קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים
בית דומם וגגות ריקים
כדי להתוודע אל עיר זרה אתה זקוק למקום סגור, שתהיה לך זכות חזקה מסוימת עליו ואשר בו תוכל להיות לבדך כשהבלבול שמשרים עליך הקולות החדשים והבלתי מובנים נעשה גדול מדי. המקום הזה צריך להיות שקט, צריך שאף אחד לא יוכל לראות אותך כשאתה מוצא בו מפלט, ואף אחד כשאתה שב ועוזב אותו. הטוב ביותר הוא להיעלם באיזו סמטה ללא מוצא, לעצור מול שער שהמפתח לו נמצא בכיסך, ולפתוח בלי שנפש חיה תשמע זאת.
אתה נכנס לתוך קרירותו של הבית וסוגר אחריך את השער. בבית עומדת אפלולית, ולרגע אינך רואה מאומה. אתה דומה לאחד העיוורים בכיכרות ובסמטאות שעזבת. אבל עד מהרה אתה שב וזוכה במאור עיניך. אתה רואה את מדרגות האבן המוליכות לקומה הראשונה, ולמעלה אתה פוגש חתולה. היא מגלמת את הדממה שנכספת אליה. אתה אסיר תודה על שהיא חיה, כך ניתן לחיות גם בדומייה. היא מקבלת את מזונה בלי לקרוא אלף פעמים ביום ״אללה״. אין בה מום ואין היא צריכה להסכין עם גורל מחריד. אפשר שהיא אכזרית, אבל היא אינה אומרת זאת.
אתה פוסע הלוך ושוב ושואף לקרבך את השקט. היכן נשארה ההמולה הנוראה? האור המסמא והקולות המחרישים ? מאות על גבי מאות הפנים ? בבתים האלה פונים רק חלונות מעטים אל הסמטה, לפעמים אף לא אחד. הכול נפתח אל החצר, וזו נפתחת אל השמים. רק באמצעות החצר אתה נמצא בקשר מעודן וממותן עם סביבתך.
אבל אפשר גם לעלות על הגג ולהשקיף על כל גגותיה השטוחים של העיר בבת אחת. זהו רושם שטוח, והכול כמו בנוי במדרגות רחבות ידיים. נדמה לך כאילו אתה יכול לטייל למעלה על פני העיר כולה. הרחובות אינם נראים כמכשול, אינך רואה אותם, אתה שוכח שקיימים רחובות. הרי האטלס בוהקים לא הרחק והיית חושב אותם לרכסי האלפים לולא היה האור שעליהם זוהר יותר ולולא היו דקלים רבים כל-כך נטועים בינם ובין העיר.
צריחי המסגדים המתנשאים פה ושם אינם דומים לצריחי כנסיות. אמנם הם דקי גזרה, אך לא מחודדים, רוחבם ברום גובהם זהה לזה שבתחתיתם, והפרט החשוב בהם הוא המשטח שברומם, שמעליו נקראים המאמינים לתפילה. הם דומים יותר למגדלורים, אך כאלה ששוכן בהם קול.
מעל גגות הבתים מתאמנת אוכלוסייה של סנוניות. זוהי כמו עיר שנייה, אלא שכאן מתנהלים הדברים במהירות באותה מידה שברחובות בני-האדם הם מתנהלים באטיות. הסנוניות האלה לעולם אינן נחות, אתה שואל את עצמך אם הן ישנות אי-פעם, הן חסרות עצלות, יישוב דעת והדרת פנים. הן טורפות במעוף, הגגות הריקים אולי נראים להן כמו ארץ כבושה.
כי הבריות אינן מראות את עצמן על הגגות. כאן, חשבתי, אראה נשים כמו באגדות, מכאן אציץ אל חצרות בתי השכנים ואעקוב אחר מעשיהם. כשעליתי בפעם הראשונה על הגג השייך לביתו של ידידי הייתי כולי ציפייה, וכל זמן שהשקפתי למרחק, אל ההרים, על העיר, הוא היה מרוצה ואני הרגשתי בגאוותו על שהיה בידו להראות לי דברים כה יפים. אבל הוא נעשה מודאג כשעייפתי מן המרחקים ובקרבי ניעורה סקרנות לקרוב. הוא תפס אותי משקיף לתוך חצר הבית השכן, שם קלטה אוזני לשמחתי קולות נשיים וספרדיים. ״כאן לא עושים דבר כזה,״ אמר. ״מוטב לא לעשות זאת. הזהירו אותי הרבה פעמים. להתעניין במה שמתרחש בבית הסמוך נחשב לא יאה. זה נחשב לא הגון. למעשה, מוטב לא להראות את עצמך על הגג בכלל, בייחוד לא בהיותך גבר. כי לפעמים הנשים עולות על הגגות ורוצות להרגיש את עצמן לא מופרעות.״
״אבל אין שם בכלל נשים.״
״אולי ראו אותנו,״ אמר. ״זה מטיל בך דופי. גם ברחוב אינך אמור לפנות בדברים אל נשים עוטות רעלה.״ ״ואם אתה רוצה לשאול על הדרך?״ ״אזי אתה מוכרח לחכות עד שיזדמן לך בדרכך גבר.״ ״אבל הרי מותר לך לשבת על הגג הפרטי שלך. ואם אתה רואה מישהו על הגג השכן, זאת לא אשמתך.״ ״במקרה כזה אני חייב להסב את המבט. אני חייב להראות עד כמה אני חסר עניין. מאחורינו הופיעה כרגע אחת. זאת משרתת זקנה. היא לא יודעת שהבחנתי בה, אבל היא כבר נעלמה.״
לא היה סיפק בידי אפילו לפנות לאחור. ״אם כך, על הגג אתה אפילו פחות חופשי מאשר ברחוב.״ ״בוודאי,״ אמר. ״אינך רוצה ששמך ייצא לשמצה בשכונה.״ התבוננתי בסנוניות והתקנאתי בהן כשחלפו ביעף, פטורות מדאגה, על פני שלושה, חמישה, עשרה גגות בבת אחת.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים