ארכיון יומי: 22 בנובמבר 2019


הספרייה הפרטית של אלי פילו-אברהם מויאל המנהיג המזרחי הראשון-ד״ר מרדכי נאור

 

המנהיג המזרחי הראשון

אברהם מויאל

ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל.

בצורה קולחת ומרתקת קם לתחייה סיפור היישוב בארץ ישראל בראשית דרכו.

במשך יותר ממאה שנה מקובל היה כי התפתחותו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל החלה עם העלייה הראשונה (1903-1882) שהגיעה ממזרח אירופה יחד עם זרם עלייה קטן שבא מתימן. ספר זה מספר את סיפור ראשית היישוב באופן שונה: החלוצים הראשונים באו עוד קודם לכן מאגן הים התיכון. מהבלקן ובמיוחד מצפון אפריקה (מרוקו ואלג'יריה).

במרכז הספר עומד אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות החמישים של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. הוא, היהודי המזרחי מיפו, נבחר על ידי הנהגת תנועת חובבי-ציון המזרח אירופית לעמוד בראש היישוב היהודי בראשית צעדיו. יפו היהודית, המזרחית ברובה, הרבה לפני שהולידה את תל אביב, קלטה את העלייה הראשונה האשכנזית.

למויאל, מי שהיה איש אמונו בארץ של הברון רוטשילד, היה חלק חשוב בהקמה ובביסוס של המושבות הראשונות – פתח תקווה, ראשון לציון, עקרון־מזכרת בתיה, גדרה ויסוד המעלה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו.

אברהם מויאל היה אגדה בחייו. הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.

ד״ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל ועם ישראל. כתב וערך למעלה מ-120 ספרים. בעבר מפקד גלי צה״ל, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת בית ברל.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

בחקר ראשיתה של הקבלה במרוקו יש לדון בכמה שאלות: האם הייתה במרוקו קבלה קדומה שצמחה במנותק מקבלת ספרד ? כיצד השפיעה על קבלת מרוקו קבלת ספרד, ואחריה קבלת מגורשי ספרד ? האם הייתה קבלה ייחודית בפאס, והאם הושפע ממנה רא"א ? האם השפיעה קבלת צפת על הקבלה במרוקו? חלמיש כותב כי הייתה קבלה קדומה במרוקו גם לפני גירוש ספרד, ומדגים מרבי יהודה בן נסים מלכה, שחי במרוקו במאה השלוש עשרה וכתב פירוש ל"ספר יצירה"  ושלום מאפיין אותו "מקובל על דעת עצמו",  מרבי יצחק דמן עכו, שהגיע למרוקו מארץ ישראל וחי בסוף ימיו בצפון אפריקה   (1250 – 1340), ומרבי דוד בן יהודה החסיד, שהגיע למרוקו מאירופה ושהה בה שנים אחדות. אידל סבור גם הוא כי הייתה קבלה קדומה במגרב, והוא נתלה להוכחה בתעודה שנכתבה בשמו של המקובל ריב"ן, שכתביו היו קבליים- פילוסופיים. גם אליאור סבורה כי הייתה קבלה קדומה במרוקו. קבלה זו ניזונה לדעתה מהשפעות קבליות מקומיות ומספר הזוהר, ועל אף פריחתה של קבלת צפת המשיכה הקבלה במרוקו, בעמק דרעה ובתרודאנט, לשמור על ייחודיותה.

במרוקו היו מרכזי קבלה נוספים פרט לערים הגדולות פאס ומכנס, כמו בעמק דרעה ובתרודאנט שבדרום מרוקו, וישבו בהן חשובי הרבנים של התושבים הוותיקים, ולאחר מכן גם מקצת רבני המגורשים. להבדיל ממרכזי הקבלה בעמק דרעה ובתרודאנט, שהיו בהם מקובלים בעלי שם, את הידע שלנו על פאס כמרכז קבלה אנחנו לומדים מעדויות של כמה ממגורשי ספרד שהגיעו לפאס, כמו רבי שמעון אבן לביא, בעל "כתם פז", ורבי אברהם בן רבי שלמה אדרוטיאל, ממגורשי ספרד שהגיע למרוקו וכתב את הספר הקבלי "אבני זכרון", ספר העוסק בשאלות יסוד בקבלה, ובו הוא מביא מובאות מספרי קבלה רבים שהיו בהישג ידו בפאס.

כך כתב רבי משה קורדוברו על "ספר הצינורות", ספר קבלה שנמצא בפאס: "והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות ]…[ ואומרי' שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס".  סביר להניח כי ה"אומרים" היו מן העולים אשר הגיעו לארץ ישראל ממרוקו במאה השש עשרה ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם המקובל רבי יהודה חליווה, שנשכח מלב ורק בזמן האחרון התפרסם הספר שכתב, פירוש לתורה ששמו "כללים נחמדים ע"ד הקבלה",  וכן פעל בעיר רבי אברהם סבע, שבספרו הקבלי "צרור המור" מספר על דרשותיו שנתקיימו בכל בתי כנסיות של קהל פאס, ושרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות.

רא"א גדל בעיר פאס וחי בה. בהקדמה ל"חסד לאברהם" הוא מתאר את החיים בפאס טרם עזיבתו כעיר גדולה של חכמים, שהיה יושב איתם ללמוד תורה באהבה ובחיבה. בכל לילה ושבת דרש ברבים, ונפתחו לפניו השגות בקבלה וחידושים בתורה:

זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי עיר מולדתי פאס ]…[ ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא, ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי ]…[ בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון.

בימיו של רא"א ישבו בפאס גם רבי יהודה עוזיאל, רבי שאול סיררו, רבי סעדיה אבן דנאן ורבי שמואל בנו, רבי אהרון אבן חיים ועוד רבים אחרים, וייתכן שלמד תורה מאחד מהם והיה בן חבורתם של אחדים מהם, אבל אין אזכור או אסמכתא לכך.

באשר ליצירה הקבלית במרוקו, חלמיש טוען כי היצירה הקבלית בצפון אפריקה לא הצמיחה שיטה קבלית מיוחדת ועצמאית כמו בקבלת צפת של קבלת רבי משה קורדוברו והאר"י. העיסוק הקבלי במרוקו התבסס בעיקר על ספר הזוהר ועל ספרי קבלה מוקדמים, טרום לוריאניים, כמו "שערי אורה", "גינת אגוז", קבלת הרמב"ן ועוד. היצירה הקבלית בתקופה המאוחרת לה התמקדה בלימוד הפירושים שנכתבו על ספר הזוהר, כמו "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא, שנכתב במאה החמש עשרה, ו"מקדש מלך" של רבי שלום בוזגלו, שנכתב במאה השמונה עשרה: "הרי בכל ארצות המגרב לא נוצרה בזמן החדש שיטה קבלית עצמאית או מיוחדת ולא קמו אישים שטבעו חותם עמוק על התפתחות הקבלה".

כמו כן סבור חלמיש כי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו היו גורם רב משקל ביהדות מרוקו. במגורשים היו מקובלים גדולים וידועים שהיו עשויים להזרים דם חדש ולהנחיל מסורת חדשה, כמו רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור", רבי יהודה חייט, בעל "מערכות האלוהות", שמספר בהקדמה לספרו על תלאותיו במרוקו עת הושלך לבית הסוהר וכי רק במאמץ רב ובכסף רב של אנשי הקהילה בפאס השתחרר, ובתמורה השאיר בידם ספרי קבלה רבים ששימשו אותם להרחבת הידע הקבלי ולהפצתו, רבי יוסף אלשקאר, שכתב את "צפנת פענח", ורבי שמעון אבן לביא, בעל "כתם פז",  שנולד בספרד בשנת 1485 ונפטר בטריפולי בשנת 1586  בדרכו לארץ ישראל.

רבי שמעון אבן לביא היה משורר, פילוסוף ומקובל מדור גירוש ספרד ומחברו של הפיוט המפורסם "בר יוחאי". שלום מציין כי ספרו "כתם פז" הוא הפירוש היחיד לזוהר שלא הושפע מקבלת צפת וכי נכתב בתקופה קדומה בהרבה, עוד לפני שקבלת צפת השפיעה בקהילות ישראל. הוס טוען כי זהו הפירוש המקיף ביותר שנכתב ללא השפעת הקבלה בצפת, ולכן הוא החיבור הקבלי החשוב ביותר שנכתב בתקופתו בצפון אפריקה ומשמש מקור מרכזי להכרת הקבלה בצפון אפריקה בתקופה המקבילה להיווצרות קבלת האר"י בצפת. המקורות לכתיבתו של רבי שמעון אבן לביא היו ספר הזוהר, ספר הבהיר, ספרות ההיכלות, יצחק הכהן, יצחק אבן לטיף, משה דה ליאון, דוד בן יהודה החסיד, רבי יוסף הבא משושן הבירה, "שערי אורה" ו"גינת אגוז" של ג'קטיליה, הרמב"ן ובני חוגו, "מערכות האלוהות" של רבי יהודה חייט והפירוש על התורה של רבי מנחם רקנאטי.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם" הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר

 

פתיחת בתי הספר של אליאנס, כיבוש צפון מרוקו בידי הספרדים בשנת 1912, כיבוש מרוקו בידי הצרפתים והפיכתה של טנג׳יר לעיר תחת חסות בין־לאומית הביאו עמם רוחות מודרניזציה. נערות נשלחו ללמוד בבתי הספר ואך השלימו את לימודיהן בספרד, בצרפת ובארצות הברית. החופש היחסי שניתן לצעירים, כמו יציאה במשותף עם אחיהם וחברים בקבוצות מעורבות לים וטיולים, שינה את דפוסי המפגש והשידוכין, הקטין את פער הגילים בין בני זוג והביא לנישואין מתוך אהבה והיכרות מוקדמת, לצד דפוס הנישואין המסורתי שבו המשפחה בוחרת את בן הזוג. לעתים חברו ההחלטה האישית והמסורת, כנישואי שלמה אמאר סיקסו עם בת דודתו רגינה. על אך הבחירה האישית ביקשו את הסכמת האב. אם סירבו ההורים לבחירת הבן, קיבל הבן, ללא ערעור, את החלטת הוריו.

הערת המחברת: הרב שלמה בן שבת(אחד ממרואייניי) חזר ללאראצ׳ה לאחר שהשתתף בקרבות על ירושלים במהלך מלחמת העצמאות (1948), ובגיל 26 פגש בסטה (19), נפעם מיופייה, מנחישותה וממשפחתה, ושניהם — למרות ביטחונם, בל אחד לחוד, ברצונם להיות זוג — ביקשו את הסכמת הוריהם. ״היו מקרים שההורים סירבו לאשר לחתן את בחירתו והנישואין לא יצאו אל הפועל״(ריאיון עם פורטונה כהן סלמה).

לאחר שנבחרו החתן והכלה וסוכמו בעל פה תנאי הנישואין (בעיקר ענייני רכוש), הגיע שלב ההתחייבויות בכתב ובטקס.

טקס האירוסין

״אפלאבראמיינטו״ — התחייבות במילה, ״דבר הנקנה במילה״. החתן והוריו הגיעו לבית הורי הכלה המיועדת מלווים באנשים מכובדים מהקהילה, אות לכבוד משפחת החתן ולכבוד למשפחת הכלה. אם הכלה הזמינה למאורע נערות צעירות לא נשואות, חברות וקרובות משפחה של הכלה, וכל אחת מהנערות שנכנסה לבית התקבלה בשירה וברכה שבקרוב ישמחו כולם בשמחת נישואיה. החתן לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא עמו, או שלח קודם לכן, מתנות לכלה לפי מעמדו ורכושו — צמידים, עגילים, שרשרת זהב, מספר מטפחות משי ״פנואילר׳ (pañuelo), לעטוף בהן את שערה כמנהג הנשים הנשואות, נעלי בית מקטיפה או משי, רקומות בזהב (xerbiles), בשמים, פרחים, ואת טבעת האירוסין, ה״סורטיכ׳ה די קומפרומיסו״ (טבעת ההתחייבות).

שטר החיזוקין: כדי שלהתחייבות תהיה משמעות משפטית וכדי שלא תתעוררנה אי־הבנות אם השידוך יתבטל, נחתמו התנאים ב״שטר החיזוקין. בשטר נרשמו הנדוניה שאבי הכלה התחייב לתת לחתנו והתחייבות החתן כלפי כלתו לדאוג לה למקום מגורים, לקשט אותה בתכשיטים, להשתתף בחלק מהוצאות טקסי החתונה, ועוד. שני סופרים מבית הדין רשמו את שטר ההתחייבות, והחתן ואבי הכלה חתמו. לאחר החתימה על השטר נערך טקס ה״פנואילו״. הרב נתן בידי החתן צד אחד של מטפחת משי, והחתן התחייב להגן על כלתו ולכבדה. אבי הכלה אחז בצדה השני של המטפחת, והתחייב בשם בתו לשידוכין. טקס ה״פנואילו״ הוא ההשלמה של ההתחייבות במילה, והוא מהווה אקט סימבולי של קניין.

בתום הטקס יצאו האורחים, וכל אחד מהם קיבל חופן סוכריות שקדים מצופים בסוכר בצבעי תכלת, ורוד ולבן(Peladillas). המנהג להעניק ולכבד במיני מתיקה הוא מנהג אירוח שנעשה במשך כל השנה. כשנכנסו אורחים לבית הגישו להם מבחר מיני מתיקה ״להמתיק את הפה״. לחלוקת מיני המתיקה בטקסים ובחגיגות הנישואין משמעות נוספת: כשם שאנו שמחים והחיים מתוקים לנו, כך ימתקו לכם חייכם ובקרוב נשמח בשמחתכם.

– בין האירוסין ובין חגיגות החתונה והקידושין עברה תקופה של כשנה ולעתים מספר שנים. בזמן הזה ניתנה לבני הזוג שהות להתרגל נפשית לזיווג, אם כי המגע ביניהם הצטמצם לראייה בלבד. החתן ביקר לעתים קרובות בבית כלתו, ותמיד הביא עמו מתנות ומיני מתיקה. אם חל יום כיפור באותה התקופה שלח החתן לכלתו פרגית לבנה ל״כפרות״; בפורים שלחו המחותנים מגשים עמוסים במיני מתיקה כמשלוח מנות. לעולם לא נשארו החתן והכלה יחדיו באותו החדר לבד. תמיד ישבה בפינת החדר, או ממש ביניהם, אחות הכלה, דודה, אימא או קרובת משפחה אחרת.

פעם הגיע החתן שלי לבית. היה חם, והוא אמר שהוא עולה למרפסת הגג וביקש ממני להתלוות אליו. אחותי, שהיתה עסוקה, סירבה לעלות אתי, והחתן המתין והמתין. לא יכולתי אפילו לעלות ולהגיד לו שאני לא יכולה לעלות כי אין לי ליווי. במעט בוטלו האירוסין, כי החתן נעלב. [ריאיון עם סימי אמסלם].

עדות נוספת מתיטואן:

בתקופה הזו החתן והכלה התראו אולם תמיד היה אתם בן משפחה. לא נגעו זה בזה, אפילו לא באצבע. ישבה הדודה, הלכה הדודה, באה דודה אחרת; באה האם, הלכה האם, באה האחות. לא היה מי שיהיה עם הזוג, נאלץ החתן ללכת.

בפרק הזמן שבין האירוסין לנישואין יכלו המשפחות להתכונן כלכלית לקראת המאורע, להשלים את הכנת הנדוניה מצד הכלה ולהכין מקום מגורים הולם לזוג הצעיר (מצד החתן).

5 ההכנות לחתונה

3.1 הנדוניה

הנדוניה היא מתנה של המשפחה לבת היוצאת מבית הוריה אל בית חתנה. יש להפריד בין האשואר, שהוא בגדים, תכשיטים, כלי מסבה ו״חדר שינה״, ובין הדוטה, שהוא כסף מזומן. מהנדוניה אנו מבינים שהאישה ומשפחתה מצפות שהחתן יספק את הבית. הנישואין הם עסקה של העברה. הכלה העוברת לבית בעלה מביאה עמה רכוש אשר ישמש אותה ואת משפחתה החדשה, והופכת להיות חלק ממשפחתו. הנדוניה לבנות היתה למעשה חלק בלתי נפרד מהבית ומעיצובו הגשמי והרוחני. ארגז הנדוניה, הקופרה (Cofre) או הארקה (Arca), החל להיטען בחפצים יפים עבור הבת עוד בהיותה בעריסה. המשפחות העשירות החזיקו ארגזי נדוניה מעוטרים בפיתוחי כסף וזהב, ואילו המשפחות העניות הסתפקו בארגז עץ פשוט. גם אלו וגם אלו דאגו למלא את ארגז הנדוניה כדי שבבוא העת תוכלנה הבנות להינשא. הנדוניה היתה התנאי החשוב והעיקרי לקיומם של הנישואין. הורים שלא יכלו לספק לבתם נדוניה התקשו למצוא עבורה חתן הולם. במאה ה־17 נדרשו רבנים לבעיה:

ורוב האנשים אשר בנות יוולדו להם צר ומצוק מצאום. ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בליבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איבה יעשו כדי לשלחן ולתיתם לאנשים… לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניה רבה.

בר אשר, ספר התקנות, עמ׳ 238 : ״צמצום בהוצאות הנדוניה כדי להקל על בנות עניות שאין להן נדוניה ונשארות רווקות עד ילבין שערן״ (אב תנ״ח/1698); (ראה שם). עניין הנדוניות הדיר תמיד שינה מפרנסי הקהילות. הם חרדו מפני אפשרות שבקהילה יהיו רווקים רבים ובמקביל מספר רב של נשים צעירות בלתי נשואות, דבר אשר יביא לפריצות, לחופש מיני ואף להמרות דת. כדי להקטין את הלחץ החברתי ואת הבעיות המוסריות העלולות להיווצר הקימו הקהילות ״קופת נדוניות״ שנועדה להעניק נדוניות ליתומות ולנערות עניות.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'320

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו

בבית הכנסת

לאבי ר׳ שלמה חי כנאפו ז״ל ולדוד׳ יצחק קנפו ז״ל שהקסימו אותנו בסיפוריהם.

חְבּ אִיעִיְסְינָא בְּלְחְדַיְית

הוא רוצה להלעיט אותנו בסיפורים

במקום להגיש לנו ארוחת ערב, הוא מספר לנו מעשיות חדרי כל יום.״

אָתָאי בְנַעְנָעוֹ כִיר מְסְלְטָן וְּנְטָעוֹ

תה עם הנענע שלו עדיפים על מלך וכל עושרו

איזהו עשיר, השמח בחלקו(אבות 1: א)

חסרים שניים

בבית הכנסת התאספו לתפילת מנחה. היו שם תשעה מתפללים וילד. חיכו ל״עשירי׳ והוא לא בא. בסופו של דבר שאל החכם את אבי הילד: ״בן כמה בנך?״

״עוד מעט ימלאו לו עשר שנים.״       ־

״והוא לומד תורה

״בוודאי, הוא הולך לסלא –

״אז נשאל אותו שאלה, אם ידע לענות נצרף אותו כעשירי למניין: בני, למי אנו מודים ומתפללים לתיבה או להיכל?״ ״להיכל, בוודאי."

״נעבי בשו,״ – שאהיה כפרתו – אומר האב, ״אפילו לא היסס.״

כיאר, אמר החכם, ״עכשיו עלינו לחפש שניים להשלמת המניין…״

 

שחרר אחד שמעון רגב

גבאי בית הכנסת פגש בשוק באחד ממתפללי בית הכנסת שלו, ואמר לו בקול בוטה:

״בפרשת ׳בחוקותיי׳ עלית לתורה, נדרת 200 שקלים ולא שילמת את הנדר שלך…"

המתפלל הנהן בראשו לאות הסכמה.

״אתה יודע למה גרמת?״ קורא הגבאי.

״למה גרמתי?״

״בגללך שני מלאכים בשמים עומדים תלויים בצווארם ומחכים שתשלם את הנדר שלך…״

״מה אתה אומר!״ עונה המתפלל בהוציאו מארנקו שטר של 100 שקלים, ״קח, שחרר אחד מהם בינתיים…״

״ומה עם השני?״

"יחכה עד שיכנס הכסף מהביטוח הלאומי…״

 

וכי הכבדתי עליך? אמיל זריהן

יהודי ממרכש שהה במכנאס לרגל עסקיו. בשבת העלו אותו לתורה, בסיום הקטע שלו,

ברך אותו החזן כמקובל, אבל הברכה הייתה ארוכה ומפותלת. המרכשי, חסר הסבלנות,

חיכה וחיכה לבסוף שמע את המברך אומר בין שאר הברכות: ״ויחזירהו לביתו בשלום…״

                       

כאן פקעה סבלנותו של האורח:

"אתה רוצה להחזיר אותי לביתי, למה? אני מכביד עליך?"

הפרשה אשמה דוד בן מנחם

בעל הקורא הזה היה תמיד נכשל בקריאת פרשת ׳ויקרא׳. הקהל היה מתקן אותו שוב ושוב אבל הוא בשלו: מגיעה שבת ויקרא, שוגה בקריאה.

מדוע כול השנה אתה קורא ללא שגיאות ודווקא בפרשת ׳ויקרא׳ אתה תמיד שוגה?״ שאלו אותו. ענה להם:

"אני לא אשם, הפרשה אשמה.״ "איך יכולה להיות שהפרשה אשמה?״ הראה להם את הפסוק האחרון של פרשת ׳ויקרא׳: ״מכול אשר יעשה לאשמה בה…״(ויקרא ה׳ כו׳)

 

המוציא לחם מן הארץ אמיל זריהן

מעולם לא דרכו רגלי יסח בבית הכנסת, עד שנולד בנו בכורו. בשעת קריאת התורה קרא הגבאי: ״יעלה יסח אבי-הבן לקרוא בתורה – שלישי.״ יסח עלה לתורה והחזן ציווה עליו: ״ברך!״

אך יסח שתק כי לא ידע מה להגיד. החזן, כדי לעזור לו, לוחש לו: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו…״

עיני יסח אורו, והוא קרא בקול את הברכה שידע: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.״

החזן הביט בו בזעם, הרים את ספר התורה, והניח אותו בידיו: ״

יסח,״ קרא, ״לא תרד מכאן עד שתאכל את ספר התורה…״

 

מָא יִכְּפָא לְחוֹת, נְזִידוֹ בָטָטָה?

לא ד׳ בדג, עלינו להוסיף תפוחי אדמה?

הגזמת. אתה דורש יותר מדי

 

עליה לתורה רפי בן דוד

ראובן בן ה-45 לא היה בבית הכנסת ולא עלה לתורה מיום הבר מצוה שלו. הפעם, הוא נעתר לבוא לבית הכנסת לרגל כלולות אחיו הצעיר. החזן קרא לו לעלות לתורה ונתן לו

לקרוא את הברכות מתוך הספר. כאשר סיים את הברכה השנייה של התורה, ברך אותו החזן:

״מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את רבי ראובן בן?״ השאלה הייתה מופנית לראובן שענה מיד: ״בן 45.״

"האבא, האבא…״ קרא החזן.

 ״האבא? בן 86 עד 120…״

 

לוכָּאן עָארְף משה רְבִינוֹ – לו ידע משה רבנו…

עשיר אחד, ממתפללי בית הכנסת, ביקש משליח הציבור לאפשר לו לקרוא את הפרשה במקומו. לעשיר נדבן אין מסרבים, והאיש עלה לדוכן והחל לקרוא את הפרשה. במהלך כול קריאת הפרשה תיקנו אותו מתפללי בית הכנסת מאות פעמים. לכול דבר יש סוף, וגם קריאת הפרשה הזו הגיעה לסופה. כשירד מהתיבה קרא לעברו אחד המתפללים:

״לוכָּאן עָארְףְ משה רבינו בָאס תְקרָא תוֹרָה, מָא יִעְטִיהַס…״ – אילו משה רבנו היה יודע שאתה תקרא את התורה, הוא לא היה נותן אותה.

 

אתה כהן או לוי? אמיל זריהן

כשעלה בריהמו בפעם הראשונה לקרוא בתורה, שאל אותו החזן: ״אתה כהן או לוי?״ "אני סנדלר…״ ענה בריהמו.

 

הָא נוּאָרָה תָּאיתְסוֶּאת – הפונפון נשרף

הְדָּן, יהודי מערי השדה הגיע לעיר הגדולה וחיפש פרנסה. כאשר לא מצא איש שיעסיק אותו, אמר לו חברו ישועה:

״תראה, אתה בעל זקן ארוך. תעמיד פנים שאתה חכם ותתחיל להסתובב בין בתי הכנסת כדי לאסוף כסף".

״אבל, אני אפילו לא יודע לקרוא!"

קרא הְדָּן בבהלה.

״אני אעזור לך, ובלבד שתחלק עמי את כול מה שתקבל.״

כך עשו.

והנה כשהגיעו לאחד מבתי הכנסת.

אמרו לו המתפללים:

"בבית הכנסת הזה אנו נוהגים לבקש מתלמיד חכם־אורח לעבור לפני התיבה בתפילת ערבית.”

״איך אעבור לפני התיבה ואני אפילו לא יודע לקרוא?״ שאל הְדָּן בחרדה את ישועה. ״פשוט מאוד, אני אשב ליד התיבה ואלחש לך כול פסוק, מה שנשאר לך לעשות הוא לחזור אחריי מילה במילה."

"אם אחזור אחריך מילה במילה התפילה תהיה איטית, מה יחשבו המתפללים?״ ״יחשבו שאתה אדם קדוש ובגלל זה תפילתך איטית ביותר…" לפני שעלה הְדָּן לתיבה הזהירו ישועה:

"חזור אחריי בדיוק ואל תשכח להתנדנד חזק כיאות לאדם קדוש." הְדָּן עלה לתיבה שם על ראשו את הברדס שמקצהו השתלשל שרוך המסתיים בפקעת הנקראת נוארה או פונפון. התפילה התחילה, ישועה לוחש: "ברכו את ה׳ המבורך…" והדן חוזר בקול אחריו: "ברכו את ה׳ המבורך…" ישועה לוחש:

"אשר בדברו מעריב ערבים…״

"אשר בדברו מעריב ערבים…" אומר הדן.

ברגע זה ממש, כאשר החזן המתחזה התנדנד יתר על המידה, הנוארה שלו נגעה בלהבת הנר והחלה לבעור. מיהר ישועה ללחוש לו: "היזהר, הא נוארה תאיתסואת…" – הפונפון התלקח. והדן עונה אחריו בקול מתנגן של התפילה: ״היזהר, הָא נוּאָרָה תָאיתְסוּאֶת…"

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 20

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר