ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2019


קצידה — סי׳ אני דוד קאים חזק-פרשת תולדות

 

קצידה — סי׳ אני דוד קאים חזק

בשקל ״לא תלומוני פי דלחאל, ית נסהד ונוודּי״

 

אִישׁ הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנִי יִצְחָק מַחְמַדִּי
הֵן רַעְיָתְךָ אֲהוּבָהלָךְ צוּר יַעֲדָהּ:
שָׂמֵחַ בָּחוּר בִּנְוָתְךָוַאֲנִי לְבַדִּי
אֶשָּׁבַע לָךְכִּי צְנוּעָה הִיא וּכְבֻדָּה:

 

כנפי שחר

 הנושא: מתוך פר, חיי שרה— תולדות.

איש הא-להים… — דברי העבד. יעדה — הוכיחה. בנותך — באשתך. שמח ושש….יצחק

 

תָּאִיר אָהָלְךָ כְּבַתְּחִלָּהיְדִידִי
נֹחַם וְשִׂמְחָהכִּי הִיא מִבְצָר וּמְצוּדָה:
שָׂמַח וְשָׂשׂ וְאָמַרזֶה חֶלְקֵי בְּחֶלְדִּי,
יוֹנָתִי תַּמָּתִיטוּר אֹדֶם וּפִטְדָה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

 

נִזְרִי גַּאֲוָתִי חָלְפוּוַיָּבוֹא אֵידִי
הוֹרַי מֵתוּוְלָבַשְׁתִּי סוּת חֲרָדָה:
הֶאָחהֶאָחאָז שַׂק תָּפַרְתִּי לְגִלְדִּי
רַק כִּי בְּשֵׂיבָה טוֹבָה נַפְשָׁם נִפְקְדָה:
תַּעֲנוּגַי חָלְפוּ, .נֶהֱפַךְ הוֹדִילְשַׁדִּי,
חֹן עַל אֲמָתְךָטֶרֶם יוֹם הַפְּקֻדָּה:
הָרְתָהנִפְעֲמָה רוּחָהּיָ-הּ– צָרַת מִצְעָדִי
שִׂמְחַת לִבִּי נֶהֶפְכָהבָּא עֵת קְפָדָה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

 

יָצְקָה נַפְשָׁהּ בּוֹא בְּסוֹד אֵל בְּבֵית מוֹעֲדִי
חָקְרָה וְדָרְישָׁההַזֶּה צַעַר הַלֵּדָה?
בֻּשְּׂרָה אוֹר זָרוּעַ לָהּ בִּשְׁנֵי עַמּוּדַי
הָעוֹלָםאַךְ זֶה מִזֶּה דַּרְכּוֹ נִפְרְדָה:
יָצָא רִאשׁוֹן אַדְמוֹנִיכְּמַלְבִּישׁ בְּבִגְדֵי
שֵׂעָרוְאָחִיו עַקָּבוֹיָדוֹ הָדָה:
עֵשָׂו מֵעוֹדוֹ נִכָּר צָד בַּפֶּה אִישׁ חַסְדִּי
יַעֲקֹב אִישׁ תָּםשׁוֹמֵר תּוֹרָה וּתְעוּדָה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

 

כנפי שחר

נתנו… — דברי המשורר. מוני — אויבי. נוחל — מחלה. נזרי גאותי… — דברי יצחק אחרי מות הוריו. אידי — שברי. האח! האח!… — קריאת נחמה והתפרקות, שהוריו נפטרו בשיבה טובה, שאם־לא־כן היה תופר שק לעורו. תענוגי חלפו… — שוב פקדה אותו צרת העקרות. אמתך — רבקה. נפעמה… — נבהלה מצער הלידה. צרת מצעדי — כשצעדה ליד בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, וכשצעדה לצד בתי ע״ז עשו מפרכס לצאת (בר״ר סג, ו). קפדה — מיתה. יצקה נפשה — שפכה נפשה. עקבו — אחז בעקבו. הדה — הושיט. איש חסדי — יצחק.

 

דַּרמָרוֹם הִפְלִיא חַסְדּוֹ וִיכוֹנֵן מִסְעָדִי
הֶרְאַנִי עֵשָׂו בָּז בְּכוֹרָהאִבְּדָהּ:
נָם הִלְעִיטַנִי אָדָם מִסִּירֵי וּדְוָדִי
לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים אֲרוּחָה נֶחְמָדָה:
עָנָהמִכְּרָה לִי כַּיּוֹם בְּכוֹרָהאֶל תַּעְדֶּה
סוּר מִדְרָכָה וְעָבוֹרמִמָּךְ נִכְחָדָה:
אֶפֶס עִדַּן עֲדָנִיםבָּאָה עֵת לִנְדוֹדִי
רָעָב פִּזַּר רַגְלָםחֲסִידָה נְחְשָׁדָה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

 

ובְיָשְּׁבוֹ בִּגְרָר וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ בִּגְדוּדֵי
שָׁאֲלוּ עַל רִבְקָה וְהִתְעָם וְזָדָה:
אֲחוֹתִי רֵעָתִי הִיא וְחָבְרָה לְפִידִי
מָגֵן הָיְתָה לְחַיָּיואֶת נַפְשׁוֹ פָּדָה:
מֶלֶךְ רָם הִשְׁקִיףאָמַרחֹק זֶה לֹא לִכְבוֹדִי
כִּמְעַט שָׁכַב חַד הָעָם אֲשֶׁר לֹא צָדָה:
קִנֵּא בְּבִרְכָתוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה
לֵךְכִּי עָצַמְתָּיבְּמִקְנֶה וַעֲבֻדָּה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

 

דַּרְכּוֹ הֻצְלְחָהלֹא שָׁת לֵב לְמַחֲרִידֵי —
רִבְצוּ וּנְאוֹתוֹוּלְכָלמְרִיבֵי בִגְדָּה:
בְּזִקְנָתוֹ קָרָאעָשׂוּ בְּנִי מְאוֹדִי
חֲפֵצָה נַפְשִׁי לִמְסֹר לָךְ בִּרְכַּת פְּרֵדָה:
קוּם צוּדָה בְּקַשְׁתְּךָוּטְעַם לְמִסְעָדִי
בַּעֲבוּר בִּרְכַּת אָבִי בְּפִי עֻתָּדָה:

 

כנפי שחר

ויכונן מסעדי — תמך בי. נם — נאם, אמר. מסירי ודוודי — קדרות. ארוחה — סעודה. נכחדה — עברה, נסתלקה. אפס… — שוב עברה עת השלוה ופקדה אותו הגלות. חסידה — רבקה. נחשדה — שמא יהרגוהו בגללה. בגדודי — בהמוניהם. וזדה — שיקר בתשובתו שהיא אחותו. וחברה לפידי — השתתפה בצערי לנדוד אתי. מלך רם — אבימלך. חד — אחד. לא צדה — לא בזדון. ועבודה — עבדים ושפחות. למחרידי… — למרגיזי מנוחתו ונאות דשאו. מריבי בגדה — מריבים ובוגדים. וטעם למסעדי — והכן מטעמים לסעודתי. ברכת אבי… — הברכה שמסר לי אבי מזומנת ומוכנה בפי למוסרה.

 

רִבְקָהבְּדַבֵּר יִצְחָקאָזְרָה וְתְּרַדֶּה
קָרְאָה בְּנָהּ הַקָּטָןכָּל לוֹהִגִּידָה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

 

קוּםבְּנִישְׁמַע קוֹלִי וְזוֹן לִמְפַקְּדִי
קַח נָא מִן הַצֹּאןהֵבִיאָה לִי מִנֵּדָה:
אָנָּאאִם רַחְמָנִיָּהאוֹתִי כַבְּדִי —
בְּעֵינֵי אָבִיהַאַתְעֵהוּ בַּמְּרִידָה?
יָסְפָה לְהַזְהִירֵהוּ אַל תִּירָא וְלָדִי
עֲלֵי כָּלזְדוֹנְךָ עָלֵהוּ אֶתְוַדָּה:
מְאֻזָּר אֱמוּנַתאֵם הִלְבִּישַׁתּוּ בִּגְדֵי
עֵשָׂווּבְעוֹרוֹת עִזִּים יָדָיו גִּלְּדָה:
חֲזַקאָבִיוְקוּם נָא וְאָכְלָה מִצֵּידִי
בָּרְכֵנִי בִּרְכָתְךָ מֵאֵל הִיא מֻסָּדָה:
מָהזֶה מִהַרְתָּ לִמְצֹא לִיבְּנִיבַּעֲדִי?
עָנָהוּכִּי הִקְרָה לִי אל צֵידָה וּמְצוּדָה:
יַד יְיָ עָשְׂתָה זֹּאת לְאָשְׁרִי וְחֶלְדִּי
בֵּרְכוֹ מִבְּרֵכָה מֻשְׁפָּעָה וּגְדוּדָה:

 

נָתְנוּ מוֹנַי בִּי נֹחַלחָטָאתִי אֶתְוַדֶּה
קָצְרָה לְשֹׁנִי סַפֵּר בִּמְלִיצָה וְחִידָה:

כנפי שחר

אזרה ותרדה — הזדרזה והכריחה את יעקב לשמוע בקולה. הביאה לי מנידה — ממוהר ומתן, שכך כתב לה בכתובתה שהוא מעלה לה שני גדיים בכל יום (בר״ר סה, י). ידיו גלדה — כסתה בגלדים, עורות. צידה ומצודה — תבשיל של ציד. וחלדי — מזלי. מבריכה… — ממקור הברכות במרום, ברכה של שפע ומזל. וגדורה — לי בא גד (בראי ל, יא).

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב

מקורותיו

רשימת המחברים והספרים המוזכרים על ידי רבי יוסף, היא ארוכה ומרשימה. רק משלושה ספרים ״זך ונקי״, ״יפה עינים״ ו׳מנחת ערב" יש איזכורים רבים מכ- 140 מחברים וספרים שונים, בנוסף לספרות הפרשנות לתורה, לפוסקים ולספרות הראשונים. רובם הם קבליים מובהקים, ממשיכי דרכו של האר״י. בתוכם, יותר מעשרה מהם, הם מספריו של הרב חיד"א זצ״ל. אומנם, חלק מהרבנים והחיבורים המחכרים הם מתוך ספרי הרב חיד׳׳א או ספרים אחרים, אך גם זו כמות נכבדה. "בעל ״חסד ה״ (ליוורנו תרמ׳׳ח), הכולל ביאורים וחידושים על פסוקי המקרא, מאמרי חז״ל ומאמרים מהספרות היהודית על רבדיה השונים. בולטת מאוד היזקקותו לספרות הקבלה הקדומה והמאוחרת ובכלל זה הספרות החסידית.״

רבי יוסף מרגיש בחוש בחשיבות של התנועה החסידית ומחליט שהוא אינו יכול להתעלם ממנה. הוא יושב ומתרגם, לערבית מוגרבית, עורך ומדפיס ספר שלם על סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות ברוסיה הרחוקה, ועל תלמידיו ואנשי חוגו. כאמור לעיל, הוא קורא לו ״חסדי אבות", והוא החלק הארי של ״חסדים טובים״ המאגד יחד את ״חסדי ה״׳ ואת ״חסד דוד׳. אפשר להעריך, על פי אופן ההתיחסות לקדושתו ולחסידותו, כי הוא מצא בבעל שם טוב את הדמות הראוייה לחיקוי והערכה לחסיד האמיתי, אליו שאף כל ימיו. לאחר סיפור המעשה הראשון על הבעש״ט, אשר הצליח עוד בימי אלמוניותו לבטל גזרת השליט על היהודים, אם לא ימצאו תרופה לבתו החולה, הוא מסכם: "ממעשה יקר זה יוכלו בני־אדם, אשר רוצים לעבוד את ה׳ יתברך, מהו כוחם של הצדיקים הגדולים וכת התורה היקרה, אשר מקדשת את הגוף של בן האדם״.  המחקר מאשר כי הקבלה הלוריאנית ״התגלגלה״ אל החסידות של הבעש״ט, אשר לאחר משבר השבתאות, התגברה על הצורך ב״משיח עכשיו״, ופנתה אל הגאולה של נפש האדם באשר הוא. הגאולה האמיתית היא אצל האדם עצמו, בסביבתו המיידית. גישה זו היא אולי שקסמה לרבי יוסף. ״הפרט הוא מושא התבוננותה של החסידות, ובכל דרכיה היא חותרת אל גאולתו.״

רבי יוסף מזכיר בספריו לא מעט את הרב ״חמדת ימים״, אשר המחקר בימינו מייחס אותו לשבתאות. מנור טוען, שהמחבר, בספרו ״זבח פסח״, כמו מחברים אחרים באותה תקופה, התייחס ל״חמדת ימים״, ״כלספר מוסר בעל איכות מעולה, שדבריו ראויים להיות מובאים בפני הציבור, מבלתי יכולת לחשוף את המגמה השבתאית המוסווית היטב בספר.״ כלומר, יתכן שהמחברים הללו לא זיהו את השבתאות בספר זה, או שלא היו מודעים למשמעויות האידיאולוגיות של השבתאות שלאחר המשבר. לדעת אחרים, הספר ״חמדת ימים״ הוא ספר קבלי שהיה נפוץ בארצות המגרב, ושימש כספר יסוד להבנת הקבלה. ״אפילו ספר חמדת ימים לא יצלח לשמש כמורה למהות המשיחיות השבתאית, אף שהוא ספר קבלי רווי רגש משיחי, הקשור לתנועת השבתאות וכלולים בו גם דברים של נתן העזתי.״ אומנם, רבי יוסף מרבה לצטט ממנו, ולפרש את דבריו, אך יתכן שבימיו השבתאות כבר לא הייתה מה שהייתה, והדברים הקבליים הם מה שהיו מיוחדים בספר זה, ושאפשרו לו לעשות בהם שימוש נרחב. לסיכום, רבי יוסף היה מושפע מאוד מתורת הקבלה של האר״י וממשיכיו, וראה את ייעודו בהנהלתה באופן מעשי לעם. הוא לא שאף לפרש או להוסיף פרשנות, חידודים ורמזים קבליים לתורה או לפרשנות המקובלת.

לדידו הקבלה הלוריאנית היא הדרך הנכונה והנותנת הסבר לכל מילה או מנהג. הוא שאף להראות שהדרך הקבלית היא היא הדרך המעשית לקיום נכון של המצוות, ושהיא בהישג ידו של כל אחד, ולא רק של יודעי ח״ן.

רשימת מקורות

אביחצירא י' תשמ״ז, בגדי השרד, ירושלים: הוצאת נר יצחק,

אביטבול מ׳, תשל׳׳ח, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו. ירושלים מכון בן צבי.

אדרי י׳, תשמ״ז, זך ונקי. ירושלים, הוצאת חברת אהבת שלום, ההקדמה. בן־עמי י', תשמ״ד, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו. ירושלים, הוצאת מאגנס.

בר-אשר ש', 2001, הספרות הרבנית בצפון אפריקה 1700-1948 , פעמים. 86-87 , הוצאת מכון בן־צבי, עבד 250.

חלמיש מ/ 2000, הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג , רמת-גן, הוצאת את׳ בר-אילן.

יעקובסון י׳, 1984, מקבלת האד׳י עד החסידות. תל-אביב. משרד הביטחון.

כנפו א, 1999, ברית מס׳ 18 , הוצאת אות ברית קודש, אשדוד.

כנאפו י׳, תרמ׳׳ה, אות ברית קודש. ליוורנו.

כנאפו י, תרמ׳׳ח, חסדים טובים. ליוורנו

כנאפו י', תרנ׳׳ט, יפה עינים. ליוורנו.

כנאפו י, תשמ׳׳ז, זד ונקי. הוצאת אות ברית קודש, ירושלים.

ליבס י', 1995, סוד האמונה השבתאית. ירושלים, מוסד ביאליק.

מנור ד, תשמ״ב, קבלה ומוסר במרוקו דרכו של רבי יעקב אביחצירא. ירושלים: מרכז בן צבי.

פינקרפלד י, 1974, בתי-כנסת באפריקה הצפונית ירושלים , הוצאת ביאליק.

קורקוס ד׳, 1974, ״קהילות ישראל בתוניסיה , אלג׳יריה מארוקי׳, בתוך:

Knafo, I D., Le Memorial de Mogador . Jerusalem 1993. Ot brit Kodesh, p.p. 243249־.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב-עמ' 52

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר