סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

חטיבות ה-ח: פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר

פרשת יוסף ואשת פוטיפר היא הפרשה המרכזית בסיפור, והעימות עם זוליכה, אשת פוטיפר, הוא, ללא ספק, לב לבה של הקצידה ושיאה. הפרשה מסופרת על פני ארבע חטיבות(ה-ח, 81- 155). זמן הסיפר של הפרשה התארך מאוד, ועובדה זו כשלעצמה די בה כדי להעיד על מקומה המיוחד בעלילה ועל מרכזיותה בחיי יוסף. העימות הוא גם נקודת המפנה בסיפור, לפניה הלך יוסף מדחי אל דחי, מיוסר ומעונה, ואחריה מתהפך גורלו עד לעלייתו לכס השלטון במצרים. בפרשה זו מתגלה יוסף במלוא מוסריותו ובמלוא מהותו כצדיק, והתנהגותו בפרשה זו היא שזיכתה אותו בתואר צדיק, ובשלה היה מושא להערצה הגדולה של הקוראים והמאזינים היהודים לאורך הדורות. בסיפור הפרשה עושה המחבר שימוש במגוון מקורות של הסיפור: הוא משתמש באינטנסיביות רבה במקורות היהודיים, רובם הגדול מספרות חז״ל ומספרות יהודית מאוחרת יותר. בצד הרמיזות וההפניות אל המסורת היהודית ניכרת גם השפעתה של המסורת המוסלמית. את הפרשה הוא מעצב באותן טכניקות ותחבולות שבהן עיצב את הסיפור עד כה, חלקה הגדול כתוב כשיח ישיר מפי הגיבורים, במונולוגים ודיאלוגים, ואירועים שונים מתוארים מנקודות מבט אחדות, מנקודת מבטו של מספר יודע-כול ומנקודת מבטם של שני גיבורי הסיפור, זוליכה ויוסף. עיצוב זה מעניק לסיפור את אופיו הדרמטי ולדמויות את עיצובן המורכב.

גם בחטיבה זו ממשיך המספר בשכתוב הסיפור בדרך ברירת המקורות והשמטה של אירועים שבעיניו אינם מקדמים את העלילה, ובאותה עת הוא מרחיב אותו בתוספות ממקורות אחרים. הסיפור נפתח בתיאור קצר של הצלחת יוסף בניהול משק בית-פוטיפר, הצלחה שעליה מסופר באריכות רבה במקרא (בראשית לט 1- 6), הוא מקפיד לספרה בלשון המזכירה את המקור:

חין קטאעו סומו עבאה

פוטיפר /

כאשר פסקו את מחירו לקחו פוטיפר

באס יכדמלו פדאר

ופלעמארה

כדי שיעבוד אצלו בבית ובכל (אשר לו).

[ וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ- בראשית חט ד]

פסקה זו מסתיימת במקרא באזכור יופיו של יוסף בפסוק 6, לפני שהמספר עובר לספר על העימות בין יוסף וזוליכה. כך גם בקצירה, יופיו של יוסף מתואר לפני העימות בינו ובין וזוליכה, אשת פוטיפר, אלא שבקצידה המראה מתואר בדרך לא שגרתית, דרך עיניהם של בני הבית:

חין דככלוה מן באב דאר / קאלו דדי מן דאכ לכבאר

כאשר הכניסוהו בשער הבית / אמרו:          ״של מי החדשות ?״

דדי יוסף ז׳ין למנדר            ״

של יוסף יפה המראה״,

אנסמעו לכלאם / א-סידנא / אנסמעו לכלאם

 נשמע הדבר / אדוננו / נשמע הדבר .

מיד אחרי תיאור זה מכניס המספר את הקורא בבת ראש לעיצומה של ההתרחשות באמצעות מונולוג ארוך מפי זוליכה, אשת פוטיפר:

זוליכא עמלת עינהא פיה / קאלת האדא באס נתיה

זוליכה נתנה עיניו בו / אמרה: ״בזה אני אתגאה [אתענג],

אנטלב מן רבבי ייהדיה

אתפלל לבוראי, ידריכו [להיות צייתן],

האד פרכ לגזלאן / א-סידנא / האד פרכ לגזלאן

זה עופר האיילים / אדוננו / זה עופר האיילים.

כול מא קאל אנא נעטיה / מן דהב ופדדא נגניהּ

כל מה שיבקש אתן לו / בזהב וכסף אמלאנו,

חלפת מא נחמד עליהּ

נשבעתי לא להרפות ממנו,

מן טריק לעצייאן / א-סידנא / מן טריק לעצייאן

מדרכי הסירוב / אדוננו / מדרכי הסירוב.

פוטיפר דאבא נז׳ליה / מא ישוף פייא וואלא פיה

את פוטיפר עתה אגרש, לא יראני, ולא אראנו,

 

סידי וואס נעמל במזיהּ

אדוני, אין לי מה לעשות בבואו,

נברא מן למחאיין / א-סידנא / נברא מן אללמחיאן

אתרפא מתלאות וייסורים – אדוננו – אתרפא מתלאות וייסורים.״

הערות המחבר: הנוסח המצוטט אינו נוסח הדפוס, אלא נוסח טובלי וכתב יד 1. בנוסח שלנו – פונה פוטיפר אל יוסף ומבקשו לעבוד עימו, אבל ללא שכר. ניסוח מוזר, מאחר שמדובר ביחסים שבין עבד לאדונו. הנוסח שהבאתי בדיון הוא נוסח ברור שתואם את רוח הפסוקים במקרא.

במקביל לבראשית לט 7 : וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.

במוקד תשומת הלב של באי הבית עומד יופיו של יוסף, הוא שמצית את תשוקתה של זוליכה, והוא המניע את העלילה. במונולוג ארוך חושפת זוליכה את שיקוליה, מאווייה ורגשותיה ישירות, היא חושקת בעבדה יפה התואר ונחושה להשיגו, והיא אינה בוחלת בשום אמצעי, אף לא בסילוקו של בעלה מדרכה." גם תשובתו של יוסף להצעותיה מובאת ישירות מפיו, בקולו, ומתשובתו מתברר כי אשת פוטיפר אכן פעלה על פי תוכניתה והציעה ליוסף זהב וכסף וכיבודים אחרים, אך יוסף מסרב לה בתוקף:

אמר לה: ״גם אם תתני לי מאה קונטאר, [של כסף וזהב]

קאללהא לוכאן תעטיני / מייאת קנטאר

 

אין היא של אבי וסבי העבירה.

מא [מאסי] הייא דדי בוייא ווז׳די /לעבירה

98

לא אמרה פי רבוני היקר, הנהו מביט וצופה,

מא נעצי רבבי לכרים / ראה נאדר

99

איך אעשה העבירה, ואיך זה יכול לקרות?

כיף נעמל למעאצייא / וכּיף ייזרא

100

אני מבני ישראל, בני החורין ההם,

ראני מן באנו ישראל / דוכּ לחראר

101

רק קומי לך, חדלי מדיבורים.״

גיר קומי פחלאכּ / ייזזאכּ מן להדרא

102

נימוקו של יוסף לסירוב שונה מן הנימוק במקרא. בסיפור המקראי סירב יוסף להצעותיה של האישה מפני שלא רצה למעול באמון שנתן בו פוטיפר, ואילו כאן דוחה יוסף את הצעתה של זוליכה מנימוקים דתיים ולאומיים, בדומה לנימוק בספר היובלים ואצל פילון. המעשה שזוליכה מבקשת ממנו הוא עבירה על פי אמונת אבותיו ועל פי המצוות מן התורה. יוסף מאמין שהאל צופה במעשיו ויודע הכול, מפניו אי אפשר להסתיר דבר, ואת האל הוא ירא, ואת מצוותיו הוא מקיים, בעוד שמפני פוטיפר אפשר להסתתר. הוא רואה עצמו שייך לציבור ׳בני ישראל׳, שנוהגים על פי התורה, והמעשה הוא עבירה על ׳לאו׳ מעשרת הדברות, על ׳לא תנאף׳. מנקודת ראותו של יוסף, היהודים נבדלים במהותם ובדתם מסביבתם, והעימות הוא בין שני עולמות שביניהם לא ייתכנו התקרבות ולא חיבור.

האמונה בהשגחה אישית ובבחירה החופשית היא הצד השני של המטבע של נאום המלאך, של הגזרה ורצון האל, אמנם הכול נגזר ונעשה על פי רצונו של האל, אך לאדם יש חופש בחירה ומרחב פעולה, במיוחד בכל הקשור לקיום המצוות ולהתנהגות האדם בחברתו. האל משגיח על מעשיו של האדם וצופה בו, אך אינו מתערב, הוא מאפשר לו לבור את דרכו ולהכריע, כדבר המאמר: ״הכול צפוי והרשות נתונה״, כלומר, הכול נצפה על ידי האל, אך הרשות לבחור נתונה לו לאדם, אם ללכת על פי התורה ומצוותיה, או להיכנע ליצר ולספק את תאוותיו. יוסף בוחר להיות ׳בן חורין׳, היינו, להתגבר על היצר ולהתנהג על פי מצוות התורה. התורה היא הכלי למימוש חירותו, היא מנחה אותו לנהוג על פי אמות המוסר והתבונה ולגבור על יצרו ועל נטיות לבו ולעמוד מול פיתוייה של זוליכה. עד לעימות עם זוליכה לא נדרש יוסף לבחור ולהכריע, כי האחרים שלטו בגורלו והכתיבו את מעשיו, הוא עבר מיד ליד, אחיו התעללו בו ומכרו אותו לעבד, אנשי השיירה מכרו אותו לפוטיפר, ובבית פוטיפר גורלו נתון היה בידי גבירתו לשבט ולחסד. עד כה נבחן יוסף על יכולת עמידתו ודבקותו באמונה באל ובביטחונו בו, עתה, דווקא כעבד, הוא נדרש להכריע מתוך בחירה חופשית, ויוסף מכריע – הוא בוחר לשמור על דתו ועל זהותו. הכרעה זו היא אשר מעוררת את ההזדהות איתו ומזכה אותו בהערצה של הקהילה.

 

הערות המחבר: סילוקו של הבעל מדרכה של האישה כדי לבצע את זממה מצוי בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פז: ״ד״א הן אדני מתיירא אני מאדני, אמרה אהרגנו, אמי לה לא [דיי] שאימנה באיסרטיון שלנואפים אלא שאמנה מאיסרטיון שלרצחנין אתמהא.״

יוסף קורא לבני ישראל ׳בני חורין׳, הוא סבור שהיהודים כפופים ונשמעים לאל ונוהגים על פי מצוות התורה ולא נתונים לשלטון יצריהם, ייתכן כי בשימושו בלשון ההגדה מתכוון המספר לרמוז על שייכותו לעם שיצא מעבדות לחירות.ע"כ

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D-עמ' 257

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר