ארכיון יומי: 21 בנובמבר 2019


רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

  1. 1. השהאדה (=העדות)

זהו פסוק הצהרתי המכריז בפשטות: ״אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה״. לכאורה, זוהי הצהרה בנאלית, המכריזה על מה שנראה מובן מאליו, אך למען האמת יש עומק ומשמעות רבה לנוסחה זו. חלקה הראשון מתריס נגד ריבוי האלילים שהיה נהוג בערב וקובע בצורה פסקנית כי אין אלא אל אחד ושמו אללה, כל יכול ואדון הכל. מכאן גם המאמר השגור בפי מוסלמים בכל אתר: אין שאאה אללה (בדיוק מקבילה ל״אם ירצה השם״ שלנו), המקדימה כל כוונה או הצהרה על עשייה כלשהי, בפרט כאשר אין כוונה לעשות ורצון אללה נותן תמיד את פתח המילוט לאי-העשייה. אבל ייתכן כי חלק ראשון זה גם קובע כי האל האחד, ששמו הערבי אללה, הגם שאין ספק כי שמו נגזר משמו היהודי – אלוהים, הוא האל האחד שגילה את תורתו בערבית לערבים, ומכאן ייחודו כאללה הערבי, שאין משמעות לאלוהים היהודי אלא בהתייחסותו לאללה האסלאמי והאוניברסאלי. יתרה מזו, כפי שנתגלה בקוראן בעצמו, נוסחת הייחוד של האל יוצאת בפירוש נגד שיתופן של שתי ישויות באלוהות הנוצרית – האב והבן, ובעיני האסלאם זהו חטא השירכ (־ השיתוף של ישות נוספת באלוהות), הנחשב ככפירה. אין אל מבלעדי אללה, כלומר אין שחר לכל טענה על מהות נוספת מלבדו, ומכאן אפסות האמונה הנוצרית המחלקת את האלוהות בין האב, הבן ורוח הקודש. הקוראן אכן מכריז כי אללה לא נולד ולא הוליד, כלומר הוא אחד ונצחי, ולא חילק את אלוהותו האחדותית עם מישהו זולתו, וודאי שלא עם בן שלא היה לו. אם כן, עניין אחדותו ויחודו של אללה הוא כה קפדני באסלאם, עד כי כת של (המווחידין, (־המייחדים) השולטת בערב הסעודית כיום, הפכה לסמן הימני הקנאי ביותר של יחוד אללה באסלאם. אולי בשל כך גם פסק הרמב״ם כי אם יהודי נאלץ להמר דתו בכפייה, מוטב שיעשה זאת לאסלאם, המייחד את האל, מאשר לנצרות שעניין ייחוד האל הוא בעייתי בה. אללה יודע הכל ומסוגל לכל, הוא ברא את הכל וגם יפסוק בצדק בין כל הברואים ביום הדין, ויקבע בין הטוב לבין הרע. הוא ינחה את כל האנושות דרך נביאו וספרו הקדוש. אין פלא איפוא כי באמנה של החמא״ס, למשל, נאמר כי ״התכלית הסופית היא האסלאם, הנביא הוא הדגם לחיקוי, והקוראן הוא החוקה שלו”. אין דומה לו ואין שותף לו, וכן אין לו צאצאים, או כל מגבלה אנושית אחרת. אללה הוא גם המוחלט והסופי ואיך ערוך לו. שום ערך או נכס אינו משתווה לו.

כל הנאמר לעיל כמעט היה מתקבל בקלות גם על-ידי יהודים ונוצרים, כי אותו האל האחד הוא גם אלוהיהם. אלא שהאסלאם מוסיף גם חלק שני להצהרת העדות הזו, שהוא בלתי נפרד ממנה ושבלעדיו אין תוקף לכלל הנוסחה, לאמור כי מוחמד הוא שליח האל. שליח, ולא נביא, כי היו נביאים רבים לאנושות שהאסלאם מכיר בהם, מאדם ועד ימיו של מוחמד, והוא איננו אלא האחרון שבהם. עולה כמובן השאלה שאם מוחמד, גם בעיני מאמיניו, הנו נביא כאדם וכשלמה, כנוח וכדוד, אזי איזה מין נביא הוא זה? אבל קיבועו של מוחמד כשליח אללה (רסול אללה), לא זו בלבד שנועד לאשרו כאחרון שבשליחים, אלא גם לטעון שאין להאמין בשליחים אחרים, בני דורו או הבאים אחריו, שאף הם יתקשטו בתואר זה. אם כן, האמונה והצהרתה כי מוחמד הוא שליח אללה, הפכה לעיקר, כמעט שווה ערך לחלקה הראשון של העדות, ורק הצהרת שניהם בצמוד וברצף מעידה על מוטב המוסלם מכל האחרים. הצהרת העדות, עם כל ייחודה ואחדותה, ושיווי המשקל בין שני חלקיה, מדגישה את אנושיותו של מוחמד, שהוא ״רק״ שליחו של האל, ומעלה על נס את ההקפדה הקיצונית על היעדר כל יסוד אלוהי או שמיימי באישיותו, כפי שאירע בנצרות. שאם לא כן, שוב היה עומד חטא "השירכ"בפתח. המוסלמים גם בזים למלומדים המערביים, מגדולי המזרחנים של המאות התשע עשרה והעשרים, אשר קבעו את המונח ״דת מוחמד״, או ״מוחמדניזם״, בהקבלה ל״דת ישו״ או ״דת משה”, הסובבות סביב אישיות המייסד, ממש כמו בודהיזם, דת זורואסטרה או קונפוציאניזם. רק בדורות האחרונים התעשתה האקדמיה על-פי האופנות החדשות ודבקה במינוח המוסלמי של ״אסלאם״ או ״דת אללה״ או ״דרכו של אללה״. השהאדה הפכה לתפילה שגורה, להקדמה לדברים, לטקס המעבר כדי להתאסלם ואפילו לקישוט משמעותי על דגלה של ערב הסעודית. די שאדם שלא נולד מוסלם יחזור על השהאדה שלוש פעמים בנוכחות שני מוסלמים ממין זכר, כדי שבכך הוא יחשב מוסלם, ואוי לו אם יחזור בו, כי אז הוא ייחשב למורתד (־מוסלם שמפנה עורף לאמונתו) ודינו מוות.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 66

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש

ערבית של שבת

החזן עומד ואומר ׳עדותיך נאמנו מאד׳ וקדיש ו׳ברכו׳, ומתפלל תפילת ערבית בנעימה של שבת בכובד ראש לפי הסדר הבא: ברכות קריאת שמע, קריאת שמע, ׳השכיבנו׳, ׳ושמרו בני ישראל את השבת'.

נוהגים לומר בערבית – ׳וינוחו בה׳, בשחרית – ׳וינוחו בו׳, ובמנחה – ׳וינוחו בם׳.

מוסיפים את שתי המילים "יום השישי" לפני "ויכולו" לאחר העמידה.

בחזרה של ׳מעין שבע׳ אומרים את הנוסח ׳ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות ורוב ההודאות לאדון השלום׳, ככתוב ב׳תפילת החודש׳, ולא ׳אל ההודאות׳.

הקהל עונה בברכה ׳מעין שבע׳ את העניות הללו:

׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי'ברוך אתה ה״; ׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם… יעקב׳; ׳האל הקדוש׳ – אחרי'מחיה מתים במאמרו׳; ׳ביראה ופחד׳ – אחרי ׳כי בם רצה להניח להם'; ׳זכר למעשה בראשית׳ – אחרי ׳לעם מדשני ענג׳; ׳כן יהי רצון׳ – אחרי ׳אלהינו קדשנו במצוותיך׳.

אין אומרים חזרה ׳מעין שבע׳ בשבת שחל בחג, ולא בבית האבלים.

גם בשבת אומרים ׳על כן נקוה׳ שאחר ׳עלינו לשבח', בשונה משאר קהילות מרוקו שאינן אומרות.

בתום ערבית אק אומרים את הפיוט 'יגדל אלהים חי׳ אלא באירועים חגיגיים כמו שבת חתן, ומברכים אש את רעהו בשבת שלום'.

להורים ולחכמים מנשקים את היד, ולשאר אנשים לוחצים יד ומנשקים את היד הלוחצת.

ד. קבלת שבת שלפני הקידוש בבית

  1. 1. בהגיע האב הביתה ניצבים בני הבית סביב שולחן השבת ואומרים שלום עליכם׳ בנוסח הבא:

'שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' שלוש פעמים;

׳בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון, מלאכי רחמים, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' שלוש פעמים;

וכן ׳ברכוני לשלום׳ שלוש פעמים ו׳בצאתכם לשלום׳ שלוש פעמים.

אין אומרים ׳בשבתכם לשלום׳ ולא את הפיוט 'בר יוחאי'

הערת המחבר: אף על פי שהפיוט ׳בר יוחאי׳ מופיע ב׳תפילת החודש', אין אומר־ם אותו בתאפילאלת בשעת הקידוש אלא בבית הכנסת, אבל בשאר קהילות מרוקו יש שאמרוהו לפני הקידוש (נתיבות המערב, עט׳ עה סעיף נא; עטרת אבות, שם סעיף נו).

בריסאני יש שנהגו לומר ׳בשבתכם לשלום׳ שלוש פעמים ו׳בצאתכם לשלום׳ שתי פעמים ואחריו שוב ׳בשבתכם לשלום׳ פעם אחת.

גם בקצר א־סוק יש שנהגו לומר ׳בשבתכם לשלום'

אחר כך שרים ׳אשת חיל׳ בנעימה הפילאלית הידועה, קוראים זוהר ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ ו׳אתקינו, שרים ׳אזמר בשבחין׳ ומסיימים ב׳ויהי רעוא', זוהר ׳יומא דא מתעטרא; ׳לשם יחוד׳ לקידוש – הכול על פי נוסח ׳תפילת החודש'

הערת המחבר: הטעם לאמירת ׳אשת חיל׳ על פי הפשט הוא ביטוי של הערכה והכרת הטוב לבעלת הבית שטרחה ועמלה להכנת השבת, ועל פי הקבלה ׳אשת חיל׳ רמז היא לשבת מלכתא (נתיבות המערב, עט׳ עה סעיף נ) או לשכינה, וכ״ב פסוקי ההמנון כנגד כ״ב צינורות למעלה הפתוחים בליל שבת ומשפיעים ברכה(יעקובסון, נתיב בינה ב, עט' 117,115).

סדר ארוך זה – המאפיין את כל קהילות תאפילאלת – אף על פי שנוהג להלכה

גם בשאר קהילות מרוקו, אינו זוכה לביטוי למעשה, והנטייה בשאר קהילות היא לקצר.

בליל יום טוב שחל בליל שבת אומרים את כל הסדר כמו בליל שבת.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודשעמוד 68

ברית מס' 28, בעריכת אשר כנפו- צמרת-רבקה אביבי-מנחת כהן ממוגדור לירושלים

צמרת-רבקה אביבי

מנחת כהן ממוגדור לירושלים

הרב יוסף חיים הכהן בעל 'מנחתכהן' ו'ויכלכל יוסף'

תרי״א- תרפ״א (1851-1921)

המחברת: צמרת-רבקה אביבי, חיפה, נינת הרב יוסף חיים הכהן, הערות והארות תתקבלנה בברכה לכתובת

tzmtomy@012.net.il

תולדות חייו

הרב יוסף חיים הכהן בן יאודה, יליד מוגדור-מרוקו תרי״א (1851). עלה לארץ ישראל, בשנת תרכ״ו( 1866) והתיישב בירושלים, בעיר העתיקה.

נשא לאשה את פרחה (נלב״ע בשנת תר"פ (1920), ומשלא נולדו להם ילדים, בשנת תרנ״ז (1897) נשא שנייה את פרידי בת דוד שרים (נלב״ע בשנת תשכ״ז(1966), ממנה נולדו ארבעה צאצאים: נסים־יהודה־שמעון, רבקה, יפה-גיאמילה ודוד.

הרב יוסף חיים הכהן רב ודיין, אחד מפוסקי ההלכה המובהקים בדורו. משה דוד גאון בספרו ׳יהודי  המזרח בארץ ישראל׳ מציין,

"נמנה עם טובי רבניה (של ירושלים). עמד בראש ישיבת 'טובי ישבעו' שעל שם המקדיש הגביר שלום פליכם טובי מנא- אמון(אלכסנדריה, מצריים) שם הישיבה נסמך על הפסוק: "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי טובי ישבעו, נאום ה" ירמיה ל״א, י״ג.

הערת המחבר: ישיבת "טובי ישבעו' בניין גדול בן שלוש קומות הוקם ברחוב הברון(מעלה חלדיה היום), ונודע בשם "כולל המערביים", או "דיר אל־כולל" בפי הערבים. הבניין נחנך בשנת תרכ״ח (1868). בהקדשת הבניין – ש״לא ימכר ולא יתמשכן בשום זמן…" בקומה העליונה הוקמו בית כנסת ובית מדרש, "ישיבה טובי ישבעו" שהקדיש "השר שלום טובי ז״ל"; בקומה השנייה – בית כנסת ותלמוד תורה ודירות לחכמי העדה, בקומת ביניים היה בית תמחוי, ובקומת הקרקע חדרים לעניים, הידועות כ״בתי מחסה". מתוך ' התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים'-מיכן בן יעקב-ע"כ

לימד בישיבת 'פורת יוסף' ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, נמנה בין חסידי בית-אל". שנים מספר שימש ראב״ד, לעדת המערבים בירושלים ונשיא העדה כאחד. מזער על פעילותו גם לרווחת הקהילה ניתן ללמוד מפנייתו במכתב בכתב ידו לועד הסיוע.

מעדויות בני משפחה מסופר כי נשלח כשד"ר לקהילות יהודיות בהרי הקווקז ביניהן לאוזבקיסטן, לבוכרה, תרנ״ד (1894), תרנ״ט (1899) ולאלג'יר, תרס״ג(1903) ובין היתר העביר אליהם ספרי תורה. מתוך הקדמת העורך, אהוד אביבי, נכדו של הרב, לחיבור ׳ויכלכל יוסף׳ 'מהדורת יוסף',

"בבוכרה, שהה הרב יוסף חיים הכהן כשד"ר שנים מספר, בין השנים, שנקפו מהוצאת החלק הראשון והחלק השני של חיבורו 'מנחת כהן', נלמד כי עשה רבות בין גולי בוכרה (העיר קוקאנד מוזכרת בין התורמים שסייעו להוצאת חלקו השני של הספר) הקמת מערכת להעמקת התורה. שהותו הממושכת הביאה אותו ללמוד את שפת המקום בשובו לירושלים התקבל בכבוד ע״י עדת הבוכרים יושבי שכונתם בירושלים".

על הגעתו לבוכרה בשנת תרנ״ט מוזכר בספרם של יצחק הכהן רבין ויהודה הכהן רב- 'זרח כוכב מיעקבתולדותיהם והליכתם בקודש של רבני בוכארה, בערך על ר' יוסף חיים הכהן נכתב,

"בשנת תרנ״ט הגיע לבוכארה השד״ר מעיר הקודש ירושלים עם הגיעו בישר ליהודי בוכארה בשורת איוב בדבר פטירתם של הרב ראב״ד נסים ברוך זצ״ל מירושלים והרב החסיד אליהו מני זצ״ל מחברון". מתוך מכתב מאת הרב הראשי לבוכארה בעת ההיא הרב חזקיה הכהן רביו לידידו הרב אלעזרוב.

זרח כוכב מיעקב

הרב ר' יוסף חיים הכהן ז"ל ז״ל

בשנת תרנ״ט הגיע לברכארה (חשד״ר שליח דרבנן מעיר הקודש ירושלים. עם הגיעו בישר ליהודי בוכארה בשורת איוב בדבר פטירתם של הרב הראב״ד ר׳ נסים ברוך זצ״ל מירושלים והרב החסיד ר׳ אליהו מני זצ״ל מחברון.

באחד המכתבים ששלח מור אבי ז״ל, אל הרב אלעזרוב, כתב לו שנערך בבוכארה מספד מר על פטירתם של הצדיקים. ועקב כך, חלה ט״ו ימים בכאב עיניים מרוב הבכי ולכן איחר לו את כתיבת המכתב.     

את שליחותו הנוספת כשד״ר, בשנת תרס״ג(1903) שהיתה לקצמטינא [קונסטנטין שבמזרח אלג'יר] מציין הרב יוסף חיים הכהן בספרו 'מנחת כהן' מערכת נו״ן דק״ג ע״ב, שם נתבקש להתייחס לסוגייה בתחום האישות וחתם,

"בהיותי מתגורר בשליחות מצווה …פ״ה עוב״י קצמטינא יע״א בש״א לחודש אדר שנת התרס״ג לפ״ג".

בין תלמידיו נמנו, (חתנו) הרב עמרם אבורביע (1892-1966) לימים ר"מ בישיבת פורת יוסף ובישיבת שערי ציון, בירושלים, רב שכונת הנחלאות בירושלים ורב ראשי לעדה הספרדית בפתח תקוה, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

עמרם אבורביע בספרו'נתיבי עם' מגדיר את דרך לימודו של הגאון הרב יוסף חיים הכהן, כך: "שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בנתוח סוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו, חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור"

תלמיד נוסף היה הרב יוסף שלוש (1888-1960) ראב״ד עדת המערביים בירושלים. אברהם אלמליח, נשיא העדה המערבית בירושלים, עורך הספר 'מנחה ליוסף׳ לתולדות חייו של הרב יוסף שלוש, מתאר בספרו את הרב יוסף חיים הכהן מורו של יוסף שלוש. "את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי :ער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה"ג יוסף הכהן בעל הספר "מנחת כהן" אחד הפוסקים המצוינים בדורו. שממנו למד תורה ויראת שמיס טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו הייתה בבירה .״

אברהם אלמליח (תרל״ו-תשכ״ז 1876- 1967), עיתונאי ואיש ציבור ישראלי שהיה ממנהיגי הקהילה הספרדית ביישוב וכיהן כחבר הכנסת בכנסת הראשונה.

אלמליח נולד בשנת 1876 בירושלים ולמד בישיבת "תפארת ירושלים". את השכלתו הכללית והאקדמאית רכש בבית הספר כל ישראל חברים ובבית המדרש לארכאולוגיה "סן אטיין" בירושלים. בבחרותו עסק בהוראה בירושלים, יפו, קושטא ודמשק. בשנת 1904 נמנה בין מייסדי "אגודת צעירי ירושלים" ואגודת "צעירות ירושלים" והחל לפעול בקרב צעירי העדה הספרדית בארץ ישראל.

פעילותו הציבורית של אלמליח נמשכה בהיותו מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל. בשנת 1914 ייסד את העיתון "חירות", אותו הוא ערך עד 1919, גם לאחר הגלייתו לסוריה בשנת 1916. במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל למען היישוב היהודי בארץ ובשובו, ב-1919, מונה לראש לשכת העתונות של ועד הצירים. במסגרת פעילותו בקהילה הספרדית התמודד אלמליח ברשימת העדה הספרדית לאספת הנבחרים הראשונה.1921 הוא כיהן כחבר אסיפת הנבחרים באסיפות הראשונה והשלישית והיה חבר הועד הלאומי במהלך אספת הנבחרים השלישית. במקביל לפעילותו זו היה אלמליח חבר הנהלת הקהילה היהודית בירושלים, חבר הנהלת העירייה וסגן נשיא התאחדות הספרדים. בין השנים 1921 – 1932 עבד לפרנסתו במערכת "דואר היום". חבר הנהלת עיריית ירושלים (1935). לאחר קום המדינה נבחר אלמליח לכנסת הראשונה 14.2.1949 20.8.1951 -מטעם רשימת ספרדים ועדות מזרח. במהלך כהונתו שימש חבר בועדת העבודה ובועדת החינוך והתרבות. בעבודתו המקצועית פרסם אלמליח שורת מאמרים ומחקרים על תולדות ישראל וארץ ישראל. פירסם מאמרים רבים בעתונות העברית בארץ ובחו״ל וכן בעתונות היהודית בשפות ערבית, צרפתית וקסטלנית. בשפות שונות ובין כתביו התפרסם גם המילון העברי-צרפתי ו ערבי-עברי-ערבי. כתב מחקרים על תולדות ישראל וארץ־ישראל,” ארץ-ישראל וסוריה בימי מלחמת העולם”(1928) מנחה לאברהם – ספר יובל לכבוד אברהם אלמאליח במלאות לו שבעים שנה”(1959).

חיבוריו

בכל פרסומיו בחר תמיד הרב יוסף חיים הכהן לציין בהדגשה את העובדה, שהוא יליד מוגדור. מתוך הקדמת המחבר לספריו 'מנחת כהן' וכך הוא כותב:

״ עיר מולדתי מוגאדור יע״א /יכוננה עליון אמן/ מהעירות המצוינות שבערי מרוקו ונתגדלתי פה עיר הקדש ירושלם תובב״א /תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן/ בש״א /בשבת אי/ להודש שב תרס״ב לפ״ק [פרט קט]׳, .

בשנותיו האחרונות הרב יוסף חיים הכהן סבל הרבה מדחק הפרנסה, ולהבין כי ההוצאות של הדפסת ספריו היו גבוהות מעל יכולתו הכלכלית. הוא נזקק לתמיכתם של בעלי ממון מבין מקורביו ומוקיריו. רשימת הנדבנים כוללת אישים, ממצרים- נא אמון, הודו-בומבאי, אזבקיסטן־בוכרה, קוקואנד, טבריה וירושלים. ועל צערו כי לא היה סיפק בידו להוציא לאור את יתר כתביו פרי עטו: 'כחי וראשית אני' על איזה מסכתות ש״ס, 'דרכי חיים' דרושים וחידושים על התורה שלא נמצאו עד היום', נלמד מדבריהם של ראשי אבות הבד״ץ דק״ק הספרדים ירושלים תובב"א שנת העת״ר בהקדמה לחיבור 'מנחת כהן' ח״ב:

"וכל שארית חדושי תורתו הגם כתובים גנוזים תחת ידו, וחבל על האי מרגניתא טבא. כי לא נוכל להינות מטובה:"

א. 'מנחת כהן' ב' חלקים, תרס״ב (1902), עת״ר (1910)

'מנחת כהן', הוא חיבורו היחיד אשר ראה אור בחייו, הסכמותיהם של רבנים, מגדולי ישראל בדורו מצויינות בקדמת הספרים. מהרשימה ניתן להעיד שהרב יוסף חיים הכהן נשא ונתן בעניני תורה עם נציגים מכל העדות, אשכנז וספרד בארץ ובגולה, ביניהם יוסף חיים זאננפעלד, יעקב שאול אלישר־ הר' יש״א ברכה, אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, חיים חזקיאו מדיני, חיים ברלין, יצחק ירוחם דיסקין, משה ב' יצחק טאג'יר, חיים דוד סורנאגה, שמואל נסים, משה נחום וואללענשטיין אריה ליב בהרא״ד, צבי פסח במוהי״ל פראנק, ליפמאן דוד במהר״י, יוסף יהודה בר״ד קלוי, אברהם בלא״א מו״ה יהודה כהן, שאול הלוי הורוויץ, שאול חיים בהה״ג מוהר" ר אברהם הלוי הורוויץ.

 גדולי ישראל מתייחסים לחיבוריו, הרה״ג עובדיה יוסף, בשו״ת יביע אומר חלק ח־יו״ד סימן לא, ובשו״ת יביע אומר חלק ה־או״ח סימן יד.

תוכך הספר:

עיניינים והלכות בכללי התלמוד מסודרים על סדר האותיות מאי עד ת' מחולקים לכללות ופרטות משיים ומפוסקים ראשונים ואחרונים. בספר'חכמי המערב בירושלים׳ שחיבר הרה״ג שלמה דיין נכתב, "שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל נודע לשם טוב ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד. כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והעמוקה בים התלמוד ובמפרשיו. אכן חיבורו 'מנחת כהן' הקנה לר' יוסף חיים הכהן זצ״ל שם עולם אצל גדולי הדור אשר רבים שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה. במוחו הגאוני צלל ר' יוסף חיים הכהן זצ״ל לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו נמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההלכתית. בגאון ובעוז ויחד עם זאת בענווה יתרה ובאורך־רוח הנהיג מהרי״ח הכהן את בני עדתו ואת צאן מרעיתו. ובשל מידותיו והנהגותיו האצילות החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו ולא המרו את פיו, ונתקיים בו"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"".

ב. ׳ויכלכל יוסף׳ תשכ״ו(1966), תשס״ח (2008)

הרב יוסף חיים הכהן הפקיד את כתב היד לחיבורו 'ליכלכל יוסף׳ (וכנראה עוד כתבים) בידי חתנו הרב עמרס אבורביע, שערך הגהה והביאו לדפוס בשנת תשכ״ו (1966) בהכלילו כקונטריס בגוף ספרו 'נתיבי-עם'. בשנת תשס״ח (2008) הוצאה לאור מהדורה חדשה (מהדורת יוסף) בתוספת הקדמה ע״י נכדו אהוד בך עמרם אביבי(אבורביע). תוכך הספר:

'ויכלכל יוסף׳ מכיל שו״תים בהם משיב הרב יוסף חיים הכהן מול הרב סניור יצחק בנימין הכהן, הרב אביש אייזן הלוי, הרב משה שפיר הררי, הרב אברהם דב כץ, הרב חיים אזולאי ותשובות נילוות גם משל הרב ש' אליעזר אלפנדרי, והרב יוסף חיים זאננפלעד.

נושאי השאלות והתשובות: מנהגי בית הכנסת, בדין מבטל כיסו של חברו, דין אפוטרופסים תורמין ומעשרין, מנחת ש״ק שלא התפלל שחרית, המדפיסים חידושי תורה בגליונות עיתונים, היוצא למלחמה ומותיר כתב גט, מינוי אפוטרופוס והתניית נכסים.

מאמרים מפרי עטו בהם נתן דעתו בעניניים, יעשה דוהה לא תעשה', 'מצווה הבאה בעבירה' נמצאים בחוברות 'המאסף'.(12)

לסיום, תפילתו של הרב יוסף חיים הכהן בהקדמה לספרו'מנחת כהן',

 "הבט בעוני העם אשר בחרת, דדחיקא להו שעתא, הא בבזתא הא במלקיותא, בבעו מינך במטו מינך אפיק להו לחירותא, חושה שלח משיח, ונקם ישיב לצריו, יריע אף יצריח, ורוב שלום עד בלי ירח. אז יאמרו בגויים הגדיל ה', זה ישפיל וזה ירים, לכו חזו המה ראו כך תמהו נבהלו נחפזו.

ולכל בני ישראל היה אור במשובתם, כהנים בעבודתם ולוים בשוכנם זמרו לה' בכנור, תוף וחליל. שם יזבחו זבחי צדק עולה וכליל וכל ״ מנחת כהן" ונראה בהיבנות ירושלים עיר הר קדשנו, עיר ההר ועיר הבית בבי״א".

הרב יוסף חיים הכהך נתבש״ם, כ״ב באלול תרפ״א [1921] נקבר בירושלים, בבית העלמין במורדות הר הזיתים בחלקה לעדה הספרדית בירושלים.

ברית מס' 28, בעריכת אשר כנפו- צמרת-רבקה אביבי-מנחת כהן ממוגדור לירושלים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר