מורשת יהדות מרוקו

מו״ה ר׳ חביב טולידאנו זצ״ל הראשון הנקרא ר׳ חביב החסיד בר מוהר״ר חיים זצ״ל בר מוהר״ר דניאל זצ״ל אשר בא מסאלוניקי לפאס, היה מו״ץ במקנאם וחי במאה הרביעית והיה נגיד ויש לו יד ושם בחצר המלכות, ובאגרת אחת שנשלחה להרב הנז׳ תארוהו בזה״ל בוצינא דנהורא קדישא, עוד לכל דבר שבקדושה, מלך יושב על כסא, חונן דלים משען לאביונים, כליל תפארת נזר אלהיו על ראשו, בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת ואומרת הזהרו ברבי ובתורתו, רחמן בן רחמן, חונן בן חונן וכו'.

מו׳׳ה חביב טולידאנו זצ״ל השני ב״ר חיים זצ׳׳ל מו״ץ במקנאס ומת בלא בנים בשנת תע״ו בששה לחודש חשון בן נ״ח שנה והוא אחיו של מו״ה משה הנז׳ להלן, הרב הנז׳ ודאי היה איזה זמן בסאלי כי מצאתי בכ״י מוהר״ר אלעזר בהלול ז״ל העתק פירוש סוגית בין האולם ולמזבח במסכת יומא, מהרב הנז׳ ובסוף ההעתק כתוב ע״כ פי׳ ההלכה פה העירה סאלי בהסכמת בעלי הישיבה ושלם רב עכ״ל אשר העתקתי מכתב ידו של כמוהר״ר חביב טולידאנו נר״ו ביום שני וחמישי תמוז דע״ת לפ״ק וחתום מוהר״ר אלעזר בהלול הנז' ובתחילת פירוש הסוגיא כתב שיטין אלו ויען כי רבו כמו רבו שגיאות מי יבין שם נמצאו ושם היו אשר נפלו בפירוש רש״י ז״ל ובשינוי לשונות שלא במקומן עד אשר לא באו לכלל ישוב לכן נתתי אל לבי לסדר לשון הסוגיא עד גמירא בפירושה לרש״י על צד היושר טוב מוגהים כראוי כל דבר דבור על אופניו יש׳ על מקומו יבוא למען כל קורא ירוץ בו ולבבו יבין ושם ברכה לו וה׳ יפתח לבנו להבין ולהשכיל אמיתת תורתו אכי״ר.

ומצאתי כתוב בכתב יד מוהר״ר יעב׳׳ץ זצ״ל וז״ל בשלושה בכסלו שנת תע״ו הלכתי למקנאס לפקידת חדשו של החה״ש דיין ומצויין מוהר״ר חביב טולידאנו זצ״ל תלמידו של הרב החסיד מר אבא זצוק׳׳ל הרב הנז׳ הניח אחריו שו״ת ופסקי דינים ולא נודע תחנותם, ויש פס״ד שחתום הרב הנז׳ עם מוהריב״ע ומו״ה יעב״ץ ז״ל, הרב הנז׳ הוא דודו של מוהר״ר יעקב טולידאנו זצ״ל, והגביר הר׳ אברהם מאמאן ז״ל, בנה בשבילו בית הכנסת מכיסו וממונו ונתנה לו אשריהו ואשרי חלקו, וארשום בכאן מה שראיתי בטופס תשובה ששלח הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל על מה שהשיב על דבריו הרה״ג מו״ה יעקב טולידאנו זצ״ל, בתוך התשובה כתב לו בזה״ל זכורני שהחכמים הראשונים הרב מוהר׳׳ר משה טולידאנו שהיה דיין מ״ב שנים והרב מוהר״ר חביב אחיו ז״ל שהיה ג״כ דיין עמו תחילה, כמו כ׳ שנה ולא היה חותם אלא הוא היה מסדר הפסק ואחיו היה חותם והיה עושה כן לכבוד אחיו הגדול ז״ל עד שנת התס״א בשנת הבכרו״ת שהלכנו לשם וכתב מוהר״ח ז״ל פס״ד אחד כדרכו ונתן למורי הרה׳׳ג וידאל זלה״ה וחתם, ונתן לאחיו וחתם ונטל הפסק לתתו לבעליו ועמד מורי הרב מוהר״ר וידאל ז״ל הנז׳ ואמר למהר״ח חתום גם אתה ולא אבה מוהר״ח מפני כבוד אחיו ז״ל והכריחו מורי הרב הנז' וחתם, ומשם ואילך נהגו לחתום שניהם עד תחילת שנת התע״ו שנתבש״ם מהר״ח ז׳׳ל, וכל ימיהם של שני האחים כיון שהיו רואין פס״ד של רבותי מוהר״ר וידאל ז״ל הנז' והרה״ג מוהר׳׳ר מנחם סירירו ז״ל והרה״ג מוהריב״ע ז״ל הנז' מיד היו מקבלים ומודים על האמת ואין פוצה פה ומצפצף וזה ודאי אינו חידוש אלא גם כשהיו רואים פסקים שלי, אני הקטן היו שמחים בהם כנתינתם מסיני וכו' לשונו שם בא בארוכה, וראיתי פס״ד אחד בשנת עת״ה חתומים בו מוהר״ר משה טולידאנו ומו״ה חביב אחיו ומוהר״ר משה בירדוגו זצ״ל מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל השלישי כמוה״ר אליעזר זלה״ה נולד שנת תק׳׳ס והוא אחד מרבני מקנאס, וכבר יצא מוניטין שלו בספריו הקדושים, ויצא לאור הדפוס ס׳ פה ישרים פירוש על ההגדה (ליוורנו תקצ״ד) וספר ״תרומת הקדש״ שו״ת על הטענות שטוענים האפיקורסים על תורה ועל קבלת רבותינו ונדפס בליוורנו תר״ב, ובהקדמתו לספר הנז׳ כתב שעוד לו בכתובים ספר ״בגדי קדש״ על פשטי הכתובים כלי הקדש על המאור הגדול רש״י ז״ל ליישב דברי המדרשים, ״דעת קדושים״ על מסכת אבות, ״קדש הילולים״ על תהלים, ״קהל קדושים״ על קהלת, ״מלאכת הקדש״ שו״ת בענייני הטבעים מקדשי אל על הטבעים, ״מאמר קדישין״ על תחית המתים, ״זר הקדש״ ליישב ההשגות שעשו על מורה נבוכים, מלבד ספרים אחרים על הש״ע ועל הפוסקים ולפני שנת תקפ״ה נסע ממקנס והיה זמן מה בג׳יבראלטר אח״ב הלן לתוניס ולאיטליא ושם הדפיס ספרים הנז', ומוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל בספר ״נועם שיח״ כתב מכתב למוהר״ר חביב טולידאנו זצ״ל ותארוהו בזה״ל נושא בעול התורה, ארי סבל, וכן לדבר הלכה חריף ומקשה ולתרוצי קושיא שם וכו' ובודאי שזה המכתב להרב הנז' כתבו כי שניהם חיו במאה הששית.

חזרתי למללאח 45 שנה אחר יציאתי ממנו, ורגלי מדשדשות ברפש. רצפת הסמטאות כמעט אינה נראית לעין, נערים ומבוגרים מקומיים ממטירים עלי שאלות ללא הרף, בעוד אני ממשיך לנסות לשקוע בנבכי הזמן ולדלות ממנו מקצת מדמויות העבר של כל בית ובית כפי שהכרתים, אולם הם, מסרבים לחזור ולו במשהו לתת המודע שלי. אין המשל דומה לנמשל, ואין ההווה דומה לעבר. והלובן מאז דהה ונעלם זה מכבר, והחימר אינו יכול לספר דבר, רק מאפיל על העבר !.

הסיד פינה את מקומו לצבע העיר התקני של החימר, ולמי שאינו יודע, למראכש קוראים במקור " אלמדינה אלחאמרה " – העיר האדומה – ונראה שהולם אותה : יש ימים וצבעה מתמזג עם גוון השקיעה היום יומי, מראה מרהיב המתחלף כמעט מידי ערב, במרחב הפתוח והכל נראה אדמדם. בחורף לדעת הפלחים שקיעה אדומה לפנות ערב אינה מבשרת על גשם קרוב, הפך מהזריחה האדומה בבוקר המבשרת על בוא הגשם הקרוב. לדעה זו נתנו חיזוק באמירה הנפוצה בין החלקאים יודעי דבר – אילא חממרת פצבאח, סממר סבאטק ורטאח, וילא חממרת פלעשי, סממר סבאטק ומשי  – רוצה לומר – אם בערב השקיעה אדומה, נעל ולך, ואל תחשוש מאומה, ואם בבוקר – הזריחה שחומה , שב ואל תעבור את החומה. זו הייתה התחזית.

" שדג'ועה ודהריה ".

הקירות כאן מסרבים לקבל את הגוון ודוחים אותו מעליהם, הבתים נעולים על בריחים, רחובות של עיר רפאים באמצע היום. אווירה של קדרות ומועקה, המחזירה אותך אל המציאות המוכרת לך מהבית מימי המילואים " בשדזועה ודהריה ". הנה קיבלתי הסבר מוחשי, לאמירה הידועה " חן מקום על יושביו ", ולא ראיתי כל טעם להמשיך לחפש כאן את העבר שנמחק. ברחבה המרכזית שהייתה פעם המרכז המסחרי של המללאח, היה שוק שיכולת להשיג בו הכל. כיום אין דבר שימשוך את העין, המלווים שלי בכוח, ממאנים להשאיר אותי לנפשי. והחשש להכניס יד לכיס, רק יעלה כסף וירבה את המהומה. התעלמתי מהם והמשכתי לצעוד לדרך המובילה לבית העלמין. רוב החנויות נעולות, ספק אם יש מתעניין בהן. אלה הפתוחים, מיעוטם הציגו כל מיני גרוטאות למכירה. קונים לא ראיתי, כמקור פרנסה בולט כאן בחנויות של הספרים בעבר, הדיירים החדשים מפרקים גרוטאות שאספו מאשפתות של בתי העשירים, רדיו ישן או טלביזיה ישנה להוציא מהם כל מה ששווה כסף כלשהו, חוטי נחושת אלומיניום בדיל ברזל וכו…..מדהים עדיין לראות בני אדם נוברים במצבורי האשפה העירונית למצוא שם משהו בעל ערך מזערי, להביאו לכאן למכירה לקבל עבורו כמה פרוטות.

העוני זועק לשמים ! חנויות הקצבים במללאח, פותחים אולי פעמים בשבוע חצאי עופות ורבעים מוצעים למכירה תלויים על ווים לעיני כל, הקונים כאן אינם יכולים להרשות לעצמם עוף שלם, מעט חנויות הפתוחות מחוסר קונים. בעליהם מעבירים את הזמן במשחקי דמקה. בקרן הרחוב ערבי מוכר סרדינים מנוקים ושטופים, כדי שטריותם לא תפוג. וכידוע מראכש רחוקה מהים. האיש סירב לאפשר לי לצלם אותו, עד שקיבל כסף כמחיר קילו סרדינים. תיירים ומלוויהם כמעט ואינם מתעכבים כאן. אתרים אטרקטיביים לתיירים לא חסרים במראכש. אבל מי שמעוניין דווקא לבקר במללאח ובסמטאות שלו, יצטרך להתמודד עם סקרנותם של הנערים ובקשותיהם בשעות שהם נמצאים ברחובות.

המללאח אז והיום.

בעצם החלק המסחרי במללאח של היום, הצטמצם לשני רחובות ראשיים בלבד. מהכניסה למללאח : חנויות היהודים בעבר, מדפיהן עמוסים לעייפה מהרצפה עד התקרה בכל סוגי סדים מהזולים ביותר. בעליהם מוכרים שם פרטי לבוש מסורתיים מתוצרת מקומית, ורוב הסחורה בעלת טיב מפוקפק וזול. חיקוי גרוע לעבודות אמנות מרוקאיות אמיתיות, עשבי תיבול, רפואה, בשמים ותבלינים. פתחי החנויות צרים מהכיל את כל סלי הענק המכילים את הכמויות שדוחסים לתוכם, ונושקים לסלים של השכן וכן הלאה : הכל כאן דחוס מאוד. אווירה של שוק מזרחי טיפוסי, כל ההמולה הזו מסתיימת ליד החנויות של החייטים היהודים שהיו כאן בעבר. גם הסיור של התיירים במללאח מסתיים כאן באחד מבתי המסחר הגדולים והרבים של היהודים : בבית של " שעיה ויזמן ", יהודי עשיר בעל נכסים במראקש. בבית הזה מסיים מדריך התיירים את סיפור המללאח, נשים מרוקאיות נדבקים לתיירים ומציעים למכירה תכשיטי כסף ומתכת זולים. המקח ההתחלתי רצוי שיהיה פחות ממחצית המחיר המוצע, וגם אם כן – במהרה תגלה ששילמת יותר !.

המדריך מסיים בסיפור נוסטלגי על תקוות המלך מולאי מוחמד החמישי בשנות השבעים, כאשר פנה לנשיא הקהילה המנוח הנרי קדוש ז"ל, לעשות למען להחזיר למרוקו שש מאות אלף יהודים על מנת לחזק את כלכלתה של המדינה.

ביתו של ישועה ויזמן ענק, ומכיל הרבה חנויות ומחסנים בשתי קומות. חצי מהקומה העליונה היה בית מגורים של בעל הבית, פעם הייתה כאן אווירה שונה מזו של היום. בבתים הענקיים האלה משלו בכיפה, סוחרים יהודים בעלי שם, שהיה להם יד ורגל בעיצוב כלכלתה של הארץ. שמם יצא למרחקים כבעלי קשרי מסחר הדוקים עם עמיתיהם במרוקו ואירופה ועוד. וכל בית נשא את שם בעליו ומייסדו הראשון, כגון : בית " סנובאל ", זעפרני, נחמיאס, בית " בן בכאס " קורקוס ועוד.

הנוסע היהודי שמואל רומאנילי, כתב על עלייתם ונפילתם בסוף המאה ה-19. " אל תהיה פוסח להאמין אחרי שמעך כי היהודים רצוצים ועשוקים כי קרוב למלכות היה. האנשים האלה : אם גוי, אם יהודי, הם רק כלי ביד המלך. כל עת אשר ישרת בם, הרי ככלי יקר אשר לא תיגע בו יד ! פן יבולע – פן יסתיר המלך רגע מהם, והם כגללים לנצח יאבדו, ורואיהם " יאמרו איים ". רצה לומר כשאתה רואה את נפילתם של אלה שהיו קרובים למלכות, ולמה זה קרה להם ? אל תשאל, כי בסך הכל הם כלי שרת ביד המלך כל זמן שהם נחוצים לו, ואם יקרה שהמלך יפנה להם עורף, הם ורכושם יחלפו יעברו מהעולם, ורואיהם ישאלו אפוא הם.

פרק שלישי מתוך המאמר

"שירי ידידות ושירת הבקשות"—אברהם אמזלג

המערכת הזאת ממשיכה להיקרא 'שירת הבקשות', אף שכיום מושרת בקשה אחת או שתיים בלבד. בשלביה הראשונים עמדה שירת הבקשות על פיוטים ששמם וצורתם 'בקשה'; עתה לאחר ההרחבה, נותר השם 'שירת הבקשות' והוא משמש את כל המערכת. מן הראוי לזכור את המשמע הדתי של שירת הבקשות, את היותה מעוגנת בקבלה. הרחבת המסגרת המצומצמת שעמדה בראשיתה, כאמור, על מספר פיוטים בצורת בקשה לא שינתה את ייעודה ולכן לא היה כל צורך בשינוי שמה. שילוב הטריק בשירת הבקשות נעשה מתוך רצון להרחיבה ולחזק את כוחה והשפעתה. האסתח'באר, שפתח תמיד את הטריק ומילא שם את התפקיד של ביסוס המודוס, שולב עתה יחד עם הפיוטים שאחריו לשירת הבקשות כחטיבה נוספת, ולמעשה אין הוא מודיע ולא כלום; עכשיו תפקידו העיקרי הוא לתת הזדמנות לפייטן להפגין את קולו ולאזן את המהירויות השונות. מבנה שירת הבקשות מורכב אפוא שכבות שכבות והוא התגבש, ככל הנראה , כתוצאה מהתפתחויות ותוספות בזמנים שונים כדי לענות על צרכים שונים. סיכומן המשוער של התפתחויות אלה הוא:

• עד להופעת 'רני ושמחי', ואולי 10- 15 שנים לפני-כן, היתה שירת הבקשות בנויה כעין נובה יהודית דתית על טהרת הפיוטים שצורת בקשה להם, וזאת כתוספת למרכיבים ליטורגיים שהיו הגורם העיקרי בה.
• שירת הבקשות בראשיתה היתה תופעה מוסיקאלית-פיוטית בעלת ממדים מצומצמים, והחלה להתרחב עד לממדיה הנוכחיים רק לאחר הופעת 'רני ושמחי' ו'שיר ידידות.
• בשנת 1890, שנת הופעת 'רני ושמחי', צורפו פיוטים רבים לבקשות, אך ללא קביעת צורה ומסגרת. מתקופה זו מצויים כתבי-יד שבהם פיוטים ובקשות רשומים יחד. פיוטים או טרקאן אלה היו מעין נובה או סוויטה יהודית הבנויה על המיזאן (רבים מיאזן , אחד מפרקי הנובה). מדובר אם-כן בשתי 'נובאת' יהודיות שצורפו אחת לשנייה, זו של הבקשות וזו של הטריק.
• בשנת 1921, בצאת 'שיר ידידות' לאור, הוטל סדר בשירת הבקשות:
• נקבעו הבקשות שיש לשיר מדי שבת (בדרך-כלל , שרים בקשה אחת בלבד , אף ש'שיר ידידות' מציע שתיים).
• נקבעו הפיוטים שיש להוסיף לבקשות. בביצוע הפיוטים האלה בנפרד, נהגו בעבר ונוהגים כיום לפתוח בדרך-כלל באסתח'באר. קבוצות פיוטים או טרקאן אלה הועברו לשירת הבקשות , על קטעי האסתח'באר שלהם , ושולבו בתוכה.
• ההרחבה הושלמה על-ידי קצידות עבריות, שנכתבו במיוחד ל'שיר ידידות', בצירוף קצידות מעטות שהיו קיימות. בכך הושלם הקו המעביר את מרכז הכובד מן החלק הליטורגי של ברכות, תפילות, קריאה ב'זוהר' וכדומה לחלק השירי, הפיוטי והמוסיקאלי. כתוצאה מחיזוק היסודות הפיוטיים-מוסיקאליים, ההרכב של הצורות והסגנונות הפיוטיים והמוסיקאליים של שירת הבקשות עתה הוא הטרוגני מאוד. המבצעים בפועל של שירת הבקשות דחקו עוד יותר את החלקים הליטורגיים שבו לקרן זווית וצימצמו למינימום את חלקם של התפילות, התיקון ו'הזוהר'. כאן, כמו בנובה המקורית, השירה, הפיוט, הפייטן והמוסיקה הם עתה הגורמים העיקריים הבולטים בה. בציון הסיבה לכך יש להדגיש את ההבט החברתי של שירת הבקשות, את תפקיד הפייטן הראשי, המכונה 'מקדם' (מעין מנצח). תפקידו חורג מן ההבט הדתי וגולש לסולניות, לקול יפה, לאישיות הפייטן ולאוטוריטה המוסיקאלית שלו. תופעה זו בולטת עוד יותר כאן בארץ, כאשר הרבה תכנים של הפיוטים אינם רלבאנטיים יותר, בשל סיבות שהזמן גרמן (למשל, הצער והכאב של החיים תחת שלטונו של 'בן האמה' נחלשו) ובמקומם התחזקו יסודות חדשים, כגון קיומה של תרבות מוסיקאלית עדתית-דתית. רוב היסודות הזרים ששולבו בשירת הבקשות הם בעלי אופי סולני, וירטואוזי והפגנתי. לצד הסבר זה אין להתעלם מן המעמד הדתי , שנעשה חשוב גם בזכות עצמו, וזה עקב התפתחויות שבעקבותיהן שולבה הקצידה בשירת הבקשות. הקצידה בשירת הבקשות היא גולת הכותרת של שילוב וירטואוזיות סולנית עם נסיבות חברתיות.

הטרוגניות זו, שהיא תוצאה של אופן עריכת הקובץ, חייבה את העורכים להסביר את דרך עריכתם ולהנחות את הפייטנים בשימוש בקובץ. עורכי הקובץ, שהשתמשו במרכיבים מוסיקאליים, צורניים, פיוטיים ואחרים – הבינו את הצורך במתן הדרכה לפייטן. זו ניתנה בצורת הערות ספוראדיות, הפזורות בקובץ ובאות בדרך-כלל לא במקומות קבועים. הן מקיפות תחומים שונים וכתובות עברית, או ערבית-יהודית מגרבית או תערובת של שתי השפות. ההערות עוסקות כמעט כולן בהבטים המוסיקאליים : ענייני צורות, מודוס (המסגרת המלודית) וביצוע הפיוטים,מקום ההערות אינו קבוע: בכותרות הפיוטים, בתוכם, בסופם או קרוב לסופם . להלן יידונו צורות ומרכיבים מוסיקאליים ופיוטיים שונים של שירת הבקשות, ומפעם לפעם נלמד מהערות אלה על גישת העורכים בדבר מרכיביה השונים.

מספרת גברת חנינה אי: ״בפעם הראשונה שהייתי בציון של רבי דוד ומשה זיע״א, התחלתי להכין תבשיל בשביל לסעוד במקום, ובמהלך הבישול שמתי לב שהבשר לא מתבשל. חברתי שאלה אותי: ״המלחת את הבשר?״ ואז נזכרתי שאמנם שכחתי למלוח את הבשר, מלחתי אותו ואז הנחתיו להתבשל. הצדיק לא רצה שיבוא מכשול על ידי האנשים אשר טרחו לבוא לציונו.

מעשה באשה אחת, שהייתה חולה מאוד ונדרה כי כשתקום מחולייה תביא סעודה גדולה לציון הקדוש. לאחר שהבריאה, הדבר הראשון שעשתה היה לקיים את הנדר, והלכה לציון הקדוש והביאה עימה סעודה גדולה. בדעתה היה לבשל את הבשר ולחלקו לעניים הרבים שפקדו את רחבת הציון. וראה זה פלא: כשהכול כבר היה מוכן בסירים לבישול, הדליקה האישה את האש, וזו מיד כבתה. שוב הבעירה את האש, ושוב האש דלקה מעט וכבתה. וכך אירע על זו הדרך כמה וכמה פעמים, עד שלא הייתה שום אפשרות להדליק את האש כלל. האישה קראה לאחת הנשים הזקנות הכשרות שהיו במקום וסיפרה לה על המקרה המוזר עם האש. האישה מיד שאלה אותה: "האם הכשרת את הבשר?" כששמעה בעלת הבשר את השאלה סטרה בצעקה על לחייה וזעקה: ״אוי לי ואוי לנפשי, כי מתוך הלחץ שלי והנסיעה, שכחתי למלוח את הבשר, והצדיק שמר עליי שלא אכשל ולא אכשיל אחרים.

כשסיימו לחלק את המנות בסעודה בציון שאלו את הסועדים: ״מי לא קיבל את המנה שלו?" מכיוון שנשארו עוד מנות והמנות היו מתחלקות שווה בשווה בין הסועדים, הרימה אישה אחת שכבר קיבלה מנה את ידה, וידה לא חזרה עד שנדרה שתשחט ואז ידה השתחררה.

לא גונבים את קופת הצדיק

מעשה שהיה עם מרת זקנתי סעדה הי״ו, שהייתה קשורה בקשר אמיץ ובאמונה צרופה, בצדיק רבי דוד ומשה זיע״א. היא נהגה לערוך סעודת מצווה לכבודו ביום ההילולה במרוקו ובארץ הקודש. בביתה הייתה מונחת קופת הצדיק, שהייתה שמה בתוכה פרוטות לצדקה, כל אימת שהדליקה נר תמיד לכבוד הצדיק. את הקופה הייתה לוקחת איתה לציון הצדיק, ושם הייתה מרוקנת אותה. בהזדמנות זו הייתה שמה אותה על הציון זמן רב, מתוך אמונה שבכך תשרה בה מקדושת הצדיק. בקופה זו, הייתה רגילה לשמור צרור ובו תכשיטי הזהב שלה ושל בני המשפחה, ששוויו היה רב מאוד.

יום אחד, בעודה שוהה בקומה התחתונה שבביתה, עלו גנבים לעליית הבית, וגנבו את התיבה של קופת הצדיק עם כל הזהב והתכשיטים והכסף אשר בה. בעלות המנחה, כשעלתה אימי שתחייה לעליית הבית, הבחינה בנעשה. כל הבית היה הפוך, וגם הקופה נעלמה. מיד הודיעה לסבתה ע״ה, והיא פתחה בסדרת תפילות למציאת כספה וזהבה, שכל רכוש המשפחה ונכסיה היו בקופה זו, והכול בבת אחת אבד לה. הדליקה נר לכבוד הצדיק, נדרה לצדקה וביקשה מן הצדיק, רבי דוד ומשה זיע״א, שלא ינוח ולא ישקוט ויהיה מליץ טוב בעדה, שהקב״ה לא ייתן לגנב להנות מגניבתו. היא נשאה תפילתה שהגנב יבוא בעצמו ויחזיר הקופה עם הממון והזהב והתכשיטים כמות שהם, ויהיה בזה קידוש ה׳ שיידעו כולם גודל אמונת חכמים. והנה, הגנב שהיה בעל עבר פלילי עשיר, בגניבות גדולות והיה מבוקש מאוד למשטרת קזבלנקה, ומרוב מומחיותו  תמיד היה מצליח להתחמק מידיהם, הפעם – זכות רבי דוד ומשה עמדה לה למרת זקנתי ע״ה. הוא נתפס על חוף הים  בדרכו להשליך הקופה עם הזהב שבה אל הים. לשאלת החוקרים ולפליאתם מדוע הלך לזרוק את שללו אשר גנב? השיב: ״קרה לי דבר מוזר ביותר: קופה זו, כאילו נדבקה בידיי, ולא יכולתי להיפטר ממנה. כל חפצי הזהב והתכשיטים אף ששוויים רב, לא הצלחתי למוכרם אפילו בסכום פעוט, וכל מי שהצעתי שלל זה, משום מה סירב לקנותו״. עוד סיפר: ״גם מיום שגנבתי קופה זו תחושתי רעה כאילו ״מעשי כשפים" פגעו בכל ענייני: הכול נתקע ולא הולך. אני חש שזה בגלל הקופה שהשלכתי עם תכולתה אל הים, ובכך האמנתי שיבוא קץ ל״מחול השדים" שסביבי, אלא שגם בזה לא הצלחתי, וכל אימת שרציתי לזורקה, הדבר לא יצא לפועל, כאילו היא דבוקה בידי ולא ניתן להוציאה ממני". לאחר החקירה, הגנב ביקש בעצמו להחזיר את הקופה למקומה. הוא הובא לבית סבתי בליווי שוטרים, מסר את הקופה כמות שהיא, וביקש מחילה מסבתי ע״ה. היא קיבלה וכיבדה אותו עם השוטרים שליווהו, וסיפרה להם שהקופה שייכת לצדיק רבי דוד ומשה. סבתי תיארה להם את האיש וזכותו הגדולה, וכי היא הייתה בטוחה שהקופה תוחזר במוקדם ובמאוחר. היא גם אמרה, שנכון דיבר הגנב, שכל הצרות שבאו עליו אחר הגניבה היו תוצאה של מה שקרה עם הקופה, כי זכותו של הצדיק רדפה אותו על אשר העז לשלוח יד אל הקודש.

כשהתפרסם הדבר, היה קידוש ה׳ גדול בשכונה, ידעו כולם יהודים וערבים, שגדולים מעשה צדיקים בחייהם ועל אחת כמה וכמה בפטירתם.^,

היהודי הפסיק לעשן בזכות הצדיק

יהודי אחד שהיה מעשן כבד, לא יכול היה להפסיק עד כדי כך שגם בשבת נהג לעשן. חברו הציע ללכת איתו לציון של רבי דוד ומשה זיע״א, אך אשתו התנתה את הצטרפותה אליהם, אם יבטיח שלא יעשן שם בשבת. בני הזוג – אותו יהודי ואשתו ־ ביקשו ממנו שלא יעשן, והבטיח

,'הם. הגיעו לציון של הצדיק, והמעשן אמר לאשתו: "עדיף לי לא לאכול ולא לשתות מאשר לא לעשן. הניחו לי לישון עד שתצא השבת". רק סיים את דבריו, והגיעה רוח חזקה והפילה אבן גדולה מהגג – כ-2ו ק״ג משקלה – ונפלה כ-20 ס״מ מראשו. כולם חשבו שהאבן נפלה על ראשו ממש וצעקו לצדיק שיציל אותו. ואז, האיש שלא נפגע למרבה המזל – קם ממקומו וצעק לצדיק שירחם עליו, והוא מבטיח שלא יעשן יותר. וכך היה: מאז הוא לא עישן כלל.

הקשרים בין יהודי צפון-אפריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

אברהם דוד

פעמים 24

על יהודי צפון-אפריקה (המגרב) בארץ-ישראל , המכונים מערבים , יש לנו עדות ברורה מאמצע המאה ה – 15 , והעדויות עליהם מתרבות והולכות מהתחלת התקופה העות'מאנית (שנת 1516 ) ואילך . אולם אין פירוש הדבר שישובם בארץ החל בתקופה זו . קשריהם עם ארץ -ישראל בראשית ימי-הביניים הם נושא הזוכה אך לאחרונה להתעניינות מחודשת . לאור מסמכים חדשים מן הגניזה הקאהירית.

ר' יעקב בירב גם כותב באחד מפסקיו מצפת, בשנת רצ "ג ()1533 . . . ' : הוצרכתי לקבץ כל השלשה קהלות ספרדים ומסתערב ומערביים . . .' . איננו יודעים על יחידים מעדת המערבים בצפת קודם הכיבוש העות'מאני , מלבד אולי אברהם מערבי, שהיה חתנו של אחד מראשי הקהילה היהודית בצפת, ר' יוסף בן אברהם אסכנדרני , והתגורר בעשור הראשון של המאה ה-16 בדמשק ותמך בתלמידי-חכמים בצפת . במחצית השנייה של המאה ה- 16 ובהתחלת המאה ה- 17 ישבו בצפת והשתתפו בחיי-הרוח שלה כמה וכמה חכמים יוצאי המגרב , אשר ככל הידוע היו רובם ככולם , יוצאי מארוקו . המפורסם שבהם היה ר' יששכר בן מרדכי המערבי בן סוסאן , יליד פאס , שכאמור ישב קודם לכן בירושלים . הוא התגורר בצפת כמה עשרות שנים , החל מן העשור הרביעי למאה ה – 16 , עמד בראש הקהל המערבי שבה ונראה שאף שימש כראש הישיבה של הקהל . במקום אחד הוא מציין בקשר לכך :

צעיר אנכי ונבזה עם גודל עניותי ורוב טפולי להמציא_ טרף ביתי הילדים אשר חנן אלהים את עבדו . . . וטפול הקהל יצ"ו וקביעות הלמוד עם החבירים יצ"ו , בכל יום עת בקר וערב ושאר עסקים של תורה .

בצפת הוא הירבה לעסוק בענייני הלוח העברי ובמנהגי העדות העיקריות שבה : המוסתערבים , הספרדים והמערבים , בציון ההבדלים שביניהם , במיוחד בקריאה בבית- הכנסת . עניינים אלה נדונו בחיבורו 'תיקון יששכר' (קושטא שכ"ד) , אשר במהדורת דפוס מאוחרת יותר שלו קרויה 'עבור שנים' (ויניציאה של "ט) . בשנות של"א -של"ד  (1571- 1574 ) הוא עסק בתירגום מחודש של ספרי המקרא לערבית, אף שהתרגום הקדום של רב סעדיה גאון למקרא היה נפוץ בארצות-המזרח . לרבות ארץ -ישראל . את הצורך בתרגום חדש , שיהיה קל יותר להבנה , הסביר בן-סוסאן בהקדמתו לחיבורו זה , הקרוי 'שרח אל סוסאני' , אשר עד כה לא יצא לאור בדפוס , בכך שלשונו של רס"ג כבר אינה מובנת לכל היהודים שנזקקו לתרגום ערבי . ואלה דבריו בהקדמתו ל'שרח;

ומזה עד עתה נמצאו בבני לשונינו בעוונותינו כמה וכמה עמי הארצות גולמים בורים רקים ממה שלא הורגלו , ולא היו להם מלמדים מרגילים אותם ואת בניהם מקטנותם בשרj המעט מקרא שהיו מקרים אותם , כמלמדי בני הספרדים .

הוא רצה לחבר למענם תרגום כ'בני אחינו הספרדים יצ "ו בלאדינו' . באותה עת ישב בצפת מקובל בלתי ידוע , ר' יהודה חלאווה . שעלה גם הוא מפאס , ובשנת ש"ה (1545 ) חיבר בצפת חיבור קבלי בשם : 'צפנת פענח' . יתכן שהוא אף התגורר בירושלים .

אחד מבכירי תלמידיו של האר"י בצפת היה ר ' יוסף אבן טבול , המכונה גם 'יוסף המערבי' או 'יוסף המוגרבי' . מיעוט הידיעות על אודותיו ומיעוט חיבוריו בקבלה . שרובם המוחלט עודם בכתבי-יד , אינם עולים בקנה אחד עם מעמדו הנחשב בחבורת תלמידי האר"י . לדעת פרופ ' גרשם שלום : 'אין ספק שאחרי ויטאל הוא הוא התלמיד החשוב ביותר של האר "י' . בין שני תלמידים אלה שררה מתיחות לא מועטה , ור"י אבן טבול היה מתחרהו העיקרי של ר"ח ויטאל בהנחלתה של קבלת האר"י . לר"י אבן טבול היתה דרך משלו בהבנת הקבלה החדשה של האר"י – רבו , אם כי לא זכתה דרכו להשפעה המכרעת שזכתה לה האינטרפרטאציה של מתחרהו לקבלה הלוריאנית.

לפי השערת ג' שלום , השתייך ר"י אבן טבול לחוג המקובלים בדרעא שבמארוקו .  עם תלמידי תלמידיו של האר"י נמנו מקובלים נוספים מבני המערב שישבו בצפת , והם : אברהם הלוי ברוכים , אשר הגיעו לידינו סיפורי מעשיות אודותיו ומנהגות משלו מסוף המאה ה- 16 וראשית המאה ה- 17 . באותה עת חיו ופעלו בצפת עוד שני מקובלים ילידי פאס . והם : מסעוד אזולאי , המכונה גם 'מסעוד סגי נהור' או 'מסעוד מערבי' , וסולימאן אוחנה , המכונה גם 'שלמון מערבי' . מסתבר כי אבן טבול , ר' מסעוד אזולאי ור' סולימאן אוחנה היו גם 'בקיאים בדבר הלכה' , שכן יחד עם חכמי צפת אחרים חתמו על הסכמה בענייני אישות , בהתכנסות שהיתה 'בכפר בוקיעא' )פקיעין) , בשנת שס"ב או שס"ח (1602 או 1608 .)

המפורסם בין המקובלים המערבים שישבו בארץ -ישראל באותה תקופה היה ר' אברהם אזולאי , יליד פאס , שהתיישב בחברון בשנת 1615 והותיר אחריו חיבורים חשובים בקבלה .

מן הידיעות המועטות שיש בידינו על אישים מערביים בארץ-ישראל במאה ה- 16 ובהתחלת המאה ה-17 מתברר , שרובם ככולם היו יוצאי מארוקו . אפשר שאין זה מקרה כי הבולטים מבין יהודי המגרב ששרדו ידיעות כלשהן על אודותם נמנו עם הזרם הקבלי . ראוי לבדוק , שמא יש בכך כדי להצביע על אפיק מיסטי אשר קישר את מרכזי הקבלה במארוקו , כגון זה שבאזור דרעא , שהיו גורם רוחני רב עוצמה ביהדות המגרב עם המרכז הקבלי בצפת .

מעשה מספר 5

פייאם לחכם פינטו דמדפון הנא פדאר לביצ'א כּאן ואחד לוקת פדייק, וּהוַּא יִמְסִי לבית החיים עבא פידו ואחד ליהודי יודה בן עאזאר ומסה פוק לקבורה די מור זקנו רבי חיים וגלס כאי יבכי ויקרה תהלים. מן חית קאדה קאל ליודה בן עאזאר, יאלאה מעאייה לזיהת רניניא טריק אספי מסה מעאה . קאל לחכם לבן עאזאר ואס כ אתרא סי קאפלת זאייא מן אספי , קאלו יא סידי סי נאס בעאד כא נראהום, בלחק מה נעארף ואס מסלמין יאו יהוד, קאלו לחכם לבן עאזאר , האדיך קאפלת דליהוד זאייא מן אספי ויהודי פיהום זאייבלי נדר די זדדי כמסא וסבעין רייאל לחכם הז עיניה וכא יירא רפאל לאלוס. קאללו רפאל לאלוס ואחד נדר יא חכם, זיבתהולךּ כמסא וסבעין רייאל יאלאה מעאייא חתא לדאר ונעטילך נדר.

קאללו לחכם קאללו ורדי הנא פבית החיים תכללץ נדר, קאם רפאל לאלוס נ"ע עטאלו נדר כמסא וסבעין רייאל . קאם בן עאזאר קאל ללחכם נחבך תעטיני סי חאזא , קאלו מה נעטיך סאי נתי ליום חבתי תקבד כטר מני. ומסא בן עאזאר לפנדק ךקדים דלמדינה וצאב אמאנת כתר מן די קבד לחכם פינטו ז"ל, לחכם כאן תם ודי כאן יקול כא יתבת בן הוא הדבר

מעשה מספר 6

מעשה פייאם לחכם רבי חיים פינטו די נקבר פה תאזר שלמה אפרייאט הי"ו בן תאזר יעקב אפרייאט נ"ע, כאן ענדהום סי חואייז קראס דהב וכולות ומכביין פואחד לכּופרי כאנת ואחד לכדאמה דיילהום חללת לכופרי וזברת לחואייז וכבאתהום פואחד לכאביא כבירה דרמאד מן חית זאבתהום לוזבא חבבו לחואייז, חללו לכופרי מה צאבום לחואייז . בקאו כא יפתסו דאר כאמלה מה צאבוס. לחכם פינטו כאן דאייז פם דאר והומה יבררחולו  טלע לענדהום , קאלהום אס ענדכום מסאולכום חאוייז דהב לבאלור ( מילה בצרפתית-ערך ) די רבע אלף רייאל, דאבה זכות זדדי אנה כאי באנלי פעקלי באס האד לחואייז הומא מכביין פכאבביא דרמד, גלסו כא יטחכּוּ קאלו אסכון לי ירפד לחואייז ויכביהום פלכאבייא , הווא לחכם אוקף עליהום ובקאו יפתסו לכאבייא דרמד והומא יציבו לחואייז קאלולו, יא סידי האד לחואייז כבר נידרנה באס חראם עלינה וחלאל עליךּ, קאלהום מה נקדרס נעבי ואלו גיר חלהום נראהום ומן חית ראהום לחכם רפד מן דוךּ לחואייז ואחד נכאלה דקיקה , קאלהום האדי הייא די נרפד לשמחת בנתי, בקאו כיפרחו בלחכם די מה כאן יעביה מנפע די האד לעולם . בסחאל דנאס כא יעארפו לחכם פינטו ואכה כאן יתחסם ויקבד נדרים כאן יפררק ויעטי צדקה לעניים כול אוקת פכול בלאד כאן יפררק ויעטי לאיין האד סי ענדו אצל מן בוה רבי יודה ומן מור זקנו רבי חיים ע"ה והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב

מתוך כתבי־היתדות, שפוענחו במאה הי״ט, למדים אנו על התפשטות שלטונם של מלכי בבל על פני מדבר ערב! כן ידוע לנו ענין כיבושה וחורבנה של תימא על־ ידי צבאות הכשדים! אולם זכותו הגדולה של הפרופ׳ י. גאד היא, שפתח לרווחה חלון חדש, שדרכו יוכלו החוקר והמעיין לראות את כיבוש הבבלים במלוא היקפו וכן לעמוד על פרטים חשובים בתולדות התישבותם, שנעלמו מעינינו עד כה.

חשיבות מיוחדת נודעת לכתובות החדשות ולשמותיהם של הישובים בנאות־המדבר, הואיל ותגליות אלו מפיצות אור חדש על התישבותם של גולי יהודה במדבר ערב בימי־קדם. הדברים אמורים בכתובות הארוכות בכתב־היתדות, שנרשמו על האסטילות (מצבות־אבן) של נבונאיד ושל אמו אַדַגֻפּאִ, שנתגלו בחרן על־ידי הד"ר ד. ס. רייס בשנת 1956 ופוענחו בהצלחה על־ידי הפרופ׳ גאד. כן גילה חוקר זה במאמרו הנ״ל את הקשר האורגאני שבין הכיבוש לבין ראשית יישובם של גולי יהודה, שבאו עם הבבלים, בנאות־המדבר בצפונה של חג׳אז, שהן: תימא, דדן, פדככו, ח׳ברא, יאדיחיו ויתרב.

גאד מבליט את העובדה האופיינית, שכל המקומות הנזכרים במצבת נבונאיד כמקומות כיבוש ויישוב של מהגרים מבבל, מופיעים בתקופה הרבה יותר מאוחרת כישובים יהודיים קבועים ומושרשים מדורות בצפונה ובמרכזה של ערב. מכאן הוא מסיק את המסקנה על הקשר ההיסטורי שהיה קיים בין הישוב היהודי ״המאוחר״, הידוע לנו מתוך מקורות מאוחרים, כגון: ״ספר החמיארים״ וחיבורי ההיסטוריונים הערביים שלאחר הופעת האיסלאם, לבין הישוב הקדום של גולי בבל, שעליו נרמז במצבות הנ״ל של נבונאיד.

לכך יש להוסיף קטע, שנתגלה במגילות הגנוזות, שנמצאו במערות שעל חוף ים־המלח: גם בו מדובר על נבונאיד ועל פגישתו עם ״גזר״ (מגיד־עחידות) יהודי, המוכיח אוחו על חטאיו ואף מצליח להחזירו למוטב. עצם הסיפור, שכבר בימי נבונאיד, יורשו של נבוכדנאצר, מופיע בתימא הנידחת נביא, קוסם או חכם יהודי, וכן האגדה על ״החזרתו למוטב" כלומר, על התייהדותו של נבונאיד זה בתימא, מעידים על קיומו של ישוב יהודי קדמון שם, לפחות מימי כיבושיהם של מלכי בבל בחצי־האי הערבי.

ומתעוררת שאלה קשה: כיצד ניתן להסביר את הפער הגדול של אלף שנים בין נבונאיד, שחי באמצע המאה השישית לפני מנה״נ ובין הופעתם של היהודים בנאות־ערב במאה השישית למנה״נ? כלום אפשר למצוא ראיות היסטוריות לקיומו הקדום של ישוב יהודי במרחבי חצי־האי, אם בצפונו ובמרכזו, היינו בסמוך לארץ־ישראל, או בדרומו, כלומר בארצות חמיארי תפקידי במאמרי זה הוא לנסות להשלים. במידת האפשר, את החוליות החסרות.

פרק ראשון מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז

התעודות הארכיאולוגיות, שפוענחו ונתפרסמו לא מכבר על־ידי הפרופ׳ גאד, מכילות ארבע כתובות. האחת נתגלתה בשנת 1906 על־ידי פוניון, ואילו שלוש האחרות נתגלו בחדשי אוגוסט־ספטמבר של שנת 1956 על־ ידי הד״ר רייס. תעודות אלו חושפות, כאמור, תמונה בהירה של ההתרחשויות בצפונה של ערב, בעקבות מסע־הכיבוש של נבונאיד בשנת 556 לפמנ״ה. התגליות הארכיאולוגיות מאשרות את הידיעות על כיבוש חלקיה הצפוני והמרכזי של הג׳אז בידי מלכי בבל ועל התישבותם של חיילים בנאות־המדבר הפוריים על פני שטח עצום, שארכו היה כ־250 מיל ורחבו — כ־100 מיל. התעודות הארכיאולוגיות מאותו פרק־זמן מכילות ידיעות ורמזים על כך, שבתוך צבאות מלך בבל, הן הלוחמים והן המתיישבים, תפסו מקום ניכר גם צאצאי בני יהודה, אם מן השבויים, שהוגלו על־ידי נבוכדנאצר כיובל שנים לפני כיבוש נבונאיד, או מבין תושבי יהודה, שנשארו בה לאחר החורבן. בעובדות אלו יש משום אישור למסורת הרווחת בין יהודי תימן בדבר מוצאם הקדום מגולי יהודה, מסורת, שהחוקרים ראו בה עד כה אגדה גרידא.

מתוך המסופר בכתובות נבונאיד ואמו מצטיירת התמונה הבאה: נבונאיד בן נבופלאסר (שעלה על כסא־מלכותו בשנת 556 לפמנה״נ) ראה בחלום את ננר, הוא סין, אלוהי הירח, שפקד עליו לחדש את מקדשו ההרוס בחרן, שנחרב כ־54 שנים קודם לכן ע״י הכובש המדיי (610). המלך הושפע מהחלום ומהופעתו של אל־הירח במידה כזו, שנתן פקודה לאנשיו להיחלץ ללא דיחוי למלאכת הקמתו של המקדש בחרן. והנה אירע דבר בלתי־צפוי לחלוטין: נתיניו של נבונאיד, שקינאו, כנראה, את קנאת מרדוך, האל הראשי של בבל, סירבו לציית למלכם. כך פרץ סכסוך חריף בין המלך לעמו. אמנם הדברים לא לבשו צורה של מרד כללי, אולם המלך כעם על עמו, עזב בירת ארצו ונדד עם צבאותיו מבבל לערב. הוא הקים את מרכזו בתימא שבצפון, ומכאן פשט על נאות־המדבר. שבע או עשר שנים עסק בביצור שלטונו באיזור זה, מתימא ועד יתרב ועד בכלל. רק לאחר־מכן נתפייסו עמו בני בבל והחזירוהו בכבוד לארצו, אף הסכימו להקים את מקדשו ההדום של סין, אל־הירח, בחרן. כך מספרות האסטילות הנ״ל, שנתגלו בחרן, בשם נבונאיד עצמו.

 חיבורו של עמאר בענייני סירכות הריאה מלמד בבירור כי אכן הייתה יצירה הלכתית של ממש ושרמתה הייתה גבוהה מאוד בספרד בתקופה הסמוכה לגירוש. כן מלמדת הסכמת מדינה דיל קאנפו בעניין ביטול חשש הסבלונות, שהיו מעורבים בה גדולי חכמי ההלכה בקסטיליה – ר׳ יצחק די ליאון ור׳ יצחק אבוהב. גם העובדה, שבקרב המגורשים וצאצאיהם הגיעו הלמדנות ההלכתית והידענות המשפטית לשיאים מופלגים, תומכת בסברה שמורשת זו יסודה בארץ מוצאם ספרד. עם זאת לא הגיעו לידינו חיבורים הלכתיים מספרד של המאה החמש־עשרה העוסקים בנושא הייבום, ואין לדעת אם חיבורים כאלה נתחברו שם או לא."

ניתן לנסות ולבדוק את השורשים הספרדיים בהימצאות התקנה גם במקומות הגירה אחרים שלשם הגיעו גולי ספרד. אולם בבדיקת מקורות שונים מתחומי הפזורה הספרדית לא מצאנו תקנה מעין זו. כל שמצאנו הוא תניה בכתובה בעלת תוכן דומה לתקנה, שזמנה הוא כנראה אמצע המאה השש-עשרה. אך גם לכך – השגת מניעת ייבום באמצעים חוזיים על ידי הוספת תניה לכתובה – לא מצאנו עד כה שורשים בספרד. בכך מתחזקת השערתנו לעיל כי מגורשי קסטיליה שבפאס יצרו יצירה משפטית חדשה, ולא רק ביקשו להנציח את מנהגם משכבר הימים או לשדרגה מתניה בכתובה לחקיקה מקיפה. קשה אפוא להניח שרק המגורשים בפאס חרדו לשמירה על מורשת ספרד בעוד המגורשים האחרים התעלמו ממנה.

הלב נוטה להניח שחכמי המגורשים פעלו כאן מתוך מניע דומה לזה הקיים בהלכה לגבי העגונה הקלסית, שהיא אישה נשואה שבעלה נעלם ואין ראיות ישירות לכך שהוא איננו בחיים. כבר הזכרנו במבוא כי סביר מאוד שמשפחות רבות נפרדו בעקבות הגירוש ואחים פנו ליעדי הגירה שונים לעתים מבלי שידעו איש על יעדי רעהו. חמורה הייתה הבעיה אם אחד האחים השתמד, כפי שנהגו רבים מיהודי ספרד, ונותר בספרד, ובייחוד אם הצטרף לדת הנוצרית ולא היה בגדר אנוס. מצבים אלה, תקלתם הייתה עלולה להיות רבה, אם למשל מת האיש בפאס בלי ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום. האישה הייתה עלולה להיוותר עגונה בשל קשיים טכניים להיפגש עם הגיס ולקבל ממנו חליצה משום שגלה למקום אחר באגן הים התיכון, ועל אחת כמה וכמה אם נטש את הדת היהודית ונשאר בספרד.

אלא שגורם זה של עגינות היה קיים גם בקרב קבוצות מגורשים שפנו ליעדים אחרים ברחבי אגן הים התיכון. אכן, נעשו ניסיונות שונים להקל על מצוקת העגינות בייבום בדרך של ביטול זיקת הייבום בין משומד לאלמנה, או ביטול תוקפם של קידושין אם הבעל השתמד ולא היגר עם האישה. נושאים אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף. ולעתים התקבצו גדולי חכמים במקום מסוים והחליטו על עמדתם המשותפת. כך למשל החליטו חכמי המגורשים בשאלוניקי, שקידושי אנוס אינם בני־תוקף, ולכן נפתרת מאליה בעיית הייבום במקרה כזה. והנה כינוס אחר של חכמים החליט כי זיקת הייבום בין אלמנה לגיסה המשומד הם שרירים וקיימים ומחייבים חליצה. לא כל החכמים הסכימו עם עמדה זו הן לעניין תוקפם של הקידושין והן לעניין תוקפה של זיקת הייבום. אך אלה וגם אלה לא נקטו צעד דומה מעין זה של מגורשי קסטיליה בפאס.

ייתכן שתקנה זו קשורה במקרה קשה שנזכר בשני חיבורים היסטוריים שנכתבו בסמוך לתקופת הגירוש. מסופר שם על מאתיים נשים עגונות שגורשו מפורטוגל בשנת רנ״ג (1492/3) והורדו בידי רבי החובלים של הספינות בסביבת העיר פאס. היו בין העגונות כאלה שבעליהן נעלמו ואחרות היו יבמות שגיסיהן לא היו עמן, ובשל אי יכולתן להינשא הן הקימו לעצמן מעין קומונה בעיר סאלי ופרנסו עצמן ממלאכת יד, ואת העודפים אף תרמו לתלמידי בתי מדרש. יש להניח שנוכחותה של קבוצה גדולה כל כך של נשים יבמות ועגונות, המרוכזות יחד, הייתה זיכרון צורב מתמיד לחכמים ולראשי הקהילה, והייתה עשויה לדרבן אותם לחוקק תקנה שתביא לצמצום התופעה. אלא שלגבי עגונות רגילות חזר המצב לשגרה, משהתיישבו המשפחות במקומן וחדלו מנדודיהן, ואילו לגבי יבמות עגונות נותרה סכנת העגינות בעינה, שכן, כאמור לעיל, רבו המקרים של פירוד בין אחים בעקבות הגירוש.

מכירת הילד.

אמצעי נוסף לשמירה על הילד, הוא מכירתו לגורם זר. אדם הקובר את ילדיו בגיל רך מחליט כאשר נולד לו בן חדש, למוכרו לחברה קדישא תמורת תשלום מסויים. התנאי הוא שכאשר יתבגר הילד ויגיע לפירקו, על האב יהיה לפדותו מחברה קדישא תמורת תשלום כספי. האב קונה בחזרה את בנו מהחברה, במחיר יותר גבוה. יש להדגיש שברגע שהילד נמסר לחברה, משנים את שמו לשם חדש שהוא מקבל מהחברה והוא לא נושא עוד את שם משפחת אביו.

לפעמים נמכר הילד לקרוב משפחה או שהוא נמסר למשפחה מסויימת או לשכנים, אשר ידאגו לכל מחסורו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. זהו מן אימוץ מוסכם. אפשרות אחרת היא להשאיר את התינוק במסגרת המשפחה, אך לא בטיפולה מבחינה מעשית.

הערת המחבר : בן־עמי, רפואה עממית: האב מוכר את הבן לאדם אחר (זר) וזה מגדלו עד גיל הבר־מצווה או גיל מוסכם; נהגו העם, עמי 352 (ט): ״האב מוסר הבן לחברה קדישא, והללו מגדלים אותו עד גיל חמש, קונים לו לכסווא דל כימס סנין (החליפה של חמש שנים). אח״כ, אביו פודה אותו מהחברה תמורת תשלום מסויים״; נוהג בחכמה, עמי קלה: האב מוכר את הבן לחברה קדישא ומתנה שאם הבן יגיע לגיל הנישואין, יחזור האב ויקנה את בנו מהחברה בסן יותר; ליצחק ריח, יו״ד, ערך מים, אות י״ג. ספר חסידים, סי׳ רמייה¡ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ כא, עמי 59, ובעוד מקומות.

הדבר מתבטא בכך, שהשכנים הם הדואגים לכל מחסורו. לילדים אלה נוהגים לקשור מטפחת ובה שמים מטבע כסף. נזהרים מאוד לא לקנות לו שום דבר מכספי המשפחה. יש מקרים שהאם מוסרת את תינוקה לשכנה להיניק אותו, למרות שיש לה חלב בשפע. משום שהיא חושבת כי "השכנה"  ( כאן הכוונה לשדה ) פגעה לה בחלב ועל כן ילדיה מתים. העירקים נוהגים למסור את התינוק להנקה לאישה אחרת.

השכנה – הכוונה כאן לשדה; השדים נקראים בשמות שונים : שכנים, אחרים, חיצוניים, תחתוניים, הטובים מאתנו, ועוד. במקרה שלפנינו כאן, השכנה היא " התאבעה " – הרודפת של האישה.

חולצה מתכריכין.

במראכש, יש משפחו התופרות משאריות התכריכין " תאשמיר – חולצה, לילד שמכרו לחברה קדישא. בתקווה שבגד זה ישמור עליו מכל מזיק ומשטין הרוצה להתנכל לו. את השאריות של התכריכין משיגים כאשר איזה רב נפטר בעיר ואז המשפחה נוטלת אותם מגזורי התכריכין.

נזם זהב.

ישנן משפחות במרוקו שנהגו לנקב חור בחנוך אוזנו של התינוק, ימים אחדים אחרי ברית המילה ותלו בה עגיל זהב. מנהג ענידת הנזם קיים גם אצל ערביי מרוקו ונפוץ יותר אצלם. מטרת ענידת הנזם היא לשמור על הילד. ד"ר פ' לג'י, מביאה מנהג שהיה קיים במרוקו אצל הערבים והיהודים כאחד, והוא : כדי לשמור על הרך הנולד בימיו הראשונים, נוהגים הערבים לענוד לו נזם מכסף הנקרא " כ'ריסא ". את הנזם עושים או מייצרים משבע מטבעות כסף, שנתרמו על ידי שבע אימהות לילדים יפים, חסונים ובריאים. את שבע המטבעות מוסרים לצורף יהודי, אשר מתיך אותן ועושה מהן נזם. הוא בעצמו חייב לנקב חור בתנוך אוזנו הימנית של הילד ולענוד לו את הנזם. מכאן אנו רואים שגם מלאכת הצורפות שימשה בידם לסגולות ולמאגיה.

התכשיט הזה נקרא במקרה זה גם " עייאשא " –(ביטוח חיים). אסור להוריד את הנזם לתינוק עד שתעבור תקופת הסכנה. כאשר תחלוף התקופה המסוכנת – הימים הראשונים – מסירים את הנזם, מתיכים אותו ועושים ממנו טבעת, צמיד או פגיון, ועל הילד לענוד אותו תמיד.

גם הנשים היהודיות נוהגות בתקופת הריונן לקחת את אותן המטבעות, לקדוח בהן חורים ולקשור אותן לשיער ראשן או לצעיף ראשן. רק אחרי הלידה, הן מורידות אותן וקושרות אותן לבגדי הרך הנולד. נראה שמנהגים אלה היו קיימים בערי השדה אבל לא בערים הגדולות.

משפחות מסוימו בקרב יהודי דבדו – כמו משפחות מרציאנו -, נוהגות לנקב את אוזנו הימנית של התינוק הנולד ולענוד בה עגיל זהב. לפי טענתם, קבלה היא בידיהם שאבותיהם לא השתתפו במעשה העגל כאשר אהרן אמר אל בני ישראל : " פרקו נזמי הזהב אשר באשני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו לי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם – שמות, לב, ב-ג – אולם אמותיהם של אלו, לא אבו לסייע ולא לקחו חלק באותו חטא. בספר "ויען שמואל" מסביר מדוע מדוע משפחת בני מרציאנו הולכים עם נזם באוזן.

במכנאס, ניקבו את תנוך האוזן רק אחרי גיל חמש בערך. לילדות ענדו נזם גדול הנקרא אל-כ'רסא ולילד נזם קטן שכונה א-נפתיל. קוטר הנזם של הילדות היה כשמונה סנטימטרים ואילו זה של הילד הגיע לשלושה סנטימטר בלבד. זוכרני כמה זקנים מכובדים ונשאוי פנים, שהלכו עם נזם זהב באוזן. גם היום אפשר לפגוש באלה העונדים את הנזם, ולאו דווקא זקנים, כי זו עאדא – מנהג. יהודים אלה היו מאוד מכובדים בעיני הערבים שהתייחסו אליהם בכבוד רב וראו בהם את בני ישראל האמיתיים ששרדו : האדו הומא בנו ישראל – אלה הם בני ישראל – האמיתיים, את יתר היהודים כינו אותם בנו-זיפא – בני נבלה.

יש לציין כי אלה שענדו את הנזם, עשו זאת כל ימי חייהם. במותם, הם נקברו עם הנזם.