קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966

בקרב הערביים שהתישבו בספרד התלכדו סיעות שונות שלחמו זו בזו עד חרמה. סיעות אלה ייצגו איגודי שבטים ערביים שאותם איחד המוצא המשותף, כפי שזה נמסר במסורת שלהם. הערביים הצטינו תמיד ברוח פרטיקולאריסטית. הנאמנות לשבט קדמה אצלם לכל דבר אחר, זו היתה חובת כבוד קדושה. תולדות הערביים במולדתם לא היו אלא שורה של מלחמות בין השבטים. שתי קבוצות שבטים התבלטו במיוחד: שבטי תימן מן הדרום ושבטי קיס מצפון ערב. אחרי שהערביים התפשטו בכל הארצות של אסיה המערבית ומסביב לים התיכון, לא הרפו שתי קבוצות השבטים מלהלחם זו בזו, בפרס ובסוריה ובארצות אחרות. הכ׳ליפים מבית אומיה גרמו להחרפת היחסים ביניהן במקום להשכין שלום. כ׳ליפים אלה נהגו לתמוך באחד מאיגודי השבטים והרשו להם לרדוף את מתנגדיהם. כאשר תמך הכ׳ליף בקיסים, היה להם מותר להתעלל בתימנים, להושיב את מנהיגיהם בבית הכלא, להחרים את רכושם ואף להרוג אותם. כאשר מת הכ׳ליף ועלה לשלטון אוהד התימנים או שהכ׳ליף שינה את טעמו, יכלו לשלם לקיסים את גמולם. זה היה התוכן העיקרי של ההיסטוריה הפנימית של מלכות האומיים. השנאה עברה בירושה מאבות לבנים וחוש הנקמה היה מפותח מאד אצל הערביים. אנשים שנולדו בארצות רחוקות מחצי האי וממרכז האימפריה הכ׳ליפית ראו כחובתם לנקום באיגוד השבטים המתחרה מה שעוללו לאבותיהם באחד הקרבות במזרח עשרות שנים לפני כן. בספרד החריפה מלחמת השבטים עד מאד והתימנים והקיסים נלחמו אלה באלה עד חרמה. אך זולת התימנים והקיסים היו עוד סיעות ששמרו על עניניהן בעין פקוחה. עם הצבא של מוסא בן נציר הגיעו לספרד ערביים רבים מן החג׳אז׳ מתושבי מדינה, אשר תמכו מלפנים בעבדאללה בן אז־זביר, הכ׳ליף המתחרה באומיים. סיעה זאת שנאה את הערביים שבאו מסוריה תכלית שנאה. מול הערביים עמדו הברברים, אכולי קנאה ומלאי התמרמרות. אף על פי שהיה להם חלק נכבד בכיבוש ספרד, קופחו על־ידי הערביים בשעה שחולקו האדמות ונתנו להם שטחים הרריים אשר יבולם היה זעום. הם היו אוהבי חירות ואנשי מלחמה ובקושי השלימו עם שלטון הערביים.

 

במרוצת הזמן נהיה הריב בין מפלגות אלה הציר שעליו סבבו עניני המדינה. המושל הקיסי אל־הַיתַ׳ם בן עֻבַיד אל כלאבי (730/729) התעלל בתימנים והאשים אותם שקשרו קשר נגד השלטון. התימנים התלוננו עליו בחצר הכ׳ליף בדמשק והשיגו את פיטוריו והענשתו. במקומו מונה למושל ספרד עבדאררחמאן בן עבדאללה אל־גאפקי. הוא היה הראשון מבין שלושה מושלים חזקים שמנעו משך זמן מה אנרכיה גמורה. אולם תקופת השלטון של מושל זה היתה קצרה. בשנת 732 פלש עבדאררחמאן בראש צבא מוסלמי גדול אל גאליה והגיע עד פואטיה, מדרום לעיר טור. שם נוצח הצבא המוסלמי על־ידי הפרנקים שבראשם עמד קרל מרטל, אחד מאבות המשפחה הקארולינגית, ועבדאררחמאן עצמו נפל חלל. יורשו היה עבדאלמלך בן קטן אל־פִהְרִי שהיה לפי דברי המחברים הערביים עריץ ואכזר. כעבור שנתיים הודח ממשרתו ובמקומו נשלח לספרד עֻקבה בן אל־חג׳אג׳ אם־סַלוּלי. הוא היה אחד המושלים הטובים ואפילו הכרוניסטים הנוצריים שבדרך כלל אינם מספרים טובות על המוסלמים משבחים אותו. אחד המעשים הראשונים של מושל זה היה צעד נבון מאד: הוא הגלה את מנהיגי הסיעות מספרד על מנת להשרות שלום בתוך המדינה. לאחר מכן הפנה את מרצו למלחמה בנוצרים. הוא דיכא מרידות של הנוצרים בהרי גליסיה ואסטוריה ובגליל הבסקים. המלחמה בפרנקים, שליטי גאליה, לא נפסקה והגיעה לשיא חדש בש׳ 737, כאשר צר קרל מרטל על העיר נרבון. המלחמה בנוצרים היתה משאת נפשו של עקבה ואילו היה זה ביכלתו היה מקדיש את כל כוחו לתפקיד זה. אולם בימים ההם פרץ בצפון אפריקה מרד גדול של ברברים ומושל ספרד נקרא להתערב, כדי להחזיר את הסדר על כנו. עקבה עבר איפוא את מיצר הים ופתח במלחמה עם המורדים, אלא שההצלחה לא האירה לו פנים. הוא חזר לספרד ובהיותו שכיב מרע שידלו אותו מקורביו למנות ליורש את עבדאלמלך בן קטן שכבר מילא תפקיד זה לפניו. בינתיים התקוממו הברברים בספרד עצמה וההתקוממות הזאת נתפשטה יותר ויותר עד שאיימה למוטט את שלטון הערביים. כובשי ספרד החלו להלחם בינם לבין עצמם.

 

ילידי הארץ הלא־ערביים לא התערבו בריב הסיעות המוסלמיות, אך אין לומר שעמדו מן הצד כאילו אין להם ענין בכך. לשתי הסיעות הגדולות בקרב הערביים לא היה אותו היחס אל אוכלוסי הארצות הנכבשות. אמנם בעיני כל הערביים לא היו אוכלוסין אלה אלא פרה חולבת, אולם נראה שיחם הקיסים אליהם היה קשה יותר. התימנים היו יותר מתונים ובמיוחד בזמן שלא אחזו ברסן השלטון הסבירו פנים גם ללא־ערביים. מכאן שאוכלוסי הארצות הנכבשות אהדו על פי רוב את התימנים ותלו בהם תקוות. אף הברברים העדיפו את שלטונם על שלטון הקיסים.

 

הגורל של הלא־מוסלמים נשתנה בימים טרופים אלה במהירות רבה. בשנים הראשונות אחרי הקמת השלטון המוסלמי היה מצבם טוב. השליטים החדשים לא היו בקיאים בניהול של אדמיניסטראציה מסודרת והיו זקוקים לעזרת ילידי הארץ, הנוצרים והיהודים. כזה היה המצב בכל הארצות שנכבשו בידי הערביים וגם בספרד. כך נמסרו לפיקוח הלא־מוסלמים אחוזות ובתים, כל אותו הרכוש העצום שניטש על ידי השרים והעשירים שגלו ממקומותיהם בשעת הכיבוש. אין ספק שאותם הפקידים ומנהלי־המשק מקרב הנוצרים והיהודים הפיקו ממלאכתם תועלת מרובה. המתיחות בין השליטים המוסלמים ובין הנוצרים פגה כעבור זמן קצר, בימי השלטון של עבדאלעזיז, בנו של מוסא בן נציר, ואילו היהודים נהנו גם מחופש הדת שבא להם במפתיע, דבר שלא חלמו עליו משך זמן רב.

 

כאשר נפוצו הידיעות על כיבוש ספרד בידי המוסלמים במרחבי אפריקה הצפונית התעוררו הלבבות בקהילות ישראל בכל אתר ואתר. בארצות אלה ובפרט בערי מרוקו ישבו יהודים רבים שברחו מספרד, בזמן שמלכי הויזיגוטים רדפו אותם וגזרו על דת ישראל גזירות חדשות לבקרים. אך רבים מהם לא יכלו להסתגל לתנאי החיים במקומות שהשתקעו בהם, כי ההבדל ברמה הכלכלית והתרבותית בין ספרד, ארץ תרבות עתיקה, ובין ארצות הברברים היה ניכר. לפיכך אין להתפלא שהם התגעגעו אל המקומות אשר מהם גלו. אף הבנים של יוצאי ספרד ששמעו רבות על הארץ ההיא נשאו את עיניהם אליה. מעולם זו תכונתם של מהגרים ופליטים. משנודע על השינוי הגדול בספרד קמו איפוא רבים, חגרו את מתניהם ויצאו אל ערי החוף כדי להפליג בים ולחזור אל ספרד. החלה נדידה שנמשכה זמן רב ונהיתה ברבות הימים זרם גדול של הגירה. הגירה זו שעליה אין למצוא ידיעות רבות במקורות ההיסטוריים היתה התופעה החשובה ביותר בתולדות היהודים בארצות המערב ואוגן הים התיכון בכלל בתקופה ההיא. היא נועדה להביא לידי ההתקבצות של היישוב היהודי הגדול בספרד, יישוב אשר מנה מאות אלפים. אולם לא רק התוצאות מעידות על תהליך חשוב זה כמאה עדים, אלא יש למצוא לו סימוכין בהוי ההיסטורי הכללי, כפי שהוא נמסר על דפי הכרוניקות הערביות.

 

 בחיבורים אלה מסופר שעם המושלים הערביים שנשלחו ממרכזי השלטון הערבי במזרח ובצפון אפריקה באו קבוצות גדולות של ערביים לספרד. כשם שאל־חר הביא לו פמליה גדולה של ערביים מצפון אפריקה, מקירואן, כך עשה יורשו אס־סמח. גם הוא הגיע אל ספרד עם גדודים חדשים של ערביים. אך יותר משבאו אל ספרד ערביים, היגרו לשם ברברים מכל הגלילות של צפון אפריקה, על־מנת לזכות באדמות ולשרת בצבא בארץ שנכבשה זה עתה. עוד באו אנשים בעלי יזמה וסתם הרפתקנים שקיוו לעשות חיל בפרובינציה החדשה של המלכות האסלאמית, סוחרים, ספקים לצבא ואחרים. כך נתעוררה תנועת הגירה אל ספרד בעקבות הכיבוש. מכאן שלא רק פליטי ספרד היהודיים חזרו לאחר הכיבוש אל חצי האי הפירנאי, אלא גם יהודים אחרים לקחו את מקל הנדודים לידם ושמו את פניהם מערבה. ליהודים שהתגוררו בערי החוף האפריקאני של הים התיכון היו סיכויים טובים למצוא להם פרנסה בספרד. הם ידעו את הלשון הרומית מן הימים בהם שלטו הביזנטים בגלילות מאורטאניה וכמו כן כבר סיגלו להם את הלשון הערבית ואף היו מעורבים בברברים. אי לזאת היו להם הסגולות להיות המתוכים בין השליטים החדשים של ספרד שהיו כה זקוקים למי שיכלכל את עניני האדמיניסטראציה והמשק במדינה הכבושה. תנועת ההגירה היהודים לספרד החלה במרוקו, הקרויה בפי הערביים ״המערב הרחוק״, ששם ישבו פליטי ספרד הויזיגוטית, ולאחר מכן הקיפה את היישובים היהודיים בשאר ארצות אפריקה הצפונית.

 

היהודים בכל הארצות הללו היו בזמן ההוא אחוזים בולמוס של הגירה. עד הכיבוש הערבי היה יישוב יהודי גדול באלכסנדריה ולפי דברי ההיסטוריונים הערביים נמצאו בעיר בזמן הכיבוש 40.000 יהודים החיבים במם הגולגולת, כלומר 120.000 נפש לפחות. היסטוריון ערבי אחד יודע לספר שרבים מיהודי אלכסנדריה ברחו לפני הכיבוש ולפי דבריו עלה מספרם ל 70.000. ודאי שמספרים אלה מוגזמים, אך עובדה היסטורית היא, שאחרי הכיבוש הוסיפו יהודי אלכסנדריה לצאת מן העיר. זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי חזרו הביזנטים וכבשו את העיר וכאשר השתלטו עליה הערביים שנית, בשנת 645, ערכו טבח בתושביה. מאורע זה קידם בודאי את תהליך ההגירה. מכל מקום תחת שלטון הערביים פסקה אלכסנדריה מלהיות קהילה חשובה ומאידך אין לומר שרבים מיהודי אלכסנדריה עברו אל פוסטאט ששם לא התהותה קהילה גדולה אלא דורות לאחר מכן. ברי שעקב קשרי המסחר בין אלכסנדריה ובין ארצות צפון אפריקה שממערב למצרים מצאו להם לא מעטים מקלט במקומות אלה. כאשר יסד המצביא הערבי עקבה בן נאפע בשנת 670 את העיר קירואן באו לשם יהודים רבים ממצרים, הכ׳ליף עבדאלמלך (685—705) ביקש מאחיו עבדאלעזיז, מושל מצרים, שישלח לקירואן אלף משפחות יהודיות או קופטיות, העיר הזאת נהיתה נקודת המוקד למסחר הפורח בין המזרח ובין המערב האסלאמי שהתפתח לאחר כיבוש צפון אפריקה בידי הערביים והנה הכרוניקות הערביות מוסרות שמקירואן היגרו ערביים רבים אל ״המערב הרחוק״ ואל ספרד. קרוב לודאי שהיהודים נספחו עם זרם מהגרים זה. תנועת ההגירה היהודית אל ספרד באה גלים גלים. השפל והגאות בזרם ההגירה היו כמובן תוצאות של הנסיבות בארצות המוצא של המהגרים ושל הידיעות על מצב היהודים בספרד עצמה.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966-עמ' 23

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר