ארכיון יומי: 7 בנובמבר 2019


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך, ויום ההילולה של רחל אמנו – שיחול בשבת הקרובה.   מאת: הרב משה אסולין שמיר.

                                      

להתהלך באור החיים – לפרשת לך לך,

ויום ההילולה של רחל אמנו – שיחול בשבת הקרובה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויאמר יהוה אל אברם:

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,

  אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א).

 

"לך לך" – קריאת כיוון – ללכת לארץ ישראל.

אברהם אבינו – העולה החדש הראשון,

פתח את שערי העליה לארץ – לכל הדורות.

"והאמין ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג).

הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל.

רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד).

תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה".

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים עם יהוה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אוה"ח-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

א. "לך לך מארצך". רבנו-אוה"ח-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך"א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י ככתוב: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א).

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד..

אחיזתנו בארץ ישראל לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

           "מעשה אבות – סימן לבנים"  (רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם, יצחק ויעקב… כל מה שאירע לאבות – סימן לבניו, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות, ושאר המקרים" (בר' יב, ו).

נאמר בפרקי אבות: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". (פרקי אבות ה, ג).

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

רבנו-אוה"ח-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם – זכור שהמורה תמיד שותק בשעת מבחן.

 תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 "אברהם העברי":

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

"ויהי בימי אמרפל {נמרוד} מלך שנער, אריוך מלך אלסר,

כדרלעומר מלך עילם, ותידעל מלך גוים,

עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה (בר' יד, א – כד)

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע המעצמות,

  דגם ניצחון המשיח – במלחמת גוג ומגוג.

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל- סדום ועמורה וכו'. ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט וב"ב שהיו גרים בסדום.

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים, כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק" (בר' יד, יד-טו).

חז"ל אומרים שאין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שנתחייבו על עבודת עגלי ירבעם אותן עשה בערים דן ובית אל לעבודה זרה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות: "יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו. ירדפם יעבור שלום וכו'. העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי… אל תירא כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

חכמי תורת הח"ן אומרים: המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

ניצחון עם ישראל מובטח, השאלה באיזה מחיר.

גובה המחיר יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים, דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה'.

 א. מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה).

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 ה. מתוך גמילות חסדים "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

ז. אברהם היה נח לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…", למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א בדרשה במוצש"ק:

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

              נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו: "ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי עקבותיו ופסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש / ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה / ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

ליום ההילולא של רחל אמנו – י"א מרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה" – בזכות רחל אמנו,

כדברי הרשל"צ – מרן חכם מרדכי אליהו ע"ה.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מיעקב: "הבא לי בנים…".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…", והקב"ה נענה לתפילותיה.

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו. בליל הכלולות, אביה לבן הארמי – נהג ברמאות.

רחל אמנו, בצניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש איכה רבה מספר שבשעת החורבן, בכה הקב"ה... הגיעו האבות ומשה רבנו בבכי לפני הקב"ה, והתחננו על עם ישראל… ולא נענה להם. באותה שעה, קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם". גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו" – אם כולנו.

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת בית המקדש השני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו.

 כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה,

כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה, ותשקיף עלינו ממרום.

לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה, ע"י לימוד תורה לע"נ נשמתה,

 הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עמ"י מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

 בזכות תפילת הראש"ל מרן חכם מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופר ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלה בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם דמות אישה הלבושה בלבן, שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אימא רחל".

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ע"י בנו הרב שמואל שליט"א.

 הרב אליהו ע"ה סיפר, שאכן לאחר שיצא מבית החולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת עמ"י וחייליו במלחמה.

הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).

קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית."

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, גם קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.

ביקשתי מראש הממשלה יצחק רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות.

בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש ע"ה, וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שר"י, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

פתאום, הרב מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין במעילו ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אימא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו.

לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו: תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

שבת שלום ומבורך,

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Presence diplomatique de l'Angleterre

 

Quelle fut l'attitude du gouvernement espagnol envers les Juifs?

Rappelons que l'inquisition fut abolie par durant la période napoléonienne par Joseph Bonaparte. Elle fut rétablie dans la Constitution de Cadix de 1810 dans laquelle il fut affirmé que la religion espagnole « est, sera, éternellement, la catholique, apostolique et romaine, seule vraie.» L'inquisition fut abolie au Mexique en 1813 et en Espagne en 1834. En 1855, les protestants furent autorisés à célébrer des offices privés et à acquérir des cimetières et on confirma dix ans plus tard que cette autorisation s'étendait aux Israélites. La Constitution espagnole de 1869 approuva la liberté de culte bien qu'elle s'engageât à soutenir le culte catholique. En 1876, le parti ultramontain promit d'expulser les Protestants et les Juifs s'il arrivait jamais au pouvoir, mais perdit aux élections. La liberté de culte fut confirmée durant la constitution républicaine de 1873 tout en prohibant la dotation du clergé. En 1881, le roi Alphonse XII lui-même offrit asile aux Juifs de Russie victimes de pogroms.

RÔLE DÉTERMINANT DES FLOTTES NAVALES EUROPÉENNES

Les flottes françaises et britanniques bénéficièrent d'avancées technologiques substantielles alors que les marines marocaine et ottomane stagnèrent. La nouvelle génération de vaisseaux de guerre plus rapides mus à la vapeur et de cuirassés armés de canons puissants donna un avantage déterminant aux forces navales franco-britanniques dès les premières décennies du XIXe siècle. Les interventions humanitaires des puissances européennes en faveur des captifs chrétiens ou les opérations de représailles se transformèrent en interventions politiques et militaires de plus grande envergure qui grugèrent systématiquement l'Empire ottoman. La France occupa le Péloponnèse en 1828, Alger en 1830. Puis il y eut le débarquement franco-britannique à Gallipoli et l'invasion de la Crimée en 1854, l'invasion de Chypre par les Britanniques en 1878 et l'invasion anglo-indienne de l'Égypte en 1882. Il y eut également des interventions ponctuelles à St-Jean d'Acre en 1840, à Tanger et à Mogador en 1844, au Monténégro en 1858, en Syrie en 1840 et en 1860. La supériorité navale de la France et de l'Angleterre facilita l'occupation croissante de territoires de plus en plus importants en Afrique, au Moyen-Orient, en Inde et dans le Sud-est établissement de grands empires coloniaux.

Quelle fut la réaction dans les pays de la Méditerranée?

Il y eut des réactions xénophobes qui se traduisirent par le massacre des Chrétiens libres ou des Juifs dans les pays musulmans : en Algérie en 1816 et en 1871, à Mogador en 1844, à Sfax et à Sousse en 1864, à Smyme en 1821, à Alexandrie en 1882. L'opposition des autorités locales à ces massacres ne parvint pas à créer le sentiment de sécurité des minorités dans les pays musulmans. La France fit de la protection des chrétiens du Levant un pilier de sa politique étrangère et il en fut de même pour l'Angleterre qui s'investit du droit de protection des missionnaires protestants et des Arméniens. Par extension, cette protection s'étendit à l'ensemble des communautés menacées et notamment les communautés juives. Ainsi, les bâtiments de guerre français et anglais évacuèrent les Juifs de Tétouan vers Gibraltar et Oran lors de la guerre hispano- marocaine de 1860. Aux yeux du grand public européen, la défense des minorités opprimées dans les pays arabo-musulmans donna aux interventions française et britannique une caution morale certaine. En outre, la défense des protégés consulaires européens finit par constituer un second pilier majeur de la diplomatie franco-britannique.

La réalité était que les pays arabo-musulmans n'avaient plus les moyens de s'opposer à la pénétration de la France et de l'Angleterre.

Le traitement des Européens au Maroc connut un changement radical suite aux batailles de Tanger, de Mogador et d'Isly en 1844, puis à celles de la guerre hispano-marocaine de 1860. Du temps de la piraterie, les Chrétiens n'étaient qu'une marchandise maltraitée vendue aux enchères aux représentants européens. Quand la piraterie cessa, les Chrétiens ne furent pas mieux traités que les Juifs quand il s'agit de porter des accusations sur des méfaits ou de réparer des torts. À la suite de ces défaites militaires marocaines, s'attaquer à un Chrétien pouvait avoir des conséquences sérieuses : des demandes de réparations substantielles, voire même des menaces militaires de la part des forces navales européennes.

Par ailleurs et dans un autre ordre d'idées, l'introduction des bateaux à vapeur dans la marine marchande européenne au milieu du XIXe siècle a stimulé le commerce, car la durée des voyages entre les ports marocains et les ports européens passa de près d'un mois à près d'une semaine.

PRÉSENCE DIPLOMATIQUE DE L'ANGLETERRE

Quelle a été la nature des relations entre l'Angleterre et l'Empire chérifien?

Les contacts diplomatiques entre l'Angleterre et le Maroc remontent au règne d'Élizabeth Ie (1558-1603) par l'entremise d'intermédiaires juifs. Le sucre marocain était échangé contre des tissus et des métaux. Les archives anglaises montrent que les décisions erratiques du sultan Al- Mansour rendaient fort difficile la tenue d'échanges normaux. Le Comte Henry de Castries fit état d'un rapport anglais dans son ouvrage Les sources inédites de l'histoire du Maroc de 1530 à 1845 : « Le Juif est mauvais débiteur. Souvent le Souverain les force à livrer leur récolte de sucre à un autre et ils font banqueroute. Le chérif les dépouille à son gré.» Entre 1437 et 1684, la ville de Tanger fut occupée par les Espagnols, les Portugais et les Anglais. En 1704, le rocher de Gibraltar fut capturé par les Anglais et la souveraineté anglaise sur le rocher de Gibraltar fut reconnue au traité d'Utrecht en 1713. Ce traité servit de modèle pour les ratifications ultérieures de 1734 et de 1751. Depuis, l'approvisionnement de Gibraltar s'est fait par le Maroc et les Juifs jouèrent un rôle important. Lorsque les Anglais chassèrent les Juifs de Gibraltar en raison de l'entente avec l'Espagne de 1713, Moulay Ismaïl s'éleva contre cette mesure. Les Juifs eurent un droit de séjour de 30 jours pour mener leur commerce à Gibraltar mais dans les faits, ils s'y installèrent. Des synagogues furent bâties à Gibraltar : Ets Hayim en 1760, Sha’aré Shamaïm en 1799 et Nefoutsoth Yéhouda en 1800. Moïse Ben Attar négocia un traité de paix entre Moulay Ismaïl et Georges Ie en 1721.

La puissance maritime anglaise lui donnait un grand avantage sur le plan du commerce avec le Maroc. La France venait de perdre le Canada et avait été obligée par l'Angleterre de démolir les fortifications maritimes du port de Dunkerque au terme du traité de Paris en 1763. Le sultan Mohamed III se méfiait des Anglais. La réciproque était vraie et beaucoup d'envoyés anglais craignaient de se rendre dans la capitale marocaine de peur de devenir des otages. Bien que l'accord de 1734 se fut conclu par la libération d'esclaves anglais du temps du sultan Abdallah son père, la rançon pour la libération des captifs n'avait jamais été payée. Mohamed III accusait les Anglais et notamment les autorités de Gibraltar, de se livrer à la contrebande et d'armer des villes rebelles telles Arzilah, Tétouan et Tanger. En 1760, l'Angleterre paya la rançon due, soit 225 000 piastres. Les dictats de Mohamed III poussèrent la diplomatie anglaise à la circonspection et jamais la confiance ne régna réellement entre Marocains et Anglais sous son règne. Abraham Benidar fut ambassadeur du Maroc à Londres et son fils Jacob Benidar fut Vice- consul d'Angleterre à Tanger, Tétouan, Salé, Mogador, Safi puis Agadir.

Durant le règne bref de Moulay Yazid, l'Angleterre ne fut plus considérée comme un pays ennemi. L'Angleterre garda un intérêt commercial pour le Maroc. En dehors de ses représentants officiels, elle y fut représentée par des marchands abolitionnistes, des organisations de missionnaires et des organisations philanthropiques juives.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010 Presence diplomatique de l'Angleterre -page 153

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

תסכולו של המשורר ממצב זה כה רב למעשה עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוֹד שִׁמְשִׁי לֹא בָּאאָץ / כַּיּוֹם תַּם בְּתֻמָּה;

כָּל שֵׁם נֶגְדִּי נוֹאַץ, /אֲגַדֵּף בְּזַעְמָהּ,
בִּסְבִיבִי אַשְׁלִיךְ הָס, / אֶגְזוֹר קוֹל דְּמָמָה,
עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֶלְמָה.

הוא אמנם מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

"טוֹבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻמְלָלֵי / דַּעַת [נָשׂוּא לֹא אוּכַל"(שם, עמ׳ 183).

אולם עם גבור ההתפכחות משכרונה של ההתעסקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית והמשורר מתעורר מאשליית התהלה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר׳ דוד אלקאים: ״פיוס זה על החכמה והעשר וארך הימים וגו', והבל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״, ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יוֹם יוֹם בִּי מָשָלָה,  אַהֲבַת חוֹן תָּחוּל / יָגְעָה בְּקִרְבִּי לְהַעֲשִׁיר הַשְׂכִּילָהאִם צָדַק אִם עַוְלָה, / אִם קֹדֶשׁ אִם חוֹל / אַךְ רַק תִּתְעַשֵּׁרתַּאֲוָתָהּ הֶעְפִּילָההָרָה וְגַם חָלָה,  יַלְדָּה רִיב כָּחוֹל, / כָּל אֵלֶּה קָרָה כִי גַּאֲוָה בִּמְסִלָּה.

יִתְרוֹן רָאִיתִי לִי, / חָכְמָה כְּנַחַל,
יָקְרָה מִפָּז אֶצְלִי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל,
יִגְדַּל כְּבוֹד חֵילִי, / תָּמִיד לֹא אֶתְחַל וְלֹא אֶתְחַלְחַל.

מַכְאוֹב חָכְמָה עָלָה / עַל מוֹחַ עָקוּל, / הוֹמֶה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ חָזָק בְּחִילָהכָּל יוֹמָם וָלַיְלָה / רַק שָׁקוֹל אֶשְׁקֹל, / הִתְעַלֵּית בְּדִמְיוֹנִי לְהַרְבּוֹת תְּהִלָּהבּוֹעֵט מַעְלָה מַעְלָה, / חַבְתִּי כַסָּקוּל, / גַּם כָּל אֵלֶּה יָד הַגַּאֲוָה הַפְּעִילָה".

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

״ אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, / וּלְגֵו שַׂמְתִּיָה לִי מִטְפַּחַת.. (שם, עמ׳ 166).

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי גם לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו לצד ההתעלות והאויפוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר, הרי ר׳ דוד אלקאים הוא היחידי מבין המשוררים היהודיים במרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית, — בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם, — אותה שפה שהוא כל־כך אוהב ומתענג עליה ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. ״פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאוותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי עוד יותר קולע: אופיה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת ה״קצה״ וה״קצידה״ והערבית הקלאסית של השירה האנדלוסית, אותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים מרוקאים ואלג׳יראים:

"וּשְׂפַת אוֹם וְאֻמָּתָה / — מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה כְּאַוָּתוֹוְּשְׂפַת עִמִּי קְצָרַתָה, / נֶעֶלְמָה אַרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ אוֹתוֹשָׂפָה בְּטָהֳרָתָהּ, / נְעִימָה בִּכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָּהּ בֵּל נָבִיא בִּנְבוּאָתוֹ. ״(שם, עמ׳ 150).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

אברהם אלישר

אבי הרב יוםף אלישר, שהיה מתושבי ירושלים במאה החמישית לאלף זה. לאור המקורות המצויים והידועים, הוא איפא הראשון במשפחת רבנים זו שנשא את השם אלישר. הובא זכרו בספר ״תולדות חכמי ירושלים״ ח״ב, עמ. 166 , ירושלים תרפ״ח.

אליהו אלישר

יליד ירושלים, ו' חשון תר״ס. בנו של ר' יצחק אלישר ז״ל. חונך בביה״ס למל, ואח״כ בזה של חברת כי״ח. בשלהי תרע״ח נסע לביירוט בכדי להשתלם שם בחכמת הרפואה ויכנס אל המכללה הצרפתית. אך מקץ שנתים הפסיק את למודיו. שאיפתו להיות עומד ברשות עצמו טלטלתו למצרים, ועבד שם כפקיד באחד המוסדות. בשנת תרפ״א חזד לארץ, ונתקבל בשירות  הממשלה. בין הזמנים, תרפ״גתרפ״ז, ערך את הבוליטין המםחרי  commercial Bulletin"היו"ל עיי מחלקת המסחר והמכם, ובסוף תרצ״ג נתמנה למפרק חברות רשמי, אגודות הדדיות וכו'. מגיל צעיר נמשך לעסקנות הצבורית. מרצו הרב בא לידי בטוי וגלוי בזמן ארגון מוסדות הכנסת: אספת הנבחרים, ועד הקהלה, ובפרט ועד העדה הספרדית. נמנה בין מיסדיה ומנהיגיה של הסתדרות ״חלוצי המזרת׳ בירושלים, במשך כל שנות קיומה, ויהי מעסקניה המסורים והפעילים ביותר של התאתדות הספרדים העולמית. היה ציר חלוצי המזרח בכנסיה הציונית הי"ד  ושל יהודי ארם צובא והתאחדות הספרדים בכנסיה הט״ו שלאחריה. כתוצאה מהשתדלותו המאומצת, נאותו ראשי הקרנות הלאומיות, לישב משפחות אחדות מעולי ארצות המזרח בכפר ברוך, שעל שם הנדיב ברוד כהנא מפלויישטי — בעמק יזרעאל. השתתף בפרי עטו בעתונים עברים ואחרים בארץ ובחו״ל, על נושאים הקרובים לרוחו ולמסגרת עבודתו הצבורית.

אליעזר ירוחם אלישר

בנו של הרב יעקב אלישר הראשון שהיה תושב חברון, וחותם בשם יעקב מוילנא. היה בן הרב החסיד חיים ירוחם מוילנא, ובן הרב המקובל יעקב מוילנא, אשר חבר הגהות על ספד הזוהר. במות ר' יעקב בעיה״ק צפת, נשארו לו שני בניס, ר' חיים מאשתו הראשונה ור׳ אליעזר ירוחם מאשתו השניה. ר׳ חיים הנ״ל היה דיין, שו"ב, ש״ץ ומוהל בצפת. כשנהרג ר׳ חיים פרחי ע"י עבדלה פחה בקש להתנקם גם  בר' חיים, שהיה כאמור ש״ץ בבית מדרשו בתואנה, כי בידו נמצא כל ממון השר החםיד ז"ל, אך הצליח להמלט מעין רודפיו. אז נתפש במקומו אחיו אליעזר ירוחם, והובא לעכו ביום י״ז תמוז תקפ״ב. שם נאסר, ובדרך נס הציל את נפשו,

בהתחפשו בתלבשת ערבית וכך הגיע בשלום עם אשתו לירושלים ביום טיז תמוז התקפ״ג. נפטר בה ביום י״ט אדר ב. שנת התקפ״ד

צ י ו נ ו : הרב הכולל נעים זמירות בית ישראל ח״ק לישראל, כמהר״ר אליעזר ירוחם אלישר תנצב״ה.

אליעזר ירוחם אליש

בנו השני של הרב ישיא ברכה זיל. נפטר בבחרותו ביום ב. סיון תרל״ה, בהיותו בן כיז שנה. ובהקדמה לספר ״בני בנימין וקרב אישי נםפד עיי אביו, ואחיכ עיי אחיו הגדול. אביו כותב עליו שם: ״על מות לבן בני תמודי אליעזר, העדות והנזר, ויהי בנםוע האדון עת לקברות יובל, כל העם מקצה נפשם עליו תאבל׳. ובחלק ב׳ של הספר בני בנימין הניל נדפס הספדו של אחיו בשם ״פני חמיא׳.

צ י ו נ ו : קול יללה, נהי בכי תמרורים, וי להאי שופרא חמד בחורים חכם שמת בקיו״ש מות  ישרים עמד בפרץ כה״ר אליעזר ירוחם אלישר במערות צורים מ"ד ב. סיון התרל״ה תנצב״ה וירדו בם ישרים ח"מ. עמ. כ״ו.

נשאר אחריו בן יחיד והוא ר' בן ציון אלישד, ובת אתת שנשאה לד׳ נםים פראנקו בנו של הרב החרי׳ף ז"ל.

אלעזר אלישר

יליד ירושלים, כ"ו תמוז תרמ"ט. בנו של ר׳ יוסף אלישר. חונך בת"ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת םבו הרה"ג חמ"א, ועם הרה״ג נסים אלישר ז"ל. בן י"ט נסע לפריז, ושם בקר בית ספר למסחר, ובהשלימו את חוק למודיו בו בשנת תרס"ח, חזר לארץ ויחל עובד במשרד אביו. שנים רבות עמד רחוק מכל עניני הצבור, וכשרון העסקנות, שבו חוננו רוב בני משפחתו כאילו נטל ממנו. ואולם בשנים האחרונות נמשך אליה. נמנה בין מיסדי קופת אשראי א״י קרידיט בנק, שאח״כ נקרא בשם בנק קדם לקרידיט בע״מ, ויהי ממנהליו במשך כל שנות קיומו עד כה. בראשית תרצ״ב, נבחר לסגן יו"ר התאחדות הספרדים העולמית ושל הועד הפועל שלה בירושלים. בין שאר תפקידיו יזכרו, היותו חבר ההנהלה של בנק קופת עם בע״מ, מיסד לשכת המסחר האיטלקית בירושלים, וסגן יו"ר שכונת ״תלפיות״.

בן ציון אלישר

יליד ירושלים בשנת תרל״ג. בנו של הרב אליעזר ירוחם אלישר השני. היה קרוב לעסקי כוללות הספרדים בירושלים, כפי הנראה מהודעתו הגלויה בעתון החבצלת לשנת תר״ם. בהודעה הנ״ל הוא מזהיר את המתנדבים בעם בין בא״י ובין בחו״ל, לבל ישלחו נדרים ונדבות לעדת המערבים אלא באמצעות השר חיים אהרן ולירו, למען יחלק לשתי העדות לפי מכסת נפשותיהן. בערב מלחמת העולם העתיק מושבו לניו יורק, ושם חי עד היום. תבצלת גליון 33 י״ח סיון תר״ם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר