חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו-אַהֲבָה בְּרַךְ אוֹ בָרַח
אַהֲבָה
בְּרַךְ אוֹ בָרַח
במרוקו, הְוִירִין הוא מעין מקבילה של שְׁחָה. הוא היה יהודי ששמו האמיתי היה אהרן. סיפורים רבים מיוחסים לו, בכולם הוא יוצא מנצח תודות לפקחות ולערמומיות שלו. לפעמים הוא קצת מרושע ולפעמים יכולה פקחותו לעלות לו ביוקר, אבל היו בטוחים שהוירין ימצא תמיד מוצא מכל מצב. פעם התארח אצל יהודי שהזמינו לטעום מן הקוסקוס הטוב של אשתו. כשהוגש הקוסקוס, לקח האיש לפת גדולה מעל קערת הקוסקוס והגיש אותה להוירין: ״יקירי, אמר, אכול נא את הלפת הזאת לכבודו של אברהם אבינו.״ הביט הוירין בחמדה בקערת הקוסקוס ונענה לרצון מארחו ואכל את הלפת. אז נטל האיש עוד לפת: »הוירין יקר, אכול נא את הלפת הזאת לכבוד יצחק אבינו.״ במאמץ ניכר אכל הוירין את הלפת השנייה. כאשר בלע את חתיכת הלפת האחרונה, נטל המארח לפת שלישית. ״אנא ידידי, בל יפקד מקומו של בחיר האבות, אכול נא לפת זאת לכבוד יעקב אבינו.״ לסיפור הזה יש שני סיומים אפשריים: הראשון הוא שכשסיים לאכול את הלפת השלישית ברך את האל הטוב שנתן לנו רק שלושה אבות, והשני הוא שכשראה שיש עוד כמה לפתות על הקערה קם וברח מבית מארחו לפני שהלה יעבור לאמהות…
או או או
לָאַהֲבָה דְּרָכִים מוּזָרוֹת
אֶת זֶה תּוּכְלוּ מִיָּד לִרְאוֹת.
שֵׂיךְ עָשִׁיר שֶׁחַי לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ;
הִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִנְּשׁוֹת הַרְמוֹנוֹ,
יַעַן כִּי אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ
הֶעֱנִיק רַק לְאַחַת: נָאקָתוֹ:
הוּא קִשֵּׁט אוֹתָהּ וְטִפֵּחַ אוֹתָהּ
וּמָלֵא כָּל–צֹרֵךְ שֶׁנִּשְׁקַף מִמַּבָּטָהּ.
בְּלִבּוֹ חָשׁ כְּלַפֶּיהָ רֶגֶשׁ כֹּהּ כַּבִּיר
שֶׁאֶת מִרְבָּצָהּ לְחַדְרוֹ הֶעֱבִיר.
וְיוֹם אֶחָד, כְּשֶׁדִּבֵּר אוֹדוֹתֶיהָ;
וּמָנָה אַחַת לְאַחַת מַעֲלוֹתֶיהָ,
אָמַר: – נָאקָתִי טוֹבָה מִכָּל אִשָּׁה
וּמָה חֲבָל שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת וּמַחֲרִישָׁה
כִּי אִם אַלָּאֶהּ הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת פִּיהָ
וְהִיא הָיְתָה מַשְׁמִיעָה אֶת דְּבָרֶיהָ
הֱיִיתֶם נוֹכְחִים עַד כַּמָּה
הִיא נְחָנָה כְּשֶׁכָּל וּבְחָכְמָה!
אָז יֹאמַר לוֹ הְוִּירִין בִרְצִינוּת:
אֲדוֹנִי הַשֵׁיךְ, אֹמַר לְךָ בְּכֵנוּת
אֲנִי מְסֻגָּל לְלַמְּדָהּ לְדַבֵּר
תּוֹךְ זְמַן קָצָר; שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר!
אוֹרוֹּ עֵינִי הִשֵּׁיּךְ וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:
אִם תַּצְלִיחַ בְּכָךְ, אוֹצָר אַעֲנִיק לְךָ!
הַעֲנֵק לִי, אָמַר הְוִּירִין; אֶת שְׂכָרִי מֵעַתָּה
כִּי לְפָנַי עֲבוֹדָה רַבָּה וְלֹא מְעַטָּה
עָלַי לְהַסִּיעַ הַרְחֵק מִכָּאן אֶת הַנָּאקָה
שֶׁתּוּכַל לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט וּבְלִי דְּאָגָה!
אָז יִתֵּן הַשֵּׁיךְ לְהְוִּירִין מְלֹא דִּינָרֵי זָהָב
וִיפָרֵד מִנָּאקָתוֹ בְּמִלִּים שֶׁל אִישׁ מְאֹהָב;
יַזְכִּיר לְהְוִּירִין שֶׁעָלָיו לָשׁוּב תּוֹךְ שָׁנָה
כִּי לְלֵב אוֹהֵב מָה קָשָׁה הַהַמְתָּנָה!
יָצָא הְוִירִין מֵהָאַרְמוֹן וְהַנָּאקָה לְצִדּוֹ
עִם מַחְשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת וְהַדִּינָרִים בְּיָדוֹ;
הָלַךְ אֶל אִכָּר מִסְכֵּן וּמָסַר לוֹ הַנָּאקָה
אָמַר לוֹ: – מֵעַתָּה הָסֵר מִלִּבְּךָ כָּל מוּעָקָה
כִּי בְּהֵמָה זוֹ תַּחֲרֹשׁ אַדְמָתֵךְ בִּמְקוֹמְךָ.
חָזַר הְוֵרִין אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא שִׂמְחָה,
קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְהִכְרִיז: – מְאֻשָּׁר הִנְנִי
מֵעַתָּה אֵשֵׁב לִי תַּחַת תְּאֵנָתִי וְגַפְנֵי.
אַךְ אִשְׁתּוֹ הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וְלֹא שַׁאֲנַנָּה
– מְשֻׁגָּע! וּמָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹד שָׁנָה?!
וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הֲשֵּׁיךְ אֶת אֲהוּבָתוֹ,
בְּאֵיזֶה מַצָּב תַּחֲזִיר לוֹ אֶת נָאקָתוֹ?
עָנָה הַלֵּיצָן מִבְּלִי לָצֵאת מִכֵּלָיו:
– אַאוֹ אַאוֹ אַאוֹ!
אָמְרָה זוּגָתוֹ: – לֹא אַנִּיחַ לְךָ
עַד שֶׁתַּסְבִּיר לִי אֶת תְּשׁוּבָתְךָ!
חָזַר הְוִּירִין וּפֵרֵט אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:
– אוֹ אוֹ אוֹ !
אוֹ שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמַת הַשֵּׁיךְ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים,
אוֹ שֶׁהַנָּאקָה מֵרֹב עֲבוֹדָה תָּמוּת מִיְּסוּרִים,
אוֹ…. שֶׁאֲנִי אַחֲזִיר לְבוֹרְאִי אֶת נִשְׁמָתִי…
אָז לָמָּה לִדְאֹג! הָבָה נֵהָנֶה מֵעָשְׁרֵנוּ זוּגָתִי.