ארכיון יומי: 24 בנובמבר 2019


Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- La création de la Misguéret-Isser Harel

Au début, on se préoccupa en priorité de l'évacuation des villages isolés du sud. y compris dans les montagnes de l'Atlas. Leurs habitants étaient transportés par camions, véhicules commerciaux et taxis, vers les enclaves, à des centaines de kilomètres de distance, dans les conditions les plus difficiles. Les véhicules vidaier.: leur cargaison humaine à l'approche de la frontière, et de nuit, ils traversaient la frontière, avec l'aide de nos passeurs, par voie terrienne ou maritime. Au débu: les opérations se faisaient lentement et prudemment, mais une fois l'expérience acquise, le rythme des convois s'est accru. Et avec la montée du flot arrivent aussi .es échecs et les coups durs.

Des convois ont été interceptés par les services de sécurité marocains, leurs membres arrêtés et durement torturés – mais malgré cela, les convois au lieu de cesser n'ont fait qu'augmenter.

les véritables héros de cette épopée, de ce drame émouvant, c'était les olim eux-mêmes. Bien sûr ils ne pouvaient le faire seuls. Il fallait quelqu'un pour les encadrer, organiser leur transport, leur préparer des gîtes et leur faire traverser la frontière vers les enclaves espagnoles.

Je me suis rendu en visite à quatre reprises dans les pays du Maghreb. J'ai parcouru tous les grands centres juifs: Casablanca, Rabat, Marrakech, Fès et Meknès. En visitant les quartiers juifs, les mellahs, j'ai rencontré des juifs qui se sont assemblés autour de nous pour nous serrer la main. J'ai vu dans leurs yeux que nul ne nous dénoncerait aux autorités qui étaient pourtant en permanence à nos trousses.

Il n'y a presque pas d'agglomération juive à laquelle je ne suis pas arrivé, jusque dans les montagnes de l'Atlas. Dans l'un de ces petits villages il m'est arrivé quelque chose d'émouvant. Le village comptait une quarantaine de familles juives. Le rabbin local, qui était en même temps le chef de cette petite communauté, n'était pas sur les lieux. Au moment où nous allions repartir, est apparu un homme jeune et il s'avéra que c'était l'homme que nous cherchions. Nous nous sommes présentés comme un groupe de juifs "intéressés au sort de ses frères", mais il a souri et nous a répondu en excellent hébreu, qu'il était vain de faire semblant, car il savait bien que nous étions les Israéliens responsables de l'organisation de la Alyah et il ajouta: "j'ai entendu parler de vous et c'est pour vous rencontrer que je me suis rendu à Marrakech".

Puis il nous a demandé, quand arriverait leur tour à la délivrance, car ils attendaient avec impatience depuis trop longtemps. En quittant les lieux, j'ai donné consigne à mes hommes d'évacuer sans délais la communauté de ce petit village. Et c'est ce qui devait arriver. Au bout d'un court laps de temps, ils étaient tous en Israël, hommes, femmes et enfants.

Il y avait en Israël deux camps quant à la question de principe de la Alyah des juifs du Maroc. La première, celle de Nahoum Goldman, prônait une approche diplomatique discrète auprès des autorités marocaines. Il accordait une importance minime à l'action spéciale de sortie des juifs du Maroc et était favorable à une politique de sélection sévère des candidats à la Alyah et à la limitation de leur nombre. A la tête de l'autre camp, le chef du gouvernement David Ben-Gourion, la ministre des Affaires Etrangères Golda Méir et Zalman Shragaï. Les trois étaient de tout cœur pour une grande Alyah du Maroc, tout en menant parallèlement un combat public contre les autorités de ce pays, et favorables à une politique libérale en matière de sélection des olim.

En 1958, sous la pression de l'Egypte et des nationalistes locaux, le roi Mohammed V devait décider d'adhérer à la Ligue Arabe, et dans ce cadre fut ordonné l'arrêt des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël. Notre réponse devait être claire et ferme: la mise sur pied d'un service postal clandestin indépendant alternatif qui devait se révéler comme un immense succès. L'intention de couper les juifs du Maroc d'Israël avait totalement échoué. Les autorités marocaines devaient essuyer un autre échec en essayant de stopper la sortie et la Alyah des juifs vers Israël.

Parmi les nouvelles initiatives de la Misguéret, l'acquisition en 1960 d'un petit bateau qui naviguait en Méditerranée. Adapté à sa nouvelle fonction par les spécialistes de la Marine, doté de l'équipement de sauvetage nécessaire, il fut rebaptisé Egoz. Jusqu'à fin 1960, il devait effectuer avec succès 12 traversées avec une quarantaine de passagers à chaque fois.

La catastrophe survint à la 13ème traversée: l’embarcation coula au cours d'une violente tempête, avec ses 44 passagers dont le radio israélien, agent du Mossad, Haïm Serfaty. Ce fut une terrible tragédie qui nous a tous boulversés, la Misguéret, le judaïsme marocain, l'Etat d'Israël et l'ensemble du monde juif.

A la suite de ce drame, les journaux marocains ont lancé une campagne venimeuse contre le sionisme et l'Etat d'Israël, accusant les juifs marocains de trahison. La Misguéret devait décréter l'état d'urgence et prendre toutes les mesures pour l'auto défense. Mais elle ne s'est pas contentée de rester sur la défensive et est passée à une contre-offensive virulente et courageuse contre les autorités marocaines, visant également à encourager et à relever le moral de la communauté juive. Début février, la Misguéret diffusa dans tout le Maroc dix mille tracts en français, lançant un véritable défi aux autorités qui réagirent avec une extrême vigueur.

Nombre de militants de la Misguéret furent arrêtés et cruellement torturés. Mais cette fois encore les autorités devaient subir un cuisant échec. Ils ne devaient pas réussir à briser la Misguéret, ni réussir à mettre fin à la sortie des juifs vers Israël.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo La création de la MisguéretIsser Harel-page 101

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

ארץ־ישדאל בפיוטי ״שידת הבקשות״

הגאולה העתידית מוצאת לה דרך ביטוי אחת בלבד ־ כיסופים וכמיהה עזה לשוב ולחיות בארץ הקודש.

״חדש ימינו כקדם״ משמעו: חידוש מלכות ישראל, כמו בתקופת ימי דוד וימי הזוהר של מלכות שלמה, בניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות.

מעיון בפיוטים השונים לא ניתן לסיים את עניין הגאולה מבלי לאזכר באופן מיוחד את מקומם של ארץ־ישראל וירושלים עיר הבירה. המשוררים ציינו את מעלותיה ואת סגולותיה של ארץ הקודש. הם העלו את מחשבותיהם על ארץ־ישראל מתוך דמיונם האישי, ותוך כדי כתיבתב הם נעזרו במובאות מקראיות ובמדרשי חכמים. הפיוטים שחוברו על ארץ־ישראל, או כאלה המציינים את הגאולה האמורה להתרחש בציון, ספוגים באהבה עזה ועמוקה לארץ הקודש.

ארץ־ישראל מקבלת בפיוטי ״שירת הבקשות״ מעמד של ארץ מיוחלת, שבה עתידים להתקיים רצונות ומאויים במשך מאות השנים שבהן שוהה העם בגלות. המשאלה הבולטת ביותר היתה עצם הרצון לעלות לארץ־ישראל. כנגד משאלה זו עמד המכשול הגיאוגרפי והריחוק מארץ־ישראל. הרעיון לעלות לארץ־ישראל היה אידיאל דתי, שכל אדם מישראל ניסה לממש כפי יכולתו. בודדים ניסו לעלות, חלק מהחכמים עלו עם תלמידיהם.

הערות המחבר:  ר׳ חיים בן עטר(1743־1696) מממש את המצוה ועולה לא״י ב־ 1741 בהיותו בן 45. חכמים רבים עלו יחד עם תלמידיהם לא״י. ר׳ יששכר בן סוסאן עלה מפאס לירושלים ב־1530. ר׳ מסעוד הכהן, מקובל ידוע, עולה עם אחדים מתלמידיו לצפת בשנת 1577. ר׳ אברהם אזולאי עולה מפאס לארץ־ישראל בראשית המאה ה־17.

המאמרים והפסוקים בשבח העליה והישיבה בא״י רבים הם. אציין פירוש אחד המדבר על המצוה להתישב בארץ־ישראל ולדור בה. ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א, ל״א). כל הדר בא״י דומה כמו שיש לו אלוקים וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. עד כדי כך ראו חכמים את חשיבותה של הישיבה באי חכמים משתמשים בפסוק זה כדי לציין כי ישיבת א״י שקולה כנגד כל המצוות: ״מעשה בר׳ יהודה בן בתירא ור׳ מתיא בן חרש ור׳ חנינא בן אחי ור׳ יהושע ור׳ יונתן, שהיו יוצאים חובה לארץ והגיעו לפלטוס('21 מקום) וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א ל״א). חזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד ב־ המצוות שבתורה״ (מדרש ספרי ״ראה״). ע"כ

החלק המירבי, שלא היה מסוגל לעלות, ניסה בדרכים שונות לבטא את געגועיו לארץ הנכספת. אחד מביטויי הכיסופים היה בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו ובפיוטים שכתבו משוררים בספרד. כך אנו מוצאים ב״שירת הבקשות״ פיוטים רבים המאזכרים את ארץ־ישראל ואת אתריה השונים, את ירושלים הבירה ואת קדושתה. האווירה שבה היא חלק מההווייה הקיימת באופן נצחי אצל בני העם היהודי לכל פזורותיו.

בסקירה של הפיוטים השונים נמצא כי ארץ־ישראל וירושלים מקבלים שמות וכינויים שונים. באחת הבקשות לשבת, ארץ־ישראל מכונית ״צבי ועטרה״. המשורר כותב כי ״תרום קרננו כצבי״ כקרן הצבי וכן, עם ישראל יתעלה כ״עטרה״. אלו הם דימויים למצבו העתידי של עם ישראל לכשיחזור לארץ־ישראל המכונה כאמור ״צבי ועטרה״. ירושלים, כמו במקרא ובמדרש זוכה גם כאן לשמות ולכינויים שונים: ״עיר הצבי״, ״עיר ציון״, ״עיר נאמנה״, קרית מלך עוז״. כך גם ארץ־ישראל מקבלת אף היא שמות שונים בפיוטים: ״ארץ יהודה״, או ״ארץ ירושה״. אוירה של רוחניות יתרה אופפת את ארץ הכיסופים.

הערת המחבר: במקרא מופיעים שמות וכינויים שונים לי״ם: ״שלם״ (בראשית י״ד, י״ח), ״יבוסי׳ (שופטים י״ט, י״א) , ציון״ (שמואל ב׳ ה׳, ז׳), ״עיר דוד״ (שמו״ב ה׳, ז׳) וכיוצא בזה שמות וכינויים שונים לעיר לפני ואחרי כיבושה ע״י יהושע או ע״י דוד. למן תקופת המלוכה קיבלה שם נוסף ״עיר יהודה״ (דבה״ב כ״ה, כ״ח). יושבי העיר אף כינוה ״עיר הקודש״(ישעיהו נ״ב, א׳ ונחמיה י״א, א׳) או, ״עיר ה׳״(ישעיהו ס׳, י״ד). גם המדרש נותן ;ישנות משלו לשמות השונים של א״י. ״ואתן לך ארץ חמדה״ (ירמיהו ג׳, י״ט). למה נקראת חמדה? שבית המקדש נתון בתוכה(דברים רבה ב׳) או, ארץ ישראל הנקראת ארץ החיים, שנאמר(ביחזקאל כ״ו, כ׳) ״ונתתי צבי בארץ החיים״ (אבות דרבי נתן י״ד).

הערת המחבר: העומדים בחוצה לארץ מכונין את לבם כנגד ארץ־ישראל, שנאמר ״והתפללו דרך ארצם אשר נתתה לאבותם״ (דבה״ב ו׳, ל״ח). העומדים בארץ־ישראל מכונין את לבם כנגד ירושלים ומתפללין… העומדים בירושלים מכונין את לבם כנגד המקדש…נמצאו עומדים בצפון פניהם לדרום, בדרום ־ פניהם לצפון, במזרח ־ פניהם למערב, במערב פניהם למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללין למקום אחד״ (תוספתא ברכות פרק ג׳). ע"כ

המשורר מייחל ליום בו ה׳ ״יעלנו במהרה לארץ הטהורה״. בפיוט אחר כותב המשורר ״שב שבותך אל עיר קדושה ונקיה״.קדושתן של ארץ־ישראל וירושלים היא תוצאה של נוכחות המקדש ־ משכן ה׳ ״…אכספה לשכון בהיכל קדשך״. כיסופי העם וכמיהתו העזה של העם היושב בגלות ולחיות בארץ־ישראל אינם נובעים מהנאה חומרית כלשהי הקיימת בציון. התשוקה לציון באה מהצורך להסתופף באוירת הקדושה האופפת אותה. 'י־ושלים לב ליבו של העם היהודי במשך כל הדורות, והיא מרכזה של ארץ־ישראל, ומשום קד משוררים שונים מתארים את יופיה. ירושלים היא ״נוה קדשך, בית הבחירה״, הר המוריה הוא ״נוה הר ציון״ והארץ כולה היא ״ארץ נותי״.ירושלים זכורה לטוב בזכות עברה הבלתי נשכח. אחד הפיוטים הבולטים המדבר על הכיסופים לארץ־ישראל ולירושלים הוא הפיוט הידוע ״לדוד שיר ומזמור״. פיוט זה המופיע ב״שירת הבקשות״ ושנכתב ע״י ר׳ דוד בן אהרון חסין, אחד מגדולי המשוררים במרוקו, מספר בשבחה של ירושלים ומתאר את עברה כעיר הבחירה:

לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר / בְּתֹף וּבִמְצִלְתַּיִם
יְסוֹדָתוֹ עַל הַר הַמֹּר / צְבִי יְרוּשָׁלַיִם

דִּירַת קֹדֶשׁ נִבְחָרָה
מִמֶּנָּה תֵּצֵא אוֹרָה
זוֹ תּוֹרָה מְפֹאָרָה / הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם

וּבָהּ יַחַד נִמְצָאוֹת
כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת נָאוֹת
כִּי אֱלֹהִים צְבָאוֹת / בּוֹחֵר בִּירוּשָׁלַיִם

דִּרְשׁוּ לָאֵלקַוּוּ לוֹ
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ
הִתְפַּלְּלוּ שַׁאֲלוּ / שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

״שלום ירושלים״ ־ שיבוץ מקראי זה, שהמשורר משתמש בו, לקוח מתהילים וכאן הוא מקבל משמעות של שלווה לירושלים שתושג רק כאשר ישוב העם לציון. שם מקום מושב הסנהדרין, עיר המקדש והחכמה. הפיוט מסתיים בתקוה לעתיד טוב יותר לירושלים:

אל תחרש אל תדום…..

שם ישרה שכינתו

נדחי ישראל כנס בונה ירושלים

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 66

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי

בית דין של מעלה.

רבי אברהם  כיהן כראש ישיבה, בתפקיד זה ראה ייעודו האמיתי.יחד עם זאת היה מעורה בתוך הקהל, להם הקדיש את דרשותיו בשבתות ובחגים, ובכל הזדמנות. קהל של מאות היה נוהר בשבתות לשמוע דרשותיו, בבתי הכנסת הגדולים של העיר. הציבור חש בנוח בקרבתו והעדיף לפנות אליו בשאלות. כי תשובותיו נאמרו במאור פנים ומתובלים בדברי הומור. בזמנו היו שני ראשי ישבות במראקש, סמוכות אחת לשנייה, תחת קורת גג אחד. ראש הישיבה השני, היה הרב הגאון רבי יעקב דהן ז"ל, איש עניו ונחבא אל הכלים, והעמיד תלמידים למאות.

לימים נפל דבר בינו ובין רבי אברהם אביטבול זצ"ל, כי הזמנים היו קשים מלחמת העולם השנייה בעיצומה, הכלכלה במשבר, הכול בקיצוב ומעט, שוק השחור גואה והפרוטה כלתה. בישיבות למדו גם בעלי משפחה צעירים שהיו זקוקים לתמיכה.

רבי אברהם עליו השלום, היה בעל גישה ישירה ובלתי אמצעית. והבריות היו מתחברים אליו בקלות, הוא האיר להם פנים ודאג לצרכיהם. כך היה מטפל בתלמידיו, לא היה קונה לעצמו דברים לשבת, לפני שידע שלאחרון תלמידיו יש לו כסף כדי לקנות מצרכים לשבת, או מסודר אצל בעל הבית הקבוע שלו.

לכל אחד מתלמידיו הבחורים היה לו בעל בית או תומכים מפרנסי העיר. לעת מצוקה רבי אברהם עצמו היה פונה לנדבן ושואל אותו קנית מצרכים לשבת? אם כן כמה מתלמידי עוד לא!. קרבתו הרבה לתלמידיו ודאגתו הגדולה לצורכיהם הביאה לנהירת תלמידים לישיבתו.

יש אומרים שדבר זה גרם למתח בין שני החכמים ז"ל, וזאת מבלי שאחד מהם יעורר את העניין אצל חברו. תלמידיהם היו מצווים על ידם, לפנות בשאלות במקרה הצורך לכל אחד מהם. לרבי אברהם זצ"ל הגיעו דברים לאוזניו, כי חברו תלה בו את הסיבה למיעוט התלמידים בבית מדרשו.

רבי אברהם ז"ל לקח מאוד את הדברים ללבו, יש שמועה שתבעו איש את רעהו לבית דין של מעלה ! שניהם נפטרו בשנת תש"א – 1941 – בהפרש זמן מועט, והיו שראו בזה מעין הזמנה של אחד לרעהו להתדיין בבית דין של מעלה.

בכך מראקש איבדה את שניים מראשי ישיבותיה, דבר שהותיר אחריו עננה כבדה שהטילה קדרות על עולם הישיבות בעיר זמן רב.

האב בא בחלום

ממעשה הצדקה של רבינו פעם יצא רבי אברהם, עם שני חתניו לעשות קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן רחוב, עם ראש מורכן שהתעלם מעוברים ושבים.

הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שהכיר אותו בשמו, שלום לך רבי פלוני, האם כבודו לא מרגיש בטוב ? היהודי קם ממקומו וענה, רבי ב״ה אני מרגיש די טוב. אם כן אולי משהו מעיק עליך שאל הרב? הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה, אתה יודע בני, כתוב דאגה בלב איש ישיחינה! והמשיך בהרחבת החובה בנושא.

האיש נכנע להפצרותיו של הרב, ואמר לו: זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד, כי טיפלתי בילדים ובאישה. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועכשיו לא רק שאין בידי להחזיר את מה שלקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה.

לפשוט יד איני יכול! ובאתי לפינה הזו לבקש רחמי ה'. לא עמדו רגשותיו של רבי אברהם אביטבול, כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט הוא לא היסס לרגע בפני האיש. שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת, ומסר אותו ליהודי הנמצא במצוקה, ובלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה, לקחת מידו את הכסף.

אל תדאג יהיה בסדר, לך לאשתך ולילדים שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש. חתניו שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב, מאחר שהם ידעו בבירור שגם לו לא נשאר כלום בכיסו.

הרב ציוה עליהם להמשיך יחד בדרך לכוון השוק. לפני הכניסה לשוק מחוץ למלאח, הייתה שורה של חנויות של כמה מעשירי העיר. חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו בניהם על דא ועל הא.

כמה מהם הבחינו ברב עובר לידם, קמו לכבודו החליפו עמו דברי נימוס, ואמרו לו ברוך הבא כבודו בא בזמן. כי זה עתה גמרנו להתחשבן והפרשנו סכום לעניים, אחד מהם היה מודאג מחלום שחלם סיפר אותו לרב והלה פתר לו לטובה, וזה הגדיל תרומתו.

הרב נפרד מהקבוצה בדברים מעודדים. למעשה תוך כמה דקות מאז שנתן הרב ליהודי במצוקה את מה שהיה לו, והנה מוצא את עצמו מכפיל בכמה את מה שהוא נתן. הרב המשיך עם חתניו לכוון השוק, בעוד שהם שמחים ומתפעלים מן הנס שקרה להם. כי הרי עכשיו יש לרב מספיק כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות ולא רק לשבת אחת.

אולם הרב לא כן חשב, הוא ראה בזה סיעתא דשמיא לעזור לעוד כמה עניים לעשות את השבת. נכנס לשוק קנה לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו בהתחלה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים תוך שהוא מראה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.

זכות אבות

אחד העיסוקים של היהודים במראקש, היו מתווכים ושמאים בעלי חניות. הם שירתו הלקוחות העשירים, שעסקו בנכסי דלא ניידי. אלו היו מוכרים כאנשים רציניים ונאמנים, שאפשר לסמוך עליהם בעסקים גדולים. לצידם היו שלושה יהודים שהתפרנסו ׳כמדריכי קניות.

הם התמחו בדרכי שיווק במקח וממכר, וכל הגינונים המתלווים לו בסחר הערבי. יהודים העושים את דרכם לשווקים הגדולים של ׳המדינה " לקניות גדולות. כמו שטיחים, נדוניה לכלה, בהמה למשא, או לשחיטה. היו נזקקים לשירותם של הקניינים הזוטרים, שידריכו אותם לבל יפלו בפח.

ואלו מוכנים לכתת את רגליהם עם הלקוח שלהם כל היום, תמורת כמה פרנקים. שלושה אלה היו זמינים בשער המלאח לכל דורש. אחד מהם היה צעיר בן טובים מצדיקי העיר. הם עבדו בהרמוניה ללא תחרות, אלא – איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

פעם בתקופת מיתון חריף, עבר שבוע שלם ואיש לא נזקק לשירותם והם הגיעו לסף הרעב. השנים מחבריו של ׳בן טובים " הזמינו את עצמם לסעודות מצווה, לספק את רעבונם. ׳ ובן טובים ׳ בבושתו להופיע שם, לא יכל להרשות לעצמו להופיע בסעודות הניתנים לעניים, והתקיים ארבעה ימים על לחם צר ומים בלבד!.

בליל יום החמישי רבי אברהם רואה בחלומו את אביו של הבן טובים עצוב ומודאג, הוא פונה לרבי אברהם ונותן בידו כסף, ואומר לו קח את העשרים פראנק ותן אותם ליוסף הבן שלי, כי זה ארבעה ימים לא בא אוכל ראוי לפיו!.

רבי אברהם לא פקפק בחלום, רק את העשרים פראנק עדיין לא ידע מאין יגיעו, הוא הפטיר ירחם ה׳. וכהרגלו קם לבית הכנסת, כשגמר להתפלל וכיוון צעדיו לצאת, ניגש אליו אחד המתפללים ומסר בידו צרור כסף ואמר לו זה שייך לקופה של הרב פלוני, שהוא אביו של ׳הבן טובים׳! הוא שאל את הרב האם כבודו רוצה לספור?

הרב הפתיע אותו ואמר אני יודע כמה יש שם, אבל בכל זאת תספור, ליתר דיוק תמצא שם עשרים פראנק! בעל הקופה אשר לא ידע על חלומו של רבי אברהם, עמד המום ולא שאל יותר! כי זה בדיוק היה הסכום! רבי אברהם עליו השלום נחפז לעשות את שליחותו, להביא את הכסף לבן הרעב, וכל אחד שפוגש ברחוב ביקש ממנו, שאם יראה את יוסף בן החכם פלוני, ימסור לו להגיע אלי בדחיפות.

כמעט כולם מלאו את בקשתו של הרב. אולם יוסף בשלו, הוא חשב שהרב רוצה להטיל עלי שליחות כלשהי, אבל כעת מצבי לא מאפשר זאת. כאשר עברו כמה שעות ויוסף לא מגיע, קם הרב ולקח לו אישית את הכסף. יוסף תהה ושאל לפשר הכסף, שהרי הוא לא נמנה עם הנזקקים בקהילה.

אמר לו רבי אברהם, שמע בני, הכסף הזה מאביך זצ״ל! יוסף פונה אל הרב בתמיהה ואיך אבא זצ״ל נתן לך את הכסף ? הרב סיפר לו את חלום וכוי, וכי הכסף הזה מיועד אך ורק לו, ואז נחה דעתו. יוסף נזכר בחבריו הרעבים, הלך ועשה ארוחת מלכים להחזיר לעצמו כל מה שהחסיר בימי הצום שנכפה עליו, והזמין לסעודה את שני חבריו לעבודה.

חבריו תהו מה יום מיומיים, מאיפה התעשרת ? אולי גם לנו יש חלק בזה ?. לא נותר לו אלא לספר להם את סיפור החלום של רבי אברהם זלה״ה. אכלו ושתו ולא נותר להם רק לקנא בחברם בעל זכות אבות ז״ל.

אחד משני החברים חמד לו לצון, פגש את רבי אברהם בדרך הלך ונשק את ידו, ושאל אותו כדרך אגב, אולי גם אביו השאיר לכבודו איזה עשרים פראנק בשבילו ?. הרב ענה לו בכובד ראש ואמר: לא- לא השאיר לי בשבילך כלום, אבל נראה לי שהוא מצפה ממך שאתה תעשה קצת יותר בשבילו!

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צח

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014

נושא הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת ועל הרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף עין רעה ומחלה;  שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכב בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן.

סופר וחוקר, עורך דין ונוטריון במקצועו העוסק בפעילות ציבורית והתנדבותית. על ספריו יותר מעשרה במספר, זכה בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ובפרס ספרותי לגרת שנות היובל לעלית הנוער. אחדים מספריו תורגמו לשפות זרות ואחד מהם הוסרט בחו"ל.

"זה ספר תולדות האדם….דכד הוה אדם בגן עדן נחית ליה הקב"ה ספרא ע"י רזיאל מלאכה קדישא, ממונה על רזין עילאין קדישין"

(ספר רזיאל המלאך)

ספר קבלה המיוחס לאדם הראשון, וממנו התגלגל לגדולי האומה. האחרון לו ניגלה הספר המקורי היה שלמה המלך. המלאך רזיאל מוזכר לראשונה בספר חנוך הסלאווי, שם נאמר כי שני המלאכים שהעלו את חנוך היו שמואל ורזיאל. הוא מוזכר גם במדרש רבה. כוחו של הספר בנסירת רזין לבני אדם להצלחה בכל מעשי ידיהם.

הבריאה וסוד הקמע

זמן מה בטרם יצטנן היקום ויברא העולם ותופח רוח בנשמת כל חי, ריחף לו המלאך רזיאל בחלל המיותם. זה עתה הופקד על סודות הבריאה העליונים והנסתרים והיה סובב בתבל ופותר תעלומותיה. פרש המלאך כנפיו ודאה אל כוכב־לכת קרחוני, התיישב ולא חש כלל את צינת־הנצח שמתחתיו, אף לא את לשונות הכבשן המלחכות, שהיכו על פניו. קרחוני העד היתמרו מאחוריו והתגרו באש. אחדים הומסו והומרו למעיינות החוכמה שזרמו לרגליו. רזיאל תמך ראשו בכפות ידיו והיה מהרהר בסוד־הבריאה ההולכת ומתחוללת לפניו. כנפיו שמוטות היו ושערו גלש על כתפיו; סרט זהב נקשר למצחו ואסף את מחלפותיו. עיניו רשפו כמוקדי אור. הילת־זוהר הקיפה את ראשו. ספר מופלא היה חפון בחיקו, אחוז בימינו. צבעו כבדולח ואור־נגוהות בקע ממנו. אותיות פז ריחפו מעליו, יצאו ובאו בו כפי גחליליות. ישב והמתין, והזמן חלף לנגדו, שנות־אור כמו הגה. לא זע ולא מש ממקומו. מצפה היה לחלד שיווצר, לכדור הארץ שיתקרר ולאדם כי יברא. ולפי שעה ישב וצפה בתוהו ובוהו.

לפתע התחולל לפניו חזיון מרהיב: כדור אש אדיר, השמש, ביתר את החלל וסחף עמו כוכב לכת שנקרה בדרכו. מערבולות אש, גופרית וגז להטו בתוכו. לפתע ניתק ממנו גוש־אש לוהב אשר התרחק וחפש את מקומו בחלל. ענני אבק ורשפי אש כיסו את היקום. הביט רזיאל במתרחש מוקסם ואחוז פליאה; הוא האזין למגוון קולות היצירה: לשונות האש, נחשולי החומר הניתך, שאון הפיצוצים שיצרו זיקוקין די־נור של בראשית, והכל בצבעים עזים של בריאה: בשכבה האחת זהוב מסנוור, סגול וורוד מרהיבים, צהוב ואדום מתפרצים, ובמעטה השני ירוק מרגיע, כחול מסתורי, ארגמן מלכותי ותכלת ולבן שמימיים, אלוהיים.

אט־אט עקב אחר הגוש המתרחק שעתיד להוות את כדור־הארץ, מקום ומשכן לראשית כל חי.

הכדור הלך והצטנן וכוסה במסך של ערפל. לאטו עטה מיקשה של מים אדירים שהורידו מבול על הארץ. קרום האדמה התקרר והתקשה, בלבו בערו וגעשו עדיין נחשולי אש, אשר עתידים להיוותר בו לעולמים, זכר למעשה בראשית.

הביט המלאך כיצד אור־נגוהות־רבה הופך לחושך צלמוות. רוחות עזות טלטלו עבים כבדים ושחורים וביניהם שוטטו גם הרוחות הרעות. גשמי הזעף ניתכו כמים הרותחים. אט־אט קרמה היבשה צורה של הרים וגבעות והמים נקוו לימים ואוקיינוסים. מיד נשלח המלאך יובשהאל, הממונה על היבשה, ודאג, במצוות האל, כי תזריע זרע ותפריח צמח.

והנה עוצבו שבעת הרקיעים ונבראו בהם הכוכבים והערפיליות שמניינם שמונה־עשר אלף העולמות. מתחתיהם נפרשו האדמה וברואיה שנישאו מעל לשבעת מדורי הגהנום: שאול־תחתיות, אבדון, באר־שחת, טיט־היון, שערי־מוות, שערי־צלמוות והגיהנום. באלה המדורים עתידים לרדת מטרי אש וברד אשר ילחכו את גופותיהם של הרשעים שבבני האדם. מי שבא בשעריהם מייד ירדו עליו מלאכי חבלה בכל יום כדי להביאו לפתחי צלמוות. קין עתיד להיות בן־האנוש הראשון שיפקוד מקום נורא זה…שבור. צירופי אותיות בששה־ימים נברא העולם, בהטיית יד ובאומר־פה. כך ברא אלוהים את הים והיבשה, את השמים ואת המאורות, את החי והצומח.

כאשר נוצרו המים נשבה רוח אלוהים על פניהם, אז נטל אלוהים אש ומים ויצר את השמים. הניף אור ומים וברא את כסא־כבודו. לקח אש ואור וברא את חיות הקודש ואת מלאכי השרת. הארץ הייתה הדום רגליו והשכינה כתר לראשו.

מעל לכל אלה ריחף כסא הכבוד בחלל, מלוא הארץ כבודו. כסא־הכבוד נישא על מרכבת זהב שמימית בוהקת, ומעליו תלויים היו העולמות העליונים. כאשר תם מעשה הבריאה, חזר אלוהים וישב על כסא כבודו ונח ביום השביעי. חיוך עלה על שפתיו של המלאך רזיאל למראה השמים שהתבהרו. הרקיע לבש עתה כבוד־אל בגוון תכלת־לבן כטלית.

המלאך רזיאל האזין לקול ציוצי הציפורים, לאדוות הגלים ולאוושת העלים בצמרות העצים. לבו נתמלא שמחה.

והנה נגלה לו גן־העדן. התקרב עד שהגיע לחומה בנויה אבני בדולח ומוקפת בלשונות אש. פחד נפל עליו. קרב לכסא הכבוד והבחין כי שבעה רקיעים תלויים מעליו, כיריעה שקופה בלתי מוחשית. מתחתיו יצאו לשונות אש לוהטים וסנוורו את עיניו. היו אלה ארבעה נהרות שגלשו לעומתו: צבע האחד כאדמה, השני כאויר, השלישי ברקיע והרביעי כים. הוא הסיט פניו ומלמל תפילה. אט־אט הצטננו הנהרות והפכו למים זכים, הם נהרות גן־ העדן, הפישון, הגיחון, הפרת והחידקל. מקומו של גן־העדן היה מתחת לכסא הכבוד ומעל לשתי קליפותיו של נהר דינור, המצוי ברקיע השני.

רזיאל הבחין ביצור ששוטט שם והנה שונה היה מכל אשר ברא אלוהים בעולמו. זהו האדם, אותו ברא בצלמו. רוח אלוהים שריחפה שם על פני המים היא אשר נפחה באפו של האדם נשמת חיים.

עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ 7

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר