אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר

 

מהו"סולם התלמידים"?

לא היה קל להיות בכיתה שכמעט כולם חדשים עבורי וכולם גדולים וגבוהים ממני. הייתי צריך למתוח את רגלי כך שקצות אצבעות רגל ינוחו על הרצפה . נראיתי בעיני אחדים נטע זר שבא אולי לאיים על מקומם ב״סולם התלמידים" . אז, מהו אותו"סולם תלמידים" ?

שיטה צרפתית מיוחדת הייתה לדירוג תלמידים בכיתה. קודם כל , כדי שיתקיים "סולם התלמידים" היה צורך במחברות מבחנים שהיו שמורות בארון ליד שולחן המחנך. בסוף כל חודש , המחנכים בכיתות הנמוכות רשמו על גבי גיליון הציונים של כל תלמיד את הציון שקיבל בכל המקצועות . מכיתה ה' ועד כיתה ח' נדרשו התלמידים לכתוב בכתב רהוט בגיליון את הציונים שקיבלנו, בדיוק כמו שהיו רשומים במחברת המבחנים, כי היה אמון מוחלט בין התלמידים למחנך בעיניי! זה. בתום השיעור החזירו

התלמידים את הגיליונות ואת מחברות המבחנים לבדיקה של המחנך .

חשוב לציין כי על גבי גיליון הציונים כתבנו בעט נוצה , כלומר עט בעל ציפורן ממתכת שאותה טבלנו בכסת דיו כדי שהאותיות והמספרים יופיעו בכתב נאה ורהוט. קסת הדיו היתה עשויה מחרסינה לבנה , מעין כוסית קטנה ולה פתח צר שמספיק לטבילת הציפורן. הכוסית היתה שקועה בתוך חור עגול שהיה בחלקו הקדמי של שולחן התלמיד . הלוח העליון של השולחן , שעליו כתבנו או הנחנו את הספר , היה מחובר בצירים אל גוף השולחן כך שיכולנו להגביהו ולשלוף מבפנים את בקבוקון הדיו , אשר הכנו בעצמם בבית או את הנייר הסופג שהנחנו על העמוד אשר עליו כבר כתבנו.

לאחר שהעתקנו את הציונים מתוך מחברת המבחנים אל תוך גיליון הציונים נדרשנו לחבר את סך כל המספרים , שנעו בין הציונים הגרועים 'חלש – חלש מאוד' לבין הציונים הגבוהים 'טוב מאוד- מצו״ן', את סך כל מספרי הציונים רשמנו בתחתית הטור ליד המילים "סך הכל ״. הסך הכל של הציונים קבע את מעמדו של התלמיד בכיתה מבחינה לימודית וחברתית והוצג בכיתה ב״סולם התלמידים" , מ׳ למעלה ומי למטה. מ׳ שצבר ציונים גבוהים נעמד ליד שולחן המורה ומי שצבר ציונים נמוכים עמד בסוף הטור וקרוב אל דלת היציאה מן הכיתה. המורה חבש על ראש התלמיד הנכלם "כובע של ליצן" והכריזו עליו "ליצן הכיתה". ריחמתי עליו ולא אהבתי את ההתעללות הזו.

היינו כבר בסיומו של שליש שני ועמדנו לקבל את התעודות כדי להראות להורים. אני זוכר היטב שבסיום שליש א' לא השתלבתי בין עשרת הראשונים בכיתה. אני גם זוכר שבבית לא הרימו גבה על ההישג הלא כל כך מזהיר . זו כבר לא אותה תעודה של הצטיינות מהשנים הקודמות . אבל הפעם הירגשת׳ שאני הולך להיות בעשיריה הראשונה.

לאחר שמסרנו את גיליונות הציונים ומחברות המבחנים למחנך , התחילו התלחשויות בין התלמידים , כמו למשל : "מהו הסכום שקיבלת?" …"מהו סך הכל הציונים שלך? "ושלך ?".. הסכומים עברו בין התלמידים מפה לאוזן , וכך התמונה הלכה ונתחוורה ל׳ , אך לא רק לי….

צלצול הפעמון שיחרר אותנו מהלחץ בו היינו נתונים ויצאנו בריצה אל החצר. שיחקנו וצהלנו כרגיל ובתום ההפסקה שבנו למקומותינו , מחכים להוראות המחנך. המחנך נכנס ואמר :

– בשעה שאני בודק את מה שכתבתם וסיכמתם , אתם רשאים לקרוא להנאתכם , לצייר או למלא תשבצים.

לא היה צורך לדרוש שנשב בשקט ובוודאי שלא להרעיש , כולם היו במתח לדעת מה יאמר המחנך לאחר שיסיים את בדיקת הגיליונות של הציונים.

מקום ראשון בכיתה ?

עשינו כמצוות המחנך , אך לא היה תלמיד שלא הציץ כדי לראות מה עושה המחנך . לפתע נשמע קולו הרועם:

– התלמיד אסרף, גש הנה !

הייתי מופתע , חששתי גם. זה בוודאי מקרה חריג לגשת אל שולחן המורה. ניגשתי קרוב לשולחן והמחנך הושיט לפני את גיליון הציונים ואמר :

מה זה צריך להיות ?! טעית בחישוב! רשמת לעצמך סכום ציונים גבוה בהרבה ממה שמגיע לך !

דברי המורה נפלו על אוזני כרעם ביום בהיר. העפתי מבט מהיר לעבר התלמידים וראיתי שכמה מהם נראו שמחים לאיד, כאילו רצו לומר, זה עתה הגיע וכבר רוצה לכבוש את הבכורה בכיתה ועוד במרמה…

שוב נשמע קולו הרועם של המחנך:

  • קח את הגיליון וסכם כאן ועכשיו !

הסתכלתי על גיליון הציונים ולא האמנתי למה שראו עיני. הדיבור נעתק מפי ורק עיני הזילה דמעה. המחנך פנה אלי הפעם בטון מוכיח :

  • אהא ! אתה בוכה , סימן שאתה מצטער…. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי :
  • אדוני המחנך, כאן , כאן וכאן לא אני כתבתי.
  • תבהיר את דבריך ! למה אתה מתכוון ?

־ אדוני המחנך יודע שמעולם לא נתת לי ציון גרוע . יש כאן כמה ציונים נמוכים שאינם בכתב ידי.

המחנך נראה נסער, קם וניגש לארון, שלף את מחברת המבחנים שלי ושב לכיסאו. נראה היה כאילו כל עולמו חרב עליו כי הבין שמישהו מעל באמון שהוא נתן בתלמידיו.

– מי היה בכיתה בזמן ההפסקה?! מ׳ הם התורנים היום?!

עם הצלצול לקח המחנך את שני התורנים אל המנהל.

למחרת סיפר המחנך כי אחד התורנים הודה במעשה ושבאותו יום הוזמנו הוריו לשיחה . התברר גם כ׳ התלמיד הורחק מבית הספר לפרק זמן לא ידוע .

לא סיפרתי להורים במשך זמן רב על האירוע הזה כ׳ לא היה טעם לצער אותם . אישית, כאב ל׳ מה שקרה לתלמיד, שהיה התלמיד המצטיין בכיתה . כל כך קיוויתי שיחזור לבית הספר כדי לומר לו שאני מוחל לו אך לא זכיתי לעשות כן. ההחלטה הנמרצת והמהירה שנטל אבא שינתה את כל התוכניות . ההכנות לעלייה שלנו היו בעיצומן ובכל זאת קיוויתי כי ביום האחרון של הלימודים אזכה לראותו ולתופף עמו על הילקוטים שלנו ולשיר מחדש :

יי שמח תלמיד, שמח תלמיד / הגיע החיפש לתמיד .

שלשלום, שלום ולא להתראות / למבחן,  להכתבה ולמחברו

מחוץ לבית הספר נשתולל / נשיר, נשבר ונתהולל"

אך זה לא קרה. באותה תהלוכה של סוף שנת הלימודים כבר לא רציתי לשיר ולהשתולל. נותרה ב רק התקווה שיבוא יום ואפגוש אותו . אני עדיין ממתין לו ושרק לא יהיה מאוחר מדי.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר