פרשת וירא. — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק- אעירה שחר-קצידה מס 110 כרך א'
הנושא: מתוך פרשת וירא.
(110) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק
ע״מ יג-ג|יג-ו הגאים במחרוזת ו-ו-ו — באזור
בשקל ״ראח ליל ועללם לפג׳ר תאג׳ צורה ראקי / יא סאקי
ונדר לשמסו לבאהיא / על־זדאר שריקא / רזעת סולטאן לגסיק״
אִישׁ א–לֵהִים, הָאָדָם הַגָּדוֹל, אֶזְרָחִי / הַשּׁוֹחֶה —
פֶּתַח אָהֳלוֹ, אוֹר–נֹגַהּ עָלָיו זָרְחָה / פָּג לִבּוֹ וְשָׂמָח:
יָגִיל–יָשִׂישׂ לְקַבֵּל כָּל–עוֹבֵר אֳרָחֵי / וְצָחָה
מַיִם וָלֶחֶם בְּיָד נְדִיבָה וּפְתוּחָה / נָטַע אֵשֶׁל הֻצְמָח:
כנפי שחר
הנושא: מתוך פרשת וירא.
(בשירי־דודים כתוב שהקצירה בשקל ״גדדר כאס ארראח לימתא ונתא עקלך סאחי/יא צאחי״).
השוחה — ע״ש וישתחו ארצה (יה, ב). פג לבו — חלשה דעתו שלא באו אורחים. ושמח — על גילוי שכינה. וצחה — צמא. כאור הירחי… —הירח והקרה. סחי—- טנופת.
נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה אוֹר כְּאוֹר הַיַּרְחִי / וְקַרְחִי,
שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְרוּחַ עָלָיו צָלְחָה / רָץ לִקְרָאתָם שָׂמֵחַ:
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רָחֲצוּ כָּל–סָחִי / לְנִכְחִי
וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם מִטִּיב הָאֲרוּחָה / רְצוֹנִי אַל יִמַּח:
רָץ לְשָׂרָה וַיִּפְקֹד, בַּשְּׁלִי–רַקְּחִי / מִזְבְּחִי
הֵא לָךְ בֶּן–בָּקָר אֱמֹר לַנַּעַר בֶּן שִׁפְחָה / וְשִׁים עוּגוֹת קָמַח:
בִּרְכָתֵנוּ שָׂא לִנְוָתְךָ, כִּי עוֹד תִּפְרְחִי / מִבְטָחִי
שׁוּב אָשׁוּב כָּעֵת חַיָּה, וְנַפְשְׁךָ שְׂמֵחָה / פְּרִי בִּטְנֵךְ יֻצְמָח:
לָמָּה צָחֲקָה שָׂרָה? דִּבְרֵי–פִּי אַל–תִּדְחֶה / אֶל דֶּחִי
דַּע, כִּי יְיָ מוֹצִיא מִצָּרָה לִרְוָחָה / בְּבֵן, לִבֵּךְ יִשְׂמָח:
יְיָ הוֹכִיחַ, / אַבְרָהָם הִצְלִיחַ, / זַרְעוֹ קַיָּם נֶצַח
חֵטְא סְדוֹם כְּפִיח / הַכִּבְשָׁן סוֹרֵחַ, / גָּנוֹב–גָּזוֹל–רֶצַח
וְרַק לוֹט פִּקַּח / יוֹשֵׁב בֵּית מַרְזֵחַ / תּוֹךְ עַם עַזֵּי מֵצַח:
נִגַּשׁ לְהִתְפַּלֵּל לֹא–ל מִמַּעֲמַקֵּי / וּמְצוֹקִי —
לֵבָב, בְדִבּוּר וּתְחִנָּה וּבְיָד חֲזָקָה / חָתַר שַׁעַר שָׁחַק:
קוֹל שָׁמַע, אִם אֶמְצָא בִּסְדוֹם אִישׁ מִמַּצְדִּיקִי / חוֹשְׁקִי
לֹא אַשְׁחִית, אַף אִם תִּהְיֶה בּוֹקָה וּמְבֻלָּקָה / אֶחְשְׁבֵם כְּשָׁחַק:
שְׁנֵי מַלְאָכִים בָּאוּ, וְלוֹט בְּלֵב נָקִי / וּמְחַקֶּה —
דַּרְכֵי אֵ-ל וּמִדּוֹתָיו, וּבְנֶפֶשׁ שׁוֹקְקָה /רָץ לִקְרָאתָם מֶרְחָק:
סוּרוּ נָא, רָחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וּבַאֲבְקֵי / שְׁוָקִי
תִּתְרָאוּ כִּי בָּאתֶם עַתָּה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה / פֶּן יֹאמְרוּ קָדַם חָק:
אַנְשֵׁי סְדוֹם רָעֵי לֵב בְּאֹכֶל וּבְמַשְׁקֶה, / דּוֹחֲקֵי —
רַגְלֵי אוֹרְחִים רְעֵבִים וְנַפְשָׁם נֶחְנָקָה / מִבְנֵה גֵּוָם יֻמְחָק:
כַּדּוּר סָבְבוּ בֵּית לוֹט נַעַר וַעֲתָקֵי / זוֹעֲקֵי
הוּצָא הָאֲנָשִׁים, כָּתוּב בְּסֵפֶר חֻקָּה, / נֵדָעֵם בְּמִשְׂחָק:
כנפי שחר
לנכחי — לפני. רקחי — שימי תבלינים. לנותך — לאשתך. כפיח… — כאבק שחור משתרע ומתפשט למעלה, ע״ש הבצעקתה הבאה אלי עשו(יח, כא). בית מרזח — מסבאה, מקום למכירת יין. ניגש — אברהם. חתר — פרץ. בוקה ומבולקה — ריקה ושוממה ממעשים־טובים. אחשבם בשחק — אתעלם מהם כאילו אינם. ומחקה — לי חיקוי, מבית אברהם למד לחזור על האורחים (בר״ר נ, ח). סורו נא… — ולינו ורחצו רגליכם, הקדים לינה לרחיצה, שאם יבואו אנשי סדום יהיו נראין כמו שבאו עכשיו (שם, ז). קדם חק — חקק לו חוק חדש. כדור — כבדור, מעגל. ועתקי — זקנים. בסנורים — עוורון. חמוקי ביתו — שהסתתרו בביתו. הבליק — עשה את סדום מבולקה, שממה
אֵ-ל-חַי נִפְלָא הִכָּם בַּסַּנְוֵרִים וַיְנַקֶּה/ חַמּוּקִי —
בֵּיתוֹ, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, נִצְלוּ מִצּוּקָה / וַעֲוֹנָם נִמְחַק:
מִשָּׁמַיִם הִבְלִיק, / גָּפְרִית וְאֵשׁ הִדְלִיק, / אַרְבַּע עָרִים דָּלַק
לוֹט לֹא נָס כְּדוֹלֵק / בְּהָרִים כְּצֶלֶּק / רַק כְּאִישׁ לֵב חֵלֶק
אִשְׁתּוֹ לִבָּהּ חוֹלֵק / נִמְחֵית כַּעֲמָלֵק / יַעַן לִבָּהּ חָלָק:
יָדְעוּ בְּנוֹתָיו כִּי אֵין אִישׁ פָּרֶה וְרָבֶה / וְאָבֶה
אָמְרוּ, אָבִינוּ זָקֵן, תַּאֲוָה עָגְבָה / נַשְׁקֶנוּ יַיִן רַב:
הָעֵזִּי פָּנַיִךְ, אֲחוֹתִי, וְהֵיטִיבִי / לְאָבִי
יָצְאוּ מֵהֶן, יַעַן כִּי רַעֲיוֹנָם לְטוֹבָה, / שְׁנֵי גּוֹיִם, עַם רַב:
מָה רָבְתָה כְּלִמָּה כִּסְּתָה פְּנֵי אָבִי / אוֹהֲבִי
נָסַע בֵּין קָדֵשׁ–שׁוּר, כִּי רַבָּה הַתּוֹעֵבָה / לוֹט בִּבְנוֹתָיו הֻעְרָב:
גָּר בִּגְרָר, וּלְשָׂרָה צִוָּה, עוֹד רֶגַע חֲבִי / וּלְבָבִי —
יָדַע כִּי לֹא תִּכָּשְׁלִי, אֶתְהַלֵּךְ בָּרְחָבָה / זֶה הַמָּקוֹם רֹב רַב:
לֻקְּחָה בֵּית אֲבִימֶלֶךְ נַחֲלַת צְבִי / וַיַּרְבֶּה —
וַיַּגְדֵּל תִּפְאַרְתָּהּ, אַךְ לֹא נָגַע בְּקִרְבָה / חָדַל וְלֹא קָרָב:
בַּחֲלוֹם הֵעִיד בּוֹ, הָשֵׁב אֵשֶׁת נְצִיבִי / כִּי נָבִיא
הֵן יוֹדֵעַ הוּא, כִּי לֹא חַטָּאתְךָ נְקוּבָה / אִם לֹא, מָוֶת עֶרֶב:
קָרָא לְאַבְרָהָם, מָה זֹאת, הַתְהַתֵּל בִּי / מַחְרִיבִי ?
הֵן הֵבֵאתָ עָלַי חֲטָאָת לֹא כְתוּבָה / מַכַּת סֵתֶר תֶּאְרָב:
חֵטְא לִי אַל יְחַשֵּׁב / הֵן אִשְׁתְּךָ אָשִׁיב / יָדִיד הָאֵ–ל וְשָׁב
הַט אֹזֶן וְהַקְשֵׁב / בְּאַרְצִי תִּתְיַשֵּׁב / בֶּן עַמִּי תִּתְחַשֵּׁב
קַח מִישׁוֹר עַד כֶּשֶׂב / וּתְבוּאָה עַד עֵשֶׂב / אַל תִּהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב:
ךִבְרֵי מַבְטִיחוֹ אֱמֶת, עֵת עָמַד בֵּין דַּלְתֵי / תּוֹךְ בָּתֵּי —
אֹהֶל, שָׂרָה כִּי נִפְקְדָה וְחִישׁ הָרָתָה / בֶּן–זֹקֶן וּבְכוֹרָת:
כנפי שחר
כדולק בהרים — כמו שיש מי שרודף אחריו, שהוא בהול. כצלק — כאילו צלק העמוני, מגבורי דוד (ש״ב כג, לז), רודף אותו. רק כאיש… — שלבו פנוי מפחד. ויש לפסק: כצלק רק — רק כצלק, כלומר יצא, לא כנס, אלא בצעדים בטוחות כגבור. לבה חלק — ל׳ מחלוקת. ואבה – בעל תאוה מינית, ותפר האביונה, זו חמדה (שבת קנב.). תאוה עגבה — תאותנו למין התעוררה. פני אבי — אברהם. הוערב — תבל וערבוב עשה. חבי — הסתתרי תחת השם ״אחותי״. רוב רב — מתנגד לחוקי המוסר. לא נגע בקרבה — נגיעה של קרבה. מות ערב— המות אחראי לקחת את נפשך. מכת סתר תארב — עצירת כל הנקבים אורבת. ושב — זקן ונשוא פנים. דגלו רם מנסיון — מעלתו של אברהם גדלה עוד יותר מעמידתו בנסיון העקדה.
וַתָּשַׁר לֵאמֹר, מֵי מִלֵּל בְּעֵת זִקְנָתִי / יָלַדְתִּי ?
וַאֲדוֹנִי בֶּן–מֵאָה שָׁנָה, לִי נִפְלְאַתָה / עָזִי יָ-הּ וְזִמְרָת:
דִּגְלוֹ רָם מִנִּסָּיוֹן, קַח לְךָ עוֹלָתִי, / חָמַדְתִּי —
אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ יִצְחָק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / חִישׁ הָלַךְ לֹא יָרָט:
קַל כַּצְּבִי רָץ, עֲקָדוֹ עַל מִזְבֵּחַ, בִּלְתִּי / כָּל–מְתֵי —
עֵזֶר, רַק פָּשַׁט צַוָּארוֹ, כְּבֶן–תְּמוּתָה / עוֹד מְעַט וְנִכְרָת:
יֶלֶד נָעִים, נִשְׁמָע קוֹל הַמַּלְאָךְ, אַל תַּחֲטִיא / וְהַטֵּה —
יָדְךָ, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֵ-ל אַתָּה / הֵן כֶּבֶשׂ תְּמוּרַת:
מִמָּרוֹם נִשְׁמַע שֵׁנִית, הֵן בְּרִית כָּרַתִּי / נִשְׁבַּעְתִּי
יַעַן כִּי בִּנְךָ יְחִידֶךָ לא חָשַׁכְתָּ, / כֵּן יִהְיֶה בֵּן פּוֹרָת:
קַיָּם, נָא, צוּרִי, לְתַקֵּן יוֹם תְּמוּתָתִי / עַוָּתִי
חָיָה זַרְעִי, קָרֵב קֵץ עֲדָתְךָ נֻכָּתָה / עִם מְמֻשָּׁךְ–מֹרָט:
כנפי שחר
לא ירט — לא נטה. מתי עזר — אנשי עזרה. כבן תמותה — כאן: כצאן הלקוחים לשחיטה. אל תחטיא — כאן: אל תקפח חייו. עוותי — עוותתי, קלקולי. ממושך מורט — כאן: זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן דרך לעג וזלזול ומורטים ותולשים את זקנו (תמונה חיה מחיי הגלות במרוקו!).
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- רדיפות השבתאים במארוקו
רדיפות השבתאים במארוקו
בניגוד לדעתם של שגי המקורות היהודיים שהובאו למעלה, על יחסו של אל־רשיד ליהודים (חוץ מהגירוש מאל־זאויה, שלפחות בחלקו יש לזקוף אותו על חשבון מלחמתו של אל־רשיד בראשי הכת בזאויה של דילה), והדו״ח של פריז׳יס, נזכרו פעמים אחדות רדיפות היהודים בימיו ב׳ציצת נובל צבי' חיבורו הפולמוסי הגדול של ר׳ יעקב ששפורטש נגד שבתי צבי, נביאיו ומעריציו. ממנו למדים אנו על רוח ההתעוררות וההתלהבות שעבדה על יהודי מארוקו בזמן הופעתו של שבתי צבי, ולא שככה גם לאחר המרתו(תכ״ז), כלומר בימי שלטונו של אל־רשיד. ואף כי שהה ששפורטש באותו זמן בהאמבורג, הרחק מארצות אפריקה, הרי מעורה היה בחיי החברה היהודית של המגרב בתור יליד והראן וכדיין בתלמסאן ולאחר־מכן בסלא, ועמד בקשרים הדוקים עם חכמיה. וברור שלקח חלק פעיל ביותר בפולמוס שבתי צבי, שהוא עצמו היה מחוללו. דבריו של ששפורטש חשובים ביותר כמקור ראשון ויחיד להכרת התעמולה השבתאית במגרב, שייתכן כי עסקו בה אלישע, אביו של נתן העזתי, ושלמה נאווארו, שני שלוחי ארץ־ישראל, נוסף על א״מ קארדוזו, שישב אז בטריפולי של המערב, ושפעילותו אינה מוטלת בספק. על מרכז אחר של תעמולה זו, שהשפיע על המגרב, נעמוד בהמשך הדברים, עתה נעמוד על קו בעל חשיבות מדינית, העולה מפרטים שהשקיע ששפורטש כלאחר־יד בחיבורו. הכוונה לסיפוריו על רדיפות היהודים על־ידי אל־רשיד, שאמנם אינם מצטיינים בבהירות יתירה, ויש להסיק דבר מתוך דבר.
בימי עלייתו של אל־רשיד לשלטון היו ׳אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד' ולפי הידיעות שקיבל ששפורטש מאנשי סלא נמצאו הם לפני־כן ׳בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת (כלומר השבתאות) וקם עליהם גיילא״ן הרשע וגזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולי רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה, ואני כתבתי להם באריכות על זה והטלתי אמונתם בספק׳.
באיגרת שערך ששפורטש לגלילות המערב בתכ״ט נזכרות באריכות קהילות תידולא(=תאדלה), שארית אל־זאויה ואגפיה, וכן חבל ארץ העבר״ה — ומסתבר שהכוונה לאיזור המשתרע לאורך ואדי אום אל־רביע, שעל גדותיו שוכנות דילה ותאדלה. הביטוי ׳שארית אל־זאווייא׳ רומז ללא ספק ליהודים שנשארו בזאויה אל־ דילה לאחר שרובם גורש לפאס. אישור לפירוש זה מספק ששפורטש עצמו בפיסקה אחת שבמכתבו אל יעקב בן סעדון משנת ת״ל: ׳ובזאוויא כל יהדותם בסתר ואפילו שמירת שבת מנועה מהם אם לא עכשו במלכות זה המלך׳. אף כי הלשון כאן סתומה במקצת, שתי הפיסקאות מבהירות זו את זו. ברור, כי בשנת ת״ל- 1670 גרים יהודים בזאויה. בביטוי ׳יהדותם בסתר׳ התכוון ששפורטש לומר, שאין להם בית־כנסת ציבורי, אבל מצבם הוטב לאחרונה, דווקא בסוף ימיו של אל־רשיד. בשום פנים אין להניח, כי ששפורטש התכוון לאסמאעיל, שעלה לשלטון רק בשנת 1672. אמנם בקטע הראשון יש זכר למצוקה ומצור, שבה נמצאת ׳שארית אל זאווייא׳, ובכל־זאת לא הניחו תורתם בקרן־זווית. אולם הקטע המאוחר בשנה אחת מדבר ברורות על הקלה שחלה במצבם.
לפי מכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני אל ששפורטש דבקו במיוחד בשבתי צבי קהל מראכש, שבראשו עמד הנגיד ר׳ מימון מימראן. באותו פרק־זמן(תכ״ט) גזר המלך על קהל תאדלה ׳לילך יחפים תמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי־ כנסיות, כי אם להתפלל בעשרה בביתם. וגזר המלך על כל הספרים אשר סביבותיהם שיתקבצו כלם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ! והרי הם בעונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים. וגם הם החזיקו באכילה (בט׳ באב) וקוראים במקום
יענך ה׳ ביום צרה (תהל׳ כ, ב) ה׳ בעזך ישמח מלך (שם כא, ב), ובמקום תפלה לדוד הטה ה׳ אזנך (שם פו, א) למנצח על שושנים (שם מה, א)׳.
בחודש סיוון ת״ל קיבל ששפורטש מאחד השבתאים שבעיר סלא איגרת ובה מסופר בין השאר על הצרות שגורם אל־רשיד לקהילות המערב. הוא גזר חורבן על בתי־כנסיות במראכש ובתאדלה, הכביד את עול המסים והוסיף גזירות אחרות. הכותב ראה בזה סימן לנחמה קרובה ולביאת המשיח באותה שנה.
מתגלית לנו כאן עובדה מתמיהה. בקרב היהודים באל־זאויה נמצאו רבים שהאמינו בשבתי צבי. מתוך מכתבו של אהרן הסבעוני ידוע, כי בפאם כפו על מגורשי אל־זאויה להקפיד על התעניות, וכי אנשי מראכש החזיקו בביטול צום ט׳ באב, אף־על־פי שהוכיחום על כך. והנה דווקא במקומות אלה, בזאויה, בתאדלה הקרובה לזאויית דילה ובמראכש אירעו גזירות אל־רשיד, בעוד שאין זכר להן בפאם, במכנאם׳ בתטואן ובקצר אל־כביר, שאוכלוסייתן היהודית ברובה המכריע והקובע לא הלכה שולל אחר התעמולה השבתאית. אף בסלא נשקפה סכנה ליהודים דווקא בשל ׳התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת׳. ואמנם מציין אברהם הסבעוני כי גם בסלא היתה כת שנגררה אחר השבתאי ר׳ יעקב בן סעדון, והפרה את מצוות הצומות הנוהגים מדור דור.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- רדיפות השבתאים במארוקו-עמ' 256