ארכיון יומי: 20 בנובמבר 2019


יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו-הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

 

הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

ב־9 בנובמבר, לקראת שעות הצהריים, נחתה טייסת גרמנית בפיקודו של הקולונל הארלינגהאוזן !Harlinghausen) בשדה־התעופה של תוניס, אל־אעוינה. היא הקדימה בכמה שעות את הפקודה שנתן היטלר לוורמאכט, בדבר יצירת ראש־גשר בתוניסיה, כדי לעצור את התקדמותן של בעלות־הברית מזרחה, ואולי אף לגרשן מאלג׳יריה וממארוקו. שיתוקן החלקי של בעלות־הברית בשל התנגדות הצרפתים בקזבלנקה ובאוראן, לא אפשר להן למהר ולהגיע לפני הגרמנים; לעומת זאת, היה בהחלט בכוחו של צבא צרפת שחנה בפרוטקטורט להדוף את היחידות הגרמניות־ האיטלקיות הראשונות, ששוגרו בחיפזון דרך האוויר והים. אולם דבר לא נעשה, שכן מפקדיו צייתו לפקודות וישי ולהוראות דארלאן. ממושבו באלג׳יר, שם נשא ונתן באותה שעה עם מרפי על סידורי הפסקת האש האחרונים, הורה האדמיראל לנציב הכללי אסטווה, למפקד כוחות היבשה הגנראל בארה ולמפקד הבסיס הימי בביזרט, האדמיראל דריין(Derrien), לשמור על נייטראליות קפדנית כלפי כוחות הציר. אולם, כעבור כמה ימים, ב־12 בנובמבר, ציווה הגנראל ז׳ואין, המפקד העליון של כוחות צרפת בצפון־אפריקה, לקצינים בתוניסיה להתנגד לגרמנים; אך במקום להגן על תוניס, הסיג הגנראל בארה את גיסותיו מערבה, ואחר היסוסים רבים הצטרף לבסוף למחנה בעלות־הברית, ב־19 בנובמבר. אשר לאדמיראל דרין, הוא התקפל לתוך בסיסו בנמל ביזרט, שם ישב ללא מעש עד ל־12 בדצמבר — כאשר נענה לאולטימטום הגרמני ונטש את ציו ומלחיו, שפורקו לאלתר מנשקם.

למעשה, עד לשבוע הראשון בדצמבר, היה מצבם של כוחות הציר רופף ביותר. ב־30 בנובמבר לא היו יותר מ־8,000 איטלקים ו־3,000 גרמנים בתוניסיה. הגנראל נהרינג (Nehring) עצמו, שפיקד על כוח זה, נטה להפחית מסיכויי הצלחתו של המיבצע כולו, ועל כך שילם בהחלפתו, ב־8 בדצמבר, בגנראל פון אתים (Von.(Arnim

פעם אחר פעם ניסו בעלות־הברית לכבוש את תוניס. ב־24 וב־25 בנובמבר היו כה קרובות ליעדן עד כי רודוילף ראהן(Rahn), שהגיע עשרה ימים קודם־לכן בתור שר מיופה כוח, נהג ברוב זהירות ושלח את פקידיו ואת שירות התקשורת שלו לנאפולי. ב־27 בנובמבר הגיעו טנקים אמריקנים למאסר (Mateur) ולג׳דאידה (Djedaïda), מרחק לא רב מביזרט ומתוניס, ואילו בדרום התקדמו בעלות־הברית אל קאסרין (Kasserine) וגאפסה (Gafsa), כדי לתקוע טריו בין ראש־הגשר של הגנראל פון אתים וצבאו של המרשאל רומל, שנסוג מטריפוליטניה. הגרמנים ערכו התקפת־נגד וב־8 בדצמבר התייצבה החזית זמנית לאורך הקו ג׳בל אביוד(-(Djebel Abiod בז'ה (-(Beja מג'ז אל־באב (Medjez el-Bab)-גשר הפחס (Fahs)-אנפידאוויל (r-(EnfïdavilleGabes) קאירואן פאיד-(Faïd) T), עם חדירות לעבר קאסרין וגאפסה.

פחות משליש שטחה של תוניסיה היה אפוא בשליטת כוחות הציר. במרוצת החודשיים הבאים הצליחו אמנם הגרמנים והאיטלקים להתבסס בעמדותיהם ואף להרחיב במידת־מה את שליטתם, אולם הצלחות אלה לא היה בכוחן לשנות את המצב. הצבא הגרמני שניצב מול בעלות־הברית לא היה אלא צלו — מאיים ככול שהיה — של ה׳אפריקה קורפם׳ המהולל מחולות המדבר. כשהוא מופצץ ללא הרף בידי חיל־האוויר של ארצות־הברית ונתון בסבך של בעיות אספקה וגם של מאבקי־ פנים בין מפקדיו לבין עצמם וביניהם לבין עמיתיהם האיטלקים — היה זה צבא אשר חוסנו הוכהה בעקבות התבוסה שנחל בלוב, צבא שנידון לנהל קרבות־מאסף, לצד בעל־ברית איטלקי חסר־נשימה ולאה מן המלחמה.

מצבו של הציר לא היה מסובך פחות מבחינה פוליטית: כמו בצרפת גופה לשעבר, הוסיפו הגרמנים להכיר בריבונות צרפת בתוניסיה, והותירו ל׳נציבות הכללית׳ שם להתקיים, כשם שהשאירו על כנה את ממשלת פטן־לאוואל בווישי. מדיניות זו לא היתה כלל לטעמם של האיטלקים, בשל שאיפותיהם המוצהרות לספח את תוניסיה. אולם חרף מחאותיהם, וההבטחות שנתנו להם הגרמנים בעת הוועידה שנערכה ברומא ב־2 בינואר,1943 עמד ראהן בסירובו המוחלט להרחיב את סמכויותיהם של הנציגים הקונסולאריים האיטלקיים בתוניס מעבר למקובל; בהסתמכו על קשיי המצב הצבאי, דחה כל יוזמה איטלקית שעלולה היתה להרגיז את הצרפתים יתר על המידה. אולם אין להסיק מכאן כי נציג הרייך סמך — ולו במעט — צל האדמיראל אסטווה ועל מינהלתו. שכן באותו זמן שקד ליצור מינהל צרפתי מקביל, מורכב מפעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ה׳מליציות׳ וה׳שאנטיה דה לה ז׳נס׳. בראשותו של ז׳אק גילבו(Guillebaud), ששלחו לאוואל ומאריון מצרפת, הצמיחו כל אלה את ה׳ועד המשותף לפעולה מהפכנית׳ (Comité d’Unité ;C.U.A.R d’Action Révolutionnaire), שסיפק לגרמנים כמה משתפי־פעולה שקנאותם עמדה ביחס הפוך למספרם המועט. בסיועו של ז׳אן שרב(Scherb), לשעבר מנהל לשכת העיתונות של פירוטון, קיבל גילבו לידיו את ניהולו של העיתון ׳תוניס ז׳ורנאל׳, מסר את עריכתו לפ׳ מארטי(Marty) ולקלוד מארטן(Martin) וסילק מן הנציבות הכללית את הפקידים שנחשד' באהדה לבעלות־הברית! אלה נשלחו בחזרה לצרפת. אשר לשמירה על הסדר הציבורי, היא הובטחה בידי המשטרה המקומית ובידי אנשי ה׳מליציות׳, בפיקודם של כמה קציני אס.אס.

הגרמנים לא השלו את עצמם בנושא כוח־עזר זה. בדין־וחשבון ששיגר ראהן לברלין, ב־24 בדצמבר 1942, ניכרת בבירור תחושת היעדר האונים שפשטה אט־אט בין כוחות הציר:

פעילות התעמולה בתוניס מושפעת מן העובדה כי כוחות הציר דחוקים בתוך מרחב מצומצם ביותר, כמו בתוך מבצר; הם טרודים באוכלוסייה עירונית מעורבת, בת 400,000 תושבים ויותר — הנתונה בהפצצות לא־פוסקות —

וקשה לפקח עליה. גדולים יותר האיום שבניתוק קווי האספקה וסכנת המגיפות והביזה. הפיקוד הגרמני העליון נאלץ להיזקק לשיתוף פעולתו של המינהל הצרפתי. בשל ריבוין של התקפות הערבים נגד המתיישבים הצרפתים, שומה על הפיקוד להגביר את כוחם של כידוני צרפת. אמנם הקמנו יחידות משלנו,

לרבות ׳משטרת הציר' כדי לגבור על התנגדותו הפאסיווית של המינהל, אך אין בכך לעלות או להוריד.

כן הוקמו ׳ועדות פיקוח׳ ובהן אזרחים איטלקים, מוסלמים וצרפתים אוהדי וישי, כדי להבטיח את פעולתם התקינה של ההגנה האזרחית ושל שירותים עירוניים שונים ששובשו בעקבות המלחמה. וכך ציין ראהן בדין־וחשבון שלו:

לערבים זכויות שוות ולעתים הם ממלאים גם תפקידי ניהול בוועדים אלה. לעובדה זו השפעה תעמולתית אדירה בעולם המוסלמי.

הרי כי כן, מכל מגזרי האוכלוסייה בתוניסיה, היו הערבים מי שנהנו מאהדתם הגדולה ביותר של הגרמנים והאיטלקים. על רקע זה שוחררו בורגיבה ומנהיגי הניאו־דסתור מן הכלא שבמרסיי והוסעו חזרה למולדתם, שעה שמונצף באי ניצל את התנאים החדשים והטביע חותם לאומני על הקאבינט שלו. יתר על כן, הגרמנים הותירו את פרסומם של עיתוני ה׳דסתדר׳ איפריקיה אל־פתאת׳ ו׳אל־שבאב׳, והסכימו לאשר קיומה של ׳ועידת הנוער הדסתורי׳ ואת הקמתו של ׳סהר אדום׳ בתוניס, שהפך עד־ מהרה לקן הלאומנים. הללו החזיקו גם בניהול התכניות של תחנת ׳ראדיו מולדת׳, ששידרה מתונים החל בחודש ינואר. אולם למרות מחוות־אהדה אלה ועל אף עצותיו של המופתי מירושלים, סירבו נציגי הרייך לנקוט יוזמה כלשהי שיכולה היתה להתפרש כתמיכה בעצמאות תוניסיה. בשל אי־רצונה להרגיז את הצרפתים והאיטלקים, שהתנגדו אף הם לעצמאות זו, ניקלעה מדיניותה הערבית של גרמניה

למצב של שיתוק: הסתירות הפנימיות שבתוכה, לא אפשרו לה לזכות בתמיכתה המאסיווית והפעילה של האוכלוסייה המוסלמית. לפיכך רק כמה עשרות מבני תוניסיה התגייסו ליחידות הערביות של הוורמאכט (Deutsch-Arabische .Lehrabteilung; D.A.L) או לאלה של ׳הפאלאנגה האפריקנית/ שהקימו במקום קצינים צרפתים, בחסות הגרמנים.

חולשתה הצבאית וסתירותיה הפנימיות של המדיניות הגרמנית בתוניסיה, השפיעו גם על מצבם של היהודים במשך שישה חודשי הכיבוש הגרמני.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ' 115

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א- עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17

עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנדונה היתה התפשטות הקבלה מבית־מדרשו של האר״י בצפת, וניתן לציין, שהחל בסוף המאה ה­-17 נעשתה הקבלה לסניף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה הצפונית ובמיוחד במארוקו, בלוב, בתוניסיה ובמצריים. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגראפית כמו דרום מארוקו, דרום תוניסיה וטריפולי. יתכן שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הירבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם של יהודי ארצות אלו. יתכן גם שהסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים (קדושים מוסלמים במגרב) בזאוויות(מיבנים שבהם הגו קדושים אלה בתורת המיסטיקה המוסלמית), השפיעה בדרך כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במארוקו. היו גם מעטים, כר׳ משה אבן מוסא, שנולד במארוקו ונדד על־פני אלג׳יריה, תוניסיה, איטליה, מצריים וארץ־ישראל, שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חוכמת הנסתר. הוא יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה־18 שעשו את הקבלה — חוכמת האמת, לפי דעתו — לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים; אולם יש לחזור ולציין שהיה זה מיקרה חריג ובדרך־כלל החזיקו חכמי אפריקה הצפונית בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל־פה.

אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באיזור זה היה במראכש שבדרום־מערב מארוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 ר׳ אברהם אזולאי השלישי ור׳ שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. הראשון כתב הגהות על ספרי האר״י ופירוש על הזוהר. הוא נודע במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית — כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות. הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה — ר׳ יעקב פינטו, ר׳ ישעיה כהן ור׳ שלום בוזגלו. האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר — ״מקדש מלך״, ״כיסא מלך״, ״הדרת מלך״ ועוד.

בקצה השני של דרום מארוקו, באיזור תאפילאלת על גבול הצחרה, הקים ר׳ יעקב אביחצירא בראשית המאה ה־19 שושלת של מקובלים. הוא אומנם הקדיש זמנו להלכה, לפרשנות המקרא ולמוסר, אך בעיני דורו ובעיני הדורות האחרונים נודע כ״חסיד המפורסם, המקובל האלוקי, המלומד בנסים, בוצינא קדישא(=הנר הקדוש) אדוננו, מורנו ורבנו, רבי יעקב אביחצירא״(השער לספר מעשה נסים, ירושלים, תשכ״ח).

צאצאיו אספו את הסיפורים, שנקשרו בשמו ובפעולותיו, ופירסמום בשם ״מעשה נסים״. באופיים הכללי הם דומים ל״שבחי האר״,״ ו״שבחי הבעש״ט״ — אוספי האגדות שנרקמו סביב דמויות אלה. בסיפורים אלה מתגלה דמותו של ר׳ יעקב במלוא שיעור קומתה: כל ימיו עסק בעיקר בלימוד התורה, החזיק בביתו ישיבה שבה למדו תלמידים הרבה ובמיוחד בני עניים. כדי לספק את צרכיהם היה נוהג לסובב בכפרי הסביבה ולערוך מגביות. אולם ר׳ יעקב לא הדיר עצמו מענייני הציבור: הוא נטל חלק בקביעת דפוסי הקהילה וסדריה, ייצג את היהודים בפני השלטון והשתתף בוויכוחים דתיים עם אנשי דת מוסלמים. כמו כן דן את בני הקהילה בעניינים מישפטיים. בסיפור אחד נתגלתה נטייתו לשמוע את בעל־הדין ללא דיחוי וללא עיכוב: פעם חיפשה אחריו בכפרים אשה, לקבל ממנו סעד מישפטי — ״כשהגיעה לפני רבנו סיפרה בבכי, רבי, כך וכך היה הדבר, הפסיק אותה השמש ואמר לה: מקום סכנה הוא כאן, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה. גער בו רבנו ואמר לו: הסכנה היא במקום שאומרים להטות מישפט, ושמע רבנו את דברי האשה!״ (שם, נז).

לימוד הקבלה קנה לו אחיזה בקרב שכבות נרחבות בחברה. תלמידי חכמים היו נוהגים במוצאי שבת או בימי זיכרון לקרוא בפני ההמון קטעים אחדים מתוך ה״זוהר״ ולתרגמם לערבית. בדרך זו יכלו גם פשוטי העם לשמוע קטעים על ראשית עם ישראל, חברתו, מנהיגיו ומקומו בין העמים, ולהפיח בו תקווה לבוא הגאולה המקווה. היו גם חבורות שעסקו בלימוד שיטתי של הזוהר ובאמירת תיקונים שונים(תפילות מיוחדות הנאמרות כדי לתקן את הנפש או להעביר גזירות מסויימות). הנפוץ בין תיקונים אלה הוא ״תיקון חצות״ — שבו קראו פרקי תהלים וקינות על חורבן בית־ המקדש ועל הגלות. ר׳ אברהם אדאדי, רבה של טריפולי במאה ה־19, כותב שבקהילתו ״יש כמה בתי כנסיות שיש כת בכל אחת מהן שעומדין מאחר חצות לילה ואילך בין בקיץ ובין בחורף, ולומדים קודם כל תיקון חצות ואחר כך זוהר הקדוש… עד הגיעם לזמן תפילת שחרית״(ויקרא אברהם, ליוורנו, תרכ״ה, דף קבה, עמ׳ ב).

ניתן איפוא לסכם, שהזרם המיסטי נעשה לאחד הזרמים המרכזיים בהגותם של חכמי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה, ורבים מהם עסקו גם ב״קבלה מעשית״. אחדים מהם נתפרסמו כ״צדיקים״ בהליכותיהם וכבעלי מופת. יתר על כן, הקבלה התפשטה בצורות שונות גם בקרב שכבות נרחבות.

יחד עם זאת המשיכו חכמי אפריקה הצפונית לעסוק בתקופה זו בתחומים שהיו נחלת דורות קודמים — הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצירו, דרוש, שירה ופיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים(= קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית, וזאת כדי ללמד את כל החפצים בכך כיצד לנסח איגרת, משום שבדורות ההם ייחסו בקהילות הנדונות חשיבות רבה לסיגנון הכתיבה, לביטויים שיש לתת בראש האיגרת ובסופה, וכיוצא באלה). היו גם מעטים שהמשיכו להתעניין ב״חוכמת התכונה״(= אסטרונומיה, על־פי המושגים של הדורות ההם) או אפילו במדעים. לתשומת לב מיוחדת ראוי הספר ״מונה מספר״, שחיבר ר׳ סעדיה שוראקי מתלמסן שבאלג׳יריה, ראה אור ברמת־גן, תשל״ג העוסק בלימוד החשבון, והוא כולל פרקים באלגברה (השורש, התרת מישוואות) וגם פרקים בגיאומטריה.

בתקופה הנדונה ישבו גדולי ההלכה בעיקר במארוקו: הן במרכזים הגדולים כמו פאס, מכנאס, תיטואן, סלא, מראכש ומוגדור, והן בקהילות קטנות כמו באיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו, בגבול הצחרה. לעומת זאת, ביתר ארצות אפריקה הצפונית התמקדה הפעילות הרוחנית בתחום ההלכה ובתחומים אחרים בערים הגדולות בלבד — שבהן, כאמור, ישב חלק ניכר מן היהודים — באלג׳יר, בווהראן, בתוניס וגם בטריפולי, באלכסנדריה ובקהיר.

במאות ה־16 וה־17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז של תורה. במחצית הראשונה של המאה ה־18 זכו לפירסום רב שלושת החכמים ר׳ יהודה בן עטאר, שכונה בפי יהודי פאס ״רבי אלכביר״(= הרב הגדול), ר׳ שמואל בן אלבז ור׳ יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בניסים והמוני העם, עד הדורות האחרונים, היו נשבעים בשמו. ואולם, את עיקר פירסומו קנה כגדול בהלכה. מכל רחבי מארוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם. על ר׳ שמואל בן אלבאז כותב ר׳ חיים בן עטאר הנודע: ״ובחלק מהלכות המתקתי סוד (התייעצתי) עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אלא אחר הסכמת הרב הנזכר״ (הקדמה לפרי תואר), אך מבין שלושת אלה הזדקרה דמותו של ר׳ יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד היתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט.

 

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17-עמ'179

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-ח.ז.הירשברג

ההתעוררות המשיחית

מסתבר אפוא, כי ההתעוררות המשיחית הכללית בזאויה, בתאדלה ובמראכש היא שגרמה לרדיפותיו של אל־רשיד. כי אילו נקט שליט זה בקו כללי נגד היהו­דים׳ בוודאי היה גוזר את גזירותיו בכל מקומות־מושבותיהם, ולאו דווקא במראכש ובחבל תאדלה. הרדיפות היו מתפשטות גם על סלא, אילו הצליח גילאן להחזיק מעמד בה, אבל מעמדה המדיני המיוחד של סלא גרם, שהיא לא היתה כפופה למרותו השלמה של אל־רשיד. ששפורטש מציין כי אין בסלא ׳בית תפלה — בג­זרת מלכות׳, ומתקבל הרושם כי זוהי גזירה מאותם הימים ».

מן הראוי לציין, כי אגב חליפת־המכתבים של ששפורטש נודע לנו משהו גם על היקף הפזורה היהודית במארוקו בימיו. נוסף על הקהילות שבאו עליהן עדו­יות ממקורות אחרים מזכיר הוא עדות בשפך הסום המערבי, באגאדיר ובאילג, וכן בגרים בחבל תאפילאלת המערבי .

החלק האחרון בספר ׳ציצת נובל צבי׳, המחובר קטעים קטעים והרופף מבחינת עריכתו, מסתיים בסיפור על יוסף בן צור, שניבא במכנאם, כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי. אולם בשל צורתו המקוטעת והסתומה יש לדלות את הפרטים החשובים מתוך מקור אחר. אך בטרם ניגש לעשות זאת יש להקדים ולהצביע (גם מבחינת התאריך) על רשימתו של ז׳. מואֶט [1691—1652) Germain Mouette), נוסע שהיה בשבי במארוקו מ־1670 עד 1681], אחד הצרפתים שנשבה על־ידי שודדי־הים בסלא! בספרו רב־העניין על החיים במארוקו מספר הוא בין השאר : ׳בהיותי בסלא הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמשטרדם, שהביאה נבואות מהולאנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר היה תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייוולד בהולאנד המשיח, שלו מצפים הם כבר זמן בה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג־סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.

 

יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב בואנו די מסקיטה [Jacob Bueno de Mesquita], העשיר מבין אלה הלבושים לפי מנהגי הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון ל׳אוביה [L'Aubia], סוחר מבּאיון [Bayonne], הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה. מסקיטה, שהבין כי הוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספ­רדית : אדון ל׳אוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פוסו [במקור poso ; בתרגום האנגלי: דולארים], כי המשיח שאנו מצפים לו לא ייוולד בהולאנד בתוך שנה ? ל׳אוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים, והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו בני־תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את אר­בע מאות האקי ((écus, אם המשיח לא ייוולד בהולאנד תוך הזמן שהוא קבע. מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר־מכן הזמין את ל׳אוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא ל׳אוביה אל ביתו של מס­קיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האֶקי שזכה בהם. הביקור הפתיע את היהודי, שחשב כי ההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם ל׳אוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי [בתרגום : כתרים (crowns).שהפסיד; ואין כל עירעור על פסק־דינו. וכש­יצאו היהודים, חילקו ביניהם המושל ול׳אוביה את 400 הכתר׳.

שלוש נקודות חשובות מצויות בסיפורו של מואֶט, המסיח לפי תומו: סלא כמר­כז להעברת תעמולה שבתאית מאמשטרדאם; הציפייה להתגלותו של המשיח בש­נת 1672 ; חלקם של אנוסים שמקרוב באו בתנועה זו

סיפור מעשה יוסף בן צור במכנאס, כפי שמתארים אותו עדי־ראייה שבתאים ולא־שבתאים, מאפשר לצרף שורה של פרטים חשובים. לאחר שנתאכזבו התקוות לביאת המשיח (כלומר שבתי צבי) בשנת תל״ב/1672, עורר אותן מחדש אדם פשוט, עם־הארץ ירא־שמים, שלו נתגלה ׳המגיד׳ בליל ראש־השנה תל״ד/1673 ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל״ה/1675 אחר ביעור חמץ. נתן הוא נביאו, בעוד שהוא, יוסף בן צור, הנהו משיח בן יוסף. השמועה נתפשטה וחכמי מארוקו ומקובליה מהערים פאס, תטואן, מלא, קצר אל־כביר וממ­קומות אחרים באו לראותו ולתהות על קנקנו. כאות לאמיתות דבריו הצביע על העובדה שלפנים היה עם־הארץ, אשר לא ידע אפילו ללמוד רש״י, ועתה נתגלו לו רזי־תורה. אולם בשבילנו חשוב האות השני שהוא מוכן לעשות: ׳ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לכם ולא לשום א׳ מישראל׳. אות זה הוא הוכחה, כי הפגנותיהם בפומבי של תומכי שבתי צבי גרמו בעבר צרות רבות לישראל. לאחר שלא נתקיימו דברי יוסף בן צור במועד שניתן לראשונה (ערב פסח תל״ה), בטחו מאמיני ש״צ כי הגאולה תבוא בתל״ו, ובמיוחד עשו תשובה האנוסים שבמ­ערב.

אגדת אבן משעל

עתה עלינו לשוב אל הסיפור הנפוץ במארוקו על אבן משעל, העשיר היהודי בס­ביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה ׳מלך׳ עליהם, גבה מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו אלה בתולה מוסלמיה, שנו­עדה לבית־הנשים שלו. עד שבא אל־רשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוס­למיות, שחיללן היהודי, ובאותה הזדמנות אף שדד את כל רכושו הרב של היהו­די. לזכר המאורע הוחג בפאם ׳עיד אל־טלבא׳, חג התלמידים במדרסות, שבו בו­חרים את סולטאן התלמידים, הנוהג כמלך, יש לו ׳חצר׳ ווזירים, והוא מקבל מתנות מנתיניו. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות לאגדה ולמנהג ׳חג התלמידים׳ והוכיח, כי במקורות הערביים והאירופיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומאנטיים על ׳מלך יהודי׳ עריץ, המשתוקק לב­תולות מוסלמיות. לפי המסורות של הברברים בני יֶזנאסן׳ השוכנים בין תלמסאן למליליה, נודע היהודי כמכניס אורחים ביד רחבה, וכן נהג גם כלפי אל־רשיד, שבא אליו בעורמה, כדי לרוצחו.

סניוואל סבור, שאין להטיל ספק בעובדה גופה, כי אל־רשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף, לא נרתע מלרצוח יהודי עשיר, משלם ג׳זיה ככל היהודים, שלא היה כלל מלך ושמו לא היה אבן משעל. הוא מניח, כי בעזרתו של די קאסטר הצליח לאתר את ׳דאר אבן משעל' כפר הנמצא בשטח מגוריהם של בני יזנאסן, הברברים משבט הזנאתה. לאחר שנכונה שושלת העלווים ניתוספו לאט־לאט הקישוטים הרומאנטיים על ה׳מלך וה׳מלוכה/ ונתפרסמו בנוסחאות שונות, כפי שהביאן מחבר מארוקאני שמת בסוף המאה הי״ט. וכן קרה, שהעשוק נעשה לעושק והרוצח הפך למגן האיסלאם. סניוואל מביא גם מעשיה אחרת, שלפיה הומלך היהודי לאחר מה שאירע לאחד השריפים הערביים, שראה אשה ותבע אותה למשכב ? ומשסירבה זו להתמסר לו, תפס את בנה וזרקו לתוך יורה רותחת. כמחאה על נבלה זו המליכו הערביים את היהודי למלך עליהם.

סניוואל הביא מעשיות אחדות, שיש בהן מוטיבים הדומים לסיפור אבן משעל. לכן מן הראוי להצביע על שני סופרים ערביים, בני המאה הי״ג, שישבו במזרחו של עולם האיסלאם, המוסרים מעשה במלך יהודי רשע שמלך בתקופה הטרום־איסלאמית בית׳רב, היא מדינה של מוחמד. רשע זה גזר ששום נערה לא תינשא לבעלה אלא אם כן בילתה את ליל־כלולותיה עם המלך. כך נהג המלך כלפי היהו­דיות והערכיות בנות השבטים אוס וה׳זרג' שהתיישבו אז בקרב היהודים. בהגיע תורה של אחת מבנות ח׳זרג׳ להינשא הציל אותה אחיה מקלון. הוא התחפש בבגדי־נשים, נכנם עם הנשים המלוות את הכלה אל המלך והרג אותו. ניתוחה ההיסטורי־ספרותי של מעשיה זו הוכיח כי אין בה שום יסוד היסטורי, והמוטיב ׳תיבעל להגמון תחילה׳ הושאל מסיפור ערבי מקורי»».

 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-עמוד 259 20/11/2019

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר