מורשת יהדות מרוקו

רשה"נ – רבי שמואל הנגיד- קורדובה 992 – 1058. היהודי היחיד שזכה בארץ ספרד להיות הווזיר בבית השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, והיה הנגיד של כל קהילות יהודי ספרד, הלך בעקבות קודמו, חסדאי אבן שפרוט ( חיאין, גיאן 915 – קורדובה 970, וראה עצמו מנהיג כל קהילות ישראל בארץ ישראל, בכל תפוצות הגולה, ובייחוד ראה עצמו אחראי לקהילות ישראל בארץ ישראל, והיה קשור בציון וירושלים בכל נימי נפשו. היה שותף, ואף כיועץ עליון, למינוי ראש ישיבת גאון יעקב בירושלים, דאג לפרנסת יושבי ירושלים הרבנים, העסיק את יושביה בהעתקת ספרות ישראל, והיה נושא בהוצאות המאור בכל בתי הכנסת הרבניים בירושלים.  שירת ציון וירושלים הייתה נשמעת בין שיריו בקול רם מאוד, ואף היה למגדלור לכל משוררי ישראל הבאים אחריו, ואף למשורר נושא דגל ציון וירושלים רבי יהודה הלוי. רב שמואל הנגיד היה המשורר הספרדי, אשר דאג כי שיריו יגיעו לבתי הכנסת ולישיבות בירושלים, ואף ביקש, כי ישמשו שירי תפילה והודיה לקהל בתפילה בציבור. יובאו כאן רק שני קטעים מתוך שניים משיריו.

עֲלֵיכֶם בְּנֵי תּוֹרָה וְתוֹפְשֵׂיָה – השיר לרבי דוד, איש יושב ספרד, אשר נתמנה למשרה בירושלים לפני עלייתו :

1-עֲלֵה נָא אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת כָּל / הָאֲרָצוֹת וְדוּן דִּינֵי קְנָסֶיה
וְדַע כִּי לְךָ דָּוִד, יְשִׁיבָה תּוֹךְ / דְּבִירָהּ כְּבֶן דָּוִד בְּכִסְיָה

 הֲיוֹם מָחָר תְּמִישׁוּן אָהֳלֵיכֶם – שיר זירוז לרבי סהלאן איש מצרים לעלות ארצה כראש ישיבה :וְאָרוּץ בּוֹ אֱלֵי נוֹף, עִיר מְגוּרֵי / תְּחוֹלֶלְכֶם וְקִרְיַת סִבְלֵיכֶם
וְאֵלֵךְ עִם רְבִי סַהְלָאן אֲצִילָה / אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת חוֹלְלֵכֶים
וְאָשִׂיחָה לְשְׁכְנֵי הַר לְבָנוֹן / וְיַרְדֵּן וַאֲמַנֶּה נַחֲלֵיכֶם.

עוד יובאו כאן טורים בודדים משלושת שירי מלחמה, ושלושתם מופנים לירושלים.

3 – באחד משירי המלחמה הראשונים ( החלו בשנת 1038 ) אחרי מלחמת ידייר בקיץ תת"א – 1041

לְבָבִי בְּקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מֲדַמַּעַת / לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵפָעַת
וְלִרְאוֹת עֲדַת שִׁרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה /  בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְ חוֹנָה וְנוֹסַעַת
וְאוֹרְחַת לְבָנוֹן עַל אֲרִיאֵל בְּקוֹל זִמְרָה / תְּפַזֵּר פְּתוֹתֵי מוֹר וְקִדָּה כְּזוֹרַעַת
יְמֵי נַעֲרֵי בְּצִיּוֹן כְּשֶׁמֶשׁ עַל / עֲרוּגוֹת בְּשָׂמֶיהָ מְהִלָּה וּמוֹפַעַת

 4– בשיר עם כתובת מפורשת להעברתו לעיר ירושלים : " אליכי ירושלים עיר העתיקה אני אסכפתא שבספרד : ושיר זה שלח מן מערכת הקרב, אשר היה בחודשים מארס – אפריל 1046.

בְּהִנָשְׂאָה ) הזמרה יְשׂוּששׂוּם עַם / וְתִפְרַח וְתָגֵל כַּחֲבַצֶּלֶת עֲרָבָה
וְעוֹד תּוּשַׁר בְּפִי עוֹלִים גְּאוּלִים / א)לֵי צִיּוֹן עֲלֵי דֶּרֶךְ נְתִיבָה

5 – בשיר " אם תבך עלי עין גולה " אשר נכתב אחרי המלחמה על ידי סביליה – 1056, לדניאל בן עזריה, ראש הישיבה בעיר הקודש ירושלים :

מִי יִתְּנֵנִי נָא כְּבַעֲלֵי כָּנָף / אוֹ בַּעֲלֵי אֶבְרָה וְלוֹ אָעוּפָה
אֶל בֵּית אֱלֹהִים לַחֲזוֹת בֶּן דָּוִד / יָפֶה אֲשֶׁר לְמִשְׂרָה יָפָה.

ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני–עמ'248

ירושלים של מרוקו

צביונו של המלאח היהודי

המלאה היהודי הישן של מקנס היה מקום קטן – רק שלוש מאות  מטרים רוחבו וארבע מאות מטרים אורכו. מאות בתים היו דחוקים ומגובבים זה לצד זה וזה בתוך זה, וביניהם סמטאות וחצרות, רחובות מעוקלים, חנויות ודוכנים.

בין דמויות המופת שעל סיפוריהן גדלו ילדי המלאח היו דמותה של הקדושה ללה סוליקה הי״ד שמסרה נפש על שמירת הצניעות; היה את סיפורם של קדושי אופראן, חמישים יהודים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם בשמחה לאחר שמיאנו להתכחש לאמונתם בשעת השמד; והיו גם דמויותיהם של אבות משפחת טולידאנו עצמה – רבי דניאל ׳ראש רבני קסטיליה׳ אשר יצא בראש גולים בעת גלות ספרד, ורבי חיים טולידאנו עליו אמרו כי זכה לגילוי אליהו.

המלאח: שמורת טבע רוחנית

חומות המלאח שתי פנים להן: מחד, מגינות הן על היהודי מפני הסביבה המוסלמית העוינת; מאידך, חוצצות הן בינו לבין העליבות השוררת מחוצה לו.

עד להגעת הצרפתים הרי בהתהלכו מחוץ למלאח היה מעמדו הרשמי של היהודי מוגדר כד׳ימי – כלומר אדם נחות-דרגה שקיומו נסבל רק כל עוד שילם את מס הג׳יזיה וסבל בדומיה את חרפת הקלון שהמיטו עליו המוסלמים. לעיתים אף נדרש לחלוץ את נעליו בהתהלכו ב״מדינה״ המוסלמית או לשאת על בגדו תו מזהה – והכל על מנת להשפילו ולבזותו. אולם בהגיעו לבין כותלי המלאח שב היהודי והיה לבן־מלך. כאן יכול היה לבנות עולם רוחני עשיר של תורה ומעשים טובים, עולם שזר לא יבין ושהגיע לשיאים של אמונה ויראת שמים שמעסים היו כמוהו.

בתקופה בה אנו עוסקים חיו במלאח של מקנס כששת אלפים יהודים. מספרם הלך וגדל עד כדי תשעת אלפים נפש ערב הקמת המלאח החדש בשנת תדפ״ד (1924). כל אלה חיו בכ-250 ״חצרות״ – ממוצע של ארבע משפחות לכל חצר. בקרב יהודי המלאח רק מעטים זכו להתגורר בחצר פרטית משל עצמם. מרבית החצרות היו משותפות וסביבם מספר דירות הבנויות בקומה אחת או שתיים. בכל דירה התגוררה משפחה שלמה. בחדרים הסמוכים חיו בני המשפחה המורחבת ובהם הסבא והסבתא ולעיתים אף הילדים הנשואים.

חומה עבה הקיפה את המלאח ובה שער גדול שהוגף מדי לילה. חומות המלאח התוו את גבולות עולמו הפנימי של היהודי הדר בו ומבחינתו המתרחש מעבר להן שייך לעולם אחר. כאשר יהודי אמר"כל העולם יודע" כוונתו הייתה ״כל המלאח יודע״. החומה היוותה חיץ פיזי בין העולם החיצוני לבין זה הפנימי, אך לא פחות מכך גם הייתה גדר רוחני ששמר מפני ההשפעות השליליות שבחוץ.

צנועים ופשוטים היו חייהם של מרבית יהודי מקנס, אך כנגד הדלות החיצונית מה מאירים היו חייהם הפנימיים. לא בכדי כינו אותה ״ירושלים של מרוקו״. בתחומיו הצרים של המלאח ספון היה עושר רוחני ללא שיעור. בכל סמטה ופינה נמצאו תלמידי חכמים ונקיי דעת, מופלגים בחסידות ובעיון התורה. רבים מהם לא התפרסמו לפי שהמצאת הדפוס טרם באה למרוקו והספרים שחיברו לא ראו אור, אולם בני הקהילה ידעו להעריך את גדלותם וקדושתם. במקנס גם בעלי המלאכה והסוחרים הפשוטים ביותר היו ספוגים יראת שמים ומאוגדים במסגרות מיוחדות ללימוד תורה. ענייני הצבור נחתכו על פי הוראת הרבנים שסמכותם היתה איתנה והכל סרו למרותם. השבת נשמרה בקפדנות ואמונה תמימה פעמה בכל הלבבות.

שירת הבקשות

״קום, בני, קומה נא!״ 

ברוך חש את מגע ידו החמימה של אביו מעוררת אותו מהתנומה שנפלה עליו. הוא פקח את עיניו. נרות השבת עדיין בערו בצלוחיות השמן. ניחוח הסכ׳נה – החמין השבתי הנפלא שהכינה אמו הרבנית – עוד היה מורגש בחלל הבית.

רבי יעקב טולידאנו, מדייניה הנכבדים של מקנס, ליטף בחיבה את בנו וקירב אליו נטלה מלאה במים. ״הזדרז ליטול ידיים״, דחק בו. ״תיכף מתחילה שירת הבקשות״.

ברוך דילג בזריזות מעל יצועו. הוא אהב להצטרף לאביו בלילות השבת הארוכים של חודשי החורף עת היו יהודי מקנס מתכנסים בבתי כנסיותיהם כדי לשורר ולרנן לפני מלך מלכי המלכים.

בחוץ שרר קור עז והכוכבים הבריקו ברקיע כמו פנינים קטנות. ברוך הידק לגופו את הג׳לביה המחממת העשויה צמר גס ולפת את כף ידו הגדולה של אביו. הם צעדו בשתיקה, ברוך הקטן מנסה לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אביו. מפעם לפעם דילג מעל שלולית מרופשת, שכן רחובות המלאח הישן לא היו מרוצפים. בעודם צועדים הצטרפו אליהם יהודים נוספים שהגיחו מהחצרות והסמטאות. עד מהרה ליוותה אותם קבוצה נכבדה. כולם סבבו את דמותו התמירה של הרב טולידאנו, שמעיל ה׳זוכא׳ השחור ומצנפת הדיינים שלראשו ציינו את מעמדו הרם.

מרחוק כבר הבחינו באורן של מנורות השמן הרבות שהבליחו בעד החלונות של ׳צלאת שמואל טולידאנו', בית הכנסת הוותיק בו התפללו בני משפחת טולידאנו מדורי דורות. ככל בתי הכנסת שבמרוקו הצניעה הפשטות החיצונית של המבנה את הקדושה הספוגה בין כתליו. בית הכנסת קידם את פני הנכנסים בניחוח בדי הדסים הסובבים את התיבה ובריחם המתקתק של ספלי תה מתובלים בעלי נענע.

מאות המתפללים נעמדו בחרדת קודש בעת כניסתו של הרב, שכן נערץ ואהוב היה רבי יעקב טולידאנו על הכל. סיפורי מופת התהלכו על גדלותו בתורה ויראת השמים המופלגת שלו. רבים ניגשו לנשק את ידיו. רבי יעקב תפס את מקומו וסימן לפייטן להתחיל.

פתח הפייטן בסלסול:

״דודי ירד לגנו לרעות בגנים / להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי / שערי ציון אשר אהבתי״

והקהל השיב לו בנעימה:

״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך / ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך / וגם אמנה את אחותי"   

וכך, חרוז אחר חרוז ופיוט אחר פיוט, עלתה שירת תפילתם של בני קהילת מקנס, עד שאפפה את כל סמטאות המלאח הנם את שנתו. אף רבי יעקב עצמו נתן קולו בפיוט וזמר, לפי שגדול היה כוחו בחיבור פיוטי קודש כמסורת רבני משפחת טולידאנו, ולכל פרשה ופרשה ידע להתאים פיוט המביע את רחשי הקודש המפעמים בליבו לפי ענייני דיומא.

שעות ארוכות נמשכה שירת הבקשות עד שדבקו שמורות עפעפיו של ברוך הצעיר זו לזו ובחלומו דימה לראות כי מלאכי מרום עצמם פותחים פרגוד של מעלה ומביאים את הפיוטים והניגונים כעולות וכזבחים לפני היושב במרומים.

סדר יומו של רבי יעקב טולידאנו היה עמוס בצרכי ציבור. הוא התחיל עוד בטרם עלה השחר והסתיים הרבה לאחר תיקון חצות. רבי יעקב היה ממהר לבית המדרש למסור שיעור תורה ונחפז לבית הדין כדי להכריע בדבר הלכה. עיתים היה מזדרז לקיים מצוות ביקור חולים, ופעמים אחרות ־ לדון בתקנת הציבור. עשרות דורות שימשו בני משפחת טולידאנו בקודש, ניווטו את חיי הקהילה בתקופות סוערות מתוך אחריות ומסירות, הרביצו תורה בעדרים והעבירו את שלשלת הזהב הלאה. ברוך הצעיר רץ בעקבות אביו, עקב אחר מעשיו, והדוגמה האישית שהוא רואה נחקקת בליבו הרך. מכאן הוא לומד כיצד מנהיגים ציבור. זהו בית היוצר המשריש בו מגיל צעיר כי אחריות הרבים מוטלת על כתפיו.

בבית אביו למד את העיקרון הבסיסי לאורו ניתב את חייו: כזה ראה וקדש.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 34

שבת ויצא

דודי ירד לגנו — רמל-מאיא או צביהאן

ידיד נפש — נועם ״מזולזלת״ בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה

(156) — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק

אָעִיר כַּנֶּשֶׁר / קִנִּי מֵאֹשֶׁר / לֵאמֹר מִזְמוֹר שִׁיר / לְיוֹם הַשַׁבָּת:
נוֹדֶה שִׁיר מִזְמוֹר / בְּמָּרָה אָמוּר / זָכֹר וְשָׁמוֹר / אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:
יוֹם קָדּוֹשׁ סֶלָה / בְּמַחְשֵׁב עָלָה / בּוֹ מַעְשָׂיו כִּלָּה / וְגַם בּוֹ שַׁבָּת:
סוּת יְפִי סוּתָן / וּבְגִנַּת בִּיתָן
כִּי הַשֵּׁ"ם נָתַן / לָכֶם הַשַּׁבָּת:

עַל עַרְסוֹתֵיכֶם / שִׂימוּ לְבַבְכֶם / בְּמוֹשְׁבוֹתֵיכֶם / בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
דּוֹדִים לוֹ דִּרְשׁוּ / צֳרִי צוּף דִּבְשׁוּ / חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ / וּמִדֵּי שַׁבָּת:
יוֹם תַּעֲנוּגִים הוּא / יַיִן מִשְׁתֵּהוּ / לֶחֶם אִכְלֻהוּ / הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת:
הַצָּרִים קָמִים / שׁוֹאֲלִים לִפְעָמִים
מָה יוֹם מִיָּמִים ? / תָּשִׁיב: מִשַּׁבָּת:

שִׂמְחַת רַעְיוֹנַי / עִם סוֹד חֶזְיוֹנַי / דִּבֶּר יְיָ / שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת:
וְאָדָם בָּרָא / בִּדְמוּת וְצוּרָה / לְהַלֵּל נִבְרָא / כָּל–יוֹם הַשַּׁבָּת:
רִקְמָה הִלְבִּישׁוּ / וּבְפַז שִׁבְּצוּ / תַּעֲנוּג עָשׂוֹ / כָּל–יוֹם הַשַּׁבָּת:
אוֹרוֹ גַּם הוֹדוּ / נָתַן בְּיָדוֹ
לִשְׁמֹר וּלְעָבְדוֹ / חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת:

קָרָא בְּשֵׁמוֹת / חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת / לְיוֹצֵר יְמוֹת / מוֹעֵד וְשַׁבָּת:
יוֹצֵר–כָּל בָּרָא / מִצַּלְעוֹ עֶזְרָה / לִהְיוֹת לוֹ חֶבְרָה / לִפְנֵי הַשַּׁבָּת:
חָזָק חַי נֶעְלָם / אֶת עַמּוֹ כֻּלָּם / יִזְכּוּ אֵל עוֹלָם / שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת:

כנפי שחר

(56ו) הנושא: קימה ל״בקשות״ בלילי שבת.

קני — בני ביתי או קהלתי. במרה אמור — שמירת שבת היא אחת מעשר מצוות שנצטוו במרה (סנה׳ נו:). במחשב עלה — והיא אחת מעשרה דברים שעלו במחשבה (פדר״א ג). סות יופי… — מלבוש מפואר. ובגנת ביתן — בבית הכנסת. ערסותיכם — מטותיכם. דודים — חביבים. לו דרשו… — דרשו ברבים מתיקות יום השבת. שמחת רעיוני… — שלוות הנפש בעוה"ז וסוד הטובה לעוה״ב רמוזים בכפל ״שבתון שבת״. ואדם ברא — וברא אדם. תענוג עשו — עשה אותו, את יום השבת, תענוג. אורו… — מסר לו התורה לעסוק בה (פדר־א יב). ליוצר… — שגם להקב״ה קרא שם

יסודות מאגיים

בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים:

 (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים;

(ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים.

 עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהערר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר:

(א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור.

(ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים,^, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול. על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי (ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי (כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

הערת המחבר: קשה לאמוד, ולו באופן כללי, את חלקם של היהודים בצורפות ובתכשיטנות המגרבית. להלן כמה נתונים חלקיים; באלז׳יר במאה ה־18 היתה צורפות הזהב כולה בידי היהודים (אוידל, עמ^,35). משום כך לא הופיע ברשימת ראשי הגילדות שמו של ראש הצורפים כי לא היה מוסלם <שם.88). ברשימת הצורפים הותיקים באלז׳יר כל השמות הם יהודיים <שם, 135). גם בקונסטאנטין עסקו רק יהודים במלאכה זו(שם, 437). באוראןפעלו22 צורפים יהודים, בתלמסאן — 30. בכל מחוז אוראן היתה הצורפות כולה בידי יהודים (שם, 412). בלגואט היו 13 צורפים, מהם 12 יהודים (שם. עמי 344). אשר למארוקו קבע,1949 ,R. LeToumeau, Fes Avant le Protectorat , עם^, 352. כי מספר ניכר של יהודים היו צורפי כסף וחוטי תיל זהב. לפי טראם, עמ׳ 93, כמעט כל צורפי הזהב העירוניים במארוקו היו יהודים. גם שאמפו(עמי 5) מדברת על רוב יהודי במקצוע זה. על כפרי צורפים יהודים ממגורשי ספרד באנטי־אטלס (בפרט תאהלה) ראה ביזאנסנו, עמ׳ xiv-xv. אשר לתוניסיה מצא אבראהימי(1975) כי 60% של התכשיטנים המורשים היו יהודים (וזאת אחרי היציאה הגדולה של היהודים מארץ זו). לינדן־מוזיאום עט׳ 57.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית).״ האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר (קיג, קיר) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבליס (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם., בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומו, מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יה פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.״

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982 –עמוד 31

(178) — קצידה — סי׳ מזמור לדוד קים

בחוזר ובסיום (דרידכה)-ויצא

בשקל ״בסאלי אסתפכּר יא חפפאצ'י

וולא בסאלו ענד ללי עארפין ג׳ולאן״

מְיַחֵל וּמְצַפֶּה יוֹם אָבִיו בּוֹ יֻקְטָב
יָשִׁישׁ הוֹדַע לוֹ, כִּי בְּאָמְנָה / בִּרְכָתוֹ מְזֻמָּנָה / לוֹ נִתְּנָה לְמָנָה

 (781) הנושא: מתוך הפרשיות תולדות-ויצא. (כז, לז— לא, כט).

 מיחל — עשו. יוקטב — יוקטף, ימות. ישיש… — יצחק הודיע לעשו כי בא יעקב ולקח ברכתו

קְרָאוֹ, צִוָּהוּ, הִדְרִיכוּ וַיֵּיטֶב
טָרְפֵי צִמְחִי הָרָיו מִבִּרְכוֹתָיו הִרְטִיב
אֹרַח מְסִלָּתוֹ עֵת עָזַב / שָׁנָה שִׁלֵּשׁ בִּרְכָתוֹ בְּיוֹם עֲזָבוֹ —
מַחֲמַת אַדְמוֹנִי / אָזוּר נְקָמָה חָגוּר חֶרֶב וְשִׁרְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

זָקֵן צִוָּהוּ, כִּי אַחֲרִיתוֹ יוּטָב
מִבְּנוֹת לָבָן קַח לָךְ אִשָּׁה / בַּת כְּנַעַן לֹא תִּשָּׂא / עֵינִי עֲשָׁנָם עָשְׁשָׁה
עֵשָׂו שָׁוְא נִתְעָה וְקַו מִשְׁטָר שָׁם הִקְטִיב
לְבַת יִשְׁמָעֵאל אֲחִי אָבִיו שַׂם נָתִיב
יַעֲקֹב לִבְאֵר שֶׁבַע נֶעְצַב / פָּגַע בְּהַר מוֹר, סֻלָּם חָלַם מַצָּבוֹ —
בָּאָרֶץ, וְהִנֵּה / יְיָ נִצָּב עָלָיו, בֵּרְכוֹ מִמַּעְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

מֵאֵ–ל שָׁמַע כִּי לְאַרְצוֹ עָתִיד יוּשַׁב
חָזָק הִתְחַזֵּק נָשָׂא רַגְלָיו / נִגְלָה מִמֶּרְחָק אֵלָיו / בְּאֵר וְאֶבֶן עָלָיו
וּשְׁלֹשֶׁת ;עֲדָרִים זֶה רוֹבֵץ זֶה יוֹשֵׁב
שָׁאַל עַל לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיַּקְשֵׁב —
הֵן רָחֵל עִמָּנוּ תִּתְחַשָּׁב / יְעָצָם הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, שַׁאֲבוּ,
לֹא עֵת אֱסוֹף מִקְנֶה / הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּרְעוּ כָּל–מִקְנֶה וְקִנְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

וְהִנֵּה רָחֵל בָּאָה, הוֹד זִיוָה תָּאָב
כֹּחוֹ הִרְאָה, הָאֶבֶן גָּלָל / הִשְׁקָה הַצֹּאן בְּמִכְלָל / רָאֲתָה וַתִּתְהַלָּל
הִגִּיד לָהּ, כִּי בֶּן–דּוֹדָתָהּ הוּא עֹז הִרְהִיב
כִּשְׁמוֹעַ לָבָן שָׁמְעוּ בָּא בְלֵב מַלְהִיב

כנפי שחר

קראו — יצחק ליעקב. טרפי… — שעלי וצמחי אדמותיו יהיו רעננים. אורח מסלתו… — בעת שעמד ללכת לחרן שוב ברכו אביו פעם שניה ושלישית. מחמת… — מחמתו וחרון אפו של עשו. ושריין — מגן. ימי חלדי — קורות ימי אבותי. מתי… — מתי אחסה גם אני בצל ה' מפגעי הזמן? עיני… — מעשן תקרובת ע״ז של נשי עשו החתיות כהתה עיני. עשו שוא נתעה… — טעה בשפיטתו ובדרך בה אחז, שחשב לתקן מעוותו בכך, שישא בת ישמעאל. יעצם — נתן להם עצה. גלל — גלגל. במכלל — השקה הצאן כולם. עוז הרהיב — התאזר. פניו צהבו — האיר לו פנים

בא אל ביתו ואותו אהב / לקץ חדש ימים לו פניו צהבו

חנם תעבדני ? / הגידה שכרך לי, לא אהיה נשין:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

רָמָה קַרְנִי, עָנָהוּ, אִם אֵ–לִי רֹב רַב
אִם אֶמְצָא לִי בָּךְ עֵת חֶנְנָה / אֶעְבָדְךָ בֶּאֱמוּנָה / בְּרָחֵל הַקְּטַנָּה
שֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפִים בֹּקֶר עַד עֶרֶב
עָנָה, טוֹב תִּתִּי לְךָ מֵאִישׁ רַב–עֶרֶב
עָבְרוּ שָׁנִים עֵת רוֹדִים קָרַב / קָרָא, הֵן שֻׁלַּם נִשְׁיִי, הָבָה וְאָבוֹא —
אֶל אִשְׁתִּי אוֹר עֵינִי / זֵעַת עֲבוֹדַת שֶׁבַע שָׁנִים וּפִרְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

לְעֵת עֶרֶב שָׁאַב רַעֲיוֹנוֹ מֵי אַכְזָב
מִרְמָה וְעָרְמָה בּוֹ נִמְצְאָה / בְּעֵת חֹשֶׁךְ הוּבְאָה / בֹּקֶר וְהִנֵּה לֵאָה
אָמַר, מַה–זֹאת רִמִּיתַנִי וַתְּכַזֵּב ? !
הַלֹּא בְּרָחֵל עָבַדְתִּי בְּאֵין מַכְזִיב!
עָנָה, הֵן רָחַקְתִּי מִכָּזָב / רַק בִּמְקוֹמֵנוּ הָעוֹשִׂים כֵּן יֻתְעָבוּ
אֱזוֹן, אַל תִּתְאַנֶּה / קְנֵה לָךְ גַּם אֶת רָחֵל וּבְנֵה לָךְ בִּנְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

דַּע, כִּי שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲבֹד  בְּמַחְשָׁב
עָבְרוּ לוֹ כְיָמִים אֲחָדִים / וְעִמָּהּ הִרְוָה דּוֹדִים / תּוֹךְ אֹהֲלִים רְבוּדִים
צוּר רָאָה, כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיַּקְשֵׁב —
עֶלְבּוֹנָהּ, פָּתַח רַחְמָהּ, וּלְרָחֵל הֶעְצִיב
אָמְרָה, כִּי הָאֵ–ל רָפָא וָשָׁב / יָלְדָה בֵּן בְּכוֹר, פְּנֵי רָחֵל צֹרָבוּ
אָמְרָה, חֹן אֲדוֹנִי / אִם אֵין בָּנִים לִי מֵתָה מֵרֹב רִיב מִדְיָן:

כנפי שחר

נשיין — לא אהיה חייב טובה למישהו. רמה קרני… — אם ה׳ יוסיף כבעבר לריב ריבי, לעמוד לימיני, הרי הוא יתנני לחן בעיניך לתת לי את רחל. רב־ערב — בן ערב־רב. שולם נשיי — נפרע חובי. שאב רעיונו… — דלה מבור מחשבתו מי מרמות, מים המאכזבים את הצמא להם. מאין מכזיב — אין מי שיכחיש זאת. אזון… — הט אזנך ואל תחשוב שהוניתיך. במחשב — בכנות, בלי רמאות. רבודים — מרופדים. צורבו — נכוו מקנאה. מרוב ריב… — מתה אני מן הריב־ומדון הרב. נקב — אמר בפירוש, בחוסר עדינות.

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

וַיִּחַר אַפּוֹ, וּדְבָרִים קָשִׁים נָקָב
הָא–ל הוּא אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ / פְּרִי בִּטְנֵךְ וְרַחְמֵךְ / זֶה חֶלְקֵךְ בְּעוֹלָמֵךְ
אָמְרָה, בּוֹא אֶל אֲמָתִי בִּלְהָה אַל תַּעְקִיב
בִּי אֲדוֹנִי, וְאֶל תִּדְרוֹךְ בִּי כְיֶקֱב
הֲיָבוֹא בְּעַצְמוֹתַי רָקָב ? / שָׂרָה הֵבִיאָה לְאַבְרָהָם בִּמְסִבּוֹ —
הָגָר ,פֶּן תִּבָּנֶה,/ גַּם אָנִי , יְיָ יִהְיֶה לִי לְדַיָּן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

דָּוֶה לִבּוֹ מִדִּמְעַת נְוַת בֵּית חוֹבָב
בָּא אֶל בִּלְהָה, רְצוֹנָהּ מִלֵּא / שָׂמְחָה כְמַר מִדְּלִי / יָלְדָה דָּן וְנַפְתָּלִי
לֵאָה עָמְדָה מִלֶּדֶת, נָתְנָה קוֹל יַבֵּב
נָתְנָה שִׁפְחָה צְעִירָה לוֹ וַתְּלַבֵּב
גָּד וְאָשֵׁר יַלְדָה וּבִלְבַב / יַעֲקֹב הִרְבְּתָה לוֹ שִׂמְחָה בִּסְבִיבוֹ
בְּנוֹת אִשְּׁרוּנִי / רָאָה יְיָ עָנְיִי, הֵן לִי רֹב מִנְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

קַיָּם זָכַר אֶת רָחֵל, דִּמְעָתָהּ קָשָׁב —
הָרְתָה, אָמְרָה, אוֹדֶה וְאוֹסִיף / יַלְדָּה בֵּן, יָפְיוֹ כוֹסֵף / וְתִקְרָא שְׁמוֹ יוֹסֵף
יוֹסִיף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר, אָז אָשִׁיב —
לִמְחָרְפֵי נַפְשִׁי, אוֹמְרִים, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב
בֵּין נָשִׁים עֲקָרוֹת אֶתְחַשָּׁב  /.יַעֲקֹב רָאָה פְּנֵי לָבָן עָצֵבוּ
בִּקֵּשׁ, תֵּן קִנְיָנִי / יְלָדַי וְאֶת נָשַׁי וְאַעְדֶּה עֶדְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁ–דַּי אֶתְלוֹנָן?

כנפי שחר

אל תעקיב — אל תרמה, או: אל תעכב. ואל תדרוך בי… — לי נקיה, כלומר אין לי הנאה מתשמיש בלי פריון. כיקב — גת לדריכת ענבים. במסיבו — אל חדרו. דוה לבו… — דמעותיה הציקו לו. נות… — עקרת ביתו של יעקב החביב. כמר מדלי — שמחה מועטת כטיפת מים. קול יבב — יללה. ותלבב — מושכת לב. רוב מנין — רוב מספר הבנים. יופיו כוסף — כל רואהו חומד להיות לו בן כמוהו. ואעדה עדיין — אתפאר ואתענג בהם. נחשתי בחלדי — על זמני וראיתי שנשתנה לטובה בגללך.

דרידכה

עָנָהוּ, נִחַשְׁתִּי בְּחֶלְדִּי / וַיבָרְכֵנִי בִּגְלָלְךָ אֵ-ל חָנָן

נָקְבָה שְׂכָרְךָ, בְּמַעַבְּדֵי/ יָדֶיךָ, מָה אֶתֵּן ? אַל תִּתְאוֹנָן
הֱשִׁיבוֹ, אַל תִּתֵּן בְּיָדִי / אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶתְבּוֹנָן
עֶשֶׂר פְּעָמִים בּוֹ מְרַדֶּה / לוּלֵא נִגְלָה לוֹ הָאֵ–ל בֶּעָנָן
קָרְאוּ נָשָׁיו בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה / אָבִינוּ מְכָרָנוּ בְּאֶתְנָן

הָעוֹד לָנוּ חֵלֶק בִּלְעֲדֵי / א–לַהִנּוֹ וְאֵלָיו נִתְחַנָּן
קוּם וּסְעָה מִקְנֵנוּ תְּדַדֶּה / וִילָדִים בְּמִרְכֶּבֶת שַׁאֲנָן
בָּרַח עָבַר כְּאִישׁ מְשַּׂדֶּה / לָבָן שָׁמַע, בָּא בְּלֵב מִשְׁתּוֹנָן

הִשִּׂיגוּ בְּהַר הֲגִלְעָדִי / הִרְעִים בְּקוֹלוֹ דִּבְרוֹת אוֹנָן
הַזֶּה הוּא גְּמוּלְךָ עִמָּדִי ? / מָה–זֹּאת עָשִׂיתָ לִבְנוֹת רַעֲנָן ?
לוּלֵא הָאֵ–ל גָּדַר בַּעֲדִי / שְׁמוֹ יִתְגַּדַּל בְּבַיִת מְכוֹנָן:

כנפי שחר

נקבה… — ברר לי כמה יהיה שכר מעשי ידיך. אל תתאונן — אין לך מה לדאוג ולהתרעם. מרדה — משעבד. באתנן — במחיר עבודת י״ד שנים. תדדה — תוליך לאס. במרכבת שאגן — ברכיבה נוחה, על הגמלים. משדה — כאיש שודד. משתונן — בלב חרוץ, בזריזות. הרעים — צעק בקולו. דברות אונן — דברי התמרמרות. לבנות רענן — לבנות העידון והפינוק. גדר בעדי — הגן עלי. בבית מכונן — בנוי על תלו.

סיכות פריפה עירוניות

תטואן; כנראה המאה הי"ח

זהב; מעשה ריקוע, חירור וחיקוק; פניני בארוק, אבני אודם ואזמרגד

גובה 12 ס"מ, הרוחב 6 ס"מ

התמונה למעלה

נרכשו בטנג'יר , בנראה במאה הי"ט

טיפוס עתיק, מורה דומה מכסף מופיעה אצל כפריות באיזור האטלאס התיכון

זהב, נעשה ריקוע קידוח וחיקוק

הגובה 9.5 ס"מ
מויזאון ישראל

התמונה למטה מצד שמאל

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

בשנת תרע"ב 1912 מרדו שוב ערביי פאס במלך חפיד, ופשטו על המללאח, שדדו ורצחו אירופאים רבים ויהודים. חיל המצב הצרפתי במקום לא יכל להחזיר הסדר על כנו. רק לאחר שביצעו את זממם הגיעה תגבורת ממכנאס ואז הפגיזו העיר, ונפגעו שני בתי כנסת ובהם כתבי יד רבים, יהודים רבים נשארו מחוסרי כל, רעבים ללחם. ויהודי צפרו הגישו עזרה ליהודי פאס סך 750 דורו.

בשלהי שנת 1912, נסע מולאי חפיד לצרפת, על כסא מלכותו עלה אחיו הצעיר מולאי יוסף שנשאר מלך עד מותו בשנת 1927.

בסיון שנת תרע"ד  1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, אף שמרוקו רחוקה הייתה מזירת הקרב, הורגשה המלחמה בה היטב. מוצרים רבים התייקרו, ומצרכים אחרים נעלמו מהשוק. בעיקר היה מחסור בסוכר ובנפט, חומר הבעירה היחיד בו השתמשו אז.

בשנה זו ביקר החוקר ד"ר נחום שלוסץ, איש נכבד וחשוב בעיני הממשל הצרפתי, בערי מרוקו. הוא נתקבל גם בצפרו בכבוד גדול, לקח אתו כמה כתבי יד יקרים שהיו בצפרו, ביניהם "ספר התקנות", ספר יקר בו רשמו תקנות הקהילה מיום היווסדה.

התקופה החדשה

אף שהצרפתים נכנסו למרוקו בשנת 1911, לא הספיקו לפתח שום פעילות עד שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, וכל המשאבים הופנו אליה. רק לאחר המלחמה בשנת 1919, התפנתה הממשלה הצרפתית לביסוס שלטונה במרוקו, לארגון מנגנון יעיל לספק שירותים שונים לאזרח, לחקיקת חוקים, שיכניסו סדר חדש ולכינון משטר מתקדם בחברה המרוקאית.

בין היתר הוצאו בשנת 1919 כמה דהירים הנוגעים לארגון הקהילות ומוסדותיהן.

חוקי בתי הדין הרבניים.

בערים הגדולות נקבע "תקן" של בתי הדין של שלושה דיינים, הנחשבים פקידי ממשלה [[fonctionnaires d'etat, ומשכורתם משתלמת על ידי הממשלה. בערים הקטנות תקן של דיין אחד, [Delegue]הכפוף לבית הדיו האזורי, ומשמש כנציג בית הדין האזורי בעיירתו. בפאס נתמנה הרב וידאל הצרפתי לראש בית הדין (חשון תר"פ). בצפרו נתמנה רבי שלום אזולאי לדיין העיר, הכפוף לבית הדין של פאס, בתפקיד זה כיהן עד פטירתו בט"ו בשבט תרפ"ב.

עם פטירתו היו שני מועמדים לכס הרבנות, רבי אבא אלבאז ומור אבי זצ"ל. (המחבר). בבחירות הראשונות נבחר מור אבי ז"ל. משראו אחדים מהקהל שמור אבי ז"ל נבחר, דבר שלא היה לרצונם, סיבבו פני הדברים, עד שנערכו בחירות אחרות ובהן עלה בידי תומכי הרב אבא אלבאז ז"ל להביא לידי בחירתו.

הוא כיהן בתפקיד רב העיר עד שנת תרצ"ח. עם פטירתו נתמנה מור אבי ז"ל לדיין העיר. בשנת תש"ב –נפל צור אבי זצ"ל למשכב,  ונתמניתי אני הקטן כממלא מקומו.  ביום כ"ג תמוז תש"ב 1942 – ובחודש כסלו 1945 נתמניתי רשמית לדיין העיר בחיי מור אבי זצ"ל. עד שנת תשכ"א, כשקטנה קהילת צפרו בגלל העליה לארץ ישראל, ולא הוענק לה יותר תקן של משרת דיין העיר.

חוק ועדי הקהילה.

באותה שנה הוצא דהיר המחייב מינוי ועד קהילתי. בצפרו נתמנו כחברי הועד : מרדכי צבח הנ"ל, אהרן אזולאי, אלישע אג'ייני, אליהו אסודרי. הועד הוא גוף המייצג את הקהילה אצל השלטונות. כמו כן מונו שני נציגי הקהילה במועצת העיר. הראשונים שמונו לתפקיד זה היו, שלמה פוני ואליהו אזולאי.

מינויים של הועד, ושל הנציגים במועצת העיר, חודש כל שנתיים ללא בחירות. רק לאחר שהצרפתים ביססו את שלטונם, בוטל הממשל הצבאי, ובמקומו נתכונן ממשל אזרחי, הונהגו בחירות לועד ולמועצת העיר.

חוק סופרי בתי דין.

בחודש אדר תרע"ט – 1919 – יצא דהיר לקביעת סופרים מוסמכים שישמשו כנוטריונים מוכרים ליד בתי הדין הרבניים. לשם כך, כל הסופרים שבכל הערים, חוייבו לעבור בחינה שבעקבותיה תוענק להם תעודת כושר לשמש כסופרים. לסופרים מפאס ומכנאס וצפרו נערכה הבחינה בעיר פאס, מור אבי ז"ל, שהיה סופר ותיק ומנוסה, נתבקש על ידי רבי וידאל הצרפתי, אב בית הדין של פאס להכין שאלון הבחינה. ואכן הוא הכין שאלון, והוא עצמו נבחן בו. ומאז היה אבא סופר בית הדין בצפרו עד שעלה על כסא הרבנות.

תעודה מספר 278

פאס יע"א 16 אדר 679

רב אחאי ורב רחומאי, כויה גופאי, הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, כבטוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישמח עובדיה הי"ו.

צפרו יע"א.

לשלם אין קץ. תעלם די ליום זאנא לק'אדן די זילינאר ליוטי ירום הודו די יוצלך דאכל הר=אדי נסכא מננו בלערבייא, כיף יתמסווי סופרים דיפ]אס ומקנאס וצפרו יע"א וכולסי יכון עלא יידדי דהיינו יאנה נזרבהום בכתב ובעל פה דהיינו כל אחד יכתב דלכתבות ודשטרות ןיכון בקי בהם עאד נעטיה לק'אדן יכון סופר.

והאד אסי כוללו נחדאז נסממיהום אה"ה פי 10 אבריל למאזי ופי 15 אבריל או 17 יכונו הינא ונזרבהום, ביהא ידא נתין תסכן הינא פי פאס ותכדם סופר ראך נכתארך נתין לוולי ווילא גראדך תבקא פצפרו ראך תכון נתין סופר למכייר.

ביהא עלמנא בכרי לדעת מה יעשה ישראל, טוהאד סי כוללו הוא ביני ובינך סוד נכמס, ונתין נחבך תתעדב תסרדלי באר היטב ואחר ליסטא דתזרביאת די פאס נסקסיהום בכתב ובעל פה כול חאזא תכון מנאיין למקור דייאלהא באס נזיד נאקדדהא מעא די מרססי אע"ה מן נחלת שבעת עט סופר וכו…

פעמוני זהב וכו…באס יכון סדורים לפני חית יכונו לחקקאם גאלסין מעאי, וחית תקרא האד נסכא דלערבייא תקדר תוריהא לידידנו הרב הגאון מוהר"ר שלם אזולאי הי"ו באס יכון ירד באלו במקומו פסופרים ומא תביינלוסי חתא סי ענין די כתבתלך.

ובפרט לעניין די כבודך, נחבך תחרס פדי כתבתלך באס נכון מכ'בר יפה שעה אחת קודם ועמך הסליחה רבה כנפשך שבעך וכנפש נאמן אהבתך ושמ"ח בתורתך תורת חיים.

והוא הצב"י וידאל הצרפתי הי"ו כן יהי רצון.

תרגום תעודה מספר 278.

לשלם אין קץ. הריני חהודיע לך שהיום הגיע לידי מאמר של הנציב העליון זינירל ליוטי ירום הודו. רצוף בזה העתק ממנו בערבית, ובו תקנון שעל פיו יתנהגו הסופרים של הערים פאס מקנאס וצפרו יעזרם האל. הכל יהיה על ידי.

דהיינו שהסופרים יבחלנו אצלי בכתב ובעל פה וכל אחד יכתו שלוש שטרות מהמסובכים ביותר לדוגמה שטר משכונה, מתנת שכיב מרע, ומכר בהטבה ועוד. וכל סופר יהיה נשאל בהלכות הנוגעות לעדות ולשטרות ויהיה בקי בהם.

ואחר כך יתמנה על ידי להיות סופר, והמנויים הללו יהיו על ידי בתאיך 10 לאפריל הבא ובחמישה עשר לאפריל או שבעה עשר יהיו כל הסופרים כאן לבחינה, לכן אם ברצונך לדור בעיר פאס ותהיה סופר אני אתמוך בך אתה ראשון.

ואם ברצונך להשאר בעירך עיר צפרו אתה תהיה הסופר המובחר. לכן עליך להודיע לי בכדי לדעת מה עלי לעשות, והכל ביני ובינך סוד נכמס. ואני מבקשך להטריח את עצמך ותשלח לי באר היטב רשימת של בחינות בהלכה ושאלות שאשאל את הסופרים בכתב ובעל פה וכל שאלה יבוא בצדה המקור מספר הפוסקים, ואשוה את רשימתך עם מה שהעתקתי מספר נחלתץ שבעה.

הערת המחבר שהוא בנו של הרב ישמח עובדיה זצוק"ל : ראה בספר חשמ"ח לבב בחושן משפט סימן כב ושם נדפסה הרשימה שסדר מור אבי ז"ל לבחינות הללו וקרא לה בשם מסכת סופרים. ושמעתי מפיו ז"ל שכשהגיע תורו לבחינה הנכרת עמד הרב וידאל הצרפתי ז"ל במלוא קומתו ופנה לאנשי הממשל ואמר להם שאין אנו כדאים לבחון את הרב הזה והוא בחכמתו הגדולה ראוי והגון לבחון אותנו. אך מפני הפורמליות של החוק נשאל אותו שאלות אחדות. עד כאן לשונו.

וספר עט סופר וכו…פעמוני זהב וכו… ויהיו סדורים ךפני יען שבשעת הבחינה יהיו נוכחים אנשי הממשל, ואחרי שתעבור על העתק התקנון הרצוף בזה תוכל להראותו לידיינו הרב הגדול מרנו הרב רבי שלם אזולאי ה' יחייהו וישמרהו ובזה יתן תשומת לבו לסופרים שבעיר.

ולא להגיד לו משום דבר שכתבתי לך לעיל ובפר בעניין של כבודך. ואבקשך להזדרז במה שביקשתי ממך שעל ידי כן תהיה לי ידיעה מבוררת בבחינות הללו ויפה שעה אחת קודם ועמל הסליחה רבה כנפשך וכנפש נאמן אהבתך ושמח בתורתך תורת חיים.

והוא הצעיר בישראל וידאל הצרפתי ה' יחייהו וישמרהו כן יהי רצון

סוף התעודה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 175

אושפיזא – אושפיזין luspizin ,spizin ,uspizin  – אורח, כינוי לנשמות אבות האומה הבאות, לפי הקבלה, להתארח בסוכה בחג הסוכות:

1)האד לפראנק די כא נעטי לעני בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא האדא בשביל יצחק אושפיזא קדישא ־ הפרנק הזה שאני נותן לעני [הוא] בשביל חלק אברהם (…), זה בשביל יצחק (…)

. 2) אושפיזין קדישין כא יבארכוה [־מברכים אותו [לכבוד די אושפיזין קדישין, שבעה אושפיזין]

אות lötiyöt ,ötiyöt ,öt – אחת מאותיות הא״ב:

1) אוו סי אות די כצצו גיר יתסקל… ־ [בחול המועד אסור לכתוב., אבל אם היה…] או איזו אות שחסר רק להבריק אותה [מילולית: אותו] מותר להבריק אותה

2) עטאני פידי זוז דלאותיות =נתן לי בידי שתי אותיות

בדוק לקותיות = באותן האותיות…

אות באות: יקרא… אות באות תיבה בתיבה ־ יאמר [תיקון חצות] אות באות תיבה בתיבה

אות ברית קודש – לשון נקייה לאיבר הזכרות: כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובפרט מ״אות ברית קודש״ שלו.

אז: ולכתיר תפלה דנהאר תאני די ר״ה דאז רחמים גוברים = [על האדם להתפלל בכוונה] ובמיוחד ביום השני של ר״ה, שאז רחמים גוברים .

אזכרה lazkara ,lhazkara ,azkara (ד) — ציון יום פטירתו של אדם:

הערת המחבר: מילים נוספות לציון אותה משמעות: פקידה [pquida] בפ״א דגושה — בעיקר בפאס (ראה פקידה); יארצייאט(דוגמה 2, וראה גם ערך יארצייאט); משמרה mesmara]]: למשמרה די איכא, לילת למשמרה (מ) — לא מצאתי לה תיעוד בכתב. על פי לסלאו, (עט׳ 67) המשמעות של המילה משמרה היא מצומצמת יותר — סעודת האבלים אחרי שבעת ימי האבל; אולם לדברי האינפורמנטים המשמעות היא אזכרה חודשית או שנתית.

 1) תעמאלת תפכירא (אזכרה ) להאדוך נאס די מאתו פלגיררא = [בערב יום העצמאות] נעשתה אזכרה (אזכרה) לאותם אנשים, שמתו במלחמה

 2) יעמלו (יארצייאט) ״אזכרה״ די 2 דננאס = יעשו (יארצייאט) ״אזכרה״ לשני אנשים [שהיו מגדולי ישראל, הרצל וביאליק]

אח] – כינוי חיבה הפותח ביטויים שיש בהם פנייה ישירה או עקיפה לציבור:

1) אחי ועמי.

2) אחינו היקרים

3.) ודאבא אחינו בני ישראל, כיפאס מא תקבדנאס לכלעא… ־ ועכשיו, אחינו בני ישראל, איך לא יאחז בנו הפחד…

4) אחינו שבגולה

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 106

רבי יהודה אביטבול

הידוע בכינוניו רבי "הדאן" יש בית כנסת על שמו הידועה בשם ״צלאת רבי הדאן״ היה אחד מהעשירים הגדולים של מראקש, ומראשי הקהילה. התפרסם כנדבן, חונן אביונים ועוזר דלים. אחד מהשערים הקטנים של המלאח נקרא על שמו, דרכו נכנס לבית הכנסת כשהיה בא מחוץ למלאח. ( ראה בתי, כנסת ) נוסח המצבה:

" האי שופרא דבלי בארעא, הגבר המעולה הנבון והחשוב יהודה אביטבול. אל מקום הקן הגזול, אשר ממנו נגזל ולתמיד. איך עזבתנו / ואת הדלת סגרת בעדינו / והשם נשאר בחלקנו. את מקומך עזבת / ובחרת את מקום שבתי ך/ ושם יצאו מלאכים לפניך. ואור הגנוז יהיה חלקך / ובצרור החיים יצרור את נפשך/ גברא רבא ויקירא. עמדת כל הזמן לימין אביון, נלב״ע אייר תשי״ג (1953).

רבי יעקב אביכזר הראשון

נוסח המצבה חתיכת שיש עליה כתוב: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר יעקב אביכזר נלב״ע י״ט אדר תרנ״ד (1894).

רבי ישועה אביכזר

 נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כהר״ר ישועה אביכזר נתבש״ט ג׳ בשבת שנת תפא״ר (1921).

רבי יעקב אביכזר השני

נוסח על המצבה: החכם הש׳ והכו׳ כה״ר יעקב אביכזר שנת התרצ״ה (1935).

רבי שלמה אביעזיז

נוסח המצבה: נטע נעמן צורבא דרבנן. ירא ה׳ מנעוריו מסוה הבושה לא סר מעל פניו. בן 76 היו ימי חיו. בקימת תיקון חצות וחברת הרשב״י זיע״א שנת הדעת״י 1894

רבי אברהם אביקציץ בן כהר׳׳ר מסעוד אביקציץ מחכמי מראקש. אשר חי במאה השישית מל״ר, יז טור ב.

רבי יחיא אביקציץ נוסח המצבה: הח׳ חש׳ והכולל כמוה״ר יחיא אביקציץ י״ח׳ כסלו שנת התר׳יא (1841).

רבי דוד אביקציץ נוסח המצבה: ציון להח׳ הש׳ והכולל כהר״ר דוד אביקציץ שנת תרכ״ו (1866).

רבי רפאל אביקציץ נוסח המצבה: חתיכת שיש קטנה בכתב חרוט: כהרי׳ר רפאל אביקציץ נפי׳ בשני תרצ״ט (1939).

רבי שמעון אביקציץ

נוסח המצבה קינה חרוטה על מצבתו:

 ״ביום חרון אף וחמה מעגליו נעו במר/ ועבר

לילי יחשיך והוסיפו לי – שבר /על שבר:

שומם מלא כלימה / חשוך להם שבר קראה להם נפשי העגומה

מבחר פנינים מאיר כל תעלומה־ החכם פרטי וכללי / מי יחיה את- עיני:

 עיני יורדה מים, ורוחי עגומה, על מות ראש קהלינו. מי ינוד לי:

 ואחשבה להחכים במה להינחם לא מצאתי / ובמותו קולות ״צווחות ערבו לי:

נוחם הסר מעיני באי עלמא, כי נפל פאר כלילי:

 אוי מי יחיה משנת תרדימה, ולראות כי נפלה שלהבת והשחיתה

 הדרת כלילי:

בקי בתלמוד יונה תמה, וכל איבר לא אניס ליה- ואומר אבוי לי:

ימיו נעזבו בחבלי עוני, הסתר חבל ייסורי גוף ונשמה, לכפר עוני:

קסם על שפתי מלך בצחוק- על נפשו העגומה , ולא קרא תגר לאמור

מה עלה בגורלי:

ציץ – הזהב / בלב נלהב / וטוהר גוף ונשמה / משכים ומעריב ועולה וקורא בתורה בדת חכלילי:

שבירת הלוחות יז׳ בניסן שנת צר״ת (1930) ציבור של מבחר קהלי:

מנחם ציון ינחם אבליו, ובעדן גן אלוקים יעמיד רגליו לחזות בנועם ה׳ עם ראש קהלי:

ראיתי עוד חכם אחד ממראקש, בשם רבי מימון אביקציץ נזכר בשטר מרישום גנזך מראקש חתום בשנת פדו׳ית (1730).

רבי אברהם אבירג׳ל נוסח המצבה: הזקן הכשר כהר׳׳ר אברהם אבירג׳ל שנת סת״ר (1900).

רבי יצחק אבירג׳ל נוסח המצבה : אוי כי אקונן במרה / פה גנוז אור התורה . כל ימיו מלמד משנה וגמרא / וסברא ישרה. ובתוך קהל ועדה מרביץ תורה / ויראה טהורה. אבד חסיד מן הארץ, ויהי ביום החמישי קול נשמע בעיר. גווע איש האלוקים קדוש יאמר לו. מורינו ורבינו החה׳׳ש והכולל החסיד והעביר, כמוה״ר יצחק אבירג׳ל. בא אל המנוחה והנחלה: י״ז שבט התרס״ד (1904).

כמוה״ר יוסף איבגי נוסח המצבה: זכה וזיכה את הרבים, אין תאריך חי במאה השביעית, והוא אביו הרב המקובל של רבי שמעון איבגי להלן.

רבי שמעון איבגי נוסח המצבה: הרב המקובל כמוה״ר שמעון איבגי. בא הצדיק אל בית מנוחתו, יעלזו חסידים בכבוד. למד ולימד בחב׳ הקדושה של הרשב״י זצ״ל, שבת כה׳ אלול תרצ״ד (1934).

רבי משה איבגי ( ׳יבגי׳ ) נוסח המצבה: הזקן הכשר רבי משה איבגי ער״ח אייר התרצ״ו (1936). ר׳ משה הוא בן דודו של אדוני אבי ז״ל ונשוי לדודתו, ראה המשפחה.

אבני זכרון לקהילת מראקש- חכמי ורבני מראכש העיר-עמ' ק'

07/12/19