רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

 

קול קורא לקהילה:

״ואינני מזרזכם לעשות קרבות, כי אם לתת נדבות״

בפרק שהמחבר כינה ״קול קורא״ שינה דנינו את אופי פנייתו לציבור ולקהילה ונקט גישה —ישירה: ״אליכם אישים אקרא בואו נא לעזרה וכו'.״ מן הדברים מצטייר מצב עגום של חוסר יכולת לעלות לארץ הטהורה. עם זאת, הדגיש דנינו את קמצנותם הרבה של בני הקהילה, שלא הבינו כי פדיון ארץ הקודש ייתכן רק אם יתרמו כסף, וקבע: ״ואינני מזרזכם לעשות קרבות, כי אם לתת נדבות.״ וכן הביא דוגמה ״מאחינו עשירי בריטניא… יען הם הזילו זהב מכיסם, לקנות את ארצם״. יש להניח שבהשוואת קמצנותם של בני קהילתו לטוב לבן ולנדיבותן של הקהילות בבריטניה, ניסה דנינו לעורר בלבם קנאה שתוליד גילויי נדיבות.

בהמשך עבר דנינו להלל את השלטון הצרפתי במרוקו וביקש ששלטון זה יימשך לעד, משום שהצרפתים מתחשבים בעם היהודי ומנסים לעזור, ואילו עמים אחרים, ״שהעברי אצלם להבל דמה״, אינם מאשרים ליהודים לעלות לארץ. בפסקה זו מתגלה דנינו כמי שרואה את הנולד בכל מה שקשור ביהודי אירופה, באומרו: ״ועמנו שם כשה לטבח יובל ביד רמה.״ דנינו היטיב אפוא לעמוד על מצבם של יהודי אירופה כבר בשנת 1937 (וראה בפרעות שעברו על היהודים אות משמים), אף־על־פי שישב רחוק ממקום הסכנה ובטח בשלטון הצרפתי שלא יניח לפגוע ביהודים. על רקע זה שוב הוכיח דנינו את בני קהילתו, שאין לבם נתון לארץ־ישראל למרות כל הצרות שפקדו אותם וכל מעייניהם נתונים רק לעצמם, ״כי כל מגמתם בדברים רק להיטיב אדמת נכרים בבניינים מפוארים״. בסיום דבריו חדל דנינו להטיח דברי תוכחה בבני קהילתו, והגם שברור כי לא שינה את דעתו עליהם, הוא פנה בתפילה: ״אנא ה׳, השקיפה ממעון קודשך, וראה בעוני עמך, וקבץ צאן מרעיתך… ובית קודשך תרים… עם ישראל יישא ראשו.״ וכך, אף־על־פי שסבר שבני קהילתו, כמוהם כעם היהודי כולו, מפורדים ונעדרים רגש לאומי ואף־על־פי שהוכיח את העם על כך, לא נמנע דנינו בסוף דבריו מלבקש בתפילתו את בוא הגאולה לכל העם בארץ הקודש.

דבריו של דנינו מעידים על יכולת הניתוח המוגבלת שלו, שכן גם אם צדק בדבריו על רבים מעמי אירופה, להערכה הרבה שרחש לצרפתים לא היתה אחיזה במציאות, בהתחשב באנטישמיות המושרשת בהם שניתן לה ביטוי גם בקרב חוגים צרפתיים במרוקו. משום כך לא היטיב דנינו לנתח את אופיים האמתי של הצרפתים, שנחשף כבר בסוף המאה הי״ט באלג׳יריה. גם בדבריו על דבקותם של יהודי מרוקו בגלות לא צדק דנינו, שם גם בתקופה זו היתה עלייה גדולה יחסית של יהודי מרוקו לארץ־ישראל.

ז. דיון ומסקנות

ניסיתי להציג את תוכן יצירתו של דוד דנינו בשרביט הזהב וברסיסי לילה. משני החיבורים הללו עולה כי הגם שחי ופעל בקזבלנקה, כביכול בתוך קהילתו, ראה את עצמו דנינו בתור נביא המשקיף עליה מן החוץ: הוא לא שחה עם הזרם ולא כפף את ראשו בפני אחיו, אלא קם ובמצח נחושה הציג ברבים את תחלואי הקהילה, אם בצורת חלום ומשל ואם בדברים ישירים ובוטים, כשכל כוונתו טהורה ומטרתו העיקרית היא גאולת העם והשיבה לציון.

לבטיו הרבים באו לידי ביטוי כמעט בכל פרק, ולעומת המצוות והאמונה באל, שהוא ראה בהן מסגרת קשוחה ובלתי מתפשרת, התאים דנינו את עצמו ואת דרישותיו מן העם לנסיבות ולמאורעות שהתחוללו מסביב. אלא שדבריו נכתבו בצחצחות לשון ובתיאורים מליציים ומוגזמים, המקשים על הערכת העובדות המשוקעות שבהם.

כפי שחשש, נראה שדבריו אכן הביאו את בני קהילתו להתנער ממנו ולראות בו ״עוף מוזר״, אבל הוא לא שינה עקב כך את דעתו בדבר הדרך שיש לנקוט ולא התפשר כלל – כך הוא נחקק בזיכרונו של ידידו הרב אברהם חזן.

מן הראוי היה להרחיב את היריעה על דנינו ועל ספריו, בתקווה שזו תשמש עוד נדבך בחקר תולדות יהודי צפון־אפריקה בכלל, ובהכרת החכם דוד דנינו בפרט; שהרי המאמר דן בחכם ובמשכיל זנוח וביצירתו. אמנם הוא לא היה רב ״רשום״, אבל אין ספק שיש מקום במחקר גם לאנשי רוח מן המדרגה הבינונית. ישראל יובל פתח את חיבורו על חכמי ישראל בשלהי ימי הביניים בציון העובדה שבדור האחרון פורסמו מונוגרפיות הנושאות חותם פרוספוגרפי וחותם של חקר אישים. יתר על כן: הוא העדיף להתרכז בדמויות מן הדרגה הבינונית שלא נשאו בתואר רב קהילתי דווקא ולא מילאו משרות רשמיות רמות מעלה כלשהן. אוסף של מחקרים על רבנים מסוג זה יכול לסרטט דיוקן חברתי של הקהילה כולה, ואילו העיון בתולדותיהם ובהגותם של רבנים מובהקים ויוצאי דופן מלבד סרטוט דיוקנן של דמויות ממדרגה רוחנית גבוהה, מעיד גם על ראש הפירמידה החברתית.

בחלקו השני של הספר סוד הבריאה, שר׳ דוד דנינו ייחד לו שם משלו וכינהו ספר רודפי צדק, המחזיק שישים ושמונה עמודים וכולו כתוב בערבית־יהודית, ותרומתו הדתית לחברה ניכרת שם יותר – הוא כינה את ההקדמה הצעה, וכך כתב:

מן אסבה די רית בזזאף מן כואננא דיכא יעמלו שי חוואייז די בא יבאנולהום באיין מא פיהום חתתא חאזא דחלראם וביהא בא יעמלוהום. ואוחדא מננהום הייא שאיין בא יקבדו מצאחף ריאל לחכאייאת ברראניין למעממרין בחוואייז קבאח ויקראוו פיהום פי ליאלי טבת אטוואל ואסבות במקום אשרי העם וכו׳. פי מודע די יתשגלו פי שגולאת אתורה פי לוראת מא כאינאש לכדמא ולביע ואשרא, והאת לוקאת לעזאז בא ימששיוהום פי להתוף.

(היות שראיתי רבים מאחינו העושים דברים שנראה להם כי אין בהם שמץ איסור ולכן הם עושים אותם. וזה אחד מהם [מן הדברים הללו], שהם אוחזים בספר מעשיות חיצוניות המלאות במעשים רעים וקוראים בהם בלילות טבת הארוכים ובשבתות במקום אשרי העם וכו׳ [ראו תהלים קמג] במקום שיעסקו בתורה בשעה שאין עבודה ומשא ומתן, ושעות יקרות אלה הם מבלים בדברים בטלים.)

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 41

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר