ארכיון יומי: 16 בנובמבר 2019


מאחורי הקוראן-בירורים בענייני יהדות ואסלאם-חי בר-זאב

האם ישו הוא המשיח!

הקוראן הולך בדרכו של האוונגליון, הקורא לישו ׳המשיח׳. האם יש הצדקה לכינוי זה לגבי ישו? לפי דברי נביאי ישראל, יש למשיח, שעם ישראל מצפים ומייחלים לבואו, כמה מאפייני יסוד, וכדי לדעת אם אכן מדובר במשיח אמת, יש לבדוק אם מאפיינים אלו מתקיימים בו, והם: האיש יציל את ישראל מכל צרה ומלחמה; עם ישראל ישב בשלוה בארץ ישראל – הארץ המובטחת להם על־ידי בורא עולם; בית המקדש יהיה בנוי על תלו בירושלים; האנושות כולה תכיר באמיתות נבואותיהם של נביאי ישראל; האנושות תעבוד את ה׳ בשלום ובאחווה; עם ישראל יקיים את כל מצוות התורה שנצטווה בהן בהר סיני ואומות העולם יקיימו את שבע המצוות המוטלות עליהן(יבמות כד, ב). האוונגליון מציג את ישו בתור משיח:

״אמן אומר אני [ישו] לכם [תלמידיי]: לא תספיקו לעבור את ערי ישראל עד שיבוא בן־האדם״ (מתי י, כג).

אבל ההיסטוריה הפריכה את הבטחותיו: ישו לא הציל את עם ישראל מצרותיו; בית המקדש נחרב; היהודים הוגלו מארצם, נרדפו והושפלו; אומות העולם לא עובדות את ה׳ כראוי ובשלום, כנראה מתעלמים הנוצרים מדברי ההאזהרה ששמו אחרוני כותבי

האוונגליון בפי ישו:

״אם יאמר לכם איש בעת ההיא: הנה פה המשיח או הנהו שם, אל תאמינו, כי יקומו משיחי שקר ונביאי שקר תתנו אותות גדולים ומופתים כדי להתעות, אם אפשר, גם את הבחירים. הנה מראש אמרתי לכם׳׳.

הנה, אף שהקוראן קורא לישו ׳המשיח׳, מסתבר שלא כיוון למושג המשיח כמו שהנוצרים הבינו אותו, וכוונתו רק לאיש גדול, הנבחר מבורא עולם לשליחות מיוחדת, כמו שגם המלך כורש נקרא בתנ׳׳ך ׳משיח׳.

האם מוחמד הוא נביא!

כדי להוכיח שמוחמד היה נביא טוענים המוסלמים, בין השאר, כך: הלוא הוא נולד בין ערבים, ולא עמד לפני הר סיני; הוא גם לא ידע קרוא וכתוב, ואם כן, מאיפה ידע דברים אם לא על־ידי רוח הקודש? לפי דעתם הוכיח מוחמר עצמו את נבואתו מהיותו אנאלפביתי:

״המאמינים באותותינו, אשר ילכו עם השליח, הנביא ׳אל־אומי׳ (אל-רסול אל־נבי אל-אומי), אשר אותו ימצאו רשום אצלם בתורה ובאוונגליון, הוא יצווה עליהם לנהוג בדרך ארץ ויאסור עליהם את המגונה… ויסיר מעליהם את הנטל ואת הכבלים… על כן האמינו באלוקים ובשליחו בנביא אל-אומי(אל-נבי אל-אומי)…״ (ז, קנו-קנח).

الَّذِينَ يَتَّبِعُونَ الرَّسُولَ النَّبِيَّ الأُمِّيَّ الَّذِي يَجِدُونَهُ مَكْتُوبًا عِندَهُمْ فِي التَّوْرَاةِ وَالإِنْجِيلِ يَأْمُرُهُم بِالْمَعْرُوفِ وَيَنْهَاهُمْ عَنِ الْمُنكَرِ وَيُحِلُّ لَهُمُ الطَّيِّبَاتِ وَيُحَرِّمُ عَلَيْهِمُ الْخَبَآئِثَ وَيَضَعُ عَنْهُمْ إِصْرَهُمْ وَالأَغْلاَلَ الَّتِي كَانَتْ عَلَيْهِمْ فَالَّذِينَ آمَنُواْ بِهِ وَعَزَّرُوهُ وَنَصَرُوهُ وَاتَّبَعُواْ النُّورَ الَّذِيَ أُنزِلَ مَعَهُ أُوْلَـئِكَ هُمُ الْمُفْلِحُونَالأعراف ממרום החומה

מיהו הנביא ה׳אל-אוּמִי׳ המוזכר בתורה ובאוונגליון? ומה פירושו של שם זה? מהו העול והסבל שנביא זה הסיר? וממי? לפי האורתודוקסיה המוסלמית הנביא הוא מוחמד; ׳אומי׳ פירושו אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, אנאלפבית. העול והסבל הם מצוות התורה ודיניה. מוחמד בא להסיר מעל היהודים את עול המצוות והתיר להם חלק מן המאכלים שנאסרו עליהם. הטעם שמוחמד קורא לעצמו ׳אומי׳ – אנאלפבית – הוא כדי להוכיח את היותו נביא, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, ועל כורחך קיבל את ידיעותיו ממלאך.

אולם פרשנות זו תמוהה. ראשית, מוחמד כלל לא רשום לא בתורה ולא באוונגליון. זאת ועוד, הלוא היהודים התגוררו במדבריות חצי-האי ערב מאות שנים לפני בואו של מוחמד. המשנה, שנכתבה 500 שנה לפני הופעתו של מוחמד, כבר מעידה על המצאות היהודים בערב. היא מספרת איך נשות היהודים שהתגוררו בערב יצאו מביתן כמו נשים ערביות, כשפניהן מכוסות ורק עין אחת גלויה; סיפורי התורה כמובן היו ידועים ליהודים, וגם הבדווים השתעשעו בהם, ובדווי הראה לחכם יהודי את המקום שבו נבלעו באדמה קורח ועדתו. לכן גם אם מוחמד לא ידע קרוא וכתוב, הלוא יכול היה להטות אוזן ולשמוע את סיפורי התורה מהם.

נמצא אפוא כי הפרשנות הרווחת בקרב המוסלמים – למה יקרא מוחמד נביא ה׳אומי׳

־ משוללת יסוד. הרבה יותר מתקבל על הדעת ההסבר, שהנביא אומי הוא משה. הלא הסורה הזאת, השביעית, מספרת כיצד הוציא משה את בני ישראל מעבדות מצרים ונתן להם את התורה בהר סיני. אם כן, הכינוי ׳אומי׳ בא מלשון אומה, לפי שהיה משה נביא לעם ישראל או לכל האומות. העול והסבל שהסיר הנביא משה מבני ישראל, הם אלה שנגרמו להם על־ידי המצרים, ומשה הוציאם משם. משה גם ציווה על ישראל כפי מה שהורה לו ה׳: חלק מן הדברים אסר עליהם, וחלק התיר, כפי שקיבל מן השמים.

עכשיו מוסבר למה הנביא הזה רשום בתורה וכן באוונגליון, כי אכן משה רשום שם.

הערת המחבר: "Gilliot, "Les informateurs Juifs et Chrétiens de Muhammad, וכן ראו לעיל בסוף פרק ב את הדיון באמו של מוחמד ומורו ואת מסקנתנו מדברי הספרות האסלאמית הימי-ביניימית – כי ורקה, בן דודו של אשתו הראשונה של מוחמד, תרגם את התורה לערבית. אם כן, ראיה זו שנוצרה בהמשך הזמן סותרת את המסורת הקדומה.ע"כ

עם זאת, כדי להצדיק את פרשנותם לפיה הנביא ה׳אומי׳ הוא מוחמר, טוענים המוסלמים כי בתחילה אכן הוזכר מוחמד בתורה ובאוונגליון. לטענתם קיוו היהודים שהנביא המוזכר ושיבוא עוד יהיה יהודי, אך כשנוכחו יהודי מדינה כי הנביא הוא ערבי, מחקו את שמו והעלימו כל זכר שלו מן החומש.

הערת המחבר: ראו לצרוס-יפה, עולמות שזורים, עמ׳ 46-30. טענת הזיוף (תחריף) ושינוי נוסח המסורה (תבדיל) נועדה להסביר את הסתירות שבין המקרא והקוראן, וגם כדי שיוכלו לטעון שהנוסח הנכון, הבלתי-משובש של המקרא, כולל נבואות בדבר שליחותו של מוחמד ועליית האסלאם. יש מוסלמים הסבורים כי הסיבה, שיהודי מדינה וכן שאר היהודים לא קיבלו את מוחמד לנביא, היא על שום היותו ערבי, ולא יהודי. אבל כבר כתב רבי נתנאל בריבי אלפיומי(תימן, המאה השתים־עשרה) בספרו גן השכלים, וכן הרמב״ם ב״איגרת תימן״, שלפי דת ישראל ייתכן שה׳ ישלח את רוח הקודש גם למי שאינו יהודי. גם הגר, אם ישמעאל, זכתה כמה פעמים לגילויו של מלאך (בראשית טז, ז-יג; כא, יז-יח). ואם הדברים הכתובים בקוראן שסותרים את התורה לא יצאו מפי מוחמד; אם באמת מוחמד לא ציווה להרוג יהודים, ואלו רק הוספות מאוחרות שנוצרו כדי לפרש פסוקי הקוראן – אין זה מן הנמנע מצד הדת היהודית שלמוחמד התגלתה באיזה רגע רוח הקודש.ע"כ

טענה זו של המוסלמים מקוממת. בתקופת מוחמד, בתחילת המאה השביעית, היו היהודים פזורים במדינות אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ובידיהם אלפי עותקים של חומשים ותנ״ך, כולם זהים באופן מוחלט. הם נמצאו בכל בתי הכנסת של קהילות היהודים, ונהגו לקרוא בהם בפומבי לכל הפחות פעם אחת בשבוע, ביום השבת ־מנהג שכבר היה נהוג מזמנו של משה, וכמבואר בתלמוד, באוונגליון, וכן בדברי פלביוס: ״וביום השביעי אין אנו עובדים; הוא מוקדש ללימוד מנהגנו וחוקינו כי ראויים הם להגות על אודותם, כמו כל דבר טוב אחר, כדי למנוע אותנו מחטא״(קדמוניות טז, ב, ג).

אם כן, איך יעלה על הדעת לשנות או למחוק משהו מן התורה בלי שייוודע על כך? זאת ועוד, בתקופות קדומות יותר תורגם התנ״ך ללשונות אחרות: ליוונית – כ־800 שנה לפני מוחמד; וללטינית, הוולגטה ־ כ־300 שנה לפניו; ובכל תרגומי התנ׳׳ך האלו אין כל אזכור לשמו של מוחמד. הרבה קולמוסים נשברו מסופרי המוסלמים בניסיון למצוא אזכור או רמז כלשהם לשמו של מוחמר בתורה, או לחלופין למצוא הסברים שיניחו את הדעת כיצד ייתכן ששמו הושמט מן התורה, אך כל ההסברים וההשערות רעועים ולא משכנעים.

הערת המחבר: בתגובה לטענה זו טוען הפולמוס המוסלמי כי בימי קדם היה נוסח המסורה שמור אצל הכוהנים, ומלבד קטעים אותנטיים בודדים, שהיו ידועים לכל בני ישראל(כמו ׳שירת האזינו׳) היו הכוהנים יכולים לזייף את המקרא כאוות נפשם – ואף עשו זאת. ראו לצרוס-יפה, עולמות שזורים, עמ׳ 53־58. אבל טענה זאת עוד לא מסבירה למה הפסוק הקוראני מספר על זכרון שמו של הנביא כאילו הוא מוזכר עוד בזמן מוחמד בתורה ובאוונגליון, ועוד; הלוא האוונגליון נכתב הרבה אחרי חורבן בית הראשון! ועוד, איך אפשר ליהודים למחוק את שמו גם מהאוונגליון? ולגבי עצם טענת זיוף התורה ראו בעניין זה להלן תחילת פרק ו – ״יצירת ביקורת המקרא של המוסלמים״.

מאחורי הקוראן-בירורים בענייני יהדות ואסלאם-חי בר-זאב– עמ' 129

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם

תנועות משיחיות

חלק מן המדרשים שחוברו בתקופה זו טעונים מתח משיחי רב, ומשתקפות בהם התקוות לגאולה קרובה, שהשתעשעו בה הלבבות. בוודאי אי־אפשר לטעון, כי התקוות המשיחיות היו נחלתו של חלק אחד בלבד בעם היהודי — אולם עובדה היא, כי מתח התקוות המשיחיות גרם לזעזועים חמורים יותר בחברה היהודית שבתפוצות המרוחקות מן המרכזים, ובתוך אוכלוסיה, שזיקתה למרכזי התורה לא היתר, חזקה וברורה למדי. הרי בכל הזמנים היה בתנועות המשיחיות הפעילות משהו מן ההטרודוכסיות, שגרם להסתייגותם של החכמים, וסופן הוכיח בדרך כלל על שמץ מינות שדבק בהן מתחילתן.

יתכן שאפשר להוכיח את קיומה של תנועה משיחית פעילה בין היהודים בארץ ערב, שציפו להופעתו של המשיח דווקא בחבל ית׳רב—אלמדינה. על כן נראתה לחלק מהם — אמנם לחלק זעום בלבד — הופעתו של מוחמד כאישור של תקוותיהם, וגרמה להתאסלמותם של אחרים. יתכן גם כי זה ההסבר למציאותם של קווים משיחיים מסויימים בדמותו של מוחמד. מתנועה משיחית זו נטוי קו ישר אל עבּדאללה בן סַבָּא, יהודי מתימן שהתאסלם זמן קצר לאחר מותו של מוחמד ועבר בכל רחבי האימפריה כדי להפיץ את האמונה, כי מוחמד הוא המשיח, וכי הוא יופיע שנית. עד אז ימלאו את מקומו עלי אדמות עלי, נושא בתו פאטמה, וצאצאיו. תורתה של תנועה משיחית זו העמידה את המלומדים על העובדה, כי את מקורות תנועת השיעה, המוסלמית יש לבקש אולי באמונות המשיחיות של היהודים — ולא במקורות פרסיים־הודיים, כפי שמקובל היה לחשוב.

קו אחר מביאנו אל יהודי פשוט, בור ועם הארץ, עובדיה שמו, הוא אבּו עִיסא אלאִסְפַהָאני, שראה את עצמו המשיח או מבשר המשיח לבני עמו, ואשר חי בתקופת שושלת בני אומיה. הרמב״ם ב״אגרת תימן״ שלו (חוברה בערבית בשנת 1172 לערך) מונה ארבעה אנשים שהתנשאו להיות משיחים ונתבדו, ושצריכים לשמש אזהרה לבית יעקב מפני אמונת שווא. את הראשון והקדום ביניהם אין הוא מזכיר בשמו, אבל החוקרים תמימי דעים שהכוונה לאבו עיסא. על כן ברצוני להביא כאן שורות אחדות מתוך ״אגרת תימן״:

״והנה אני מספר לכם בקצור מעשים שקרו לאחר שקמה מלכות ישמעאל, ותקחו מהם מוסר. ומהם, כי מן המזרח, מעבר לאספהאן, יצא מספר עצום של יהודים, מאות אלפים, ובתוכם איש אשר מתנשא לאמר כי הוא המשיח. יצאו מזוינים וחרבותיהם שלופות והרגו כל איש אשר פגע אותם. לפי הסיפור שהגיע אלי באו עד סביבות בגדאד, והדבר היה בראשית בני אומיה״.

הקראי אלקרקסאני (כתב בשנת 937) מספר בספרו על אבו עיסא אלאספהאני, כי הוא טען לנבואה וחיבר מגילות וספרים, אף כי לא ידע קרוא וכתוב. הוא ציווה להתפלל שבע פעמים ביום, אסר על הבשר והיין, הודה בנבואת ישו ומוחמד, שנשלחו אל מאמיניהם בין העמים. אולם היהודים הרבניים לא הרחיקו את העיסוניים מקירבם; וכששאל אלקרקסאני את אחד מחכמי היהודים לסיבת היחס הסובלני כלפיהם: ״למה מקרבים אתם את העיסוניים ותתחתנו בהם, והם כפי שידוע לך מייחסים את הנבואה לאחרים?״ השיב לו זה: ״מפני שהם אינם חולקים בנוגע ל(קביעת) המועדים״. ״ותשובתו זו — מוסיף אלקרקסאני — מוכיחה, כי תופעת הכפירה אצל האנשים (נראית) טובה מתופעת מחלוקת בנוגע למועדים, כפי שחידשום בעצמם״. אכן, אלקרקסאני לא בדה מלבו את הדברים על היחס הסובלני של המנהיגים הרוחניים ביהדות כלפי סטיות בענייני אמונה לעומת יחסם הנוקשה בנוגע למעשים העלולים לערער את אחדות האומה.

בהקשר זה יש לרמוז לתנועה משיחית שניה, שצמחה סמוך לימיו של אבו עיסא, זו של המטעה שריע־סריני־סורנאני, ואשר גרמה לכת מינים בישראל. ההד על הופעתו של משיח זה הגיע עד ספרד, והוא הוכחה גם לעוצמתה של תנועתו בשעתה, גם לקשרים שהיו קיימים כבר אז, בראשית השלטון הערבי בספרד, בין העדות היהודיות במזרח הח׳ליפות ובמערבה הקיצוני. נטרונאי גאון, שנשאל על צאצאי התומכים בסדיני, גילה יחס סובלני ביותר כלפי אלה שהלכו אחרי משיח זה ושרצו לחזור בתשובה: ״עיקרן מישראל ויש שם ישראל עליהם… ולכן יש לקרבן ולהכניסן תחת כנפי השכינה״. אכן, הוא מחמיר בנוגע לבנים שנולדו מזיווגים האסורים לפי דיני ישראל; כלומר, כל עוד החריגה מדת ישראל היא בענייני אמונות ואף מעשים שיש בהם תקנה, יש לקבל החוזרים לתוך העדה. אולם אין פשרה בנוגע למעשים, שאין כל אפשרות לתקנם.

הערות המחברת: יתכן שדברים אלה סופרו בשבחו של אבו עיסא, בהשפעת המסורת המוסלמית על מוחמד. הכוונה היתד, לאשר בכך שהדברים שהוא מוסרם — דברי נבואה הם, שכן לא יכול היה לקחתם מספרים כתובים. גם הסיפור שנפוץ עם נפילתו של אבו עיסא בקרב כי לא מת אלא נעלם — מקורו אולי במסורות מוסלמיות שיעיות. ראה פרק ח׳ והערה 16 שם.

יש לזכור שהשינויים בלוח ובקביעת המועדים על־ידי הקראים היו אחת הסיבות החשובות למחלוקת בין היהודים הרבניים לקראים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 281

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, יחד עם ידיעתו הלא פחות רחבה של המקורות העבריים המסורתיים שעמדו עד אז לרשותו, מסבירה את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד אליו היא מכניסה כל המתיימר ליצור בה. גם פה משמשת הכתיבה למשורר כפורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר כניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכל ליצור יצירה משמעותית בה מיטשטשות לעתים קרובות מיגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו, מיגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולתרום את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ה״קצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״

אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה ״נדיבים״ המופיעה בשני השירים״, המובאים כאן במלואם. השירים מנוקדים על ידי, כמו כל יתר הקטעים המצוטטים כאף.

  • הערת המחבר: לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המוזכרים בהערה 26 דלעיל, אין ספק בכך שפעלו של אליעזר בן יהודה למען תחיית השפה העברית ואשר מצא את ביטויו בעתון החבצלת וכן בעתוניו הוא, היה ידוע במוגאדור, בקרב חברי חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים ע״י אליעזר בן יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעתונות העברית בתחילת תר״ן, שנה בה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו ״נדיבים״ רמוז בנראה גם שמו של פרופי יוסף הלוי אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן יהודה בהטפתו לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים, נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ׳יד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה, ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך: שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן־יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44.

שפה נעימה, עורי לחיים!

באהבה יקראוך בנייך

 וכמו במבחר עת נעורייך

לבשי עדיים!

יגון ועצב נפשך בל יפחיד

עוד באפנו רוח נושבת

באל נשבענו בי רק המוות

בינינו יפריד. .(56-55 (מחברת מליצה ושיר, עמ׳

נקל להיווכח כאן שלמרות השפעתו של יוסף הלוי, עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית, כתב רד״א גם פיוט ארון על הדקדוק 235-7 העברי ובו הוא נותן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה עמ׳

שיר ו: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים ובלי זמר; והוא על יקרת השפה״.

שָׂפָה יָפָהכִּפְרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ, / כְנִצַּנִיםכְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים.
בָּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחִי וַעֲדֵה(!) עֶדְיֵךְ, / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים.
וּבְטֹה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלִחְיִךְ, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפָּרַיִךְ, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִיםכִּצְמוּדִים
בְּעֵזֶר נְדִיבִיםמַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְּחָה לַיִּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ, / עֲדִי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר