ארכיון יומי: 29 בנובמבר 2019


הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים

בישיבה הראשונה, שבה נכחו כל החברים, נידון בעיקר נושא ההכנסות מההילולות במקומות הקדושים. הרב הראשי דנאן הציע שלאחר ניכוי ההוצאות תנוצל היתרה לבניית מקוואות ולאחזקתם. לאחר דיון ממצה נקבעו ההחלטות הבאות:

  • בהתאם לתקנות של מועצת הרבנים מ־947 1 תתקיימנה ההילולות רק באישור בית־ הדין המקומי ואישור בית־הדין הגבוה הרבני;
  • ההחלטות האלה תושמענה בכל בתי־הכנסת;
  • הרבנות מתבקשת לסייע בחינוך החוגגים ביחס להתנהגותם בזמן הזיארה. לפני ההילולות יושמעו עצות של חכמה והוראות משמעת כדי להפסיק מנהגים בלתי רצויים (כגון דריסת הקברים וכד);
  • סוכם שלא ייבנה אף בניין חדש על־ידי הועדים האחראים לזיארה מסביב או בתוך גבולות הקבר, אלא אם בנייתם תמומן במלואה על־ידי אנשים פרטיים. רק התיקונים של הבניינים הקיימים מותרים על חשבון הועדים;
  • תודפס חוברת למען החוגגים ושם תינתנה עצות בהתאם לסעיף 3. כדי לעודדם לתרום יוסבר להם הייעוד המועיל של התרומות;
  • ייעשה פרסום בכל הקהילות המזהיר את העניים לבל יעברו מעיר לעיר כדי לבקר בקברים הקדושים, וכי אם יעשו כן, לא יקבלו שום עזרה — במזון או במימון חזרתם — מטעם הועדים של הקברים הקדושים; [העניים נהגו ללכת מהילולה להילולה באותם הימים כדי לזכות במזון וכן בעזרה כספית.]
  • מחודש חשוון הקרוב ייעשה ריכוז של כל ההכנסות של ההילולות, לאחר ניכוי ההוצאות, ובישיבה הבאה של הועדה יוחלט על החלוקה בין הערים השונות ביחס לבניית המקוואות.
  • לגבי החלק שיש להפריש למקוואות מהכנסות ההילולות באיזור מראכש, הסכימו מר אלמליח ומר לעסרי על 40% מההכנסה ברוטו, כשהיתרה תחולק לעניים המקומיים, כמו בעבר. היות שההכנסות מההילולה בסאלי מפרנסות במידה רבה את תקציב ועד הקהילה היהודית, הוחלט לאחר ויכוח, ולפי הצעתו של מר בן אודיס, שיופרשו 10% מן ההכנסות למקוואות.

אלה הן התקנות הנקראות כעת לקיים:

בכל ערי מארוק, אין לעשות שום הילולא בפרסום רק ברשיון הב״ד המחוזי ובאשור הב״ד הגבוה;

 גם ההילולות הנוכחיות בכלל זה, וצריכות רשיון;

יזהרו הרבנים ברשיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת.

וזה סדר ההילולא:

קברי הצדיקים יוגבלו ובל יבואו בגבולם רבים יחד, ור״ש אנשים על הנשים רק א׳, א׳, או ב׳, ב׳,

ייכנסו להשתטח ויצאו להם דרך אחרת;

שומרים יעמדו לפני הגבול לשמור משמרת;

אין להקים שום אוהל בבית החיים רק ברשות הרב הדיין של העיר, ורשותו תינתן רק בדבר הכרחי;

כל הבאים יתקעו אהליהם חוצה מבית־החיים;

אין מכירת שום דבר של אכילה ושתייה בבית־החיים כלל;

חוצה מב״ה יעשו החונים כרצונם, לאכול ולשתות ולשמוח, גם למכור בדברים הצריכים להם;

כל המחנה החונה חוצה יהיה נקי מכל לכלוך וצחנה;

בב״ה יסודר שם ישיבת למוד מת״ת שילמדו אותו היום בזה״ק ומשניות בקבלת פרס;

גם ועד הקהילה הרשות בידם לסדר שם הכנת סעודה, משתה, תה וכו׳ לקרואים ושרי הממשלה;

אם חל יום ההילולה בא׳ בשבת, אין להם רשות להכנס לב״ה רק אחר הערב שמש של יום השבת. אם עברו ראשי הקהילה של אותו מקום על אחד מהתנאים הנז׳ יוסר להם הרשיון של ההילולה.

כל וה נתקבל בהסכמה.

הערת המחבר: כדאי לציין שבהחלטות האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים במרוקו בשנת תש״ז, הופיע (בעמ׳ יז) נאומו של הרב שאול אבן דנאן על ההילולות, ובו החלטות בדבר ההילולה, כפי שהתקבלו באסיפה.

להלן נוסח דבריו [המקור בעברית]: ״רבותי! חגי נדבה ומועדי קודש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש.

באמת ההתעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובכל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר.

תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט.

בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאום וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קיבל הענין צורה אחרת. גם ניתן ביד הציבור, ויהי לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף למוצא לעניינים שונים, דברים חשובים באמת. עזרת דלים, ת״ת וכדומה. גם להוצאות מופרזות על המידה לסלול מסילות ולהישיר דרך הר וגבעה, ולבניין בתים, להכשרת המקום להרבות הבאים והנאספים. והתוצאות המופרזות האלה עולות בחשבון על ההוצאות העקריות. זה צד הטוב. ומצד אחר הרע המוחלט בכל עקרי הדת; כבוד האלוהים הסתר דבר, אין רצון לבארם. באמת, ראוי לאומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״ וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים, אבל, מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה.

גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל. ובכן, אין לנו רק לצמצם העניין ולקבוע בו נדרים ומשמרות מבלי יוסיף לקדוש, ויהיה לשחוק והתול לפני חרדי הדת ולפני בעלי השכל והמדע. עד כאן

בדיקת החלטות אלה מראה עד כמה הן היו תלושות מן המציאות. חלוקת יתרת ההכנסות מקבר קדוש מסוים למקום אחר לא יכלה להתבצע באופן מעשי. אולי משום שההצעה באה מן הרב הראשי לא העזו החברים, מפאת כבוד המציע, להתנגד לה, אבל היא לא היתה אפקטיבית. אף הכוונה לחנך את הקהל ולהכתיב לו התנהגות מסוימת בהילולה, לא היתה מציאותית. כל מי שנכח בהילולה כזאת ידע שלא ניתן היה לפקח על ההמונים. אי־אפשר היה להעמיד מנגנון, שיכול היה לשלוט על המונים אלה. מגמה זו של תלישות מן המציאות הופגנה גם בישיבה השנייה שהתקיימה ב־9 במרץ 1949. מר עמרם יוסף, נשיא הועד שליד קברו של ר׳ עמרם בן־דיוואן בואזאן, הציע תחילה לבטל ועד זה, שבראשו עמד, תוך העברת סמכותו לועד הקהילה. לאחר מכן חזר בו והתנגד שחלק מן ההכנסות של ההילולה יועברו למקום אחר, דהיינו למקוואות. לאחר שהוסבר לו, שעד כה ניתנו לועד הקהילה למען העניים 20% מן ההכנסות של ההילולה, ושעם ההחלטה לבטל את הבנייה ישתחרר כסף רב, הסכים מר עמרם יוסף לנסות לשכנע את חבריו כדי שיפרישו עד 25% למען בניית המקוואות. באותה ישיבה ניסו להשכין שלום בין מר י׳ אלמליח ובין מר אוחיון, נשיא ועד הקהילה בדמנאת. לפי הפרוטוקול השלימו הצדדים ביניהם, אבל למעשה הסכסוך בין מר אלמליח ומר אוחיון עתיד היה להימשך שנים רבות, עד אמצע שנות הששים.

אף אחת מהחלטות אלה לא בוצעה. הטיפול בבעיות הקשורות להילולות חייב התארגנות ופעילות יומיומית רצופה, דבר שלא היה כנראה בכוחה של הועדה המרכזית, ולכן אין אנו שומעים עליה לאחר מכן.

על הפעילות הכלכלית הענפה שנוהלה ליד קבריהם של הקדושים הגדולים ועל מורכבותה ניתן ללמוד מהמסמכים שניהלו הועדים המתאימים. כמידגם מייצג לפעילות זו בחרנו במסמכים הכלכליים הקשורים לר׳ דוד הלוי דראע בין השנים 1928 ל־1946. מבחינה טכנית אמורה היתה כל הכנסה וכל הוצאה להירשם במחברת בכתב־יד. עיון במחברות אלה מראה, שהרבה פעמים נרשמו התרומות תוך כדי הכרזתן, ולפעמים הן רוכזו בדפים בודדים, שהועברו אחר־כך על־ידי הרושם למחברת. מדי שנה סיכמו את ההוצאות וההכנסות. זריזים מבין הפקידים, שניהלו את הקבר הקדוש, פירסמו תוצאות אלה על דפים בודדים שחולקו בהילולה, כדי להגביר את אמון החוגגים בועד ולהגביר על־ידי כך את התרומות. גם העובדה שבהרבה מקרים קמה אופוזיציה לועד המנהל זירזה אותם לנהוג כך.

במסמך שהוגש על־ידי תובע רבני, הרב מנחם גבאי, בשם תושבי הכפרים דראע ותידילי, ואושר בבית־ המשפט, נאמר: ״… שולחי המסכנים תמהו על פסק־הדין, כי הם יודעים בוודאות, כמו שכל יהודי מרוקאי יודע, שזה למעלה מעשר שנים שהועדה העליונה למקומות הקדושים אינה קיימת יותר… (בפסק הדין נטען כאילו ועדה עליונה זו מינתה את מר ד״א לעמוד בראשה…) המסמך נכתב באפריל 1961.

עיון בתקציב הקשור לפעילות ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע בשנים 1928 עד סוף 1946 מצביע על הוצאות בסך 2,075,538.95 פרנקים צרפתיים ועל הכנסות בסך 1,511,940.95. סכומים אלה מגלים את היקף הפעילות הכלכלית החשובה שהיתה קשורה באותו מקום. תופעה זו מסבירה את ההתעניינות הגדולה של אנשים ומוסדות בפעילות זו וכן את העובדה, שאלה שנטלו בה חלק זכו לעוצמה כלכלית וגם ליוקרה רבה.

מן הראוי לציין שחוץ משנת 1946, שבה סכומי ההכנסה וההוצאה היו זהים, המאזן התקציבי היה שלילי. חוץ מכמה שנים בודדות (1929, 1935, 1940) שבהן סכום ההוצאה היה נמוך מזה של ההכנסה, בשאר השנים הגרעון היה תמידי. אם נמדוד את המאזן באחוזים, נגלה כי פעמים היתה ההוצאה גדולה פי שמונה מן ההכנסה. לא התעוררו בעיות של תפעול המקום, כי אפשר היה לרכז הוצאות שלא נועדו לעניין לקראת סוף השנה התקציבית, ולפעול בעזרת ההכנסות של אותה שנה. יש ותקציב ההוצאה נופח בצורה מלאכותית, בגלל סיבות אישיות, כמו בשנת 1945, שבה חייב הפקיד אלמליח את התקציב בסכום של 128,000 פרנקים עבור הוצאות נסיעה שהיו לו ולאחיו במשך 16 שנה, שכללו 64 נסיעות בסך הכל. הצגת תקציב גרעוני היתה, מן הסתם, אינטרס של מגיש התקציב, היינו להוכיח לקהל שתפעול המקום כרוך בהוצאות גדולות מאוד, ושעל הפקידים הוטל תפקיד לא קל שהיה יכול לסבך אותם באופן אישי.

עד שנות השלושים היתה הכנסה יחסית גבוהה, ומ־1932 עד 1939 היתה ירידה ניכרת ואילו החל משנת 1940 ההכנסות הן שוב כקו עלייה מתמיד. הקפיצה הגדולה היא בין 1941 (27,865) לבין 1942 (152,204), וכן בין 1945 (102,004) לבין 1946 (560,588). בשנות החמישים והשישים הגיעו ההכנסות למיליונים רבים.

השוואה בין ההכנסות וההוצאות בשנים 1946-1928 מצביעה על גרעון של 563,598 פרנקים. הנתונים, כפי שהם מוצגים במסמך, מצביעים על כך שאץ לפנינו תעודה מפורטת, המסתמכת על נתונים שנתיים מלאים, אלא על סכום כוללני שהוכן באופן פזיז ולמטרות פולמוסיות.

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 165

סיום הפרק מתוך הספר של יששכר בן-עמי "הערצת הקדושים"

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

תכונה חשובה בעיני המעריצים היהודים והמוסלמים היא כושר הנבואה של הקדושים. אצל המוסלמים כושר הנבואה מיוחס במיוחד למג׳דוב, קדושים בעלי הפרעה נפשית, והאנשים פונים אליהם בשאלות על העתיד. בשתי הקבוצות, מנבאים הקדושים גם במישור האישי, וגם בקשר להתקפות על המלאח או הכפר, או למלחמות הקשורות לאיזור או לארץ כולה.

גם האמונה שהקדוש למעשה לא מת ויכול להופיע לאנשים לא רק בחלומות אלא גם במציאות, משותפת ליהודים ולמוסלמים. במיוחד מופיע הקדוש לאדם הנמצא בסכנה ומציל אותו, או שהוא מציל את המלאח או את הכפר, בדרך כלל, כשהוא רכוב על סוס וחמוש, נלחם נגד האויב. תחושה זו של בטחון שהקדוש מגן על היהודי הבודד ועל המלאח נגד המוסלמים, שאנו מוצאים במסורות כה רבות, מצויה גם אצל המוסלמים ביחס לשבט עוין או אויב אחר מבחוץ, כמו הנוצרים.

גם הקדושים המוסלמים נפגשים לאחר מותם ולומדים, כמו הקדושים היהודים, ואנשים יכולים לראותם בלימודיהם או לשמוע את קולם. אצל היהודים אלה קבוצות קטנות, בדרך כלל הקדושים שקבורים באותו מקום, אבל אצל המוסלמים זוהי מועצת הקדושים, הנפגשים במקומות קבועים ומחליטים על עתיד העולם או הולכים ביחד למכה. לא נראה לנו שקיימת אצל המוסלמים תופעה של קדוש הלומד את הקוראן עם דמות ידועה מהאיסלאם, בדומה לתופעה של הקדוש היהודי הלומד עם אליהו הנביא.

בדומה ליהודים, יש קדושים מוסלמים שלפי האמונה קבורים ביותר מאשר מקום אחד. קדוש מוסלמי אחד מכונה ״סידי טאהר בו קבראיין, דהיינו, בעל שני הקברים, וכן ידועה גם קדושה בשם ״לאלה אזו או אום קבראיין״. לפעמים המסורת אומרת שגופו של הקדוש נמצא בכל המקומות, או שבכל קבר מצוי רק חלק מגופו, כמו במקרה של סידי מוחמד לחאדג׳, הפטרון של טנג׳יר. דבר מעין זה אין להעלות על הדעת אצל היהודים, כיוון שזה מנוגד לעקרונות היהדות.

תופעה נוספת אצל המוסלמים, שאין דומה לה אצל היהודים, מתייחסת למקומות קדושים, כמו מבנים, עצים או ערימות אבנים, המוקמים במקום שבו הקדוש נח או התפלל בדרכו. מקומות אלה משמשים כשלעצמם מקום לעלייה לרגל והדלקת נרות, אף־על־פי שידוע שהקדוש לא קבור שם.

באופיים של הקדושים היהודים והמוסלמים יש הרבה קווים משותפים. התודעה שהקדושה נושאת בתוכה כוח דו־משמעי שיכול להתבטא בטוב וברע בדיוק באותה מידה, משותפת לשתי הקבוצות. לכן יפנו יהודים ומוסלמים לקדושים בצורה הולמת וייזהרו שלא לפגוע בהם ולא לעורר את רוגזם פן ייפגעו. קללתם של הקדושים קשה ופוגעת גם ביחיד וגם בקהילה. אצל המוסלמים יכולה הקללה לגרום לנפילת העיר בידי האויב, כמו נפילת העיר אורן בידי הספרדים לאחר קללה של סידי בל עבס אס סבטי, דבר שקדוש יהודי לא יעשה.

בפנייה לקדוש משתמשים המוסלמים הרבה יותר מאשר היהודים בפנייה תחת לחץ, ב״עאר״, המחייבת את הקדוש לענות לבקשה. במקרה זה עושה המוסלמי שחיטה לקדוש, אך משמעות שחיטה זו שונה מהשחיטה אצל היהודים אשר כוונתה להודות לקדוש על נס שחולל או עתיד לחולל.

רוב הקדושים היהודים והמוסלמים הם קדושים מקומיים, המוכרים רק לתושבי הכפר. כשהם מתפרסמים יותר הם זוכים להערצה מצד מספר כפרים בסביבה. אצל המוסלמים מדובר אז בקדוש הנערץ על־ידי כל השבט ואפילו על־ידי שבטים מספר. אמנם קדוש כזה ימשיך להיות קדוש מקומי ובלתי ידוע באזורים אחרים, אך השפעתו אצל המוסלמים יכולה להיות גדולה, כמו במקרה של סירי בן דאוד בתאדלה, שהברברים הכירו רק בסמכותו ולא בסמכות השלטון. מעטים הקדושים בשתי הקבוצות שזכו להכרה ופרסום בכל מרוקו. בהקשר זה ראוי לציין שהקדוש הלאומי של כל המגרב, סירי עבדלקאדר אל־דג׳ילאני, קבור בבגדד ולעולם לא ביקר בצפון־אפריקה.

אחד המאפיינים החשובים והמכריעים במסגרת פולחן הקדושים אצל היהודים והמוסלמים במרוקו, הוא ללא ספק הכמיהה לקדוש. אצל שתי הקבוצות חזקה הרגשת הצורך להתקשרות לקדוש, שיהווה מקור לעזרה ולבטחון הן לפרט והן לקהילה. כמיהה זו יכולה להסביר את תופעת היווצרותם של קדושים בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות החלום בשתי הקבוצות. כמו כן, היא יכולה להיות הגורם לאיסלום של קדושים יהודים ונוצרים על־ידי המוסלמים. אצל המוסלמים, זה יכול להגיע לקרב על גופו של קדוש שנפטר או אפילו לרציחת קדוש כדי לקבור אותו אצלם.

גם ליהודים וגם למוסלמים כיחיד או כתא משפחתי, יש קדוש אחד שהקשר אליו במיוחד חזק, מבלי שהדבר ימנע מהם להתקשר גם לקדושים אחרים ולשטח בפניהם בקשות. גם ליישובים — עיירה, איזור או עיר — יש הקדוש הפטרון, הידוע בשתי הקבוצות בכינוי ״מול אל־בלאד״, השולט על הסביבה ומגן עליה. גם קדושים אחרים הקבורים באותה סביבה כפופים לקדוש הפטרון. בשמו קוראים תושבי המקום בכל הזדמנות, ונותנים לילדיהם את שמו כדי שיזכו בחסותו. בקזבלנקה, ר׳ אליהו הוא הפטרון של היהודים וסידי בליות של המוסלמים; במראכש, ר׳ חנניה הכהן הוא הפטרון של היהודים וסידי בל עבס של המוסלמים; בפאס, ר׳ יהודה בן־עטר הוא הפטרון של היהודים ומולאי אידריס של המוסלמים.

תופעה מעניינת שקיימת אצל המוסלמים אך אינה מצויה אצל היהודים קשורה לקדוש הפטרון של גילדות ומקצועות שונים. בפאס, סידי עלי בן־חראזם נערץ על־ידי המורים, סידי יעקב אד־דבאג על־ידי מעבדי־עורות, סידי עלי בו גאלב על־ידי הספרים, סידי מוחמד אבן עבאד על־ידי הסנדלרים וכו'. בכל עיר יש קדוש אחר שהוא פטרון לאותו מקצוע.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 198

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

 ר׳ אליעזר טורי־זהב (תאמערוף)

נקרא גם ר׳ אליעזר בן־ירושלים.

כל יהודי האיזור נהגו להשתטח על קברו ואת ההילולה השנתית ערכו בפורים. לפי המסורת, הוא היה שד״ר שבא לאסוף כספים לארץ־ישראל ודאג לחלק ציציות ותפילין לאנשי האיזור.

הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים.

העדות והסיפורים 1.85 ו־2.85 נמסרו מפי מר מסעוד א, (תאמערוף). ראה גם וראנו, עמ׳

Elaizir Tourizahab… Cette fois, il s’agit d’un personnage que des gens encore vivants ont connu, car il serait décédé aux environs de 1905. Rabbi Elaizir ne portait, paraît-il, que des vêtements de cuir; il avait le don de lire dans l’avenir. Les juifs le considèrent comme un grand saint; ils comptent sur lui pour obtenir des nombreuses grâces, notamment la guérison des malades.

Chez les musulmans, on trouve une foi identique dans la puissance du santon; dès qu’ils ont besoin de son appui, ils lui présentent leurs requêtes dans les formes habituelles”.

  • "… ר׳ אליעזר, הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר התכוננו לעלות ארצה, באו הציונים לכפר שלנו כדי לרשום אותנו. אנחנו לא חיכינו להם. בא הקדוש בחלום לכל אחד מאתנו ואמר לנו: קומו, אני עד עכשיו טפלתי בכם, ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אעלה לעיר שלי. אני לא יכול להישאר יותר. כל יום בא לאחד מאיתנו. כולם פחדו. קמנו ונרשמנו ובאנו לקזבלנקה. כל אחד מאיתנו השאיר את כל רכושו. יהודי אחד השאיר כמאתיים פרות וגם בתים. השאיר הכל וברח לקזבלנקה. אף אחד לא נשאר. כולנו פחדנו. לא חיכינו עד שנמכור את הרכוש, כי בגלל החלום של הקדוש עליו השלום, אם הוא יאמר משהו בחלום, למחרת זה מתקיים. עליו השלום. פחדנו, רעדנו כולנו. אותו יהודי פחד גם הוא, ברח עם בניו, השאיר אותם בקזבלנקה, חזר לכפר ומכר את כל רכושו ורק אז עלה ארצה״.
  •  

״הוא מארץ־ישראל. בא מטעם הכולל. הוא לא היה אוכל בשר, רק תפוחי־אדמה שלוקים. גם הביצה של התרנגולת לא היה אוכל אותה, עד שהוא בדק את התרנגולת שהטילה אם היא אינה שבורה. הוא היה מחכה עד שהיתה מטילה ואז היה בודק אותה. הוא הביא כמה תפילין. סיפרו לנו אבותינו. [כשהיה חולה] אמרו לו: חכם, אולי תאכל בשר כבש? והוא ענה להם שאם יוכל לאכול ולהתרפא, היה מוכן לאכול אפילו נבלה, כדי להחזיק מעמד ולשוב ארצה. אבל אם הוא עתיד להיקבר שם, למה לו לאכול בשר, כי הוא ידע שייקבר באותו מקום. הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר נפטר, עליו השלום, ונקבר בבית־ הקברות שלנו, אף אחד אינו יכול להיכנס לבדו. רק שלושה אנשים ומעלה מעיזים להיכנס לבית־הקברות״.      . . .

 

  • ״זה חכם שהגיע מארץ־ישראל. הוא נפטר בתאמערוף [האזור מאוד חם ולפי אחת המסורות ר׳ אליעזר מת מצמא] ונקבר שמה. [אם] בא אדם שאינו נקי, לא טהור, אינו יכול להיכנס לבית־הקברות בו קבור הקדוש הזה. יום ששי אחד, היינו מוזמנים אצל מישהו באותו כפר, ושמענו שאדם אחד נכנס לבית־הקברות הזה, וקמה רוח סערה והפילה אותו ארצה. כאשר באו אנשי העיירה לראותו, טיפלו בו ונוכחו לדעת שאותו אדם לא היה נקי, ועליו היה לעשות טבילה לפני שייכנס להשתטח על הקבר של אותו חכם. אני נכחתי וראיתי במו עיני. אותו יהודי הזהירו אותו אנשי העיירה לפני כן ואמרו לו שהוא צריך להיות נקי וטהור ולפני שייכנס לבית־הקברות צריך לעשות טבילה״.

 

ר׳ אלעזר בן־ערך (איגיניסאין)

״ר׳ אלעזר בן־ערך. מן התנאים הראשונים, קבור אצלנו. כך סיפרו לנו בימיו של מור

אבי ז״ל, סיפרו את המעשה הבא: ליהודי עשיר מקזבלנקה, בא אליו ר׳ אלעזר בן־ערך בחלום וביקש ממנו שיבנה ציון. הוא היה קבור מתחת לעץ חרוב. האנשים נהגו לבוא לזיארה במקום, ולהדליק נרות. כאשר חלם אותו יהודי, ראה אותו וביקש ממנו שיבנה לו ציון כדי שיראה את זכותו. בא אותו עשיר והתארח אצל מור אבי. שאל אותם: האם קבור אצלכם ר׳ אלעזר בן־ערך? ענו לו שכן. שאל אותם: האם אתם יודעים את מקום קבורתו הקבוע ? ענו ששמעו מפי אבות אבותינו. לקחו אותו למקום קבורתו. הגיע. ביקש שיקחו את האבנים מן המקום, כדי שיבנה מעליו. באו העובדים. כל היום עבדו ומהבוקר עד הלילה הצליחו לגלגל את האבן שכיסתה את המקום. גילגלו אותה לוואדי לעומק [מרחק] של אלף מטר ויותר. בלילה לא הספיקו לבנות וחשבו להתחיל בבנייה למחרת בבוקר. הביאו את הלבנים וחומרי הבנייה. בבוקר כאשר באו לבנות מצאו את האבן במקומה. עלתה מן הוואדי וחזרה למקומה. התפלאו. חשבו מה לעשות? איך לעשות? אמרו לו שאם החכם לא רוצה שיבנו, מה לעשות? ושוב ניסו לגלגל באותו יום את האבן ולמחרת מצאו אותה במקומה״.

ר׳ אלעזר הכהן(איגיניסאין)

קבור בבית־הקברות המקומי. נקרא גם ר׳ עזר כהן. נולד ב־1834ונפטר ביום ששי כ״ה בכסלו תרע״א (1919). זוהי דוגמה מעניינת, שיכולה להאיר מקרים אחרים, של רב מקומי שהפך לעיני בני קהילתו לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו. קברו שימש מקום עלייה לרגל של בני אותו כפר.

״ר׳ אלעזר הכהן קבור בבית־הקברות שלנו. הוא נהג לצום [כל הזמן]. עשה רק שתי

הפסקות בשנה: בשבת יתרו ובראש השנה. הוא היה צדיק גמור. הוא ובניו ר׳ שלמה כהן ורבי משה כהן. הוא נולד בעיירה אחרת. הוא היה מלמד ילדים והתחתן בעיירה שלנו״.

ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)

ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ־ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים.

ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.

״מספרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים״.

ר׳ אלעזר הכהן(תאגאנת)

חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.

״אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש. הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו״.

״כשהקדוש היה הולך לבית־הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית־הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית־הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית־הקברות בצד של הכהנים. פחדו להתקרב לקברו״.

ר׳ אלעזר הכהן (תאגמות)

נקרא גם אלחדאד.

ר׳ אלעזר הלוי (מראכש)

נקרא גם ר׳ עזר לוי. קבור בבית־הקברות בעיר. קברו זוכה לביקורים רבים מאנשי העיר

ומחוצה לה.

ר׳ אלעזר כהן(סכורה)

אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)

זהו בית־קברות גדול שבו קבורים על־פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ־ישראל

שהגיעו למרוקו עם חורבן בית המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.

עדות של מר שמעון ו, (מראכש). ראה גם וואנו, עמ׳ 77-76: Imi n Oua Moumen… Un grand

 nombre de rabbins y seraient inhumés… ils n’en seraient partis [de Jérusalem] qu’au moment de la destruction de la ville dans l’antiquité; après avoir atteint le Sud-Marocain, ces saints

hommes se dispersèrent dans la montagne. C’est pourquoi ce cimetière est très visité par les juifs. De leur côté, les musulmans, tout comme ces derniers, s’y rendent

 souvent en  pèlerinage

אסקלילה (תודרה)

שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה  של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.

ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)

שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית־הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳

אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 276

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר