ארכיון יומי: 19 בנובמבר 2019


חיי שרה / קצידות-סי׳ אני דוד קיים חזק-קצידה מס 131 כרך א'

חיי שרה / קצידות

(131) — קצידה — סי׳ אני דוד קיים חזק בשקל ״א-יא גאסק לגזאל/עדבתיני בתיה רוף יא סמלאלי זור רצמי יא זין לכאל/כם־לי נחא לוצאל״

 

אֵל , צוּרנִסָּהוּ וַיֶּפֶל
זֶרַח אוֹר שִׁמְשׁוֹצוּר לוֹ אָצַל, / מִנְּאוּם נֶאְצַל / כָּלאֹזֶן תִּצַּל
בִּנְךָ יִצְחָק — שִׁמְעָה לִי, / עֲלֵה הֹר הָרִים, — עֲלֵיהַר הַמֹּר שַׁי תַּעֲלֶה
רַק אֲבִינָדָב / לֹא אֲבִי נוֹדָב / בְּמַעֲנֵהוּהִנְנִי
חֵן הוּצַק עָלָיואָזַר / מָתְנָיוהִשְׁכִּים בְּאוֹר שַׁחַר וַיְחַלֶּה —
פְּנֵי אֵ-ל בְּלֵב חָלָל / לֹא שָׁת לֵב לֶחָלָל:

 

הַיָּשׁוּב לִי נִגְזַל / עַד מָתַייְיָשִׁמְעָה וּסְלַח לִי
זוּר רִשְׁעֵי וְנֶאֱכָל / הִנֵּה כֹּחִי נִכְשָׁל:
נִיצוֹץ נִגְלָה בַּעֲרָפֶל

קָרָא לְאַבְרָהָם מִמַּעַל / אֶל תט יָדמֵעַל / לִמְבֹרָךְ מֵעַל
הִנֵּה יֵשׁ פִּתְחוֹןפֶּה לִי / כִּי יִרְאָתְךָ הִיא פִּלְאִי / לאֵל חַי הַמַּשְׁפִּילִי
הֵן כֶּבֶשׂ נִצָּב / תְּמוֹר בֵּן נִצַּב. / חֵלֶף לֹא נֶחְשַׁךְ מִמֶּנִּי —
אַרְבֶּה זַרְעֲךָבְּמִפְזָר / יִתְבָּרְכוּ בָּךְכִּי שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלִי
וְהִתְבַּשֵּׂר עוֹד וּצְהַל / עֵזֶר בִּנְךָ וּשְׁאַלהַיָּשׁוּב:

יְדָעָהּ שָׂרָהלִבָּהּ נוֹפֵל
פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּכִּי בְּעוֹלָל / זִקְנָתָהּעוֹלַל / עֲלִילוֹת עוֹלָל
בְּכִי רַבדִּמְעָה מָלֵא, / רָעִיתִינְעִימָה לִי,/יָפָתִיתְּמִימָה לִי

 

כנפי שחר

הנושא: העקדה ומתוך חיי־שרה.

ויפל — הפעיל, הפלהו מכל בני דורו(ערש״י — שמות א, כ). צור לו אצל — עשהו אציל ומכובד. מנאום נאצל — מן הדבור אשר נמשך אליו מלמעלה לעקוד את בנו. כל אוזן תצל — תזועזע. רק אבינדב — כנוי ליצחק, ע״ש שאמר: אילו אמר לי הקב״ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב (ערש״י — בראי כב, א). לא אבי נודב — כנוי לישמעאל, ע״ש נודב שהיה מצאצאיו(דהייא ה, ים). בלב חלל — פנוי מבל הרהור. לא שת לב לחלל — ליצחק העומד ליקרב.

הישוב לי נגזל — רמז להרהורי לבה של שרה: אבל עיקר הכוונה לעם ישראל או לביהמ״ק וא״י. זור רשעי… — פזר ומחול רשעי, שיהיה נאכל, יתעכל ולא יהיה רישומו ניכר. נכשל — תשש.

ניצוץ — אור. יד מעל — יד השחתה. למבורך מעל — מא-ל עליון. כבש נצב — עומד מוכן. תמור בן נצב — תמורת יצחק שישאר קיים. במפזר — בתפוצות, בל גויי הארץ. והתבשר… — שנולדה בת־זוגו של יצחק. בעולל זקנתה — בבן זקוניה. עולל עלילות עולל — נעשה מעשי טלה, נשחט: ״טליא״ נאמר על עולל — עלם וגם על כבש רך.

 

לִבְנֵי חֵת רַהַב / יְלִידֵי רַהַב / עָנוּשְׁמַע נָאאֲדוֹנִי —
אִישׁ אֱ-לֹהִיםבְּמִגְזָר / קִבְרֵנוּ שִׂים מֵתְךָבִּפְנֵי קְהָלִי

הֵן נָתַתִּי, לֵךְ נְחַל, / גֵּיא וּמְעָרָה תִנְחַל: הֲיָשׁוּב:

 

דְּוַהלֵב כְּיוֹשֵׁב עֹפֶל
קָרָא אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ / גָּדוֹל תַּרְבִּיתוֹ / מֵעַם מַרְבִּיתוֹ
נֶאֱמָןבֵּיתִימִשְׁעָנִי / הַצּוּר הוּא יְדָעַנִי / אֶשְׂנָא בַת כְּנַעֲנִי
וְאֶל תָּמִישׁ גַּב / וּבְטַח בְּמִשְׂגָּב / וְקַח לְךָ אִשָּׁה לִבְנִי
מִבֵּית אָבִילֹא אֵל זָר / מִטּוֹב אוֹצְרוֹתַי קַחוְהִשָּׁבְעָה לִי,
וְאִם לֹאבְּךָ אֶפְלַל לַייָ אֶתְפַּלָּלהַיִּשּׁוּב:

 

וְיֵלֵךְ בֶּטַחלֹא הִעְפִּיל
בָּא עֵת עֶרֶב — עֵת הַשּׁוֹאֲבוֹת / בָּנוֹת אוֹהֲבוֹת / בָּנִים וְאָבוֹת
נָא צוּר סְלַח לִזְדוֹנִי / וּשְׁקוֹט מְרִיב מְדוֹנִי / אִשָּׁה לְבֵןאֲדוֹנִי
מִבְּנוֹת עָרַב / לֹא בְּנוֹת עֲרָב / אִם אָמַרְתִּי לָהּ הַשְׁקִינִי
מִכַּדֵּךְוְתִתְאַזָּר,/ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁהוֹכַחְתָּצוּר חֵילִי,
כֹּלבִּלְעָדְךָמֵהוֹלָל / בָּרוּךְ שֵׁם מְהֻלָּלהֲיָשׂוּב:

דַּל שְׂפָתָיו עוֹד לֹא הִכְפִּיל
רִבְקָה יָצְאָה מִקִּיר חוֹמָתָהּ / נוֹשְׂאָה חֶמְתָּהּ / וּבְרַב חָכְמָתָהּ
בִצְּעָה אֲמִירָתוֹ / בֵּרַכְתּוֹ אִדְּרַתּוּ / יָצָא מִמְּאֵרָתוֹ.

 

כנפי שחר

לבני חת רהב — התחנן, ל׳ התרפס ורהב רעיך (מש־ ו, ג). ילידי רהב — מתהללים במתה שקר, לי רהבים ושטי כזב (תה מ, ה). במגזר — חלקה.

דוה לב — ממיתת שרה. כיושב עופל — כשומר במגדל־הצופים כן הוא כל מעייניו בצרכי בנו. גדול תרביתו — חניכו הגדול. מעם מרביתו — מכל העם הרב אשר אתו. ידעני -— הודיעני, ל׳ אשר ידעו ה׳ (דברי לד, י). ואל תמיש גב — ר״ל אל תשתמט. והט שכם לעול מצותי. ואם לא — אם לא תקיים את השבועה. בך אפלל — אתבע אותך לשמים לשפוט אותך, לי ופללו א-להים (ש״א ב, כה). לה׳ אתפלל — אני מצדי אעזורך בתפלה.

לא העפיל — לא התאמץ כמי שעושה מעשה נועז. מבנות ערב — לי נעימות ומציאות־חן, בת מאותן הבנות המוצאות חן בעיני אדוני. לא בנות ערב — לא מבנות ישמעאל. כול… — חוץ ממך, אתה ה׳, הכל הוללות וסכלות.

דל שפתיו — דלתי פיו. עוד לא הכפיל — לא סגר, לא קפל אחת על השניה. נושאה חמתה — כדה. בצעה — קיימה. אדרתו — עודדה אותו. יצא ממארתו — מקללת ארוך כנען

 

לָבָן חַזאָהַב / חֲלָאֵי זָהָב, / נאיְדִידַישַׁלְּחוּנִי
צָלְחָה דַּרְכִּיאל עֵזֶר / אָחִיהָאִמָּהּ יִשְׁאֲלוּהֲתֵזְלִי?
אָנָּאאֲחוֹתֵנוּאַל– / נָא תֹּאמְרִי נוֹאַלהֲיָשׁוּב:

קִיָּם דִּבְרִי הַזָּל / עָנְתָהאֵלְכָהזֶה חֶלְקִי וְגוֹרָלִי
אֶסְעָה מִבֵּין עַם סָכָל / כַּבְּהֵמוֹת נִמְשָׁל:
חֹן עָלַי וְתִזַּל / כַּטַּל אִמְרָתִי וְהַאֲזִינָה לִי
וְשׁוּב שְׁבוּת עַם שָׁכַל / הַמֻּכֶּה עַל הַשָּׁל:

זֶרֶם מִן הַמַּזָּל / מִמַּעֲיַן הַחָכְמָהּהַשְׁפֵּעַ נָא לִי
חֹן הֲגִיגִילֹא אוּכַל / לִמְלִיצָה וּמָשָׁל:

קַיֵּם דִּבְרִי גּוֹזָל / וּבְנֵה בֵּית מִקְדְּשֵׁי מִשְׁכַּן זְבוּלִי
וּשְׁכִינָה עַל הַהֵיכָל / וּמַלְכוּת בְּמֶמְשַׁל:

 

חז – ראה. חלאי — תכשיטי זהב. התיזלי? – התלכיי אל נא תאמרי נואל – אל תאמרי טפשות. כלומר אל תסכימי ללכת.

קיים דברי הזל — ה' קיים דברי השליח. הזל — אשר אזל. עם סכל – טפש. חון עלי. . דברי המשורר. ותזל… — כלומר יתקבלו דברי שירתי. עם שכל — אשר קפח בניו וארצו. המוכה על השל — המקבל ענשו על שגגתו. זרם… – שפע ממזל החכמה וממקורה השפע לי. לא אוכל למליצה… – גם אם לא אדבר בסגנון פיוטי. קיים דברי גוזל — קיים הבטחותיך לישראל. גוזל — כנוי לישראל ע״ש על גוזליו ירחף (דברי לב, יא).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית-סיום המאמר

שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה, / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, לְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתְךָ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשִׁירָה,/ כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.
יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יְקָרַת כַּמְּנוֹרָה, / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו — או בצפון־אפרקיה בכלל — משורר שישוה לו בכושר ההתבטאות הלירית שלו ובעצמת הביטוי שבתרגום רגשותיו וחוויותיו לשפה גמישה ואמינה,. בתחום זה של יצירתו שהצגנו כאן, בקווים כלליים בלבד, הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו ואת סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משכרון ההשכלה. אגב כך הוא הראה שלגבי חווי החוויה המשכילית, סדנא דארעא חד הוא, אם במוגאדור ואם בליטא. התקופה המשכילית בחייו היתה מלאת סיפוק רוחני ואינטלקטואלי, אך רווית מתחים נפשיים עזים. היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים. בזמן זה הוא ניסה להתאים את המודל המזרח־אירופי של ההשכלה לתנאים המקומיים ששררו בקהילתו, בעלת המסורת היהודית החזקה והבלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בימה של ספרות ההשכלה, היתה ונשארה אחת ממסגרות ההתייחסות התרבותיות החשובות ביותר השירה הערבית־מוסלמית המקומית, העשירה והמגוונת.

עם שירה זאת הוא ניסה להתמודד, כמו שעשו בזמנם משוררי תור הזהב בספרד. התמודדות זו זימנה לידיו מפגש תרבותי פורה ביותר, בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה, לבין מסורת השירה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״ על מנגינותיהן המגוונות והמשתנות. מפגש זה הוא שאפשר לרד״א לסגל בצורה וירטואוזית ממש את משקל ה״קצידה״ לשירה העברית של יהודי מרוקו, ולהפוך ז׳אנר ספרותי־מוסיקלי זה למכשיר פואטי יעיל, גמיש וכובל בו בזמן, דרכו הוא הצליח לכתוב אחת היצירות המקוריות והמשמעותיות ביותר בשירת יהודי צפון־אפריקה ואולי בשירה העברית בכלל. מפגש תרבותי זה הוא גם שאפשר את פיתוחה של מסורת הבקשות והפיוטים של יהודי מרוקו שנקבעה ב״שיר ידידות״, מסורת שהיא גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.

מפאת קוצר היריעה, לא נוכל לדון כאן בפואטיקה המודעת והלא־מודעת של ר׳ דוד אלקאים, בעקרונות ובאילוצים שהנחו את כתיבתו ובעושר לשונו העברית ובגמישותה. גם לא נוכל להציג — ולוא בקווים כלליים — את יתר תחומי שירתו. אך הקורא ימצא בדיואן של רד״א שירה תנכי״ת נשגבה השמה דגש על פרטי העלילה והתפתחותה ועל יופי התיאור וסגולות הדו־שיח, וכן שירת גלות וגאולה עם התייחסויות ברורות לתנועה העיונית המתארגנת והמחדשת את תקוות המשורר ועם שירי הלל ותפילה לבנין בית המקדש.

כמו־כן יהנה הקורא משירה אישית־התנהגותית בעלת ביטויים ליריים מובהקים דרכה עורך המשורר חשבון נפש נוקב וחושפני עם עצמו, וכן משירים אירועיים לאומיים או קהילתיים שונים בהם מגיב רד״א על מאורעות ואירועים משמחים או מרגשים שקרו בזמנו. גם שירי המועדים ושירי הצדיקים נושאים את חותמה של כתיבתו המיוחדת, כתיבה הפורצת את שיגרת שירת הקודש של יהדות צפון־אפריקה והמפעילה מבני לשון קולעים ועשירים ביותר.

לסיכום, דרך דיואן זה של ר׳ דוד אלקאים, אנו ניצבים לפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, לפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, לפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה. בקיצור לפני יצירתו של משורר בעל שעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות יהדות מרוקו של סוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכ' כאן אנו חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה ואולי אף הגדול שביניהם.

הסקירה שהוגשה כאן מהווה חלק ממחקר מקיף על שירתו של ר׳ דוד אלקאים. המחקר נערך במסגרת הפרוייקט ״דיוקנה של קהילה״ שבמימונו של המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח של משרד החינוך והתרבות, ויכלול מהדורה מדעית של הדיואן בתוספת ביאורים, פירושים ומראי מקומות.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית-סיום המאמר

"מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

צו כרמיה

צו צרפתי מאוקטובר 1870 שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שמו של אדולף כרמיה(1796־1880), מראשי יהדות צרפת, שכיהן כשר המשפטים בתקופה זו.

הדגם האלג׳ירי והדגם התוניסי

לפני שלטונות הפרוטקטורט עמדו שני דגמים של תמורה במעמדם של היהודים בנחלות הצרפתיות בצפון אפריקה. דגם אחד עוצב באלג׳יריה. במסגרת סיפוח הארץ לצרפת הוענקה ליהודים אזרחות צרפתית מלאה בצו כרמיה. אזרחות זו, שלא הוענקה במקביל למוסלמים, השוותה להלכה את מעמדם של היהודים לזה של המתיישבים האירופים.

הדגם השני עוצב בתוניסיה. תוניסיה, כמו מרוקו, לא סופחה לצרפת אחרי שנכבשה ב־1881. גם שם נשאר שלטון הביי המקומי על כנו, ובארץ כונן משטר חסות. לפיכך לא היה קל לשנות באופן חד־צדדי את מעמדם של היהודים. היה זה אפוא דגם הפוך לזה של אלג׳יריה, דגם שבו הקפידו השלטונות להשאיר את היהודים בצד הילידי של החברה הקולוניאלית.

לקווי המתאר של הדגם התוניסי היו מרב הסיכויים לעמוד בתשתית המדיניות שינקטו הצרפתים במרוקו. מצד אחד, אי אפשר היה לשנות את מעמד הד׳מים כפי שנקבע במשטר המרוקאי הישן באופן חוקי, אלא בהסכמתו של הסולטאן, הריבון הישן. מצד אחר, הנציב הצרפתי הראשון, המרשל ליוטה, לא צידד בהתערבות אירופית נמרצת בחיי התושבים המקומיים. הוא האמין כי ייקל על צרפת לשלוט, ועל המקומיים להתפתח, אם יישמרו הסדרים המסורתיים ללא זעזועים. תמורה חדה במעמד היהודים בוודאי לא התאימה להשקפתו הכללית. עם זאת הייתה לצרפתים מסורת מדינית משלהם, ואף שנמנעו משינוי מעמדם של היהודים, לא היה בכוונתם להשאירו על פי דפוסי המכ׳זן וראשי השבטים. לפי הבנתם הם היו רשאים לתקן ולקדם את המנהגים המקומיים בדרך של רפורמות, וכך עשו.

בעיקרו של דבר נגזרה מדיניותם של הצרפתים כלפי היהודים ממטרותיהם הכלליות במרוקו. מטרתם הראשונה הייתה לבסס את אחיזתם בארץ, והשנייה לפתח את כלכלתה כדי להפיק ממנה תועלת מרבית. מן המטרה הראשונה נגזרה המשימה לנסות לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם, למנוע תסיסה בתוכם ולנטרל גורמי חיכוך מיותרים בינם לבין שאר מרכיבי האוכלוסייה המקומית. מן המטרה השנייה נגזרה המשימה לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי לצרפתים.

תמורות ביחס השלטונות ליהודים עד שנות השלושים

התמורה הראשונה ביחס השלטונות כלפי היהודים הורגשה מיד עם הכיבוש ונגעה למעמדם כד׳מים. במסגרת פיקוחם על המוסדות הקיימים ביקשו הצרפתים להבטיח מתן הגנה וצדק ליהודים, שגם המכ׳זן היה מחויב להם בהתאם להלכה הדתית. הם לא התכוונו להתיר תקנות הפליה נוקשות כלפי היהודים, סחיטות מזדמנות וכו'; פן זה של מעמד הד׳מים הלך ונעלם מן החיים הציבוריים. תמורה זו שירתה את המשטר החדש, ששאף להופיע כמיטיבן של קבוצות האוכלוסייה השונות ולקשור אותן אליו. עם זאת, במסגרת הקו השמרני שנבחר לא שונה מעמדם החוקי של היהודים כמי שכפופים למרותו המשפטית של הסולטאן. היהודים נשארו כפופים למערכת המשפט המכ׳זני, וכמו בתוניסיה שימשה זיקה זו לסדר המרוקאי הישן מקור לתלונות על הפליה לרעה מול המוסלמים ועל יחס נוקשה.

התמורה השנייה אירעה זמן לא רב לאחר כינון המשטר החדש. ליוטה ציווה להכין תכנית רפורמות לארגון פנימי של הקהילות היהודיות. מנקודת מבטו של המשטר החדש נועדו הרפורמות להתאים את תפקיד הקהילות למקובל באירופה, כלומר לצמצם את סמכויות הקהילות לענייני פולחן וסעד בלבד, ולאפשר לפקידות הצרפתית שליטה על הוועדים המנהלים אותן. לצורך זה הוקם מדור מיוחד במינהלת העניינים השריפיים ובראשו הוצב נכבד יהודי, יחיא זגורי, נאמנה של הקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. תפקידו היה לפקח על ניהול הקהילות, לדווח לצרפתים על הלכי הרוח הפוליטיים ולוודא שהוראות הממונים עליו יבוצעו.

בפרשת מינויו של זגורי בלט רצונם של הצרפתים לשלוט במתרחש ולמנוע תסיסה. כמו כן היה לפרשה זו היבט המחזיר אותנו לייחודו של הציבור היהודי בנוף הילידי המקומי: היותו חלק מפזורה שרובה אירופית. בין המלווים של חיל הכיבוש הצרפתי היה חוקר יהודי ממוצא רוסי ובעל נטיות ציוניות, ד״ר נחום סלושץ. סלושץ נטל חלק בעבודת המטה, שמשימתה הייתה להניח את היסודות למינהל הצרפתי. רעיונותיו הלאומיים השפיעו על תכניותיו ביחס למיעוט היהודי. ליוטה ידע היטב כי הלאומיות המביאה בכנפיה בשורה של חופש ושוויון אינה מתיישבת עם פטרונות קולוניאלית, וחש כי הציונות עלולה לעורר מתחים מיוחדים בין מוסלמים ליהודים. מכל הבחינות הללו הדבר האחרון שנדרש לשלטון הקולוניאלי החדש היה השפעה ציונית במרוקו, ועל כן ברגע שעמד על נטיותיו של סלושץ – גירש אותו ממרוקו.

סילוקו של פעיל ציוני זר ובודד כמו סלושץ היה משימה לא קשה, אך השפעתם של יהודי המטרופולין הצרפתי הייתה סיפור אחר. ליוטה לא מיהר להיעזר בשירותיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וחשב לפתח את החינוך היהודי, כמו זה המוסלמי, במסגרת מינהלת החינוך המקומית שהקים, בלי לערער את שיווי המשקל המסורתי בין שני היסודות הילידיים של האוכלוסייה המקומית. במשך שנים אחדות נפגעה אפוא רשת החינוך שפרשה כי״ח במרוקו וכוחה, במקום לגבור – צומצם. ואולם, אחרי עזיבתו של ליוטה את מרוקו הצליח הארגון לשכנע את הפקידות כי הוא יכול לקדם את מערכת החינוך של יהודי מרוקו, ולטפח את נאמנותם לצרפת ביעילות ובתיאום מלא עם הצרפתים. התחום הופקד באופן רשמי בידי הארגון, שהתחיל אז לקבל מענקים ממשלתיים לפיתוח מוסדותיו. רשת החינוך של כי״ח יכולה הייתה לקדם את החינוך היהודי, להתערב גם בנושאים אחרים הנוגעים ליהודים המקומיים ולבסס את מעמדה כפטרוניתם.

נחום סלושץ (1969-1873) חוקר לשונות המזרח וקדמוניות יישובם של היהודים בארצות המזרח. גדל והתחנך באודסה, ולמד בזינבה, שם הכיר את הרצל. מזכיר האגודה הציונית ״בני ציון״ באודסה. בשנת 1901 עזב את רוסיה ועבר לפריס להשתלם בסורבון בלימודי ספרות, מדעים ולשונות המזרח. היה ציר בקונגרסים הציוניים. בשנים 1912-1906 ערך מסעות מחקר לצפון אפריקה לבדיקת כתובות פיניקיות ויווניות. בשנים 1917-1913 היה במרוקו, והביא משם חומר אתנוגרפי ואפיגרפי רב. ב־1919 עלה לישראל. נמנה עם מחדשי הקמת ״החברה העברית לחקירת ארץ ישראל״, וערך את פרסומיה.

יחיא זגורי(1959-1878> נולד בקזבלנקה למשפחת נכבדים. מ־1895 עבד כמתורגמן בקונסוליה הצרפתית של קזבלנקה. ב־1906 קיבל אזרחות צרפתית, ומשנת 1907 שימש ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה, תפקיד שבו החזיק בהפסקות קצרות עד מותו. ב־1919 מונה למפקח על העניינים היהודיים מטעם השלטון הצרפתי, והיה איש סודו של ליוטה. החזיק בתפקיד זה עד 1934.

 

  1. 3. הארגון הקהילתי של יהודי מרוקו

ט׳היר* מיום 22 במאי 1918 (שעבאן ב׳ 1336)

בנוגע לאירגון מחדש של ועדי הקהילות היהודיות

השבח לאל לבדו (חותם גדול של מולאי יוסוף)

אל משרתינו הישרים, ראשי המחוזות הקאידים של ממלכתנו המאושרת, וכן לנתינינו: להווי ידוע על פי [ההוראות] הנוכחיות – אללה יאדיר את תכנן.

הוד מלכותנו השריפית,

בסוברו שנחוץ להבטיח בצורה מסודרת יותר את פעילותם של ועדי הקהילות היהודיות,

מצווה כלהלן:

סעיף 1. מתפקידם של ועדי הקהילות היהודיות לסייע לנזקקים ובמקום שנדרש הדבר, לנהל את ההקדשים.

נוסף לכך הם יוכלו לפקח על הפולחן הדתי.

סעיף 2. ועדי הקהילות היהודיות מורכבים מנשיא בית הדין הרבני או דיין משנה ומנכבדים יהודים הממונים ע״י הואזיר הגדול שלנו מתוך רשימות המועמדים שהכינו בני דתם.

מספר החברים שימונו בדרך הזאת נע, על פי גודלה של האוכלוסיה היהודית, מ־4 עד 10 ונקבע לכל עיר בפקודה מטעם הוואזיר.

הרשימות כוללות מספר שמות כפול ממספר החברים הנדרשים.

סעיף 3. החברים האלה מתמנים למשך שנתיים. מנויים ניתן לחידוש. במקרה של מקום המתפנה מסיבות מוות, התפטרות או מכל סיבה אחרת, תפקידו של החבר החדש מסתיים בתאריך בו היה מסתיים תפקיד קודמו.

סעיף 4. תקציב הקהילות ניזון מתרומות ומגביות, ומהיטילים הנהוגים בקהילה ובמידה שהם קיימים, גם מהכנסות ההקדשים. התקציב מוגש כל שנה לאישורו של הוואזיר הגדול שלנו.

סעיף 5. חברי ועדי הקהילות בוחרים כל שנה נשיא מביניהם, שמינויו מוגש לאישור הוואזיר הגדול, וכן סגן־נשיא ומזכיר־גיזבר. שרותיהם הם בחינם, אך למזכיר־הגיזבר מותר להקציב שכר.

סעיף 6. פקודות מטעם הוואזיר יקבעו את פרטי ביצועו של הט׳היר הזה ואת הקהילות שיוכפפו לו.

נעשה ברבאט, שעבאן ב׳ 1336 (22 במאי 1918)

נבדק לפירסום ובצוע: רבאט, 23 במאי 1918. הנציב הכללי. ליאוטיי.

הארגון הקהילתי של יהודי מרוקו-מתוך הספר"תולדות היהודים בארצות האסלאם" בעריכת ש.אטינגר.

 

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמ' 51

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר