן, בפעם השלישית לא זכה לחזור. הוא נפטר במנטובה במוצאי שבת כ״ט כסלו תע״ד [1714] וספדו עליו ״שהיה מתלמידיו של אברהם אבינו ביתו היה פתוח לרווחה והיה איש חסד להטיב לכל הבריות״. הספידו חברו רבי בנימין כהן בריגיו בעשרה בטבת של אותה שנה, ונדפס ההספד בספרו ״גבול בנימין״ דרוש ג׳. כן הספידו חתנו של רבי בנימין הכהן, רבי ישעיה באסאן, והעיד עליו כי ״נתאחדו בו תורה וגדולה וחסידות וענוה גדולה מכלן״. רבי יוסף שמואל מקראקא כותב עליו: ״אחד היה אברהם בדורותינו שמסר מאודו ונפשו על חכמה זו [הקבלה] ומכל מלמדיו הציל ובזבז אוצרותיו לקנות חכמה זו, מעודו עד היום הזה …ומילא בנגלה כריסו עד שזכה להיות זקן ויושב בישיבה ומשם עלה לחכמה הזאת״.
תלמידו רבי מרדכי ב״ר יהודה ליב אשכנזי, חיבר את ספרו ״אשל אברהם״, פירוש מאמרי זוהר וסוד עשר ספירות ושאר עניני קבלה וסודות, כפי שקיבל מרבו רבי אברהם [שיוודא תס״א]. כן נדפס ״מפתח הזוהר״ שהוא מראה מקומות לענינים שבספר הזוהר בסדר א״ב שהגיע לידו מירושלם [אמסטרדם ת״ע] והגהות על ספר כוונות להאר״י [מובא במחזיק ברכה סימן ח ס״ב].אנציקלופדיה לחכמי א״י, עמוד קלא
רבי אברהם ב״ר שאול אבן דנאן
נולד בסביבות שנת ת״כ [1660]. כיהן בדיינות בפאס עם הרבנים הגאונים רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי, היעב״ץ ואחרים. נמצאו חתימותיו על פסק דין, בין השנים התס״ה-התפ״ב. לא ידוע אם חיבר חיבורים כלשהם. ביחס הכתובה שבידי זרעו תואר רבי אברהם אבן דנאן בלשון זו: ״.״אותו צדיק, האשל הגדול אשר ברמה, כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר…״. מבין בניו ידוע לנו רבי מנשה. אחיו של רבי אברהם, הוא רבי שמואל מחבר ספר ״דברי הימים של פאס״.
רבי אברהם נפטר בסביבות שנת ת״ץ [1730].
כמבוא לשו״ת ופסקים לר״י בן עטר חאו״ח