ארכיון יומי: 15 בנובמבר 2019


היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות

יחם יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות

בשנת 1932 נוסד העתון Marocaine L'Union שבדפיו פורסמו על ידי האינטליגנציה היהודית דעות בעד ונגד הציונות, מסיימי החינוך של כי״ח היו בדרך כלל בעלי אורינטציה צרפתית או מקומית. כי״ח היתה ניטרלית לרעיון הציוני, או אנטי ציונית לפני שנת 1939. בשנים הבאות היו בוגרי כי״ח במרכז הפעילות הציונית, הם שיתפו פעולה עם שליחי קרן היסוד והקק״ל. בשנת 1936 נערך בקזבלנקה כינוס הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו, ועידה זו ראשונה בועידות שנתיות שכונסו בגלוי, והחלטותיהן זכו לסיקור נרחב בעתון ׳העתיד המצויר׳. היא הזימה את החשש אצל המנהיגות של יהודי מרוקו, שכינוס ציוני אינו רצוי לשלטונות. בועידה השניה של ציוני מרוקו שהתקיימה בינואר 1937 בקזבלנקה, הכריז ש״ד לוי נשיא הארגון הציוני המקומי, כי בקהילות מכנאס, סאפי, מראכש וואזאן, כיהנו ראשי הקהילות כנשיאי הועדים המקומיים לקק״ל. למרות המגבלות, הגיעה הציונות במרוקו לכלל גיבוש, דבר שבא לידי ביטוי בנאומו של ש״ד לוי בועידה הארצית השלישית של ציוני מרוקו, שהתכנסה בקזבלנקה בפברואר 1938, וקבעה כי ׳מרוקו אינה ציון׳. הוא יצג את יהודי מרוקו בקונגרס היהודי העולמי באסיפות שהתקיימו באטלנטיק סיטי בשנים 1933 וב־1944, וכך הפך להיות האישיות המרכזית והמנהיג בתנועה הציונית במרוקו. ב-1930 כשפעילים ציונים במוגדור ובסלא הוזמנו לממונה על המחוז באשמת ציונות, פנה ס״ד לוי לנציבות.

הערת המחבר: אם כי לעתים בגלל חשש מתגובת השלטונות ראשי הקהילות נאלצו להעלים את אהדתם לציונות ואף התבטאו נגדה בפומבי כדי לרצות את השליט. חוקרים מסויימים לא הבינו את מצבם הנפשי של ראשי הקהילות. לכן כתבו כי מנהיגי קהילת קזבלנקה לא רצו להפגין את זיקתם לעם היהודי בתפוצות מחוץ למרוקו, ולא לציונות. המנהיגות המסורתית של הקהילה שחבריה היו מהנכבדים המבוססים, היו רחוקים מרעיונות של דמוקרטיה ולאומיות יהודית, 57-58 .Ashford, 1961, pp.

את שאיפות הנוער היהודי אחר הרעיון הלאומי המדיני, תיאר ש״ד לוי האישיות המרכזית בציונות במרוקו בשנים 1945-1925. במכתבו להסתדרות הציונית בירושלים במרס 1944 כתב: ׳בכל ערי מרוקו, בקזבלנקה, פאס, מכנאס, מראכש, אספי, רבאט, מבלי להזכיר קהילות אחרות, ישנה התעוררות מרשימה לרעיון תקומתה של ארץ ישראל. ביטויה בפתיחת קורסים ללימוד השפה העברית החדשה, בהם מבקרים מאות צעירים. בהקמתם של מועדונים, בהם ניתנות הרצאות על נושאים ארצישראליים, ומתנהלות שיחות בשפה העברית׳. ש׳׳ד לוי היה חבר ועידה הציונית שהתכנסה בקזבלנקה במרס 1947, שבה הודתה הועידה ונשיאי הקהילות במרוקו לפעילים שהפגינו רגשות כנים של אחריות ומסירות להגשמת מטרות הציונות, ועל ששיתפו פעולה עם הפדרציה הציונית של מרוקו. הוא עסק בפעילות זו עד פטירתו בשנת .1970

יעקב רפאל בן אסראף דמות נוספת מבין דוברי הספרדית בקזבלנקה היה בן אסראף, אדם בעל רכוש. מכספו הביא מורים לעברית מארץ ישראל, וקנה ספרים עבריים. הוא נמנה עם מנהיגי אגודת ׳מגן דוד׳. ב-1932 נסע לארץ ישראל בראש משלחת של יהודי מרוקו, והשתתף במכביה הראשונה. הוא היה הסוכן הממונה על מגבית לקרן היסוד בקזבלנקה. העדר הבחנה בין הקק״ל לקרן היסוד, הקשה על יהודי מרוקו. מכל מקום, בקזבלנקה נוסד ועד למען קרן היסוד.

אלפונסו סבאח עד לכינוסה של הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו בינואר 1936, המשיכה הפעילות הציונית במרוקו להתנהל ע״י אותה קבוצה מצומצמת של עסקנים מקזבלנקה. לרוב כחלק מפעילות פילאנטרופית בקהילה. המועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ שנסגר בזמן ממשלת וישי, במסגרת חוקי הגזע האנטי יהודיים, נפתח מחדש על ידי אלפונסו צבאח, יליד טנג׳יר, שהגיע לקזבלנקה בגיל צעיר.

הקרן הקימת לישראל בקזבלנקה

הקק״ל החלה לפעול בקזבלבנקה ב-1 בינואר 1927, ובמהלך השנים הבאות ישבה בעיר זו הועדה המרכזית של הקק״ל. בשנת 1935 כתבה הגב׳ פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בקזבלנקה בין שתי מלחמות העולם, כי הגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לועד המקומי של הקק״ל. וכן את הקמת סניף לויצ״ו, שהוקם בקזבלנקה באותה השנה. הנשים היו פעילות בהפצת קופות הקק״ל בקזבלנקה. הגברת בן עטר היתה ציונית ונבחרה לתפקיד הנשיאה של ויצ״ו בקזבלנקה.

משרד הקק״ל בקזבלנקה הדפיס אגרות ביהודית ערבית, בעריכתו של חיים נחמני, למען יבינו גם המוני העם את השליחות הציונית. וכן הודפסו אגרות לנאמניה, עסקניה ושליחיה בדפוס יהודה ראזון. מהדורה מיוחדת הקדישה הועדה המרכזית של הקק״ל במרוקו לכבוד מר ש״ד לוי, נשיא הקק״ל במרוקו קזבלנקה 1953. קול קורא: קריאה למגבית לקק״ל, הודפסה בשנת תשט״ז בדפוסו של יהודה ראזון. בתעודה של קק״ל ב־15 במרס 1924 על התרומות שנתרמו לקרן נזכר, כי נתרמו סכומים קטנים בפאס ובקזבלנקה. במכתבו של טורס Thursz]] ב־17 במאי 1925 לקק״ל בשטרסבורג נכתב, כי בקזבלנקה מרכז הפעילות של הקרן הקימת לקהילות בצפון אפריקה. במרס 1938 התפרסם דהיר סולטאני, שאסר על קיום מגביות ללא אישור השלטונות, הדבר פגע בהכנסות של הקרנות הלאומיות.

הועידה הראשונה של ציוני מרוקו

בשנים שבין 1935-1925 נעשה נסיון לרתום את הדור הצעיר ואת האינטליגנציה היהודית לפעילות ציונית. ב-18 בינואר 1936 נערך בקזבלנקה במשכן של ׳אגודת תלמידי כי״ח הותיקים' כינוס הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו. ההחלטות זכו לסיקור נרחב בדפי העתון ׳העתיד המצויר' ועידה ראשונה בסדרה של ארבע ועידות. ניתן היה לנהל פעילות ציונית כל עוד נעשה הדבר בצנעה, ולא עורר תגובות מצד השלטונות, והיא היתה חלק מהפדרציה הציונית של צרפת.

הועידה השניה התקיימה בקזבלנקה בינואר 1937. נשיא הארגון הציוני בקזבלנקה הכריז, כי נשיאי הקהילות ומנהיגיהם אוהדים את הארגון הציוני. שיתוף הפעולה בין מנהיגי הקהילות והארגון הציוני, גבר בעקבות עליית הנאצים בגרמניה.

ארבע הועידות הציוניות הארציות שהתכנסו בקזבלנקה בשנים 1939-1936, התנהלו בקונגרס ציוני זוטא. הועידות גם בחרו ועדות לקק״ל, לקרן היסוד, לשקל, לתרבות עברית ולארגון. הועד הפועל של סניף מרוקו כלל מספר חברים מקזבלנקה. מספר הנציגים מקזבלנקה עלה מועידה לועידה. גם בשל השתתפותם של נציגי אגודת ׳שדל נטר' שהיתה האגודה היהודית הגדולה ביותר בשנות ה-40 וראשית ה-50 של המאה הכ׳.

הנהגת הארגון הציוני במרוקו בין השנים 1940-1936, היתה זהה להנהגה בשנים 1935-1923. העיתון המאוייר L'avenir Illustre שיצא לאור בקזבלנקה, דיווח ב-29 בפברואר 1936 על כנס הועידה של פעילי הקק״ל, קרן היסוד והשקל בקזבלנקה, במועדון החברים של בוגרי כי״ח בעיר. היו״ר היה מר ס״ד לוי, נשיא הועד הפועל של הפדרציה הציונית הצרפתית. בועידה התקבלו החלטות בקשר לקרן היסוד, השקל, והקק״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 247

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001

 

נדידת עם של יהודים לכיוון מדינת ישראל בשעה של תסיסה לאומית ערביה גוברת במרוקו היתה הדבר האחרון שהיה רצוי עתה לצרפתים. ייתכן שהם היו מצליחים לדכא את תנועת היציאה בעצמם, אך התפתחויות במדינת ישראל, שעליהן נעמוד בהרחבה בהמשך, יצרו את הבסיס לשיתוף פעולה בין המדינה היהודית החדשה לבין השלטונות הקולוניאליים ולפתיחת דף חדש ביחסים בינם לבין הפעילות הלאומית היהודית.

הגל הראשון של עולי מרוקו הותיר רושם קשה בישראל הצעירה. השלטונות הישראליים עצמם רצו לרסן את תנועת ההגירה מכיוון זה. בינתיים עשו גם הניצחונות של ישראל על מדינות ערב את שלהם, והמדינה החלה להצטייר באור חיובי בעיני ראשי השלטון הצרפתי במרוקו. הנציב ז׳ואן הודה כי הוא היה בין הממליצים בפני ממשלתו שלא להכיר רשמית בישראל. הוא חשש בשעתו שמא הכרה כזו תעורר רגשות אנטי־יהודיים ואנטי־צרפתיים במרוקו. המלצות דומות שלחו גם הנציב בתוניסיה ומושל אלג׳יריה. ואולם עד ינואר 1949 הספיק הנציב במרוקו לשנות את דעתו. הוא העריך שנוכח חולשת מדינות הליגה הערבית בהתמודדות הצבאית עם ישראל יורדת עתה יוקרת התנועה הלאומית המרוקנית, דבר המשרת כמובן את העניין הצרפתי. על כן היה ז׳ואן מוכן לתמורה דרמטית ביחסים בין שלטונות הפרוטקטוראט לבין ישראל. הוא היה מוכן להיכנס עמה למשא ומתן חשאי, להניח לה לפתוח משרד עלייה בקזבלנקה וסניפים בערים נוספות, להסכים עמה על מספר מהגרים חודשי או שנתי ולאפשר לה לפעול בגבולות ההסכם בשקט ובביטחה. הואיל ולשני הצדדים היה עניין במספר לא גדול של מהגרים מרוקנים, לא היה קשה לסיים את המשא ומתן בהצלחה. שלטונות הפרוטקטוראט ניהלו שיחות עם שני יהודים צרפתים שהגיעו אליהם כשליחי הסוכנות ומדינת ישראל, מרק ירבלום ויעקב (ז׳אק) גרשוני, וסיכמו את תנאי ההסדר עם גרשוני, בחילופי מכתבים שיכונו להלן ״הסכם ז׳ואן־גרשוני״. מספר העולים נקבע ל-600 נפש מדי חודש או מעט למעלה מ-7,000 לשנה. כמו כן סוכמו התנאים של הפעלת משרד העלייה בקזבלנקה, אשר כונה על־ידי הישראלים ״קדימה״.

כמו בתחום הארגון הקהילתי של היהודים, כך גם ביחס לציונות חלו אפוא בסוף שנות הארבעים תמורות משמעותיות ביותר במדיניות הצרפתית במרוקו. בשני המקרים לא היתה התמורה פרי יוזמה של השלטונות הקולוניאליים, אלא נבעה מן הצורך להגיב על לחצים. ובשני המקרים ביקשה הפקידות לקנות לעצמה שקט על־ידי ויתורים מסוימים לגורם הלוחץ, ועשתה זאת על־ידי סטייה ברורה ממדיניותה בתקופה שבה היה המשטר הקולוניאלי בשיא עוצמתו, לפני מלחמת־העולם השנייה. הוויתור הוכתב הן על־ידי לחצים מקומיים והן על ידי שיקולים אימפריאליים. בשעה שהלך ונרקם ההסכם הבלתי רשמי בין הנציבות לישראל, בחורף ובאביב 1949, שיגר שר החוץ רובר שומן(Schuman) לנציב ז׳ואן הוראות ששיקפו מן הסתם את נקודת המבט הגלובלית של השר., מסתבר ששומן חרד מהשלכות הסכסוך הישראלי־הערבי על מעמדה של צרפת בעולם הערבי ועל אחיזתה בצפון אפריקה, וביקש מז׳ואן להחמיר את הפיקוח על הגבול.

הנציב הרגיע את השר שהוא נוהג כך מאז הקיץ, אך לאמיתו של דבר שיקפה תשובתו את השלב החדש שעל ספו עמדה מדיניות הפרוטקטוראט: הסדר עם ישראל. ז'ואן כתב לשר כי מספר ארגונים ציוניים הציגו בפני הפקידות לאחרונה תוכניות להגירה שיטתית של צעירים מרוקנים לפלסטינה וביקשו את עזרת השלטונות. הוא הסביר כי מטרתם המוצהרת של הפונים לחלץ את הצעירים מן המצב הן המורלי והן החומרי האומלל שבו הם נתונים במרוקו, ולאפשר להם להתאקלם ביסודות בריאים בארץ־ישראל, בחזקם את כוחה הדמוגרפי של המדינה החדשה. זו היתה התזה של מרק ירבלום, השליח הציוני איש מפא״י שנשלח אל הנציב.

 אך ז׳ואן ציין דווקא שמות של ארגונים שלא נחשבו ״ציוניים״ כלל – היא״ס ־אורט – כמי שעומדים מאחורי התוכנית. אורט אכן החל אז את פעולתו במרוקו בתנופה, ביוזמתם של אישים מקומיים, כחלק מן הניסיון של העילית המתמערבת להקל את המצוקה. היא״ס גם הוא עבר אז מפנה ביחסו להגירה לישראל נוכח העלייה ההמונית. לא ברור מה היתה עמדתו האמיתית של ז׳ואן לגבי התזה שהיתה מונחת ביסוד רעיון ההגירה הגדולה הזאת, שלפיה הצעירים היהודים במרוקו סובלים מתנאי מצוקה וצריך לחלצם. מתזה זו השתמעה כמובן ביקורת לא קלה על מידת הרווחה שהביא עמו השלטון הצרפתי לתושבי הארץ, ולא היה זה מסוג הדברים שהצרפתים אהבו לשמוע. ברור עם זאת שז׳ואן היה מוכן להתייחס לרעיון ודומה שמדיניות הפרוטקטוראט בשלב זה, בעניין העלייה הבלתי לגאלית, מלמדת שבאופן כללי הפקידות לא התנגדה כי הלחץ החברתי ״פחת במידה מסוימת על־ידי הגירה, גם אם לא הודתה בכך מפורשות. מספר העולים לחודש שיקף כנראה, בין היתר, את היקף ההגירה הרצוי לנציבות כדי להקל את הלחצים החברתיים המקומיים.

עם זאת, לא השיקולים החברתיים של הנציבות הם שקבעו את פרטי ההסכם, שבן היקף ההגירה שעליו הוסכם היה שווה פחות או יותר לשיעור הגידול הדמוגרפי השנתי של המיעוט היהודי. שיקולים פוליטיים הם שעמדו מאחורי ההסכם. האינטרס היהודי של הנציבות נשאר כשהיה: לקשור את המיעוט היהודי לשלטון הקולוניאלי מצד אחד, ולהבטיח את השקט הפנימי והסדר הציבורי מצד אחר. כדי לקשור את המיעוט למרוקו, דבר שהיה נחוץ עתה עוד יותר  מבעבר, צריך היה לדאוג בראש ובראשונה שהוא לא יהגר בהמוניו לישראל, ומכאן מכסת העולים הקטנה. עצם ההסכם, הואיל והוא נעשה בעצה אחת עם הישראלים, גם לא יכול היה לעורר טענות נגד השלטונות כאילו הם מדכאים בכוח את שאיפות היהודים המקומיים. אדרבה, הוא אפשר לשלטונות להצטייר כמיטיבים עם המיעוט ומוכנים לבוא לקראתו בחשאי, אפילו בניגוד לאינטרסים שלהם ביחסיהם עם הרוב המוסלמי. לאמיתו של דבר, תנועה דלילה כזו של מהגרים יהודים לא היתה אמורה למשוך את תשומת־הלב של המח׳זן, של התנועה הלאומית או של הציבור המוסלמי הרחב. יתר על כן, היא אמורה היתה דווקא להשקיט את רגשות המוסלמים, שנרעשו קודם מיציאת היהודים לזירת הסכסוך הלאומי בין הציונים לערבים.

כל אלה היו שיקולים פוליטיים מקומיים ישנים שבאו עתה כביכול על סיפוקם. ברם, מאחורי ההסכם עמד גם שיקול פוליטי חדש, שנגע דווקא לאינטרסים הגלובליים של האימפריה, והיה קשור להופעת ישראל כגורם במערכה מול תנועות השחרור הצפון אפריקניות והליגה הערבית התומכת בהם. בראשית 1949 לא ראו ז׳ואן ושומן עין בעין את האינטרס הצרפתי ואת השתלבותה של ישראל בו. בעוד שומן המשיך לראות בישראל, בהתאם לגישה השמרנית של צרפת כלפי הציונות, מקור לבעיות לאינטרסים של האימפריה, איתר הנציב במרוקו במדינה היהודית מקור סיוע חדש לאינטרסים הללו. הוא העריך כי תוצאות המלחמה פוגעות במעמד הליגה הערבית, ולכן, בעקיפין, במעמד התנועות הלאומיות הצפון אפריקניות, הנהנות מתמיכתה של הליגה. ז׳ואן הקדים להבחין בברית הפוטנציאלית בין ישראל לאימפריה הצרפתית השוקעת.

בשלב זה לא זו בלבד שהנציב במרוקו איתר את התועלת הגלובלית שבישראל, אלא שההסכם שהוא השיג עמה הלם את שיקולי השליטה המקומיים שלו. אך מה יקרה אם ייווצר קונפליקט בין מעמדה של ישראל בפוליטיקה הצרפתית הכללית לבין האינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו? ייתכן שנוצרה כאן סתירה פוטנציאלית ששום נציב צרפתי לא יכול היה לפתור אותה ולהתמודד עמה ביעילות; היא היתה חלק מן הבעיות האינהרנטיות של שליטה באימפריה.

בשנה הראשונה והשנייה להסכם הבלתי רשמי בין ישראל לנציבות לגבי העלייה לא ראו השלטונות שום בעיה ביישומו. אדרבה, העלייה הבלתי לגאלית הגדולה שהטרידה אותם נפסקה. אשר למספר המהגרים באמצעות משרד העלייה, שנוהל בתחילה על־ידי אנשי המוסד לעלייה – הוא היה קטן להפתיע. פקיד הנציבות שעקב אחרי מספר היוצאים מדי חודש בחודשו ציין בשולי הרשימות כי היקף ההגירה ״רחוק מלהגיע למספר שאושר ל׳קדימה׳״. ישראל, שהיתה בעיצומה של העלייה ההמונית, היתה מוטרדת ביותר מן העולים ממרוקו. הם דורגו במקום הנמוך ביותר בסולם התדמיות של קבוצות העולים, והאחראים לעלייה היו מעוניינים, כאמור, שמספרם יהיה זעום. כל זה היה נכון לתקופת העלייה ההמונית, שעה שלישראל זרמו מהגרים רבים ממקומות אחרים. כשנסתיימה תקופה זו השתנה במידה מסוימת היחס לתפוצה המרוקנית, ועתה היתה ישראל מעוניינת להגדיל את מספר העולים ממנה. כבר בשנת 1951,

עדיין בעיצומה של העלייה ההמונית, ביקשו שלטונות ישראל לפתוח במבצע גדול של הגירת צעירים בני 16 ו־18 ממרוקו לישראל. הוחלט אז לנסות להעלות 5,000 צעירים מדי שנה מצפון אפריקה כולה, רובם ממרוקו. לקראת 1952 כבר כללה תכנית העלייה מכסה של לא פחות מ־30,000 עולים מצפון אפריקה, והסוכנות אף אישרה עקרונית, מבלי להאמין שהדבר ייתכן, סעיף שאפשר להגדיל את מספר העולים הצעירים מצפון אפריקה מעבר לשיעור זה. היה ברור שרוב העולים הללו אמורים לבוא ממרוקו.

בשעה שנרקמו התוכניות הללו לא הזכיר איש את ההסכם עם הנציבות הצרפתית, וספק אם קברניטי מדיניות העלייה הישראלית היו מודעים לקיומו. תוכניות העלייה הגרנדיוזיות לא התבצעו, אך מצב ההגירה לישראל בפועל עלול היה להטעות. הפוטנציאל להגירה המשיך להתקיים; הוא לא היה קשור לעצם קיומה של המדינה. ואולם מדינת ישראל יכולה היתה לרתום פוטנציאל ־ה לטובתה. וכשהגיעה השעה שבה היתה מוכנה לעשות זאת – לא הצליחה הנציבות לרסנה ולהגבילה למספרים שהיו נוחים לז׳ואן בשנת.1949

התפשטות הלאומיות היהודית על צורותיה השונות לא היתה מוגבלת במרוקו לתחום ההגירה השוטפת. מתן היתר לסוכנות היהודית לתקוע יתד במרוקו העניק לישראל הרבה יותר מאשר משרד קטן לארגון עלייה. היא יכולה היתה להשתמש בו כדי לקדם את מטרותיה ארוכות הטווח, התרבותיות והפוליטות. לא לחינם העריך ליוטה שקידום העניין הציוני אינו מתיישב עם האינטרסים של צרפת הקולוניאלית. אחרי הקמת מדינת ישראל נוצר במרוקו סבך של ניגודי אינטרסים אימפריאליים פנימיים. ברם, דומה כי בלחץ תקופת המגננה התפתה ז׳ואן להאמין בי מצא לסבך פתרון פשוט.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 109

עת דודים כלה / ר' חיים בן סהל-אעירה שחר-פרשת וירא

(84) — פיוט — סי׳ חיים

ע״מ י-י הגאים

עת דודים כלה / ר' חיים בן סהל

עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי

פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי

 

חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר

קוּמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר

              שָׁם אֶתֵּן דּוֹדִי לָךְ מַחְמַד עֵינִי

 

יָפִית וְנָעַמְתְּ כַּשֶּׁלֶג שִׁנֵּךְ

 דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ

צְאִי נָא וּרְעִי בְעִקְבֵי צֹאנֵךְ

             קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִי, מַרְאֵךְ הַרְאִינִי

 

יָרַדְתִּי עפרה לִרְעוֹת בַּגַּנִּים

לִרְאוֹת בְּיָפְיֵךְ עֵינַיִךְ יוֹנִים

אָרִיתִי מוֹרִי, לִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים

                 עָרַכְתִי שֻלְחָן, מָסַכְתִּי יֵינִי

 

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת

אֶת הָאַהֲבָה לַיְלָה לֹא תִשְׁבּוֹת

מִיּוֹם נְדוּדֵךְ נָשָׂאתִי רִיבוֹת

       אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי

 

(84) הנושא: נחמה.

עת דודים — הגיע זמן הגאולה. לגני — לארצי הקדושה. פרחה הגפן… — הגיעו ימי הטובה. הנץ — הוציא פרח. חלף הגשם — זמן הכמישה, כנוי להסתר־הפנים. החשק גבר — התעוררו הרחמים. נצא השדה… — דברי ב״י, נצא מארצות הגולה ונתייחד בשרה, בי רק שם אגלה כל אהבתי אליך. כשלג שנך — שיניך נקיות ממאכלות אסורות. דבש וחלב… — לא פסקת מלימוד התורה. צאי נא ודעי... — אם עד עכשיו, מחוסר חופש דת, אינך יכולה לחנך הבנים על ברכי הדת ולא לפרסם את יהדותך, עתה צאי מבל אותן ההגבלות. לרעות בגנים — להשגיח על קהלותיך. לראות… — ולראות בדמעות עיניך המציקות לי. אריתי מורי… — התבשמתי משמך הטוב ומניחות מעשיך, והרי כל טובי ערוך מעתה לפניך. אריתי — לקטתי. מסכתי — מזגתי. מים רבים… — כלומר, בטוח הייתי בך שלא גלי־הגזרות ולא חשכת־הגלות יבולים להביאך להתכחש בי. מיום נדודך נשאתי ריבות — באמרם ״איה נא א-להיהם?״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר