ארכיון יומי: 9 בנובמבר 2019


השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית- מעשה באיילה בדמות אשה

 

השדה מן המדבר- מעשה באיילה בדמות אשה

האביב קרב ובא, ובעיירה בוענאן החלו ההכנות לקראת חג הפסח. הנשים הכשירו את תנורי האפיה והחלו לאפות את המצות נטולות השמרים והמלח, כדת וכדין. הגברים סיידו ושיפצו את הדירות, ואף הקניות בשוק המקומי הלכו וגברו. כל משפחה ממשפחות הקהילה הקטנה כבר הכינה לה כבשים לקורבן הפסח. כולן, מלבד משפחתו של משה בן־ישראל, המכונה באגו, שעדיין לא חזר ממסעותיו.

נוודי האיזור, שהכירו את מנהגי החג ואהבו את המצות נטולות המלח, הטרידו את היהודים בבקשות לקבל מהם מעט מצות. כשהגיעו לביתה של האלמנה עזו יחיא, כדי לבקש גם ממנה מצות, ענתה להם כי השנה המליחה אותן וכי לפיכך אינן טעימות עוד, ואז טרקה את הדלת וחצצה בינם לבין מצותיה, אותן החביאה בעזרת שלושת ילדיה בדירתה הקטנה.

אסתר אסרף, אשתו של רחימו, כרעה אז ללדת. ציריה היו קשים מנשוא, וכל זעקותיה למיילדות שתצלנה אותה לא הועילו. זעקה אסתר לבעלה ולחשה משהו באוזנו. הבעל היסס, אך המיילדות הפצירו בו למלא אחר מבוקשה. לפיכך הלך אל זכאי אזולאי, הפייטן היפהפה, האהוב על נשות העיירה, וביקש ממנו לבוא לשיר באוזני אשתו הכורעת ללדת.

מנהג ידוע הוא בעיירה, שיולדות המתקשות ללדת נעזרות בשיריו ובפיוטיו של רב או של פייטן כדי להסיח דעתן מציריהן ולהקל בכך על הלידה. אלא שפייטן זה יפהפה היה, וגם רווק. ולא שירו היה מקל על הנשים הכורעות ללדת, אלא אהבתן הנסתרת אליו. היטב הבין זאת זכאי, אך לא ניצל מעמדו לרעה ולא הביא למשכבו שום אשה מבין היולדות. היטב הבין זאת גם רחימו, שהיה מוכן בכל ליבו למלא אחר כל מבוקשה של אשתו, ובלבד שתלד בשלום ותזכה אותו בבן זכר או אפילו בבת, תחת בתו היפהפיה שנעלמה בהיותה בת חמש. שאז עלו כל החיפושים אחריה בתוהו, ונתבדו עזרת המושל וכישופי וקמיעי הרב מסעוד בן דוד. עקבותיה לא נודעו עוד.

תועה בין הרים ורכסים, מיוזע ועייף הגיע באגו, סוחר העורות הידוע בכל כפרי הסביבה, למעיין מים, רכן עליו וגמע מלוא גרון. כיצד תעה בדרך, אותה הוא מכיר זה עשרות בשנים, תהה. והלא עשה דרכו כברגיל, על גבי פירדתו העמוסה לעייפה בעורות עיזים וכבשים שקנה בכפרים. והלוא מיהר להגיע לביתו, כדי שיוותר לו די זמן להכין את חג הפסח הקרב ובא. והנה הוא שכוב על גבו ליד מעיין המים.

באגו הירהר בכך עד שנרדם.

שוב ושוב געתה פירדתו, עד שהתעורר בבהלה וניתר על רגליו. הוא הביט בבהמתו שעמדה לידו וטפח על צווארה בחיבה. כאתון בלעם היית לי, אמר. לפתע שמע רחש גדול מאחורי גבו. הסב את ראשו: איילות וצבאים היו מטפסים בקלילות על הרכס המצל על המעיין, כמרחפים על פני האדמה.

באגו קפץ ממקומו, טיפס אחריהם על הרכס וצפה בעדר הממשיך להתרחק. לרגע חשב שהשתגע, ועמד ופיו פעור בתדהמה. אחר שוב אימץ רגליו בריצה אחר העדר. לשווא. האיילות היפהפיות נעלמו מעיניו.

הוא עלה על גבעה, הצל על עיניו בכף ידו ואימץ אותן כדי לצפות באיילות. ממרחק נראה העדר, ובתוכו דמותה של איילה מוזרה.

באגו סקר את סביבתו והבחין באוהל גדול החבוי בצל גבעה. הוא חזר אל פירדתו, שחיכתה לו בנאמנות ליד המעיין, ורכב עליה במעלה הגבעה לכיוון האוהל.

חרד מפני האפשרות שדעתו נשתבשה עליו, בשל מה שראו עיניו, הגיע אל אוהל הנוודים. את פניו קידמו כלבים עצבניים, שנבחו וצווחו סביב פירדתו.

אב המשפחה, בעל האוהל, יצא לקראתו ובירכו לשלום. באגו החזיר לו ברכה וסיפר לו כי תעה בדרך אל עיירתו. מה שמדהים אותו יותר מכל, הוסיף ואמר, הוא שכאשר התעורר ליד המעיין ראה עדר איילות, ובו איילה בדמות אדם.

״זוהי שדה״, אמר הנווד הקשיש. ״וכבר שנים רבות היא שומרת על האיילות שלה, ההולכות ומתרבות מדי שנה.״

באגו ירד מעל גב בהמתו לארץ וכיבד את הנווד בסיגריה. הנווד הזמינו להיכנס לאוהל כדי לנוח מעט, ושניהם החלו מחליפים ביניהם דברים על אודות האיזור ועל העסקים, בעוד אשת הנווד מגישה להם תה חזק וחם.

השמש השוקעת על הנוף ההררי החלה לזרוק צלליה סביב. המראה הרהיב עיין והטיל על באגו אימה. הוא פנה אל הנווד הקשיש וביקשו ללון אצלו בלילה, כך שלא יצטרך להעמיק תעייתו בהרי המדבר החשוכים. כן אמר, כי בדעתו להישאר באיזור עד שיבוא שוב עדר האיילות כדי להרוות צמאונו במימי המעיין. אכן, כך הוא מנהג האיילות והשדה שלהן, אמר לו הזקן. ובאגו התחזק בדעתו להישאר שם, לראות מקרוב את האיילה המוזרה ולעמוד על טיבה.

אור הבוקר פגע בפניו של באגו הישן באוהל הנוודים, והוא התמתח במקומו. אחר קם, רחץ פניו ונטל ידיו, בירך על טלית ותפילין, התכבד בכוס תה ובפרוסת לחם יבש, נתן מלוא החופן שעורה לבהמתו והכין עצמו לצאת אל המעיין.

את שעת הצהריים בילה כבר על שפת המעיין, באכילת לחם בחמאה ותמרים ובתפילת מינחה. אחר הרחיק את פירדתו מן המקום, קשר את טלפיה בקשר חזק, תלה בצווארה שק מלא שעורה ואף קשר לה את עיניה, שלא תבריח את האיילות בגעייתה.

אחרי כל אלה שב אל המעיין וחיפש נקודת תצפית נוחה, ממנה יוכל לרוץ אחר האיילות עם שובן. לבסוף התיישב מאחורי גבעה קטנה, הסמוכה למעיין. משהבחין בעדר האיילות מתקרב, השתטח על האדמה ונצמד אליה בגופו. האיילות, ועימן צבאים ועופרים יפהפיים, הגיעו אל המעיין, וביניהן היצור המוזר, אשר נשכב על האדמה, מול עיני באגו ממש, והחל לגמוע מים כבן־אדם.

בחורה יפהפיה ועירומה כביום היוולדה היתה זו, ושערה השחור גולש עד לעקביה. עורה שחום היה, חמוקיה מגולפים רעננים ושיער ערוותה עבות כשיער ראשה. פניה, ראה באגו, היו עגולים וזוהרים, ועיניה שחורות כעיני האיילות. רגליה היו חטובות כרגלי עופר וגווה שטוח ומלוטש.

האיילה היפהפיה שטפה פניה בידיה במימי המעיין, ומחתה את שפתיה בזרועה הימנית, כדרך כל האדם. ברוב התרגשותו פלט באגו שיעול מגרונו ומיד תחב ראשו באדמה, שמא יבחין בו היצור ויברח לו. ואכן, היצור המוזר החל לסקור את סביבותיו ובאגו נחבא עוד יותר.

משהרים את ראשו בשנית הבחין במחזה מדהים: כל האיילות, הצבאים והעופרים הקיפו את היצור האנושי שעדיין שכב על ביטנו והיו מלקקים אותו בכל חלקי גופו. והוא, היצור, ציחקק בהנאה ושלח ידיו ללטף את ראשי החיות היפות והמרתקות כל־כך במראיהן. אחר התרומם יצור זה כאיילה וכל גופו נזקף כתמר, משתק את באגו מעוצמת יופיו, המיתמר מעל קו האופק של רכס הגבעות. באגו חשש שמא יבחין היצור היפהפה בנוכחותו, אך היצור, ואולי מוטב היפהפיה, סבבה בין חיותיה, בעוד שערה הגולש מתנוסס ברוח הקלה מאחורי גבה, והוא שחור וחלק ועבות ויפה להדהים.

באגו הביט בה והחל מהרהר שמא קמה חווה, אם כל הנשים בעולם, לתחיה, והנה היא לפניו, משתעשעת עם היפות שבחיות אשר על פני האדמה. שהלוא הן כה אוהבות אותה. ואיך ייתכן שחיות יפות אלה, הנחרדות מפני כל, רועות בכפיפה אחת עם יצור בדמות אדם.

ומה עלי לעשות, שאל באגו את עצמו, אחרי שהזין עיניו ביצור המוזר. והוא גמר אומר לרוץ אחר האיילות ולא להרפות עד שיתפוס את היפהפיה, אף אם צדק הנווד, והיא אכן שד משחת אשר יביא עליו אסון.

כעבור רגע קם על רגליו והחל לרדוף אחר עדר האיילות והעופרים. העופרים קיפצו ודילגו בחופזה והאיילות התפזרו לכל עבר. באגו דלק בכל כוחו אחר היפהפיה, ששיערה היפה ריפרף על פניו כל אימת שהצליח להדביקה. זרועותיה היפות נעו לפנים ולאחור, כאילו היו כנפיים, ובאגו הצטרך להגביר עוד ועוד את קצב ריצתו כדי להשיגה. אלא שהיפהפיה היחפה קלת רגליים היתה, ודהרה נפתלות לעבר הר גבוה, אותו גמעה באחת, בעוד באגו נעצר באמצע המעלה וחזהו מחשב להיקרע מפאת הלמות הלב.

האיילה היפהפיה בדמות אשה עלתה לפיסגת ההר, הסתובבה אל מול עיניו של באגו ותקעה בו את מבטה, כתוהה על מבוקשו, ואז החלה פתאום לשרוק לכל עבר, והאיילות, הצבאים והעופרים זינקו בבת־אחת ממקומות מסתור שמאחורי סלעים ושיחים ורצו לעברה אל פיסגת ההר.

באגו הנפעם החל מהרהר שמא אכן שדה היא זו ולא אדם, שהלוא היא שולטת בחיות הנמלטות מפני כל. והוא חזר על עקבותיו, אל פירדתו, ושב אל אוהל הנוודים.

הנווד הקשיש, אשר הבחין בבאגו מרחוק, יצא לקראתו בשאלה האם גם היום תעה במדבר. באגו סיפר לו בלהט את אשר עבר עליו.

״היא לא שדה״, פסק בסיימו לדבר.

״אם כך, למה לא הצלחת לתפוס אותה״, היקשה הנווד.

״באתי אליך כדי שתעזור לי ללכוד אותה. רק שני אנשים יכולים לתפוס אותה, וגם זאת — רק אם יסגרו עליה מכל עבר״, ענה לו באגו.

״לא, לא!״, השיב הזקן בתקיפות. ״אילו רציתי ללכוד אותה הייתי עושה זאת מזמן, בעזרת בני ואשתי. לפי אמונתנו אסור לנו לגעת בה, כי היא שדה ועלולה להזיק לנו.״

באגו הביט בנווד בחוסר אונים, אך בטרם פצה פיו, הפתיע אותו הזקן בספרו לו על עובר אורח, אשר ניסה ללכוד את השדה לפני כמה שנים ונכשל.

״שבועיים רץ אחריה עד שהתייאש והסתלק מכאן״, אמר הנווד. אחר הוסיף, כי יאמר לו, לבאגו, איך יוכל ללכוד אותה בקלות, מבלי שיצטרך אף לרוץ אחריה, וזאת בתנאי שיבטיח לו שני דברים: כי לא יגע בה לרעה וכי לעולם לא יביא אותה לאוהלו שלו.

באגו הבטיח בו במקום והנווד הזמינו שוב אל האוהל. באגו השתטח במקומו, וחיש קל נרדם. בשנתו חלם על האשה היפה, וראה כי היא הרודפת אותו. נדהם התעורר מחלומו המוזר, ואחר שב ונרדם עד בוקר.

עם הקיצו צייד אותו הנווד הקשיש בקערה מלאה דייסת תירס בלולה בחמאה ובלבן.

״קח מזון זה איתך ושים אותו ליד המעיין״, אמר לו הזקן. ״האיילות לא תאכלנה זאת, אלא השדה הנמצאת עימן. ואם היא בן אדם, כדבריך, הלוא תהא ביטנה מלאה ותכביד על ריצתה. ואתה, אל לך לאכול הרבה או לשתות מים, כדי שתהא ריצתך קלה משל השדה!״

באגו החזיק בקערת הסולת בעודו עולה על בהמתו ורכב אל המעיין. הוא הכין את הדרוש, כמיצוות הזקן, ואחר הסתתר. כעבור זמן ראה את העדר שב אל המעיין, ובתוכו היפהפיה, שירדה אל שפת המים בזהירות רבה, בעודה סוקרת את סביבתה. לפתע נעצרה ליד קערת הדייסה, הביטה בה, סקרה שוב את סביבתה והשיבה את מבטה הרעבתני אל הקערה. או־אז התיישבה על הארץ, שמה את הקערה בין רגליה והחלה לבלוע את תוכנה בשתי ידיה, בזריזות שהעידה על רעב ועל תאווה לאוכל הערב לחיכה.

בזהירות ובשימחה צפה באגו במתרחש ממקום תצפיתו. היפהפיה גמרה את האוכל והחלה לגרד באצבעותיה את גרגרי הדייסה שנותרו על דפנות הקערה. היא הטביעה את הקערה הריקה במימי המעיין, ומשנתמלאת הניפה אותה אל פיה והחלה לגמוע ממנה לרווייה.

ימים ספורים בלבד לפני ערב חג הפסח שב באגו לעיירתו, לבוענאן, כשהוא רכוב על פירדתו ולפניו הוא מחזיק אשה מגודלת שיער, יפה מאין כמוה, המכורבלת בתוך שמיכה וקשורה בידיה וברגליה.

בהיכנסו לביתו סיפרה לו אשתו הנדהמת, חנה, על האסון שאירע בעיירה: בהיעדרו כרעה אסתר אסרף ללדת ומתה בעת לידתה, וגם העובר שילדה ללא רוח חיים נולד.

באגו וחנה הסבו סביב האשה המוזרה, הקשורה בידיה וברגליה, והביטו בשיערה היפה, הנפרש סביבה כסדין משי מרהיב־עין. הם תחבו לפיה אוכל, בעיקר פרוסות לחם ובשר, והיא בלעה ברעבתנות, עד שנתקע האוכל בגרונה והחלה נחנקת. כופף באגו את היפהפיה על פניה והיכה באגרופו על גבה, עד שנפלט האוכל מפיה, ועימו גם פקעות־פקעות של עשב וקיא מעורב בדם.

אז החלה פתאום לצעוק ולגמגם, למלמל ולבכות.

באגו פרץ בקריאות שימחה, לפי שהבין כי היפהפיה, אותה לכד בעמל רב במדבר, אינה חירשת או אילמת, וכי פשוט איבדה את כושר דיבורה מחמת העשבים ומאכלי הבר שאכלה עם החיות כל חייה.

היפהפיה הצביעה על החבלים שקשרו את ידיה ורגליה וביקשה מבאגו בתנועת ראש שיתירם. באגו שיחררה והיא קמה על רגליה, החזיקה בידו וגררה אותו החוצה, מחווה בידה על העיירה.

למראה האשה היפה בפתח ביתו של באגו התאספו יהודים רבים סביב והיא החלה לצחוק, לגמגם ואף לנשק אותם. הרב מסעוד בן־דוד, שבא לראות את היצור המוזר, שדמותו דמות אשה ושערו גולש עד לקרסוליו, ביקש להיוודע מבאגו על פשר הדבר.

באגו סיפר לרב את תולדות תעייתו במדבר והתעכבותו ליד המעיין ואת סיפור לכידתה של היפהפיה. הרב קרב אליה והחל לדובבה בתנועות ידיים, כדי שתספר מי היא ומניין באה.

היא הצביעה בידה על ילדה קטנה שעמדה מולה, ואחר הסבירה, באותו אופן, כי בגיל צעיר הלכה לאיבוד, ומפחד שמא ימצא אותה מישהו ויפגע בה, נקשרה אל האיילות ונשארה עימן שנים רבות.

לפתע החל מישהו לצעוק מתוך ההמון: הלא זוהי בתם של רחימו ואסתר אסרף, שאבדה לפני למעלה מעשרים שנה! וההמון חיזקו בקריאות: זאת היא! זאת היא בתו של אסרף, שאשתו מתה השבוע בעת לידתה! זוהי שרה, אין ספק, זוהי שרה הקטנה והיפה!

היפהפיה הובלה לעבר ביתו של רחימו אסרף, שהיה יושב שבעה על המנוחה, אשתו, וכבר בגישתה אל הבית הצביעה עליו בידה והחלה לצחוק בקול. בדמעות נתקבלה שרה על־ידי אביה וכבר הושבה לידו, להתאבל על אימה, אותה לא זכתה עוד לראות.

השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטריתמעשה באיילה בדמות אשה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו

בשנת 1906 הייתה עצירת גשמים ושער הקמח עלה, ואז הוצרכו לטחון חטים ללוש ולאפות לחם כדי לחלקו מוכן לעניים. העבודה הייתה נעשית על ידי אשת הגזבר אמי ז"ל, עם אשת שלמה בן יעיש ושכנותיהן הגרות עמהן בחצר. בט' באב ובפורים היו עורכים מגבית בבתי הכנסת לטובת העניים.

השוחדות והמנחות שהיו מגישים לשרי העיר ולשבטי הברברים קיזזו את הכסף שיכול היה לשמש להגשת עזרה לנזקקים. עבודה ציבורית זו הייתה קשה ומפרכת. מור אבי שלא יכול לשאת את נטל גזברות העיר על שכמו, התפטר מתפקידו בשנת תרע"א, ובמקומו מונה הרב רפאל מאמאן ז"ל כגזבר העניים.

בשנת 1911 מרדו במלך משפחות "סרארדא די אזגאר" שליד פאס. נגדם שלח המלך את גדודיו. בינתיים נצטרפו אחרים למרד : בני מטיר, משפחות בני עלאהם, איית יוסי, איית חסין ואיית מרגי. הם השטלתו על הדרך בין צפרו לפאס, ואין יוצא ואין בא. שבטים אלו, עשו יד אחת להתנפל על המללאח בצפרו.

היהודים כשומעם מזימה זו, החלו להתארגן כדי לעמוד על נפשם. עוד לפני כל היו היהודים צוברים נשק. חיילים וברברים רבים היו באים לשוק עם נשקם. היהודים היו מלווים כסף לחיילים וברברים הזקוקים לכך, וכמשכון קיבלו מהם את נשקם. "משכונות מסוג זה רוכזו על ידי הנגיד במקום מיוחד. בין היהודים רבים היו הגיבורים, חסונים ואמיצים שידעו להשתמש בנשק.המנהיג מרדכי צבע היה גיבור עשוי ללא חת, תקיף ובעל קומה והופעה מרשימים. היהודים ידעו שאם תהיה התקפה על המללאח, היא תהיה ביום השוק, יום חמישי. ביום זה היו באים ברברים מכל הסביבה כדי לשווק את תוצרתם. ונקל היה למנהיגיהם, להפנותם, על ידי נאום אחד, נגד היהודים משום כך ביום חמישי היו מנהיגי הקהל עומדים על המשמר, שמא יחליטו הברברים להתנפל על המללאח.

יום חמישי אחד, "נשבר השוק (נכסר שוק(. הברברים פנו לעבר המללאח. מרדכי צבע, הצליח מהר לסגור את שערי המללאח על בריח. מיד נזדרזו היהודים שיו מחוץ למללח להיכנס לביתם. לאלו היה מרדכי נותן להיכנס דרך השער ולערבים שנמצאו בתוך המללאח לא נתן מרדכי לצאת. הוא אספם וחילקם בין בעלי בתים, עליהם הטיל לדאוג לכלכלתם.

ערבי אחד שהיה מוכר ליהודים ומצוי הרבה במללאח, לחוסיין זאזא, ביקש ממרדכי להכניסו בטענה שהוא רוצה להיפגש עם מכריו. אך השייך עמרם בן יעיש לא נאות לבקשתו, מחשש שזהו תכסיס, על מנת לנצל את כניסתו כדי שכל הברברים שהיו צרים על המללאח יתפרצו בהמונם. בינתיים חולק הנשק לאנשים היודעים להשתמש בו והועמדו על הגגות ובנקודות תורפה.

סגורים בתוך המללאח, היו היהודים מנהלים משא ומתן דרך גגות וחלונות מסורגים, עם משפחות ברבריות המוכנות לקבל על עצמן את השמירה על המללאח. כספים רבים שולמו אך לה היה ליהודים אמון וביטחון מלאים בשומרים אלה, היכולים לנצל שעת כושר ולהצטרף לברברים. מאין ברירה סמכו היהודים על משענת קנה רצוץ ושכרו שומרים בכסף רב, מלבד כלכלתם, לחם סוכר ומספוא לבהמותיהם. אחד מהשומרים אלה אף ביקש שיעמידו לרשותו סוס לרכב עליו. בינתיים טיפלו היהודים בבקיעי העיר. הם סתמו פריצות שנתגלו פה ושם. הגביהו מקומות נמוכים וחיזקו וביצרו את בתי הכסא שליד הנהר.

בד ובד כל בעל בית חיזק וביצר את ביתו. הכין קרשים, מלאי אבנים ושמן רותח, למקרה שהברברים יצליחו לפרוץ למללאח חס ושלום. ליל שבת שמעו השומרים קול הלמות פטישים של ברברים, המנסים לחתור חתירה דרכה יפרצו. מרדכי צבע ויצחק סבעוני, ממפקדי המללאח, עמדו ליד המקום וארבו להם.

 

משהשלימו את חתירתם ואחד הכניס ראשו דרכה, ירה עליו מרדכי צבע והרגו, משבאו לסלקו מהמקום, ירה חברו יצחק על הבאים והרג שנים מהם. משראו הברברים כי שחושה מהם נהרגו לקחו את ההרוגים ונסתלקו בבושת פנים מן המקום. בינתיים סתמו היהודים את הפירצה. והמללאח נשאר סגור ומסוגר.

באותה הפוגה החל מרדכי לשלשל את הערבים בני הערובה שהיו במללאח, מאחורי הגגות, אחד אחד.. ביום ראשון רמזו הערבים שהם מוכנים לעשות שלום עם היהודים. תחילה פחדו היהודים לצאת אליהם, ולבסוף העיז מרדכי צבע ואהרן אזולאי לצאת אליהם ולשאת ולתת אתם.

המשא ומתן נתארך עד שמשפחות היוצאים החלו לחשוש לחייהם. עם שקיעת החמה חזרו מרדכי ואהרן ודיווחו לקהל על המשא ומתן שניהלו. הם סיפרו כי הערבים דרשו למסור להם את הנשק שבידי היהודים, אך הם הכחישו שיש להם נשק. בסוף הוסכם שישלמו להם סכום של עשרים אלף פראנק, בתשלומים חודשיים, ונכבדי השבטים התחייבו שבכל יום חמישי, ישבו הם עצמם בשערי המללאח לשמור עליו. בנוסף לזה התחייבו היהודים לספק יום יום לחיילי המורדים שבמחנה עין שמאר, קמח סוכר וחיטה.

עם כל זה לא שקטו היהודים, וחייהם היו תלויים מנגד.

הערת המחבר: הספור על המצור וההסכם הנ״ל מלוקטים מכמה מקורות. מפי יצחק צבע בן מרדכי שמעתי את השתלשלות הדברים. גם באגרת ר׳ שלום אזולאי לכי״ח (תעו׳ 251) מסופרים עיקרי הדברים: ״כל גויי המערב היו שפה אחת… וימרדו באדוננו המלך יר״ה וילחצו וירעצו וירוצצו את היהודים וזה ארבעה חדשים שחלפו היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דוויים סחופים, דחופים ומטורפים, מושלכים במצולות ים סוער, ואגיתנו חישבה להשבר, ואף שק״ק צפרו נתנו שוחד לפלשתים הנק׳ איית יוסי שהיו צוררים מצרים לעירנו זאת יותר מ־20,000 פרנק, יגענו ולא הונה לנו כי פערו פיהם לבלי חוק ולא אמרו הון (משלי ל, טו) ומגמת פניהם היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ושללם לבוז״.כן מתוארים הרבה מהדברים בשיר של ר׳ ראובן אגייני (תעו׳ 612) ובקונטרס צבא ימי הנ״ל.ע"כ

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 169

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-מריבה ראשונה

מריבה ראשונה

נהול הבית

אכל החתול את הבשר ואנחנו נשארנו עם הזוג שלומד, לפעמים בדרך הקשה, קשה מאוד אפילו, איך מתנהל הבית. הכופתאות שבסיפור הבא יהיו בסופו של דבר תחנה חשובה בחיי בני הזוג. כאן ייקבעו הכללים לפיהם יתנהל הבית, מי אומר ומצווה ומי נכנע ועושה, הכול כמובן מתוך אושר והנאה מרובים…

כֻּפְתָּאוֹת
זוֹהְרָא הַצְּעִירָה בְּמִטְפַּחַת כִּסְּתָה רֹאשָׁהּ.
כִּי עְקִיקִיבּ נָשָׂא אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה,
מֵעַכְשָׁו עָלֶיהָ לִהְיוֹת עֲקֶרֶת בַּיִת
עְקִּיקִיבּ לֹא רוֹצֶה שֶׁיֶּחְסַר אֲפִלּוּ זַיִת.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה נָקִי וּמְסֻדָּר
שֶׁבִּגְדִי יִהְיֶה תָּמִיד מְגֹהָץ וּמְהֻדָּר!

כָּךְ אוֹמֵר חֲתָנֵנוּ לְכַלָּתוֹ הַמִּסְכֵּנָה,
שֶׁלְּיַחַס כָּזֶה עַד עַתָּה לֹא הִסְכִּינָה.
כֵּןעְקִיקִיבּ הוּא בָּחוּר עָרִיץ
יוֹתֵר מִכָּל אֶת עַצְמוֹ מַעֲרִיץ.

עְקִיקִיבּ אֵצֶל רָשֶׁל וּבְּרָהָם מִתְאָרֵחַ
שׁוֹתֶה הַרְבֵּה וּבַיַּיִן לִבּוֹ שָׂמֵחַ
הִגִּישׁוּ לוֹ מַגָּשׁ שֶׁל כֻּפְתָּאוֹת
כַּמָּה טוֹבוֹת הֵןכַּמָּה נָאוֹת!

'רַק כֻּפְתָּאוֹת כָּאֵלֶּה לְהַבָּא אֲנִי אֹכַל,'
אָמַר עְקִיקִיבּ בְּשַׁנְּנוֹ אֶת שֵׁם הַמַּאֲכָל
מִתְנַדְנֵד אָנָה וְאָנָה הוּא חוֹזֵר לְבֵיתוֹ
שָׁם הוּא מִתְכּוֹנֵן לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּוֹ

לְבַשֵּׁל לוֹ מֵהַיּוֹם רַק כֻּפְתָּאוֹת
בָּהֶן אֶת בִּטְנוֹ הוּא רוֹעֶה לְמַלֹּאת.
וְכָךְ אוֹמֵר הוּא לְאִשְׁתּוֹ בְּקוֹל רָם:
תְּבַשְּׁלִי מָה שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל בְּרָהָם!
– 
מָה אָכַלְתָּ יַקִּירִי אָמַר לִי וַאֲבַשֵּׁל!
– 
אֵינִי זוֹכֵראֲנִי רוֹצֶה מָה שֶׁבִּשְׁלָה רָשֶׁל!
אֱמֹר לִי וְקִירִי מָה אָכַלְתָּ?
מָה נָתְנוּ לְךָ שֶׁכָּלכָּךְ אָהַבְתָּ?

 

מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁםמָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם!
חָזַר עַל עַצְמוֹבְּלִי סוֹףהַחוּשָׁם,
וּכְשֶׁלֹּא יָכְלָה לְסַפֵּק מְבֻקָּשׁוֹ – מִסְכֵּנָה אִשְׁתּוֹ;
הֶחְלִיט הַשִּׁכּוּר לְכַלּוֹת בָּהּ אֶת חֲמָתוֹ.
– 
מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁםאָמַרוְהִפְלִיא בָּהּ מַכּוֹתָיו.
הַמִּסְכֵּנָההֵרִימָה קוֹלָהּ וְגָבְרָה עַל צַעֲקוֹתָיו:
מַכּוֹתֶיךָ הָפְכוּ אוֹתִי לְכֻּפְתָּאָה!
– 
תּוֹדָהתּוֹדָהאִשְׁתִּי הַמֻּפְלָאָה,
אָמַר הַשִּׁכּוֹר וּבִקֵּשׁ מְחִילָה
בְּרַםאִם יָדַעְתָּ מִתְּחִלָּה
כִּי לְכֻפְתָּאוֹת הִתְכַּוַּנְתִּי
לָמָּה לְהַכּוֹתְךָ הִכְרַחְתָּ אוֹתִי ?

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-מריבה ראשונה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר