אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

 

בתחילת שליחותו התכוון חקלאי להעלות לארץ 1,000 עולים בכל חודש בהתאם לקבוצות המועדפות על פי כללי הסלקציה: 300 בני נוער, 300 צעירים ו־400 בני משפחות עד גיל 35. כמו כן הוא רצה להעלות 100-90 חולי גזזת, והם היו אמורים לקבל טיפול בארץ. בכללי העלייה הוקצו עשרים אחוזים מן המקומות לעולים מעל גיל 35, אך חקלאי שאף שכמעט כל העולים יהיו אנשים יצרנים. בהיעדר מועמדים מתאימים היה עליו ׳לייצר׳ מועמדים, הווה אומר ׳לרפא' מועמדים שנמצאו לוקים במחלות קלות כדי שיתאימו לעלייה. לשם כך הוא הקים עם רופא מחלקת העלייה ד״ר נתן שניצר תשתית לטיפול רפואי ואף התכוון להרחיבו ולהקים מנגנון רפואי נרחב, אולם דרישותיו למימון מנגנון כזה לא נענו. באותה עת לא יכלה הסוכנות, ואולי גם לא רצתה, להשקיע סכומים נכבדים במערך בריאות עבור יהודי מרוקו, והתקווה לזכות במימון הג׳וינט התבדתה גם היא.

הערת המחבר: שתי דוגמאות מני רבות להרכב קבוצות העולים ממרוקו. בקבוצה שהגיעה ב־5 במאי 1952 היו 129 עולים, מתוכם 47 צעירים, 67 בני משפחות, רובן צעירות, שניים שקרוביהם בארץ דרשו את העלאתם ו־13 חברי הכשרה. לפי הרשימות השמיות 12 אחוזים היו מעל גיל 35. באנייה שהפליגה כעבור כשבועיים, ב־20 במאי 1952, היו 118 עולים, מתוכם 14 מעל גיל 35, רובם בני פחות מארבעים. כל העולים חתמו על התחייבות לעבודה חקלאית (חקלאי למחלקת העלייה, 21.5.1952,7.5.1952, אצ״מ, 86/6161). ע"כ

השנים 1953-1952 עמדו בסימן של התמעטות הרצון וההתלהבות לעלות בקרב יהודי התפוצות בכלל ובקרב יהודי צפון אפריקה בפרט. למרות זאת בקהילה הגדולה של מרוקו היו עדיין אלפים שרצו לעלות. המניע העיקרי היה התקווה לשיפור מצבם הכלכלי והם היו נכונים לקרבנות רבים לשם כך. היחס לטיפול הרפואי ממחיש זאת היטב. רופא הסוכנות ד״ר שניצר ציין שהמועמדים היו מוכנים לסבול את הטיפול המכאיב בגרענת ולבטל את זמנם אם קיבלו הבטחה שאחר כך יעלו ארצה. ׳מחלת הטרכומה כשלעצמה, לא מפריעה להם, בבורותם הגדולה, אולם הם מוכנים לסבול כל צער רפואי באם עלייתם תובטח׳.

הערת המחבר: שניצר לחקלאי, 1.1.1952 (לעיל, הערה 10). הטיפול לא רק ארך זמן רב אלא היה גם מכאיב מאוד. כך תיאר את הטיפול בגרענת נער מועמד לעלייה: ׳האחות הפכה את מעטה עיניי שהעלו פצעונים. בתחבושת מחוספסת ניסרה את פנים עפעפיי עד זוב דם׳

(חזן, ארמנד, עמ׳ 161). על הרצון של אלפים לעלות דיווח גם חקלאי(חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 [לעיל, הערה 6]).ע"כ

התכנון של חקלאי, 1,000 עולים בחודש, לא יצא אל הפועל. בחודשים אפריל ומאי יחד עלו כ־400 איש. מנגנוני הסינון הותירו מאחוריהם פסולים רבים ותור ארוך של ממתינים. במאי 1952, חודשים ספורים לאחר קבלת ההחלטה בדבר מדיניות הסלקציה, היו 3,350 איש שעמדו לעבור בדיקה רפואית או עברו אותה. ריפוי הגרענת ארך כשלושה חודשים, מספר המקומות במחנה היה מוגבל ונוצר צוואר בקבוק בתהליך העלייה. אלפי מועמדים שאושרו בבדיקה הראשונה לא הוזמנו למחנה ועלייתם נדחתה. חמישה עד שבעה אחוזים מן הנבדקים בבדיקה הרפואית השנייה, שהתקיימה במחנה, נפסלו. 1,500 מאלה שעברו את הבדיקה עוכבו כי היו קשורים לבני משפחה שהיו בטיפול בגרענת. בתחילת התהליך האמין חקלאי שהעיכובים נבעו מקשיי הסתגלות לחוקים החדשים. הוא קיווה שעד סוף 1952 יעלה בידו להאיץ את קצב העלייה ולכסות את הגירעון שנוצר בחודשים הראשונים. הוא הסתמך על תכניותיו להרחבת הטיפול בגרענת ועל עזרה של הג׳וינט בפינוי קהילות כפריות קטנות (׳חומר טוב לארץ׳). כך קיווה להתקרב למכסה השנתית שהגדירה מחלקת העלייה בירושלים. אולם תוחלתו נכזבה. אמנם ביוני עלו 720 איש וביולי הגיעו 1,000, אך באוגוסט ירד מספרם ל־500 ובארבעת החודשים האחרונים של 1952 הגיעו 300 עולים בחודש בממוצע.17 עד סוף 1952 עלו ארצה כ־5,000 איש ממרוקו. כדי להעלותם נבדקו 16,000 איש. רק שלושים אחוזים מן הנרשמים קיבלו אישור לעלות.

הערת המחבר: חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). מרוקו לא הייתה התפוצה היחידה ש׳הכזיבה׳. העלייה מפרס נתקלה בקשיים שנבעו גם מתקנות הסלקציה, שיושמו שם בהקפדה, וגם מבעיות תובלה. רומניה הפסיקה לאשר יציאה של יהודים וכך היה גם בשאר ארצות מזרח אירופה. בניגוד לתכנית המקורית של 120,000 עולים בשנה הגיעו רק 24,000. ע"כ

תוניסיה: מאבק בין שליח העלייה לרופאים

יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית בתוניסיה היה דומה למדי ליישומה במרוקו, אם כי יהודי תוניסיה היו פחות מפוזרים על פני הארץ וריכוזם הקל את תהליך העלייה. שני שלישים מהאוכלוסייה היהודית התגוררו בעיר תוניס. שאר היהודים התגוררו בכמה ערי חוף, ורק מיעוט קטן, 10-6 אחוזים, התגוררו בקהילות כפריות קטנות.

מסוף 1948 פעל המוסד לעלייה בתוניסיה בגלוי אם כי בלא אישור רשמי לפעולה. רק ב־1953 העניקו לו הצרפתים אישור רשמי. ב־1949 נשלח השליח הישראלי הראשון לתוניסיה. עד אז ניהלו את הפעילות הציונית פעילים מקומיים או יהודים אירופאים שישבו בתוניסיה ומונו לנהל את ענייני הסוכנות. השליח הישראלי נחום דווינגר, שנשלח מטעם המוסד לעלייה ועבר אחר כך למחלקת העלייה, המשיך בפעילותו עד שלהי 20.1953 הוא הגיע לתוניסיה זמן רב לפני שתקנות הסלקציה נוסחו. את תפקידו ראה בהעלאת יהודים רבים ככל האפשר מתוניסיה ולא הסכין עם ההגבלות שהונחתו עליו מירושלים עוד לפני החלתה הרשמית של מדיניות הסלקציה. מבחינה זו היה דווינגר חסיד קיצוני לא רק של הגישה המשלבת אלא בעיקר של העדפת ההצלה על פני הבניין.

דווינגר התנגד למשל להגבלת עלייתם של ילדים חולי גזזת. הוא ראה בה מחלה קלה וציין שבראשית הבקרה הרפואית על העלייה לא הוגדרה כלל הגזזת מחלה המונעת עלייה, אך משהוכנסה לקטגוריית המחלות המונעות עלייה התברר שרוב הילדים נגועים בה. בתוניסיה כמעט לא הייתה אפשרות לטפל כראוי במחלה זו. הטיפול היה כרוך בהקרנות רנטגן ובכל תוניסיה היו רק שתי מכונות, שתיהן בתוניס העיר. דווינגר הוסיף שאם הילד לא עלה מיד אחרי הטיפול היה לו סיכוי סביר לשוב ולהידבק. הוא ביקש שיעלו את הילדים למרות המחלה וידאגו לטיפול רפואי בארץ. בקשתו נדחתה ולאחר חודשים מספר נקבעה המדיניות הכללית שבמסגרתה הוגבלה עוד יותר עלייתם של חולים.

מנגנון המיון והעלייה בתוניסיה היה מסועף פחות מזה של מרוקו. בתוניסיה לא היה מחנה מעבר וגם לא היו מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי המדינה. פרט לפעילים ציונים בקהילות היה כל מנגנון העלייה בתוניס העיר. יהודים מחוץ לתוניס שרצו לעלות הגיעו לעיר ושם שוכנו בכמה חדרים שעמדו לרשות הסוכנות. מתונים הפליגו העולים למחנה גרנד ארנס במרסיי ועברו שם את אותם הליכים שעברו העולים ממרוקו. בתוניסיה כמו במרוקו היה מצבם הרפואי של היהודים המכשול העיקרי לעלייתם. יהודים מדרום תוניסיה התלוננו על קפדנות רבה בבדיקות רפואיות. קבוצה של 240 עולים חשו מוכנים וראויים לעלייה לאחר שטופלו כמה חודשים על מנת להבריא ממחלותיהם. גם המסמכים הדרושים הן עבור השלטונות בתוניסיה והן עבור נציגי הסוכנות היו בידיהם. אולם עם הגיעם לעיר תוניס הם עברו בדיקה רפואית נוספת ותשעים אחוזים מהם נפסלו. הנפסלים עמדו בפני שוקת שבורה. הם מכרו את רכושם ועתה העריכו שייאלצו להישאר בתוניסיה כשהם חסרי כול.

לעתים קרובות ניסה דווינגר להתעלם מההגבלות הרפואיות. כך עשה כאשר הגיעו לתוניס מועמדים לעלייה חולים מכפרי הדרום ועשרת החדרים לטיפול רפואי כבר היו מלאים. דווינגר החליט שיסעו לארץ – באחריותו. הרופאה מטעם הסוכנות ד״ר שולמית טייב סירבה לאשר את עלייתם עד שתאושר מהארץ ולא מילאה אחר הוראותיו. בקיץ 1952 עקף דווינגר את המנגנון הרפואי ושלח 150 עולים בלא אישור רפואי כלל. הקבוצה עוכבה במרסיי לתקופה ארוכה ועמדה במוקדה של התכתבות ענפה. עם היוודע דבר עיכובם של העולים גייס דווינגר את הטיעון הציוני שאין בלתו כדי לאפשר את הגעת העולים ארצה: הוא השווה את עצירתם למעשי הבריטים. הוא גם התייחס לטיעונים בדבר מצבם הבריאותי של העולים. לדבריו הם נשלחו מתוניסיה בריאים ורק במרסיי צצו אצלם מחלות. המעשה בעולים אלה וההתכתבות שהתנהלה סביבם ממחישים את המתח שאפיין את העלייה הסלקטיבית – מתח בין ההצלה וצורכי היהודים בתפוצה, שייצג דווינגר, לבין הבניין וצורכי המרכז הלאומי בישראל.

            דווינגר לרפאל, 12.1.1951, אצ״מ, 86/6162.

            דוח מכינוס נציגי הפועל המזרחי בדרום תוניסיה, ג־רבה, 20.11.1951, גצ״ד, תשי״ב 31/13.

            ד״ר שולמית טייב לרפאל, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951 עמוד 119-116

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר