שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א

חותם של חיים מסורתיים — על־פי מורשת היהדות והליכותיה — היה טבוע בתקופה זו על החברה היהודית באפריקה הצפונית. רובו המכריע של הציבור היהודי שמר על מצוות הדת העיקריות. אנשים באו אל בתי־הכנסת בימות שבת ומועד וגם בימות חול, אך במיוחד מעלים על נס כל רואיהם של היהודים בתקופה זו את הקפדתם על שמירת השבת. נוצרי שפקד את קהילת מכנאס בראשית המאה ה־18 מעיד, שהעיר כולה שבתה מכל פעילות כלכלית ביום השבת, משום שהיהודים השולטים על כל המיסחר לא באו ביום זה ל״מדינה״(העיר המוסלמית). יתכן שיש גוזמה בדברים אלה, אך אין ספק שהפעילות הכלכלית אכן הצטמצמה בגלל היעדרם של היהודים ביום השבת, ממרכזי המיסחר. נוסע שהיה באלג׳יר בראשית המאה ה־19 מציין, שהיהודים מסתגרים בשכונתם ביום השבת והילה של קדושה אופפת אותם. עדויות דומות קיימות גם ביחס לבני קהילות אחרות באפריקה הצפונית בתקופה זו.

ואולם, מאידך, פשטו לעתים בקרב שכבות שונות בחברה סטיות משמירת המצוות. בראשית המאה ה־18 התקינו בצפרו תקנה, שבאה בין היתר להתריע על כך שיש אנשים המגלחים את זקנם ופיאותיהם שלא על־פי ההלכה. במיוחד הירבו מנהיגיהן הרוחניים של הקהילות להתריע נגד חיי מותרות ועל שמירת גדרי המוסר. הם היפנו את דבריהם בעיקר לנשים. כך התריעו בקהילות רבות נגד הנטיה ללבוש בגדים מפוארים ולעדות תכשיטים יקרים, דבר העלול גם לעורר את קינאתם של המוסלמים. חכמי הדורות ההם יצאו גם נגד מינהגים מסויימים שדבקו בהמוני העם ושהיו זרים לרוח ההלכה. החכמים יצאו, למשל, נגד מינהג הנשים להתגודד בשעת פטירת אדם ולשרוט פניהן ובשרן עד זוב דם. ואולם, הישנותן של תקנות בעניינים אלה פעמים רבות באותה תקופה, מעידה שלא תמיד עלה בידם של פרנסי הדור לסתום את הפרצות שניבעו בחברה היהודית.

כאמור, היו יהודים, ובמיוחד מקרב העלית הכלכלית והחברתית, שקיימו קשרים הדוקים עם חבריהם למעמד בקרב החברה המוסלמית. אך מנהיגי הקהילה היהודית ביקשו להזהיר מפני ניצול קשרים אלה לרעה, אם על־ידי שיתוף פעולה נגד הקהילה ואם על־ידי השתמטות מחובות המוטלים על כל בני הקהילה, ובמיוחד מתשלום מסים. בחריפות רבה יצאו דברי הדורות ההם נגד מלשינים (״מוסרים״, בלשונם) או נגד אלה המתעלמים מבתי־הדין היהודיים ופונים לערכאות של גוים או נגד זלזול בקיום המצוות, תופעה שפשטה במיוחד בקרב חוגים חברתיים שהירבו להתרועע עם בני מעמד דומה בקרב החברה המוסלמית.

לסיכום, אף־על־פי שבתקופה זו היתה חריגה כלשהי מקיום מצוות, והיו בודדים שניסו לפרוק עולה של הקהילה, השכילה החברה בכללותה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית, בתוך בית־הכנסת ובחוג המשפחה.

2. 2. התנועה השבתאית באפריקה הצפונית.

 בסמוך לראשיתה של התקופה הנדונה — אמצע המאה ה־17 — עברו על החברה היהודית באפריקה הצפונית, כמו בקיבוצים אחרים של בית־ישראל, זעזועים חברתיים עזים, בעקבות התפשטות התעמולה השבתאית בקהילות רבות וחשובות. זעזועים אלה נמשכו כעשור שנים, בעיקר מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח בשנת 1665, ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו.

אין ספק שהתפשטות הקבלה באיזור זה חיזקה את השפעת השבתאות בארצות האיזור (ראה להלן). אחד המוקדים החשובים של התעמולה השבתאית היה מצריים. כבר שנתיים לפני התגלותו כמשיח, כשעשה בקהיר כשליח קהילת ירושלים לצורך איסוף ממון, רקם שבתי צבי קשרים עם ראש הקהילה היהודית בקהיר, הצ׳לבי רפאל יוסף. השפעת התעמולה החדשה הורגשה במיוחד בין מקורביו של רפאל יוסף, ואלה מצאו חסידים רבים בין המוני העם. הבשורה החדשה עשתה לה כנפיים גם באלכסנדריה, ובשנת 1666 היו בה אלפיים איש שעשו תיקוני תשובה, וערכו צומות; אחד הרבנים שם אף ביטל את תענית תשעה באב. ר׳ יוסף אזוביב מחכמי אלג׳יר, אשר נלכד גם הוא ככל הנראה בכבלי התעמולה השבתאית, מעיד על מה שראה בביקורו באלכסנדריה: ״נעשתה תשובה גדולה אשר כמוה לא נהיתה, כי עד עתה יותר משליש הקהל לובשים שק על גלדם״(= עורם)(ציון, ו, תש״א, 87).

אנשי מצריים היו מן הראשונים שהפיצו את התעמולה השבתאית ביתר ארצות אפריקה הצפונית. בטריפולי, באלג׳יר, בווהראן ובתוניס נתפשטה האמונה באמצעות כמה חסידים נלהבים של שבתי צבי; אחד מהם היה אברהם מיכאל קרדוזו, שקיים קשרים עם עזה ואיזמיר, שני מרכזים חשובים של התעמולה השבתאית בשנות השישים במאה ה־17. הבשורה החדשה הגיעה אף לג׳רבה, וגבאי ההקדש בקהילה התכוונו למכור את נכסי ההקדש, משום שחשו שהקץ הנה זה בא.

השפעה גדולה לשבתאות היתה, כאמור, במארוקו, במשך עשור שנים. במיוחד היו לה מהלכים בראשיתה של התנועה באזורי דרום־מערב מארוקו, שבהם נודעה לקבלה השפעה חזקה מאוד, ויש להניח שהיא שהכשירה את הלבבות לתעמולה השבתאית. הקהילה במארוקו היתה נתונה לתעמולה ממצריים, מטריפולי(שבלוב) ומהולנד אך אין ספק שהלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות במארוקו בעת חילופי השושלת הסעדית בשושלת העלווית וביסוס שלטונו של מולאי אלרשיד — סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. אנו שומעים במיוחד על סבלם של היהודים באזורי זאוויה, תאדלה ומראכש שבדרום־מערב מארוקו. הם נרדפו על־ידי השלטונות שהטילו דופי בנאמנותם למלכות. ר׳ יעקב ששפורטש, שכתביו הם אחד המקורות החשובים לתולדות השבתאות ולמלחמה בה, מציין שאלרשיד אף גזר חורבן על בתי־הכנסת בתאדלה ובמראכש. במכנאס עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי, וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. השפעת התעמולה השבתאית הגיעה גם לאיזור המרוחק שבדרום־מזרח מאח־קו, בפאתי הצחרה — איזור תאפילאלת. התלהבות חדשה התעוררה במארוקו בשנים 1675-1673, וזאת למרות המרתו של שבתי צבי. הפעם קמה רוח של התעוררות גם בערים המרכזיות והחשובות של יהודי מארוקו באותה עת — בפאס, במכנאס, בסלא, בקצר אל כביר ובתיטואן. בראשית שנת תל״ד (1673) הכריז על עצמו כמשיח בחור תמהוני בשם יוסף בן צור ממכנאס — כנראה גם בהשפעת אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביאו של שבתי צבי, שעשה את ימיו האחרונים בעיר זו ונפטר בה בשנת 1673 — והוא בישר על הגאולה העתידה לבוא על־ידי שבתי צבי.

ואולם, רק מעטים בדרך־כלל הלכו שולל אחרי התעמולה השבתאית. רוב רבני אלכסנדריה, שכאמור היתה מרכז לתעמולה זו, לא נתפסו לאמונה החדשה. רבני טריפולי קמו נגד פעילותו של קרדוזו, ואילו במארוקו דחו רובם המכריע של חכמיה את התעמולה השבתאית. נראה שמעמדם של החכמים בארץ זו וכוחה של התורה היו חזקים דיים להדוף רוחות אלה ומיד ולאחר שכל הנבואות לבוא המשיח בשנת 1675 נתבדו, דעכה לחלוטין האמונה בשבתי צבי.

למעשה, לא הותירה השבתאות רישום של ממש בקרב העדה היהודית באפריקה הצפונית, פרט לכמה מינהגים, כגון בשירת הנשים בטריפולי ששרו עוד באמצע המאה ה־19 ״חנון יא רחמן ג׳יב אלמשיח מעא נתן״ (חנון, הוי רחום, הבא את המשיח עם נתן)(מ׳ הכהן, הגיד מרדכי, ירושלים תשל״ט, 93), אך ספק אם הנשים נתנו את דעתן לתוכן המדוייק של הדברים. הוא הדין באחד השירים שנהגו הנשים היהודיות במארוקו לשיר בחתונה. בכמה קהילות שם שרד מינהג לחלק מעות לילדים בתשעה באב כמו בפורים, שריד לכך שהפכו יום זה ליום שימחה בימי התפשטות השבתאות.

ככלל ניתן לומר, שהשבתאות עוררה הדים בקרב קהילות אחדות באפריקה הצפונית, אך כגודל ההתלהבות שהתעוררה בהן כן היו גדולים ממדי האכזבה. תנועה זו לא הותירה באפריקה הצפונית עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-עמ'176