הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח
קנסות והחרמת רכוש.
מיד לאחר המלחמה החלה הקהילה היהודית לפעול לקבלת פיצויים על הפגיעות ברכוש היהודים בתקופה הגרמנית, ומן הטיפול בעניין זה ניתן ללמוד בדיעבד על הדרישות של הגרמנים. יהודים רבים סולקו מבתיהם מבלי שנמצא להם דיור אחר, נאסר על היהודים לצאת מהבית בשעות מסוימות, והוחרמו מהם אופנים, מקלטי רדיו, רהיטים, ביגוד, שטיחים, מערכות כלי אוכל, מראות וחפצים אחרים. הגרמנים החרימו גם את תכשיטי הנשים. בעדותה תיארה גז נסיון להחרמת מערכת כלי אוכל ( סרוויס ) מביתה :
" כשבאו יום אחד שני חיילים גרמנים לבית החרושת שלנו והם מחפשים את פראו גז, פראו גז – זאת אני. הם מבקשים לתת להם סרוויס חשוב, יפה וכו משום שרומל צריך להגיע. אז אמרתי לו " אנחנו פה פליטים, הבית נשאר בעיר, ואין לי כלום פה. הוא פתח את הארון וראה ערמות של צלחות, מזלגות וסכינים. הוא אומר, וזה מה זה ?, אמרתי לו, זה לא סרוויס, זה לאכילה של יום יום. אנחנו לא יכולים לאכול עם הידיים. זה בשביל המשפחה. והוא אומר לי, אבל המרשל רומל מגיע, בתמימותי ( וזה יכול היה להראות כמין בדיחה כזאת, שהייתה יכולה לעלות לי ביוקר ) אמרתי הנה צלחת בשביל המרשל רומל. הנה מזלג, הנה סכין, הנה מפיות וזהו זה, זה דבר נורא …כנראה שהוא הבין שבתמימותי לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בדיוק ".
הקהילה נדרשה לדאוג לכלכלתם של עובדי הכפייה ולשלם את משכורתם, ולצורך כך היה עליה לגייס 1.600.000 פרנק. סכום זה הוטל כמס על כל הקהילה היהודית. נוסך על כך הגרמנים החרימו באיומים מנכבדי הקהילה כספים וחפצים יקרי ערך.
הערת המחבר – בתזכיר נכתב "לשלם את משכורתם של העובדים היהודים והערבים שנדרשו על ידי כוחות הציר. לכאורה עולה מניסוח זה כי היו גם עובדי כפייה ערבים. אינני יודע אם הכוונה לעובדים ערבים ששירתו את הגרמנים במקומות שבהם ישבו או לעובדי כפייה בדומה היהודים. עד כאן הערת המחבר.
בשבועיים האחרונים הכיבוש גברו הלחצים על הנהגת הקהילה היהודית בצפאקץ. ב-26 במרס הוטל על הקהילה קנס של 15 מיליון פרנק, והגרמנים לקחו ששים בני ערובה יהודים כדי להבטיח שהקנס אכן ישולם במועד. אמנם בני הערובה לא נכלאו, אלא היה עליהם להישאר בהישג ידם של הגרמנים כל הזמן, כפי שהסבירה גז : " בני הערובה היו מתחת יד שלהם. לא עשה ( כנראה צ"ל : נעשה ) להם שום דבר. לא נגרם דבר, יש לציין, שמשמעות היותם בני ערובה הייתה בנוכחותם. לא יכלו לעזוב את המקום. אבל לא היו אסירים. אותם יהודים נותרו חופשיים כדי שיוכלו לסייע לוועד הקהילה הן בגיוס הכסף והן בגיוס כח האדם לעבודות כפייה. לא ברור לחלוטין מתי נעצרו ראשי הקהילה. אם היה קשר בין הקנס לבין המעצר, הרי הדבר נעשה בסוף מרס 1943 ולא ארך זמן רב.
כדי לשלם את סכום הקנס בפרק זמן קצר מכרה קבוצה של יצרני שמן זית יהודים ל "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" שמן בערך של 8.6 מיליון פרקנק. ששה מיליון פרנק גויסו כהלוואה מבנק , קרדי ליונה " בצפאקץ, וחמישים וארבעה מחברי הקהילה ( תעשיינים, סוחרים וחקלאים ) חתמו על ערבות ( ראו את שמותיהם להלן בנספח ב ). ועד הקהילה שילם את 400.000 הפרנק הנותרים מ " קופת העזרה והצדקה" של הקהילה. כדי שה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" תוכל לשלם את התמורה עבור השמן שנמכר לה, לוותה הקהילה היהודית את הכסף משני בנקים שפעלו בתוניסיה. מבנק "קרדי ליונא" לוותה 4.4 מיליון פרנק, ומה "בנק הלאומי ומסחר ולתעשיה" – Banque National du Commerce et de l' Industrie – 4.35 מיליון פרנק. מספר גדול של נכבדים יהודים מצפאקץ חתמו על הערבות להלוואות אלה.
במהלך ההתארגנות הקהילתית לתשלום 15 מיליון הפרנק שהטיל הגסטפו על קהילת ספאקץ לשלם 20 מיליון פרנק נוספים, ודרש שסכום זה יועבר עד יום שלישי 6 באפריל בשעה שתיים בצהריים, ואף איים להוציא להורג את היהודים בני הערובה אם לא ישולם סכום זה. ראוי לציין כי במכתב מן ה-2 באפריל שבו דיווח המפקח האזרחי של צפאקץ לנציג הכללי של תוניסיה, ז'אן פייר אסטווָה, על המצב החדש שנוצר בעירו מופיעה לראשונה במסמכים המלה " גסטפו " – בדרך כלל דובר על כוחות הציר – Les Troupes de l' Axe. אנו למדים ממכתב זה כי מועצת הקהילה היהודית בעיר הסמיכה את הנרי כהן, ספרבר ומקס לומברוזו לנקוט את כל הצעדים האפשריים לתשלום הסכום.
אך השלושה הבינו כי אין ביכולתם בשום אופן לגייס את 20 מיליון הפרנק הנוספים, ועל כן העבירו את כל סמכויותיהם לויקטור גז, נשיא הכבוד של הוועד, ולגסטון ספר, ששהו באותה תקופה בתוניס. אסטווָה נתבקש להודות להורות להם לממש את חובתם הנוכחית. ואם לא יוכל לפנות אליהם מסיבה כל שהיא, וכדי למנוע את הסנקציות הקשות שעתידות היו לחול על הקהילה, התבקש אסטווה לפנות לשלטונות הגרמנים בתוניס שיורו לפקודיהם בצפאקץ לדחות במעט את מועד העברת התשלום הנוסף. אסטווה בדק את הנושא בתוניס. הוא הבין כי לא יוכל להתערב בנעשה בצפאקץ ולסייע בקבלת אישורים להלוואות נוספות בתוניס, וטען כי לדתו תוכל הקהילה לממן ממקורותיה שלה את 20 מיליון הפרנק הנוספים.
עם זאת הוא הצליח להשיג אצל ד"ר רודולף ראהן[Rahn], מיופה הכח הגרמני בתוניסיה, שהיה האישיות הבכירה בתוניסיה מטעם הגרמנים, דחייה של העברת הסכום ל-9 באפריל. מכתבו של המפקח האזרחי בצפאקץ השיג את מטרתו. אף שלא כולם הבינו באותה שעה את משמעות הדחייה בשלושה ימים, ברור היה כי זה הישג נכבד.
חליפת מכתבים זו מלמדת על הלחץ שבו הייתה נתונה הנהגת הקהילה בצפאקץ, ועד כמה היה הקנס השני כבד וקשה. ועוד, אולי ניתן ללמוד מתכתובת זו כי את ההוראות להטיל קנסות נתנו השלטונות הגרמניים בתוניס, ושלא הייתה זו יומה מקומית. מערכת היחסים הפנים גרמנית בין המפקדה בתוניס לבין המפקדות בערי תוניסיה אינה מחוורת די הצורך במחקר. כדי למלא את דרישת הגרמנים העבירה מועצת הקהילה רק 3.6 מיליון הפרנק לידי ה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה", ו-5 מיליון פרנק הנותרים שליוותה כדי לממן את התשלום עבור השמן שנמכר לוועדה, הועברו מיד לידי הגסטפו.
בואם של כוחות הברית חסך את הצורך להעביר לגרמנים 15 מיליון פרנק נוספים. גז הטיבה לתאר את הדרמה שהתרחשה באותן שעות. זה כמה ימים קיבל ספרבר דיווחים מן האח הערבי שהעסיק, וששימש כאמור משרתו האישי של המפקד הגרמני בצפאקץ, כי המלחמה קשה מאוד, וכי כוחות בעלות הברית עתידים לשחרר את צפאקץ בימים הקרובים. ספרבר וגז שמרו את המידע בסוד, כדי שלא לעודד ציפיות שלא תתגשמנה :
" יוסף בא באותו בוקר ואומר "וון פשט קיבל הוראה להתכונן לארוז". הייתה שמחה גדולה בלבנו. אבל באותו יום היה צריך להגיש את שלושים המיליון לוון פשט. מנהל הבנק הצליח לגייס רק חמישה מיליון, לא יותר. ד"ר ספרבר הלך עם חמישה מיליון בתוך השק על הגשר ואמר לו : "קומנדאט, אין לי שלושים מיליון, יש לי חמישה מיליון ועצמי, היות ואני לא הייתי מוצלח כדי להביא לך את השלושים מיליון, חיי בידיך. לנאצי הייתה, למרות הכל, יראת כבוד בפני אומץ הלב של ספרבר, שתמיד דיבר איתו גלויות – לא פגע בו. לקח את החמישה מיליון ואמר לנהג שיסע הלאה, והוא נשאר כדי לדעת מדוע אין כסף ".
בשולי הדברים ואולי לא, העובדה שמנהיגי הקהילה היהודית לא הוצאו להורג אף שהסכום לא הועבר לידי הגרמנים, ושלא ידוע לנוט על פגיעה בהם, מלמדת אולי משהו על כוונת הגרמנים באשר לאוכלוסייה היהודית בתוניסיה. תופעה זו חזרה על עצמה בערים אחרות.
על פי עדותה של גז הביא ספרבר את הכסף המזומן בשק, ועל גשר מסוים היה צריך להיות המפגש כדי שהאוטו של הגרמנים יבוא לקחת את השק, ויסע – לאן ? אף אחד לא ידע. לא נשאר זכר, ולא סימן ולא צילום, ולא שום דבר.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח-עמ'36